רקע
יצחק ליבוש פרץ
ילדים
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר תל־אביב; תשי״ג

אבא שלי היה בחורף חייט, ובקיץ – חוכר בוסתן של פירות. אם אין יחוס־אבות זה מוצא חן בעיניכם, הניחו את ספור־המעשה.

אבל חבל עליו: ספור־מעשה נאה הוא.

אני עדיין הייתי אותו זמן נער עם נערי החדר, ובימות הקיץ, לאחר שהתפללתי מנחה ומעריב, הייתי יוצא אל אבא־אמא אל הבוסתן, שהחזיקוהו בשותפות עם עושה־מוכין והיו דרים שם עמו יחד כל ימי הקיץ כולו.

אבא שלי, יהודי פשוט, היה רוצה שבנו ראובן־בנימין, הבן יחיד שלו, יעלה ויצמח ויהיה לא חייט ולא חוכר־בוסתן, אלא בן תורה, מורה־הוראה בישראל, ולפחות דיין! ואם מלמד טוב, הרי גם זה דבר מכובד הוא!

ומוח היה לי דוקא חריף, אבל מַתמיד לא הייתי; יותר מזה היה לי חשק לדברי אוּמנות ואמנות שבישראל: לעשות הבדלות, לצקת סביבונים, לגזור צפרים מנייר וכיוצא באלה דברים. ואת הבוסתן אהבתי יותר מן החדר… וכשירד לפעמים גשם טורד, והייתי אנוס להשאר בעיר וללון בביתו של הרבי, על־גבי משכב עראי בין הפתח וחבית־המים, – היה דומה עלי, עוד מעט ואני נחנק. וכל הלילה הייתי רואה חלומות רעים: הנה התנפלו על הבוסתן; מנערים את האגסים מן העצים, אבא ישן, אמא ישנה. במלונתו של עושה־המוכין, ישנים גם־כן. אני לבדי עומד בכותנתי באמצעו של הבוסתן וצועק:

– אבא! אבא! ר׳ זליג־זלמן! טריינה! – כך היה שם אשתו של זליג־זלמן – גולדֶעלה!

– שגץ שכמותך, – מעורר אותי פעם אחת הרבי, ולא ברחמים רבים, – איזו גולדֶעלה?

לך ואמור לו לרבי, שגולדֶעלה זו נערה היא, בתם האחת והיחידה של זליג־זלמן עושה־המוכין ואשתו טריינה – נערה שהיא צעירה קצת ממני, שאני משחק אתה אפילו בחול, ושלמענה ולשמה אני עושה אפילו לפעמים צפצפה ומצפצף בין עצי הבוסתן בשעה שאינה לא יום ולא לילה…

על־כן אני מתהפך בשתיקה על צדי האחר, נרדם ומוסיף לחלום…

פעם בראשית הקיץ הודיע הרבי שהוא חושש מאד בראשו ופיזר את החדר חצי שעה קודם הזמן. כמעט צעקתי בקול רם מתוך שמחה! חברים מבקשים לעכב אותי, לשׂחק במשחק “הגדי והזאב”, לעשות מסחר בכפתורים ובצפוני־עטים. אני אינני שומע להם. אני בורח כחץ מקשת. כדרך חוכרי־בוסתנים, הריני חולץ מיד מחוץ לעיר את המגפים, קושרם זח לזה ומטילם על כתפי. לעבור בריצה שלושה ויורס"טאות לא הרבה הוא, ואני מזיע ורץ. אני בא ומגיע אל הבוסתן, מסיר מעלי את המגפים ומשליכם בסמוך לפשפש, רץ בין הערוגות ועומד באמצעיתו של הבוסתן. רציתי להיות מוקף בבת־אחת עצים, עצים.

בבוסתן שקט, הכול מנמנמים בוַדאי בתוך הסוכות. בבוסתן עבודה עדיין אינה מצויה, באים חדשים רצופים של שמירה: מסביב יש כפרים עם שקצים – וכולם חובבים פירות שבגניבה…

אני עומד ומתבונן על סביבותי…

ורואה אני, משהו זז מאחורי עץ־אגסים אחד, רך בשנים: אני מתקרב קצת יותר – גולדֶעלה! משהו היא עושה שם: חופרת באדמה, נועצת קנים והיא עסוקה כל־כך, שאינה שומעת את קול רגלי היחפות… ואני מתגנב בחשאי מן הצד ומתקרב יותר, תופס את הגזע הצעיר ומנענעו. עץ־האגסים מוריד שלג של פרחי־לובן על ראש־הפז הקטן…

גולדֶעלה היה שמה – וכשמה כן היה שערה, שיער של זהב, ועיניה מאירות וצוחקות בחשאי, וגומות־חן כפולות לה בלחייה. והיא פוסקת מלחפור באדמה, מניחה לי שאמטיר עליה את הניצה הלבנה על ראשה, אל חיקה, ורק לאחר שעה קלה היא מגביהה עיניה ואומרת, מסומקת במקצת:

– חבל, ראובן־בנימין, אתה גורם הפסד!

אני מניח לעץ־האגסים ושואל אותה מה היא עושה בזה. גולדֶעלה מספרת:

היא עושה גינה מיוחדת. ומראה לי את הקנים שנעצה.

– מה יצמח בגינתך, גולדֶעלה?

שיצמחו, רוצה היא, קודם כול פרחים. ורדים אדומים, חבצלות לבנות, ועוד ועוד…

– ופירות לא?

פירות גם כן! אך לא פירות כאלה… פּערגאַמו"טין אפשר שיצמחו… אך העיקר: לימונים, אתרוגים… לוּ־ל־בי־ם – מושכת היא בקולה הדקיק ובעינים חולמות.

ובשביל שהשקצים מן הכפרים לא יתנפלו על הגינה שלה וינערו את הפירות, עושה היא מבצר מסביב לגינה – בעירנו היה מבצר. אני מושיב עצמי על־ידה, האמצאה הזאת מוצאת חן בעיני, ואנחנו עובדים יחד.

הערב יורד.

מתחילים קוראים מצד אחד:

– גולדֶעלה! אַיֵך, גולדֶעלה?

ומן הצד השני:

– ראובן־בנימין! ראובן־בנימין! – ובתמיהה של חשש: עדיין לא בא מן החדר?

קולה של אמא!

בשני הצדדים לפני הסוכות בוערת כבר אש, על האש שפותים סירים, מבשלים ארוחת־הערב. קוראים לגולדֶעלה, קוראים לי, אנחנו שומעים כמו מתוך חלום, ואיננו עונים.

שלוש סוללות נעשה מסביב, כמו שיש למצודה שלנו בעיר. בין הסוללות נחפור תעלות של מים.

– יודעת את מה, גולדֶעלה?

– מה?

– חיילים יעמדו על הסוללות!

היא שואלת:

– חיילים, וממה?

איני מרבה מחשבה ומשיב:

– ממקלות דקים. אני אפצל אותם; הרי אַת יודעת, אולר יש לי!

היא יודעת.

ואני נזכר, שיש לי משלי כמה חרסים של חרסינה.

״ואלה יהיו הקצינים!"

היא מגביהה את ראשה בתמיהה:

– מהיכן יש לך חרסים של חרסינה?!

– יש לי, – מתפאר אני. – קניתי בעד כפתורים! החלפתי! רואה אַתּ? – ואני מראה לה, כמה כפתורים חסרים אצלי.

– ואני, – אומרת היא, – מצאתי בעיר חתיכת זכוכית מוארכת, כשהלכתי לשם לקנות מלח; והכול משתקף בה יפה כל כך!

– ויהיה זה, – אומר אני, ־ גֶענֶעראַ"ל!

– גֶענֶעראַ"ל! – מסכימה גולדֶעלה.

ואנו מוסיפים לעבוד.

– גזלן! – צועקת טריינה אל בעלה, – רוץ ועבור בבוסתן! אפשר נרדמה תחת עץ.

ואמא שלי, מן הצד השני של הבוסתן, משמיעה קולה, קול נפחד:

– רוצח, בֶּרל! – (שמו של אבא שלי) רוץ אל העיר! אוי ואבוי־לי, וַדאי קרה משהו… אפשר התולעים נתעוררו!

צריך להפסיק! אנו קמים ויוצאים מתחת לעץ־האגסים ורצים, אני לסוכתנו שלנו והיא לסוכתם שלהם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –


אין דבר זה חלק וישר בעיני אבא־אמא: בשעה מאוחרת כל־כך, ומלוכלך באדמה, ובעשבים. אלא – העיקר שנמצא! ותפוחי־האדמה כבר נתבשלו… ואחרי האכילה מבקשים לישון.

עברתי בשלום. ובהקמת המבצר עובדים אנו כל ערב! פעמים מתגנבים אנו ויוצאים לאחר פת־ערבית עוד פעם, ומוסיפים ועובדים.

השותפים, – שני הזוגות, – מהלכים על־פני הבוסתן, מתבוננים בפירות שעלו יפה, קובעים אֵילו מן העצים צריך יהיה לתמוך בסומכות; מחַשבים חשבונות, כמה פירות יהיו, ואם המכירה תעלה יפה – כמה רוָחים ישארו. שוכחים אותנו מעט… ואנו עובדים בחשק. המבצר הולך הלוך וגדול מיום ליום. בשבילי, לפחות, המבצר הוא העיקר! גולדֶעלה גם את הגינה אינה רוצה להזניח. כל מקום שהיא מוצאת זלזל ירוק, היא נועצת אותו; אך מיום ליום כובש המבצר יותר את לבה. מחר, כשתצא גולדֶעלה עם דלי הפח בידה להשקות את הגזר ואת הצנוניות, תשפוך מים גם בין הסוללות. וכשאבוא אני מן החדר, כבר יהיו בין שלוש הסוללות שני נהרות!

– אך מה יהיו החיילים אוכלים? – עולה פתאום בדעתי לשאול.

– לחם! – עונה גולדעלה – יש בצד השני של הבוסתן חמר, אביא ואלוש ככרות־לחם. עריבה אעשה לי מצנון גדול. אך היכן – מתחילה היא דואגת – נאפה את הלחם?

– מוכרחים, – אומר אני, – לעשות בית־מאפה, בית־מאפה מיוחד לחיילים, אין מבצר בלא זה!

גולדֶעלה קופצת ממקומה ומוחאה כפיה הקטנות מרוב שמחה.

– הסי, הסי! ישמעו אותנו!…

ואני נגש תיכף למלאכה. גולדֶעלה עוזרת על ידי. מיד נחפר בעוביה, של הסוללה התיכונית תנור־אפיה. יש רק להעלות ולהגביה ארובת־עשן. באיזה מקום בבוסתן מונחת חתיכת פח, גולדֶעלה יודעת היכן.

היא קופצת ורצה ברגליה היחפות, כחץ מקשת. אני מביט אחריה ברוצה ולבי חרד, שלא תחתוך לה, חלילה, את רגלה בשבר זכוכית… אך הנה חזרה בשלום…

היא צוחקת:

– הם עומדים על־יד הערוגות וסופרים את הסלקים!

גולדֶעלה מושיטה את ריקוע הפח; אני נוטלו ומבקש לכופפו ולעגלו כארובה, ונחתך באחת מאצבעותי.

גולדֶעלה מתבהלת, קופצת ממקומה בצעקה. אף אני קופץ ממקומי, תופס וחובק את ראשה, סותם את פיה בידי השלימה:

– ישמעו אותנו!

ואמנם שמעו.

– מה אַתּ צועקת, גולדֶעלה, גולדֶעלה!

קולה של אמה שלה.

– לא כלום, לא כלום! – משיב אני במקומה.

היא רצה אל הסוכה להביא קורי עכביש, חתיכת בד וחוט לקשור את הפצע.

– אתה? ראובן־בנימין? – שומע אני קולה של אמי שלי.

– מה אתה עושה שם בבוסתן, שגץ שכמותך! – מסייע עמה אבא שלי.

– לא כלום! – משיב אני, – לא כלום! הריני הולך כבר לישון…

ואני פונה והולך אל סוכתנו, ומטיל עצמי, כשאצבעי נוטפת דם, על משכבי.

– אני ישן כבר, אבא! – צועק אני מתוך המלונה אל הבוסתן.

– טוב! טוב! – משיבה אמא, אבל כאילו מתוך צחוק. ואולי רק נדמה לי כך. בינתים מתגנבת ונכנסת אלי גולדֶעלה וחובשת לי לאור הירח החיור את האצבע.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למחרת מוליכים אותי אבא־אמא אל החדר. אבא הולך בראש, אמא מאחוריו, ואני – באמצע. את פניהם של אבא אמא איני רואה, ואולם מרגיש אני שהם זועפים. וַדאי חטאתי במשהו, הם יספרו על־כן לרבי…

ביותר־ביותר אין אני מתיירא. הרי סוף כל סוף בן־יחיד אני. אמא אומרת: ״אחד משמונה נשאר".

ומחשבותי מוליכות אותי מיד בשביל צדדי. ״כמה טוב! אני – בן־יחיד, גולדֶעלה – בת־יחידה״. מפני מה זה טוב – אין אני מברר לעצמי, אך לשחרר עצמי מן הרגש הזה אינני יכול. ״אף־על־פי־כן טוב הדבר!"

לבסוף הגענו.

– רבי, – מתחיל אבא לאחר ברכת "בוקר טוב, שנה טובה״ – מהיום והלאה לא תהיה לבחור זה דריסת־הרגל בבוסתן.

והוא מוסיף ומסביר:

– בחור שכמותו, משחק בחול!

– ועם ילדות! – מוסיפה אמא.

– אי־אי־אי! – מניע הרבי שלי את ראשו כמטוטלת לכאן ולכאן.

והרבנית, שאינה יכולה להתרחק מפי־האח, מפני שהיא מקפה איזה תבשיל בקדירה, נאנחת ואומרת:

– ילדים בימינו! ילדים בימינו!

ואולם אין שם לב לדבריה.

– הוא יישן אצלכם! – גוזר אבא.

אותי אין שואלים ולעצתי אין דורשים. מוסיפים ומדברים עוד, אבא, אמא, המלמד, אבל אני שוב איני שומע.

בשעה שהיתה הרבנית מקפּה מתוך כובד ראש את התבשיל שבסיר, נפלה לה מתחת בית־השחי פקעת החוטים מן הגרב שלא פסקה מלסרוג אפילו שעה אחת… הפקעת מתגלגלת על־פני הרצפה, החתול מופיע מלמעלה על־גבי התיתוֹר של פי הארובה וזוקף בה בפקעת זוג עינים בורקות; הוא מפחד מפני האנשים הזרים שבבית, ואף־על־פי־כן אינו יכול להתאפק וקופץ מלמעלה ומתחיל משחק בפקעת… “כיצד אין הם רואים כל זה”, תמה אני מאד. אך הנה תופס אותי אבא בכתפי:

  • ומה יהיה סופך בּור ועם־הארץ, חייט מטליא כמותי?

אני מתיירא לומר, שאני רוצה להיות חוכר־בוסתן, ולעשות מסביב לבוסתן מבצר, בשביל לשמור עליו מפני השקצים.

– זכור, איפוא, רבי, שני זהובים לשבוע. בעד הלינה! והשגח תשגיח עליו…

הרבי מניע ראשו מלמעלה למטה, לאות ״הן״.

– אך להכות – מושכת אותו אמא הצדה ואומרת כך שאבא לא ישמע – חס ושלום! אחד משמונה נשאר לי!…

הוי, כמה אני אוהב את אמא שלי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קשה היה לחיות בחדר בלי המבצר. מי יודע, אם יוכל להבנות עד גמירה בלי עזרתי… ומעט אני מתגעגע על הבוסתן עצמו, וגם – על אבא־אמא. ומיום ליום יותר – על גולדֶעלה. כיוָן שאני עוצם את העינים – מיד אני רואה אותה יושבת תחת עץ־האגס, ועל ראשה שלג של ניצה לבנה…

אבל אסור להרהר בדבר הזה… עד כה ועד כה – הגיע אלול. אני לומד לתקוע בשופר, לומד ורואה ברכה.

״הלואי והיה לך חשק כזה לגמרא!" אומר הרבי.

– ותקיעת שופר – שואל אני – דבר מועט הוא? לא מצוָה גדולה?!

– דבר זה יכול לעשות – משיב הרבי – חייט מטליא גם־כן!

– מה אתה סח – מתערבת הרבנית. – אדם – רוטנת היא ליד פי הארובה – שוכח היכן הוא נמצא בעולם הזה…

– אבא שלי – אומר אני כנפגע בכבודי – הוא בעיקר חוכר־בוסתנים…

והרבי מבקש לתקן, ומסיים:

– לא התקיעה עיקר, העיקר היא הכוָנה של תקיעת השופר! הכּוֹת אין מכים אותי. עם אמא שלי אין אדם נכנס בוכּוּח ובמקוּח. היא תופסת לו לשגץ ומטילתו מעבר לגדר. ואם יקרה ומגיעים לידי סכסוך עם סוחר־פירות, היא תופסת לו להיהודי בזקנו ומושכתו מן הבוסתן עד אל העיר, אל הרב… מהלך שנים וחצי הויוֹרס״ט!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לראש־השנה שכרו שומרים גויים שיהיו משמרים את הבוסתן, והכול יצאו אל העיר. אבא־אמא שלי – לביתם שלהם, לא הרחק מבית המלמד שלי, והשותף עם אשתו ועם גולדעלה – אף הם אל ביתם, ואולם היכן הם גרים אין אני יודע. ולשאול לא יתּכן.

והנה בא יום ראשון של ראש־השנה, ובבית־המדרש אומרים בלחישה “למנצח” שלפני תקיעת השופר. אני עומד בסמוך לחלון, מציץ החוצה ועיני תועות תחילה להביט במרחק… מתחת לשמים רפרפו סיעות מופלאות כל־כך של צפרים, – ולאחר שפרחו להן העיפותי מבט־עין על־פני חצר בית־התפילה, גולדעלה! באה לשמוע תקיעת־השופר! מעוטפת במטפחת צחורה, וכפופה במין צניעות של יראת־שמים… היא עומדת ופניה לא אלי, אינה רואה אותי. אינה מביטה לצד זה. החזן משמיע קול: – למנצח!

ובית־המדרש נרעד ונרעש. והגל תופס את נשמתי ונושאה הרחק, הרחק מכאן…

במוצאי יום־כפוּר הולכים אנו, אבא שלי ואני, בחזרה אל הבוסתן. רוצה אני לשאול, היכן הם גולדֶעלה ואבא שלה, ואיני יכול; את עושה־המוֹכין ראיתי בשעת קדוּש־לבנה, ובירכתי אותו בגמר־טוב… וצריך לברך גם את טריינה, ואת גולדֶעלה גם־כן. ואולם לשאול איני יכול, המלים נשארות תקועות בגרון. ולבי חרד לה: האם לא הזיקה לה לגולדעלה התענית? האם לא חלתה, חלילה, ונשארה משום כך בעיר? כוס החמין והדובשן שנותנים לי אינם ערֵבים לחכי. בית־הבליעה שלי סתום ומועל בשליחותו. אך מיד מעלה אמי את הסיר המלא בשר־כפרות בתוך המרק.

– חבל – אומרת היא – על העצים! והיא הולכת לחמם את המרק עם הבשר אצל טריינה, שם כבר העלו מדורה גדולה. נמצא, שההם כבר הקדימו ובאו.

– ברוך השם! – נפלטות מלים מפי, לאחר שנגולה האבן מעל לבי.

–מה? – שואל אבא. ואמא נעצרת.

– לא כלום! – אומר אני מיד – לא כלום! ברוך השם, שהכול עברו בשלום את התענית… אלהים מחל את העווֹנות…

אני מפטפט, אמא פונה משום־מה פניה פתאומית ויוצאת. אני מרגיש, שביציאתה היא מחייכת.

ואבא שואל:

– ומה צריכים לעשות עכשיו?

– אני יודע!

הריני מעלה נר בפנס, אבא נוטל גזר־עץ וגרזן. הולכים אנו לנעוץ יתד לסוכה.

– לך קרא לשותף!

ואולם אין צריך ללכת ולקרוא. מן העֵבר השני כבר הולך ובא עושה־המוכין. את הפנס מאחוריו נושאת גולדעלה. הסוכה המשותפת תעמוד באמצע הגן…

אני – יתד, ואתה – יתד! – אומר אבא.

– אני בצד זה – משיב עושח־המוכין, ועומד במקום שעומד, ואבא עומד ממולו.

הם מתכופפים, אני עם גולדעלה נפגשים ועומדים באמצע ומתכופפים ומאירים.

ורוצה המזל, שראשינו יפגשו ויגעו זה בזה; ושנינו רועדים. הפנסים שבידינו מיטלטלים…

הגרזנים הולמים ואני לוחש לה:

– גמר־חתימה־טובה, גולדעלה!

– גם אתם – משיבה היא בחשאי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

האמהות הכינו הכול לכבוד החג, האבות עשו את הסוכה. וקשֵׁט קישטתי אותה אני, בעזרתה של גולדעלה. לקשט סוכה הרי מצוָה היא! – ומניחים לעשות. הרי זה לא “לשחק”!

מצאה גולדעלה במקום שמצאה שפופרות של ביצים, השחילה על חוט ותלתה על הקירות; ואני גזרתי מנייר אדום צפרים. ובכל שפופרת של ביצה הושבתי צפור אדומה; ומַקורה כלפי חוץ, אל חלל הסוכה. ממש צפרים חיות. גולדעלה שבעה נחת, מוחאה כף אל כף:

– תראה, הן תשירנה! הן מוכרחות לשיר…

אחר־כך עשיתי פנס מדלעת גדולה וחלולה. וחתכתי בקלפּה באותיות־דפוס יפות: ״בסוכות תשבו״ – ופירוש הדבר, – הסברתי לה לגולדעלה – הקדוש ברוך הוא אמר לו לעם ישראל, וציוָה לו, שישב בסוכות שמונה ימים״.

וקבעתי בתוך הדלעת פנימה נר. השעה היתה כבר שעת דמדומים, ננסה איפוא להדליק! גולדעלה רצה ומביאה גפרורים. היא חוזרת מלוהטת, עיניה מבריקות. אני מדליק, אבל הידים רועדות אצלי משום־מה, בקושי הדלקתי. הנה הנר דולק. אור רך וצנוע מתפשט על־פני הסוכה. הפסוק החתוך בתוך קלפת הדלעת מאיר ומתבהר, מתבלט יותר ויותר…

– הוי, כמה אני אוהבת את חג הסוכות! – מכריזה גולדעלה בקול רם.

אנו נרתעים מעט לאחור ועומדים ועינינו תלויות בפלא המאור…

– הצפרים עוד תשירנה, עוד תשירנה! – מחזיקה גולדעלה בדעתה!

מאחורינו כבר עומדים אבא־אמא שלי ואבא־אמא שלה.

קולו של אבא שלי:

– כבר גמרתם, שובבים?!

והם עומדים שקטים, מביטים ותמהים גם הם על המראה הנאה, ומחליפים אחר־כך מבטים, הגברים מחייכים משום־מה חיוך מסותר מתחת לשפם. בעיני הנשים מנצנצים שלהבהבים…

שלא במתכוון אני תופס לגולדעלה בידה.

ואין מוחה כנגד זה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סוכות.

לאחר סעודת הצהרים. תחת עץ מעצי הבוסתן ישנים אבא ועושה־המוכין.

״תחת עץ הפערגאַמוּ“טין!” – יודעת גולדעלה לקבוע.

אני מסתכל בה ומחייך:

– האמהות ישנות בסמוך לערוגות הגן.

– תחת עצי־השזיפים! – יודעת היא לקבוע ביתר דיוק.

אנחנו יושבים בסוכה.

אני מניף בכוָנה ידי לפני עיניה, שתראה גולדעלה איזה טבעות־לולב יפות יש לי על אצבעותי.

– בעצמי, – מתפאר אני, – קלעתי אותן!

– אילו ראית, – משיבה היא, – כיצד אני קולעת חלות!

טבעת אין היא מבקשת. אנו שותקים רגע.

הצפרים האדומות אינן שרות, אבל אצלי בלבבי מתרונן משהו.

– יודעת אַתּ, גולדעלה, מפני־מה יושבים בסוכות?

אני השואל ואני המשיב:

– ״זכר ליציאת מצרים".

ומפרש לה את פירוש המלים.

שואלת היא לאחר רגע:

– יודע אתה, ראובן־בנימין, משום־מה אוכלים בסוכות גזר?

– אני יודע; גזר זה מעֶר“ן, ,ומעֶר”ן זה להרבות, שירבו זכויותינו…

– ודבש? – מוסיפה היא ושואלת.

– שתהיה לך – משיב אני בלחישה – שנה טובה ומתוקה…

– ובשמחת־תורה, – אומרת היא, – מחתכים את הגזר עגוּלים־עגוּלים קטנים, בדומה לאדוּמים של זהב!

ולאחר רגע – אני:

– יודעת את, גולדעלה, מי שבא להתארח בסוכה? האבות והאמהות… ויודעת את, גולדעלה, ״שמחת בית־השואבה" מה היא?

היא אינה יודעת, ואני אומר לה.

– הוי, – מסיים אני באנחה – היתה זו שמחה בבית־המקדש! מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה אמיתית מימיו!

– סַפּר, ראובן־בנימין, סַפּר, – מתחננת היא! היא מביטה בי, מסתמקת, מַפנה ממני את ראש־הזהב ומשעינה אותו, אחורנית, על לוח לבי, – האם היא שומעת, כמה הוא דופק, לבבי?

אני רוצה לשאול אותה. אך אין מלים בפי.

– סַפּר! – מבקשת היא שנית, וקולה לוחש ורועד כל־כך.

ואני מספר לה:

– מאחר־הצהרים מתחילה השמחה בעזרת־הנשים (ואני מסביר לה). כל היהודים מארץ־ישראל כולה, כל עולי־הרגל, ששים ושמחים. ראשי־העם, ראשי־הישיבות, זקני הסנהדרין, – כל שבעים לשון היו יודעים, וכשוּף גם־כן! – הכול שמחים בשמחת בית־השואבה. הכול מחזיקים אבוקות בידיהם, מיני שלהבות דולקות, ורוקדים… והלויים מנגנים בכל מיני כלי־זמר, כמו שמפורט בספר תהילים, ושרים שירי־המעלות שבתהילים… והקהל מסביב רוקד, מעגל בתוך מעגל… וכך מעגלות בלי סוף…

ר' שמעון בן גמליאל – תנא גדול היה, מאד מאד גדול! – היה מחזיק שמונה אבוקות, ארבע ארבע בכל יד, והיה רוקד וזורק את האבוקות בזו אחר זו כלפי מעלה וחוזר ותופסן באויר… ובזריזות גדולה כל־כך עשה את הדבר, שאף אחת מהן לא נפלה לאדמה ולא כבתה באויר! וכך היו רוקדים כל הלילה כולו, ולא היה אדם שוכב לישון כלל. ומשנתעייפו, משעינים זה ראשו בכתפו של זה וזה ראשו בכתפו של זה ומנמנמים רגע; ומיד מתעוררים ומוסיפים לרקוד… וכך עד אור הבוקר, עד ששני הכוהנים השומרים בשער העזרה תקעו בשופר – סימן שיתחיל העם להתפזר…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כשהתחלתי לסַפר, צנח ראשה הקטן של גולדעלה והוטל בחיקי. העינים מביטות כלפי מעלה, אלי, אל שפתי פי המספר… והן נפקחות, העינים, וגדלות יותר ויותר… וככל שאני מוסיף ומספר, רואה אני, העינים מתכסות דוק של חלום, העפעפים מרפרפים ויורדים, ולא נשארו אלא סדקים צרים, צרים והולכים, בין הריסים הארוכים… ולפיכך אני מספר יותר ויותר בחשאי, בלחישה. אך כנגד זה נשימתה הולכת הלוך וחזק. אני סופג את נשימתה. אפילו התפוחים הטובים ביותר אין ריחם ערב כל כך…

הנה כבר נעצמו עיניה לגמרי…

ועולה בדעתי להסיר טבעת מעל אצבעי ולשים אותה על אצבע מאצבעות ידה הקטנה, ששמה אותה מתחת לראשה…

ואני עושה כן.

היא שומעת, או לא?

אני שם את הטבעת על אצבעה, ושפתי, שלא בידיעתי כלל, מלחשות בחשאי־בחשאי באזנה של גולדעלה:

–הרי אַתּ…

אין אני מספיק לגמור, גולדעלה קופצת ממקומה, ובעינים הקרועות לרוָחה – פחד כעס, אבל גם אהבה, והכול מתמזג יחד בצעקה:

– מה עשית?

– אין דבר, – שומע אני מיד את קולה של אמא שלי בפתח הסוכה, – בחול־המועד, אם ירצה השם, נכתוב תנאים!

ומתברר, שהזקנים קמו זה כבר משנתם; וכשהלכו לחפש אותנו, הגיעו אל הסוכה, עמדו בחוץ, והקשיבו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בחול־המועד נכתבו תנאים. בשמחת־תורה נגשה גולדעלה לנשוק את ספר־התורה, שנשאתי אני בשעת ההקפה. שני דגלים היו לה, בכל יד דגל; דגלים יקרי־המציאות. מהיכן השיגה אותם איני יודע: ״דגל מחנה ראובן" ו"דגל מחנה בנימין״!

המלצות קוראים
תגיות