רקע
יצחק ליבוש פרץ
אהבת אורג (ספור במכתבים)
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

 

מכתב ראשון

יקירי, העתיד להיות גיסי!

אתה שואל, מה שלומי? אין שלום, אמר ה', לרשעים! בשביל הסנדלרים, כותב אתה, הגיעו ימים רעים? אנחנו האורגים זה מזמן חדלנו מלקווֹת לימים טובים. הבריות אומרים, כי העת עת “כלבית” היא. תאר לעצמך, שאורגים ותיקים וטובים משתכרים ארבעה־חמשה רובלים לשבוע, ואורגים רגילים וצעירים כמוני מסתפקים בשלושה־ארבעה, ועל שלושה־ארבעה רובלים אלה צריך לעבוד עבודה קשה, צריך לשבת על כסא־האורגים משבע בבוקר עד עשר בלילה, לעבוד 16־15 שעות ביום. וגם לזה דרוש מזל, משום שאורגים בני־מזל בלבד יש להם עבודה קבועה ותדירה; המונים מתהלכים בסבר־פנים של רעב ובידים ריקניות!

כך הדבר, אחא! זקנים מספרים, שלפנים היו יחסנים הרבה, שלא חפצו לעבוד; כהיום הזה מחפשים אפילו את העבודה הקשה ביותר, מרחרחים למצוא אותה, מתחננים לקבל אותה, ומקבלים אותה כנדבה, כחסד! ןמי שכבר קבל אותה, רועד ומרעיד שלא יאַבּדנה, חס וחלילה: תחילה השם יתברך ואחר־כך נותן־העבודה, שלא יפסיקוה חלילה; שיהיו שופעים ומשפיעים עבודה בלי סוף, עבודה בלי קץ, עבודה עד כדי יציאת הנשמה! עד כדי מחנק! שכן שמא תחסר חלילה עבודה? שמא אדם נֶחלה וסירת־הארג נופלת מתוך ידיו הרועדות? ומה יהיה לעת זקנה? בימי הזקנה האפורים, בימי הרפיון והחולשה מה יהיה?

ומי שרואה מסביב כל־כך הרבה אורגים זקנים, מיוגעים וחולים, אין פלא שאי־אפשר לו לשכוח אפילו רגע אחד את ימי הזקנה וימי הרפיון והמחלה; ואמנם, אצל אנשים העובדים 16־15 שעות ליום, וסופגים אל תוך ריאתם אבק־פשתן ואבק צבעוני של חוטים, וכל מזונם במשך היום אינו אלא ככר־לחם ודג מלוח ותבשיל קלוש בערב, מן ההכרח שהמחלה תהיה אצלם אורחת תדירה, ואינם יכולים לקווֹת לזקנה של בריאות! ונוסף לכך יש עוד לרבים אשה וילדים. מבין אתה? לא לבדו טובע האדם – אלא ריחים בצוארו!

אילו ראית, היאך אורג מטופל באשה ובילדים חוזר הביתה מעבודתו, היאך הוא מטיל מבט־עין קצר ובהול אל האשה המיוגעת, אל התינוקות, ״עוד ועצמות", שהם גדלים בלא תורה ובלא טובה; אילו ראית, כמה מהר הוא בולע את התבשיל הקלוש ומה מהר הוא מַטיל עצמו אל תוך המטה!

לישון רוצה הוא, להרדם, לפחות את העינים לעצום, שלא יראה את הצרות, את היסורים!

אך מה מועיל יש בדבר? החיים הרעים הופכים לחלומות רעים… הוא חולם שאשתו חולה, ואין במה לעזור לה… שילד אחד נשך לו לילד האחר אצבע מאצבעותיו בשעת קטטה על פרוסת־לחם, ושבינתים נכנס בעל־הבית והוא רוקע ברגלו: שכר דירה! שאם לא כן הוא משליך את כל בני־הבית באמצע החורף החוצה, על־גבי השלג!

וכשמתעוררים בבוקר אין ממהרים כלל לפקוח את העינים ולהשתחרר מן החלום: עד כדי כך מתמזגים החלום והמציאות גם יחד.

כשמתאספים הזקנים מבין האורגים יחדיו, מדברים על הזמנים הטובים; אך לא על אותם העתידים לבוא או ראוי שיבואו. בדבר זה שוב אין מאמינים! אלא בזמנים הטובים שהיו לפנים, שעה שהאורג היה עובד בפני עצמו, בחוטים משלו ובנוּל משלו, והיה מוכר בעצמו את פרי עבודתו… אורג היה משתכר 16־15 רובל לשבוע, הוא היה בעל־בית בפני עצמו, אדם חפשי ואפילו בעל־דעה בעניני העיר. אומרים, שלפנים נבחר אפילו אורג אחד למועצת העיר! כהיום הזה אורג הוא פועל פשוט, החוטים אינם שלו, את הסחורה הגמורה הוא מוסר לאחרים! אין הוא יודע כמה עולים החוטים וכמה הוא מקבל בעד עבודתו, לא ענינו שלו הוא, הוא מקבל לפי ״הכוכב״; ושבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” – זה נחשב כבר מחיר הוגן!

הנה, שכחתי לגמרי שאני מדבר אל סנדלר, שאינו יודע ״כוכב״ מהו; תאר לעצמך שאתה גר בעיר גדולה, אין אתה עובד בשביל בעלי־הבתים שלך, אתה עצמך אינך קונה עור, אינך נוטל מידה ואינך נושא את המגפים הגמורים לשום אדם! אתה מכיר ויודע רק סוחר אחד, והוא הנותן לך את הסחורה לעבֵּד אותה, והוא הלוקח ממך את העבודה הגמורה, ומשלם לך בעד כך וכך זוגות מגפים כך וכך.

הנה, דבר זה, מבין אתה, נקרא ״כוכב״, אתה עובד אך ורק בשביל הסוחר. את הרוָחים לוקח הסוחר לעצמו, ולך הוא נותן כדי מים לדיסה; משום שפועלים אחרים אין להם אף זה המעט, ובינתים מדברים עוד על מכונה, שתעשה מגפים בלא ידים של סנדלר… טוב הדבר? כך בערך חיים אצלנו! שבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” הוא מחיר שאפשר לעבוד בו עד כדי להשתגע. אך מה שלומה של מרים שתחיה? האם היא אוהבת עוד כל־כך לרקום ממחטות לחטמיהם של אחרים? האם היא עובדת עוד מתוך שירה וזמרה? האם הבית מלא עוד קולה המצלצל כפעמון של כסף? האם עיניה עודן בהירות כל־כך, טהורות ותכוּלות כרקיע השמים? עדיין אינן מתאדמות מרוב עבודה? ואתה מה שלומך? האם אינך סבור, שבשעת המלחמה בין יוָן ובין התוּגר כדאי וראוי להתגנב לפלסתינה ולהשתטח על קברי האבות? ושמא יש לך לב ללכת לארגנטינה ולהלחם בארבה? משום שכאן, אחא, רע ומר מאד!

ואפשר עדיין אתה מחזיק בו ב״אלשיך״ הישן והטוב והישר ואתה רואה פלאי אלף לילה ולילה בנוסח היהודי? כתוב! ואני חושב, כי מרים שתחיה מותר לה להוסיף משהו… שמע, כשאני רואה לפעמים את מרים שתחיה בעינים אדומות, הולך אני אל בית החרושת בידים מאוגרפות… אך דבר זה אין אתה מבין.

העתיד להיות גיסך


 

מכתב שני

כששאלת אותי כמה פעמים במכתב אחד, מה שלומי ומצבי, קראתי את כוָנתך בין השורות, בין המלים, והבינותי כי מי שעתיד להיות גיסי היקר שואל: ובכן, אימתי מעמידים חופה? וכששלחתי לך צרור של צרות במענה־לשון של נשים, התחלת אפילו אתה מבין, שפירוש הדבר: לפי שעה לא!

מוח של ברזל יש לך, יקירי, העתיד להיות גיסי; ועל קדקוד־הברזל שלך צריך להכות בפטיש, שאם לא כן אין אתה מבין!

אך מאחר שכבר פרשׂת הכול, כשׂמלה על השולחן, כבר אני חייב לתת לך תשובה ברורה וגמורה.

אין אני יכול, אסור לי לשׂאת אשה!

אתה שואל, אם לא שכחתי בנכר מה שהבטחתי בבית, אם לא חחליפוני באחר, על כל פנים – את לבי אם לא החליפו? או שמא זה, כמאמר הבריות: הרחק מן העין – הרחק מן הלב?… אני מקוה, שלא; אני מאמין, כי מרים שתחיה לא ראתה את המכתב ההוא, היא לא היתה שואלת שאלות כאלה. היא יודעת, כי לבותינו קשורים לעולמים, לחיים ולמות!

הוי, אחא, אחא! לשאת את מרים לאשה רוצה אני, כשם שרוצה אדם להיות מאושר! כשם שרוצה אדם להגאל מגעגועים גדולים, מכאב־הלב, ממחוש־הראש. אני רוצה, אך מה חשיבות יש בזה שאורג רוצה?

בן ובת של נותני־הלחם שלנו חפצו, ובאמת עשו כחפצם, נישאו זה לזו, והיתה חתונה שמחה מאד; ואפילו אותנו, האורגים, לא שכחו; העמידו לנו יי"ש, וכשאמרתי אני שאינני שותה, הציץ בי האוּמן הצצה אלכסונית, וקרוב לוַדאי שקשר לעצמו קשר במטפחת־האף, שלא ישכח לי את הדבר הזה!…

והדרך מן הבית אל בית־הכנסת היתה פרושה מרבדים, קאַפּעִלי״א ניגנה, במרומי השמים שמעו, הלבנה עם הכוכבים רקדו! בתי־החרושת הגדולים ניותר נאלמו, נשתתקו, עמדו כמבויישים! מאולם־הרקודים שפע האור, כל הרחוב כולו טבל בנהרה! האור נשתפך כמו יין, והיין כמו מים! אתמול היתה החתונה, והיום יצא הזוג הצעיר למסע־תענוגות…

הם חפצו, והתחתנו. שמא סבור אתה, הם היו דרושים מאד זה לזו? לא יכלו לחיות זה בלא זו? חלילה וחס! הוא יש לו כמה נערות מכּרות בבית־החרושת שלו, ויום קודם החתונה ערך להן סעודה, ולכל אחת מהן מתנה הניח, שלא תשכח אותו עד שיחזור… וזו היתה סעודה עליזה, עליזה יותר מן החתונה עצמה, ויין טוב יותר שתו בה!

בין הנערות היתה גם אשת־איש אחת, אשתו של אורג… אני מכיר אותו – שותה־שכור הוא! אך מי יודע, אם הוא שותה־שכור משום שהיא נוהגת כך, או היא נוהגת כך משום שהוא שותה־שכור, או שמא שניהם נוהגים כדרך שנוהגים, משום שכאן פסקו מלעיין ב“אלשיך” ובשבת הולך ה“עולם” לטייל… ואולם עליזה היתה הסעודה ההיא!

הכלה אף היא אינה צנועה! לפנים היתה נערה משולה למראָה של זכוכית, כל הבל־פה היה מעכיר אותה, כהיום הזה משולה הבתולה לכברה חלולה, מי יודע מה כבר נתכּבּר בה!… אני יודע רק זו בלבד שחודש אחד היתה מתנשקת עם מנהל־הפנקסים וחודש אחד עם מנהל־העסק; ולטייל היתה הולכת ונוסעת עם שניהם כאחד…

ואף־על־פי־כן התחתנו, ועכשיו הם נוסעים במסע תענוגות; ואני עם מרים, שתחיה, איננו יכולים לחיות יחדיו, אף־על־פי שאנחנו צריכים זה לזו כשם שהאדם צריך ללחם, למים, לאויר… אף שמחשבותינו שזורות וקלועות יחדיו, אף שהיא קשורה ודבוקה בי ובכל רמ"ח שלי, אף־על־פי־כן אנוסה היא לשבת שם אצלך ולסמא את עיניה במלאכת הרקימה, ואני – אני אנוס לשבת כאן בודד ויחיד ולארוג, ולארוג, בשעה שהמוח מלהט, והמררה משתפכת בכל האברים! ולהתחבר יחדיו אין אנו יכולים!

אילו ראית, מה צורה ומה מראה יש לו לאורג מטופל באשה ובילדים. לא אדבר כבר על מראהו בבית, אלא בבית־החרושת מה דמות יש לו, היאך הוא מתכופף ומשתחווה לפני נותן־הלחם ולפני ה“אנשים” שלו, היאך הוא מתרפס לפניהם, היאך הוא חרד ורועד מפני הבל־פיהם, היאך הוא משתדל ומתחנף עד שזוכה למבט־עין של חסד מצדם… בררר! קור עובר בעצמותי, כשאני רואה את הדבר הזה! לא! לדבר הזה לא אסכים אני לעולם! יקחני אופל ותכסני חשכת־עולם, בלא קרן של אושר, בלא נחמה ובלא תקוה; רעב אסבול, כתולעת ערומה אשכב, על אדמה רטובה ותחת שמים בוכים, אך לא זה! – ואם לא יוטב המצב, כאשר אבדתי אבדתי! תשכח מרים שתחיה, אם תוכל, תתכחש, אם היא רוצה, ואם לא – תסבול כמוני, אם כי כל אחד בפני עצמו! האדמה הזאת סופה שתצמיח עוד אושר, אך לשם כך דרושים לה אולי דמעותינו שלנו, דמינו שלנו, ואנחנו נתוֹן נתּן – ובלבד שהיא תצמיח בזמן מן הזמנים בשביל אחרים!

אינני גומר את המכתב. פתאום הוארה קרן־הזוית האפלה שאני יושב בה. אני פונה ורואה – החלון מלהט – באיזה מקום בוער – אולי בבית־החרושת?


 

מכתב שלישי

אתה שואל משום מה רע כל־כך? משום מה המצב הולך הלוך ורע? הדבר פשוט; הטה נא את אזניך הארוכות ושמע: מי קובע את המחיר לעבודתו של האורג? האורג עם נותן־לחמו! האורג רוצה לחיות חיי־אדם עד כמה שאפשר, ולפיכך הוא רוצה למכור את עבודתו עד כמה שאפשר יותר ביוקר; ואילו נותן־לחמו כנגדו רוצה להרויח כל כמה שאפשר יותר ולפיכך לשלם כל כמה שאפשר פחות בעד העבודה. אם יש הרבה עבודה ומעט אורגים, מוכרח בעל בית־החרושת לשלם כמה שהאורג רוצה; ואם יש הרבה אורגים ומעט עבודה, הרי הדבר הפוך, מוכרח האורג לקחת כמה שנותן־הלחם נותן לו. ואורגים נוספים מיום ליום, הם מתרבים כמו פטריות וכמהין… את התורה הזאת כבר יודעים כאן אפילו תינוקות שבעריסה, אך אתה הרי סנדלר אתה, וסנדלר המעיין ב“אלשיך”, – ויכול להיות שאין אתה יודע דבר זה.

ההתחרות של האורגים גדֵלה ועולה מיום ליום. הם מתחרים זה בזה, צעירים, היכולים לעבוד יותר וזמן מרובה יותר, דוחקים את רגליהם של הזקנים, שכבר אין להם כוח לעבודת־פרך זו; רוָקים, היכולים להסתפק בשכר מועט, מגרשים את בעלי הנשים ואבות לילדים, שהם צריכים ליותר; אחר־כך באים מתלמדים ומגרשים את האוּמנים! והשכר יורד ופוחת ונופל מיום ליום… ועכשיו פשטה עוד שמועה, שבעלי־צדקה צעירים חדשים יפתחו בתי־ספר לאריגה, שיוציאו מתוכם שנה־שנה אורגים חדשים!

עוד לא די בזה שהרעה גדולה, הדעה צריכה עוד להיות פשוטה, אמיתית, חלקה, חזקה ומעוגלת עד כדי כך, שתקיף את הצוָאר בטבעת של חנק!…

כי הנה ימים באים, והחזיקו שבעה אורגים בנותן־לחם אחד, והתחננו אליו: תן עבודה, תן, בחצי־חינם, ויהא בחינם לגמרי, ובלבד שנהיה עסוקים ונשכח כי נשינו מבקשות לחם והילדים מחרים־מחזיקים אחריהן…

אתה אינך מאמין? אתה סובר, שכל דבר יש לו גבולו שלו, עד כאן תבוא ולא תוסיף? ואני מאמין, עבודה אף היא מין שכרוּת היא, היא מהממת, מחרישה! היא מטמטמת את המוח ואת המחשבה והאדם שוכח את עצמו, את העולם! אף העבודה מין יי"ש היא!

אך כנגד זה העולם של ימינו עולם חפשי הוא! שום אדם אין לו רשות להכריח אותי שאעבוד; אין אני עבדו של שום אדם! אני עובד אימתי שאני רוצה, מה שאני רוצה, – צפור דרור אני; אך מי שרוצה יורה בי, מורט את נוצותי ומשׁים אותי אל תוך הסיר. יכול הייתי להיות אדם חפשי, אילו לא היתה לי אצטומכא, אילו לא היתה תובעת: לאכול ולאכול! ואילו לא הייתי צריך לשתות, לגור במקום מן המקומות, אילו הייתי עובד רק בשביל צרכים אחרים נעימים! הוֹ, אותה שעה הייתי מעריך את עבודתי הערכה אחרת! אבל כהיום הזה? מה אעשה?

אני רוצה לקבל הרבה, נותן־לחמי רוצה לתת מעט; אנחנו שנינו חפשיים, ואף־על־פי־כן, הוא יכול לעמוד ולהתקיים בלעדי, ואני בלעדיו – לא.

היום אני פוסק מלעבוד, למחר מוציאים אותי מן הדירה ומשליכים כקלפת השום; למחרת המחר אוחזת אותי עוית הקיבה מתוך רעב; עוד יום, וכבר אני עומד מרחוק ומביט בעינים בוערות אל ככר־הלחם של התגרית שבשוק, איני יכול להסתלק מן המקום הזה בשום אופן; משוּל הלחם לאבן־השואבת; כאילו במסמרים אני ממוסמר אל המקום…

אני עצמי עדיין לא נתנסיתי בדבר הזה, אבל מי שמביט כך על לחם, עינים כאלה, ראה ראיתי! עינים כאלה יש רק לזאבים שביער!

נוּ, על הדבר הזה אספר לך בפעם אחרת. השעה מאוחרת, – וראשי דואב ושבור כחרס הנשבר.

שלך…


 

מכתב רביעי

תודה רבה על הנחמה שניחמתני; יותר נכון: על רצונך הטוב לנחם אותי, שהרי מה אתה אשם בכך, אם אפילו במוחו של הסנדלר העני־שבעניים משתקף העולם טוב ונאה הרבה יותר ממה שהוא באמת?

כשאתרגם את מחשבת־הסנדלרים שלך ללשון־האורגים שלי, יהיה פירוש הדבר, שלא לעולם רוֹע, וזמנים רעים וטובים מתחלפים בזה אחר זה, כמו קיץ וחורף; שאם כהיום הזה יש הרבה ידים בטלות מעבודה, יבוא יום שהסחורה מן המחסנים תמכר ויהיה להפך: עבודה בלי סוף והאורגים מעטים; ואותו זמן יהיה גן־עדן בעולם הזה! יהיו מחפשים אותנו לאור הנר ולאור האבוקה, ואם ימצאו אחד אורג יהיו אומרים: כיס אחד מלא אדרכמונים יש לי, קחהו ובלבד שתבוא לעבוד! בקש לך מה תבקש, את הצלחת מן הרקיע, ובלבד שתקח את סירת־הארג אל תוך היד! ויהיו משלמים בעד כל “כוכב” מי יודע כמה, והאורגים יתעשרו עושר רב…

ואותה שעה רק אשרוק אני אליך שריקה קטנה, ותבוא אתה עם מרים שתחיה במרוצה, בנסיעה או ברכיבה, ונעמיד חופה למזל ולברכה ולהצלחה…

הוי, שוטה זקן! חלמא טבא חזית! בועית של סבון נפחת לך! שמע מעשה שמספרים הבריות: פעם אחת התעבר מכשף בעיירה אחת ונתן דעתו לענותה כל מיני ענוּיים, אבל העיירה עיירה של יראת־שמים היתה, מלאה קדוּשה, ולא היתה לו עליה שליטה גדולה; נמלך בדעתו והתחפש כפַּקֶענטרֶעג״ר, היינו סוחר בספרי רימ"ל ובתשמישי קדושה, והתחיל קונה בעיירה כל דבר שבקדוּשה, והוא היה סוחר עשיר: במטבעות של זהב היה משלם! והגיע עד לתשלום אדרכמון של זהב בעד צרור ציציות, ואדרכמון של זהב בעד ספר תהילים, בעד שמירה של צדיק, ובלבד שיביאו וימכרו לו! את הסחורה, כביכול, שולח הוא לאמריקה, נפתח שם מקום חדש לדברים שביהדות…

וה“עולם” האמין והתחיל נושא ומוציא מתוך הבתים; תחילה קפצו על המציאה הזאת אנשים דלים, סבּלים נושאי־משא ושואבי־מים, ואחר־כך בעלי־מלאכה, ואחר־כך בעלי־בתים, והגיעה שעתם של שמשים, חזנים, דיינים ושוחטים… שום אחד מהם לא עמד בנסיון… ואף לא הרב בעצמו, גם הוא הריק את הבית; בעד כסף במזומנים ישיגו סחורה אחרת ממין זה…

ולאחר שמכרו הכול, קבּל המכשף שליטה, והתחיל מענה את העיירה בכל מיני ענייים קשים וחליים רעים…

ואין במה להציל את הנפש, לא מזוזה בפתח, לא שמירה כלשהי בחלון; לא שום דבּוּר של קדושה בבית!

לא היה מתוך מה ללחוש על עין־הרע, מתוך מה ללמוד פרק משניות, לומר יהי רצון… וכשביקשו לשלוח ולהביא ספרים אחרים, ופתחו את התיבות עם הזהב שקבּלו מאותו סוחר, מצאו במקום אדרכמונים, לא עלינו ולא על כל ישראל, שברי־חרסים…

וכך אירע גם לנו פעם אחת!

ואירע הדבר לפני כמה שנים, עוד קודם שבאתי אני לכאן. פתאום הגיעה עת של טובה וברכה לאורגים, חסרה סחורה בשוק הסחורות!

והיתה דרושה עבודה, עבודה, ככל האפשר יותר עבודה; יותר אורגים, יותר ידים! בעל בית־החרושת, המכשף, שילם במטבעות של זהב, העבודה היתה משולה לזהב… והדבר הזה נמשך שנה תמימה! אך משעברה השנה לא נשתיירו אלא חליים רעים ושברי־חרסים!

אנשינו לא היה להם שכל להשתמש בשעת הכושר ולהעלות את שכר־העבודה; כולם יחד אפשר שהיו עושים כן, אך מפני שהיו מפולגים ומחולקים, רצה כל אחד להשיג בשבילו כל כמה שאפשר יותר עבודה, ולבלוע כל כמה שאפשר יותר שכר! והאורגים קפצו על העבודה כמי שקופץ על המציאה; והתחילה רדיפה ודחיפה וחטיפה, לקחו עבודה בכוח, בבכיה, בצעקות ובקללות! בעל בית־החרושת שפשף ידיו מתוך נחת־רוח, והציץ בעיניו השמנמנות ושמח בראותו היאך ה“עולם” עובד, עובד עד כדי מיתה, לא 16־14 שעות, אלא 20 וגם 22 שעות ליום ארגו! חולים ירדו מעל מטותיהם, והחלש אמר גבור אני! היו עובדים ומקבלים כסף, מכרו את כל הכוחות, את הכוחות האחרונים! בעד כסף ישיגו כוחות חדשים! ומבלי לאכול ומבלי לישון היו עומדים ועושים סחורות במהרה־במהרה ומכינים אותן לשוק!

וכשגמרו לעבּד את כל החמרים כבר נגמרו הכוחות, הבריאות והחיים…

ומי שחלה, גם כספו נעלם עד מהרה, ועבודה חדשה לא נמצאה עוד ולא היה עוד במה להציל את הנפש מן הדחקות והעוני…

כך אירע. ואם מחר או למחרת המחר שוב תבוא ותגיע עת טובה כזאת, שוב יארע כדבר הזה! כל זמן שהאורגים מתחרים זה בזה, אי־אפשר שלא יהא כך; מוכרח כל אחד לתפוס לעצמו כל כמה שאפשר יותר עבודה, מוכרח כל אחד לשבת כל כמה שיכול יותר שעות ליד הנוּל, ובמידה שאנו חוטפים יותר, ועובדים שעות יותר, בה במידה העבודה פוחתת ופחות נזקקים לאורגים, וגדלה והולכת ההתחרות והולך ויורד מחיר העבודה! ושוב דבר שאין בו נחמה ־ קולָר לצוָאר!

ולזה נוספים עוד הלוֹינקֶעטני״קים! אך על ענין זה אספר לך במכתבי הבאים.

שלך…


 

מכתב חמישי

אין אתה יודע, לוֹינקֶעטני"ק מהו? אסביר לך את הדבר בתכלית הקצור; שכחתי שאני מדבר עם סנדלר, ולא עם אורג.

הלוֹינקֶעטני״ק, אחא, הוא לא בעל בית־חרושת, ולא אורג; לא הוא עובד בעצמו, ולא יש לו עבודה משלו למסור לאחרים; אין הוא אלא איש־הבינים – אינו אלא מקבל עבודה מבעל בית־החרושת ומוסר אותה לפועלים; כלומר, הוא עומד באמצע בין בעל בית־החרושת ובין האורג, וברגע שנופלת פרוסת־לחם צנומה מידו של בעל בית־החרושת אל פיו של האורג – הוא חוטף אותה תוך כדי טיסתה באויר ונוגס ממנה המחצית… לפעמים בולע אותה כולה, ואינו נחנק, חלילה…

והלוֹינקֶעטני״ק מקבל עבודה לא בשביל אורגים גמורים אלא בשביל מתלמדים, העובדים בהשגחתו… הם מתלמדים אצלו ועובדים בחינם; ולפעמים הם מוסיפים עוד ומשלמים לו; ורק לאחר זמן מסויים, ארוך למדי, הוא מתחיל משלם להם, אך מעט־מעט ובזול; הלוֹינקֶעטני״ק יש לו לפיכך שתי מעלות טובות: ראשית, הוא מוציא מתחת ידו מדי שנה בשנה פלוגה חדשה של אורגים־קבצנים, המורידים את השכר, ובלבד שישיגו עבודה; ושנית – מוריד הוא עצמו את השכר, מפני שהוא עובד בידים של אחרים, ידים העושות אצלו בחינם או לפחות בזול, והוא יכול להסכים לשכר־עבודה מועט ביותר. מובן, שהאורג המומחה מוכרח גם הוא להסתגל למחיר, ושכר העבודה יורד יותר ויותר.

שמא לא מעלות טובות? האם אין הם ראויים על כך לעולם הזה ולעולם הבא?

בנוגע לעולם הבא אין אני יודע, כמובן, לומר הרבה. זה זמן רב לא קבלתי משם שום ידיעה על־ידי אנשים כשרים ויראי שמים; אך עולם הזה ודאי שיש להם. מובן, שבעל בית־החרושת חי חיים טובים ויפים יותר, אך אשתו של הלוֹינקֶעטני״ק אף היא עונדת מחרוזת של פנינים לצוָארה ומדליקה נרות של שבת בזוג פמוטות גדולים של כסף.

אך מרים שתחיה תאמר שוב, שתמיד הייתי טוב ועכשיו נעשיתי רע; שלפנים לא הייתי מבקש לדעת מה מתבשל בקדירתם של אחרים, וכהיום הזה אני נכווה מטובתם של אחרים, ויש לי עינים גדולות המבקשות לבלוע הכול…

מרים חַיתי, הדבר כן ואינו כן.

אמת נכון, שלפנים הייתי טוב יותר. זה היה בזמן שאבי, עליו השלום, היה בחיים ואני הייתי בבית… אמנם, אֵם לא היתה לי, ואבי היה יושב כל היום ושובט בסירות־הארג… אך לאכול ולשתות היה לי, וגם מקום את הראש להניח… אם בילדותי היה לי יותר מדי זמן, ומעט מדי חברים, והיתה לי שהות מספקת, בשבתי בודד, להסתכל בכול ולהרהר בכול, הנה לא הזיק לי הדבר הרבה… המחשבה הקדימה משום כך להתעורר. אך להשתחרר לגמרי מן הסבך הזה – לא היה לפי כוחי! הרבה חשבתי, אך מעט הבינותי… אחר־כך למדתי, אגב משחק, את מלאכת האריגה ליד אבא, והמלאכה מצאה חן בעיני… היא נראתה לי כמין אמנות, מלאכת־מחשבת יפה; מחשבה אחרת לא עלתה כלל על דעתי.

אבא שלי היה, כפי שידוע לכם, חיור ורזה עם עינים כהות במסגרת אדומה ועם עצמות־לחיים משוּפות, ובכן, מה בכך? הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וברא בו בריות שונות ובני־אדם שונים, מהם שמנים ומהם רזים, מהם ארוכים ומהם קצרים, ולכל אחד מהם נתן פנים אחרות ועינים אחרות… העיקר שאני אוהב את אבא ואבא אוהב אותי! לא באתי בטענה על הקדוש ברון הוא. משום שכל הימים שהכרתי את אבא שלי היה מראה פניו כזה, ולא עלתה כלל על דעתי, שהוא היה לפנים אדם צעיר, בריא ורענן, עם עינים בהירות ובוערות, שנראו כל־כך לאמא בעודה נערה. ידוע ידעתי, שהיתה לי אֵם, וכמו מתוך חלום זכרתי, שבבית היתה מתהלכת לפנים אשה צעירה חיורת־פנים, עם גבות שחורות ועינים תכולות־עמוקות, אך לוהטות. אך אמוֹר אמרו לי, שהקדוש ברוך הוא לקח אותה אליו, מן־הסתם נשאה חן לפניו… וכי מי אמר לי, שהיא יצאה מן העולם, מפני שהיתה זקוקה למען בריאותה לבשר וליין, ושני הדברים הללו אין ביכלתם של עניים להשיג אותם? על הדבר הזה עברו בשתיקה ולא ספּרו לי, כשם שלא ספרו לי את הסוד, שמלאכת האריגה מוצצת את לשד העצמות והיא היא שעשתה את אבי חיור ורזה ועיור.

אבא שלי סבל גם ממחלת הקצרת… וכי הייתי יודע, שהדבר הזה בא לו מן האבק שבחוטים? אותו אלהים שנתן לי אב רזה ויבש ונתן לו עינים כהות – הוסיף לו עוד קצרת. – מפני מה? מה שאלה היא זו! מלמד היה לי, תורה למדתי, והייתי יודע שאפילו מלאך אלהים חוטא לפעמים, וגם בקדושיו ישים תָהֳלה, ובפרט בשר־ודם, ובפרט אורג פשוט… והקדוש ברוך הוא מייסר, כדי שימרק האדם עוונותיו בעולם הזה!

הייתי מתעורר בלילה ורואה, שאבא מנמנם כמעט בישיבה על הכר ונשימתו כבדה עד מאד, והיו עיני זולגות דמעות־ילד חמות ותמימות, והייתי מתפלל לאלהים, שאם אבא שלי חטא כנגדו, מוטב שיעניש אותי! ולאחר שלא פעלתי כלום בתפילתי, לא הייתי מתפלא על־כך הרבה, שכּן מה זכות יש לו לילד של אורג אצל אל גדול ונורא כל־כך, שיהא שומע את תפילתי?

אך לעתים קרובות הייתי מתעורר, ואבי עוד ישב על־יד כסא־האורגים… לפעמים כבר היה הבוקר מאפיר ומתגנב בקרנַים דקיקות מבעד לסדק התריס. ״אבא״, הייתי מתחנן, “הנח כבר את העבודה, בוא כבר לישון”. – והוא – שומע אך בקושי את דברי ומשיב: ״תיכף, תיכף, ילדי שלי!" ואינו זז ממקומו. ״רק אגמור – אומר הוא – את ה״כוכב הזה". ואני נרדמתי במחשבה, שאבא שלי לפעמים עקשן הוא ורוצה דוקא לעבוד אף־על־פי שהוא חש בעיניו! בלילי־חורף היה לי לפעמים קר לשכב יחידי במטה, והיה לי מר עד מאד בחשבי כי הנה אבי אוהב את ה׳כוכב׳ יותר ממני, אף־על־פי שה׳כוכב׳ לא היה קופא ונקפא במשך הלילה, ואני רועד מקרה!

הכול אמר לי המלמד שלי ופירש, ורק לא דבר זה, שאבא שלי שונא את ה׳כוכב׳ שלו שנאת־מות, ולא לגמור את ה׳כוכב׳ רוצה הוא, אלא שתהיה לי למחרת גלוסקה לארוחת הבוקר; שלא הוא רוצה דוקא לעבוד בלילה, אף־על־פי שעיניו כואבות, אלא הוא מוכרח לעבוד בלילה! כשם שלא אמר לי שום אדם מעולם, שאבק־החוטים גורם מחלת הקצרת…

עכשיו אני יודע כל אלה, ועל־כן אין אני יכול להיות כל־כך טוב! עכשיו אני יודע, שהעולם הרע והאכזר אמר אל אבי: אתה עבוד הרבה, הרבה, שלם ישלמו לך מעט, ופרנסה בקש מאת האלהים! אתה עבוד הרבה, עשׂה הרבה ׳כוכבים׳ גם ביום וגם בלילה, ומאלהים בקש רפואה לעיניך! שמונה־עשרה שעות ביום ישב בבית כפוף על הנוּל, בלע אבק צבעוני מסוּמם, ואם תקבל קצרת, תהיה לך טענה להקדוש ברוך הוא! מה יזיק לך, אם אנחנו נלבש בינתים את האריג, פרי עבודתך, ומחלק ממנו נתעשר? ועכשיו העולם מדבר אלי את הדברים האלה!

אבא שלי האמין וסבל בחשאי ובשתיקה; ואפשר שבסתר־לבו ידע את העוול הנעשה לו וסבל עוד הרבה יותר ממני? מי יודע? עם ילדים אין מדברים על דברים כגון אלה!

האם ידע המלמד שלי, את מי הוא משרת? האם עלה בכלל על על דעתו, שהוא קושר וכורך את נשמתי בקורי־עכביש דקים אך חזקים ומטיל אותה לפני כלבים עזים היודעים לנשוך? מהיכן היה צריך לדעת זאת? הוא עצמו גם־כן אורג היה, הוא עצמו גם כן היה משרת את בעלי הבתים! אבא שלי מת בקצרת, הוא מת בשחפת!

ובכן, האם פלא הוא, שבהיותי מרוּמה מכל הצדדים, חייתי חיים טובים והייתי אדם טוב?

ועל אחת כמה וכמה לאחר־מכן, כשהכרתי נערה עליזה אחת והייתי נפגש אתה כל ערב בבּית מאחורי השער! התחילו חיים חדשים ומופלאים, לילות־ירח מתוקים וחלומות מתוקים עוד יותר מהם… אלי שבשמים! כמה מאושר הייתי! ומה מאושר הרגשתי עצמי בשבת־מברכין, כשהיה החזן מסלסל ״עם כל ישראל אחיהם" – כל ישראל אחים הם! וכי דבר של צחוק הוא, אדם יש לו שבעה־שמונה מיליונים אחים ואחיות, ומרים’ל היא אחת מהם! הרגשתי עצמי גדול כל־כך, חזק וגאה כל־כך! רק לאחר־מכן נודע לי, שיש בכוחו של מזלי לעקור אותי מביתי וממקום מולדתי ולהטילני כתפוח רקוב ולטלטלני למקום מן המקומות בנכר, ושם יהא הלב מתעטף מרוב געגועים, והיא תשאר שם ותהא יושבת ורוקמת ובוכה לה לחוד; רק לאחר־מכן נודע לי, כי מוריץ פיינבאך, נותן־הלחם שלי, אינו אח שלי, והוא מרחם על סוסו שלו יותר משהוא מרחם עלי! אך בימים ההם לא ידעתי עוד גם את הדבר הזה, והלכתי כך חפשי ועם בת־שחוק על פני הרעננים ועם עינים חולמות וזרועות פרושות אל מול העולם…

היום אני יודע כל זה, היום אני יודע יותר מדי… אך כלום אני מתקנא במישהו? האם אני רוצה בפמוטות־הכסף של הלוֹינקֶעטני״ק? או שמא רוצה אני באפונדת־הכסף של נותן־לחמי? לא! אין אני רוצה באלה! אני רואה בחלום מאוַיי חדר נקי ומסודר; שתי מטות של עץ, יהא עם כרים יחידים, אך עם צפות לבנות, צחורות כשלג! ככר לחם במזווה־העץ הלבן; ותבשיל חם וטוב לארוחת הצהרים. ואם יתן אלהים ילד, יהיה לשם־כך בשׁדה של אם חלב להיניקו, חלב מַבריא, ולא מררה, לא רעל! ולהתלבש רוצה אני במלבושים צנועים מאד, אך נקיים, יהא מטולאים, אך לא מקורעים! ומה עוד רוצה אני? שאשתי שלי ואמו של בני תהיה זו, שאני רוצה בה, זו שאני נמשך אליה בכל נפשי, בכל נשמתי! הנה, כל־כך מעט רוצה אני, אך זה המעט גם הוא אינו יכול להנתן לי, מפני שאני חייב לפרנס אחרים ולהיות אני עצמי רעב! אין אני מתקנא בשום אדם, אף־על־פי־כן מרגיז אותי, מפני מה אין אני אלא מַרזב, המעביר בתוכו את המים, אבל הוא עצמו אינו שותה.

שלך …


 

מכתב ששי

אתה כותב, שאני חוטא, שאני דורש יותר מדי, אף־על־פי ששום אדם לא נתן לי שטר־התחייבות על כך, ומרים שתחיה אומרת, שאפשר לחיות בלא־כלום, במעט מן המעט, ושאם איש ואשה אוהבים זה את זו – יכולים הם להתפרנס מ״מה שיהיה" ו“ממה שלא יהיה”… אני עצמי גם־כן לפנים חשבתי כך; אך התבוננתי וראיתי את חייהם של חברים; וראיתי שלא כן הוא; דברים נוראים ראיתי!

כשקבלתי את שני הרובלים הראשונים בעד שבוע עבודה, צעקתי בקול רם וקפצתי משמחה! מחשבתי הראשונה היתה להריץ אליכם טֶעלֶעגראַ“ם: נכונים תהיו! טֶעלֶעגראַ”ם לא שלחתי אף־על־פי־כן, פתאום התחלתי חס על הכסף! לא שלי הוא! וכספה של מרים שתחיה – חבל היה לי להוציאו! כבר ראיתי את הכסף ככספה שלה! מוטב שאכתוב; ואמנם כתבתי בלילה, אך למחרת לא שלחתי את המכתב.

בערב הלכתי אל אורג אחד מכּרי; ידעתי שנשא את אשתו רק לפני שלוש שנים, וידעתי שנישאו זה לזו מתוך אהבה. ורציתי לראות לפחות ערב אחד, לפחות תמונה אחת, של חיי־בית מאושרים, חיים אלה שאני קיויתי להם כל־כך. לפי שעה אציץ מבעד לסדק ואראה, מה דמות יש להם לחיים בגן־עדן. וראה ראיתי!

ראיתי שני ילדים חולים, אחד חלה באסכרה והשני נתדבק ממנו… היא ישבה ליד השולחן כפופה על גבי מכונת־תפירה קטנה, והוא, הבעל המאוהב, התהלך בחדר הלוך ושוב, זועף ומניע את ידיו בחוסר־ישע; כשנגש אלי קרוב יותר, ראיתי דמעות בעיניו; אך הדמעות הללו לא נראו לי משום מה, ומפיו, הרגשתי, נודף ריח של יי"ש… מיד חזרתי ויצאתי מן הבית, אך לישון לא יכולתי עוד אותו לילה…

שכבתי מכוסה בשמיכה וראיתי ברור ובלי הרף את התמונה, היאך היא יושבת כפופה על־גבי המכונה; את פניה לא ראיתי, אך הרגש הרגשתי והייתי בטוח, שהם פחודים וחיורים, ומן העינים יורדות ומתגלגלות דמעות גדולות, כל אחת כעדשה… והגב מרעיד ומפרפר… ונדמה היה כל הזמן, שהנה עוד מעט והוא נגש ומכה באגרופו על גבה… אם לא היום, יעשה כן מחר… הוא לא יחזור עוד אף פעם מפוכח, לא שתוּי…

וראיתי אחר־כך עוד מראות אחרים. מראים באצבע על יהודים, העושים סחורה בבשר – בבשר בנותיהם שלהם… וראיתי בנים ובנות, המשליכים מתוך הבית את הוריהם, לאחר שחדלו מלעבוד ומלהשתכר…

הו, אתם אינכם מסוגלים כלל להבין את הדברים האלה! לא רק בדים ואריגים אורגים אנחנו, אנו אורגים ומכינים גם מנהגים חדשים ומידות חדשות לחלוטין! וכן אנו אורגים בד לתכריכים בשביל העולם הישן והטוב והכשר, וקבוֹר יקברו אותו בתכריכים הללו… וקוֹם יקום עולם חדש, רקוב ומרוקב עד תוך תוכו! ומי שעוד תהיה בו נשמה טהורה – יברח מתוכו וימלט למקום שאפילו הפלפלין השחורים אינם גדלים שם!…

שלך …


 

מכתב שמיני (המכתב השביעי אבד באיזה מקום – י.ל.פרץ)

מזל טוב! סוף סוף זזת מן המקום! רעב ומחסור לא השפיעו עליך, אך העולם, חושש אתה, שמא יחזור לתוהו ובוהו, הטהרה ויראת־השמים, מתיירא אתה, שמא יאבדו, חלילה!

והמצאה חדשה המצאת: קודם־כל, כותב אתה, צריך לבטל את הלוֹינקֶעטני״קים!

אמנם, את אַמֶעריקא לא גילית בזה, ואף את אבק־השריפה לא המצאת, משום שבשני אלה כבר קידמוך אחרים. את הזמר הזה מזמרות כבר הצפרים שעל הגגות! אך למתן־שכר ראוי אתה, ואספר לך על־כן את המעשה בזוג העינים, שהביטו במבט לוהט כזה על ככר־לחם של אחרים!…

פעם אחת, ודוקא לפני זמן לא רב, היה אורג אחד, ודוקא אורג טוב, אלא, כפי שהיו אומרים, לא חכם ביותר, או שראשו שלו לא היה קבוע במקום הראוי, או שבפנים היה משהו חסר בו. אך כנגד זה היה לו לב גדול ורחב, שמלבד דמות־דיוקנו של עצמו עוד היו קבועות בו דמויות־דיוקנן של כל מיני צרות של נשים, והללו כמעט שהסתירו את דמות־דיוקנו של עצמו, ולפיכך לא היה תכופות רואה את עצמו כלל! הוא עצמו היה משׂתכר די, – הזמנים עוד היו משהו טובים יותר, והיתה לו אפילו נערה אהובה, וכבר רצה לשאת אותה לאשה, אך רעיון נתקע לו במוח, והרעיון הזה הוא שעשׂאו תל עולם. והרעיון היה, שאם כל אורג יחיד, כשהוא לעצמו, אינו אלא שבט רך וחלש, שאפילו הלוֹינקֶעטני״ק הגרוע ביותר כורכו, אם הוא רוצה, מסביב לאצבעו, הנה לכשיתחברו כל השבטים הדקים והרכים הללו, ודאי שיוכלו להיות יחד מטאטא נורא וחזק, שאפשר לטאטא בו ולהטיל אל האשפה אפילו משהו טוב וחשוב יותר מלוינקעטני"ק. אך במה קושרים את השבטים למטאטא?

וטבע רע היה לו, להחזיק תמיד את פיו פתוח, וכל צפור שנולדה אצלו בקן הקטן של מוחו, מיד היתה פורחת מתוך פיו עליזה וזריזה, ומתעופפת באויר הרענן… אנשים באים־בימים היו מזהירים אותו, שלא יהא דואג דאגת הכלל, מפני שהכלל דרכו לשלם באבנים תחת לחם; הנערה האהובה היתה מחבקתו ומנשקתו ובוכה ומתחננת, שלא יהא מנבל את פיו בענין מטאטא ואשפה, אך הוא שוב ושוב בשלו, שיש לקשור מטאטא!

ודַבּר דִבּר על־כך בחמימות, מן הלב, האורגים הבינו מעט, אך הרגישו היטב, והיו מתחברים מסביבו חבורות חבורות, וכשהיה מדַבּר – היו מהם נאנחים ומהם מקללים. אך הוא היה אומר, שבמחיר אלף אנחות לא יתן הנחתום אפילו ככר־לחם אחת, ומיליון של קללות אין בכוחו לפגום אפילו אחת מן השינים שבפיו של הלוינקעטני"ק… אלא מה רוצה אתה, חַיתי שלי? מטאטא רוצה הוא לעשות, רק מטאטא…

והתחיל מתקשר מטאטא! ה“עולם” התאסף ונשבע, שלא לקבל עוד עבודה מלוֹינקֶעטני״ק! ואלה שכבר הם עובדים אצלם, יעזבום… ומיד תרמו כספים, שיפרנסו בהם אותם שעוזבים, עד שלא יקבלו עבודה מבית־החרושת ישר; ונתעורר רעש בעולמות הגדולים; נפחדים ונרעדים התרוצצו הלוינקעטני״קים בשקט, ועד כמה שיכלתם מגעת – בעדינות, דבּרו אפילו בעלי בתי־החרושת! והאורגים שמחו: הנה! אף־על־פי־כן כוח יש בעניים! צריך רק לעורר אותם, וסופם שיהפכו עולמות! איזו שמחה, איזו התעוררות!…

זו היתה בועת־סבון ססגונית ויפה, אך מה תועלת ביפיה, אם עד מהרה נתפקעה! ראשית, נמצאו כמה אורגים רעים, שמעולם לא היתה להם עבודה, ומיד התחמקו ונכנסו אל הלוינקעטניקי“ם והתחילו לעבוד… אחרים נבהלו ונזדרזו לתפוס בחזרה את מקומותיהם; ראו האחרים והיו אנוסים להורות היתר לעצמם לחזור לעבודה, ועוד הוצרכו לבקש סליחה מהלוינקעטני”ק: ״סלח ומחל, אין זה כלל עורנו שלנו, אף־על־פי שהוא מתוח על־גבי עצמותינו. פשוֹט, כל כמה שאתה רוצה!" והכול חזר למסלולו הראשון, ומה שהיה הוא שהוֹיה!

רק דבר אחד נתחדש: את האדם בעל הלב השליכו מבית־החרושת, ולא קבּל עוד עבודה בשום מקום. הכלה האהובה קרעה, כמובן, את כתב־התנאים… האורגים שתקו; הרי בגלל אדם אחד לא יסכּנו את פרנסתם!

התרחש נתרחש הדבר עוד קודם שבאתי אני לכאן; אך היתה לי עוד הזכיה לראות, היאך האדם בעל הלב הרחב עמד והביט על ככר־לחם שעל דוכנה של תגרית שבשוק.

שלך…


 

מכתב תשיעי

לא ידעתי כלל, שמרים תחיה יש לה דעה גדולה כל־כך אצל הקדוש ברוך הוא! רק הביעה במכתב האחרון את משאלתה, לראות אותי עוד לפחות פעם אחת, וכבר אני חוזר ונוסע הביתה!

אמנם, עדיין חסר אני להוצאות הדרך, אך יש לי עוד כמה דברים מיותרים שאפשר למכרם… את המטה עם הכר והשמיכה, עם המזרן אפילו, כבר מכרתי; אבל עוד יש לי מקטורן מיותר עם שתים־שלוש כותונות מיותרות.

להוצאות הדרך יספיק, ואם לא, אלך שאר הדרך ברגל.

ונסוע הביתה נוסע אני מסבּה פשוטה בתכלית; שגיתי משגה של שטות ואני אנוס לנסוע הביתה.

מעשה שהיה כך היה: מזמן שראיתי את העינים הזאביות ההן, שהביטו כך אל ככר־הלחם, הייתי מהרהר בלבי: טוב קורטוב של שכל ממלוא־אגרוף של לב, יהי פתח־ביתך פתוח בלילה, ולא פתחי־פיך ביום. השינַים נתּנו לנגיסה וטחינה, ולנשוך בלשון מדברת שנינה; וטוב כשלון רגל מכשלון לשון. אמת שהאדם הוא נזר הבריאה ויתרונו על כל החיות הוא בחכמת הדבּוּר, אך “בוקר טוב – שנה טובה” מספיק, וכל המוסיף על כך מזיק! ועוד דברי־חכמה ומשלי־חכמים כאלה שיננתי לעצמי, ובלבד שלא אצטרך לעולם להביט כאותו בעל הלב הרחב והפה הפתוח על לחמה של האשה שבשוק…

חבטה כזאת – הייתי מהרהר – אין טובה עתידה לצמוח ממנה. ולכל המוטב אפשר להצליח ולחטוף ככר־לחם אחת.

ומה היה המלמד שלי הירא־שמים אומר? מיד היה מתייצב לפני הבית־דין של מעלה והיה מעיד כנגדי, שהוא עצמו לימדני: ״לא תגנוב! אל תגע במה שאינו שלך! "

שכּן, לפי שידוע לך, היה המלמד שלי הירא־שמים בעל ראיה קצרה, ומה שהיה רחוק יותר מקצה חטמו כמעט לא ראה כלל… כשהיתה אשתו מניחה לו ככר־לחם על השולחן, היה רואה לחם, לחם בלבד ולא יותר! מי לחם, מה לחם? מהיכן בא והגיע אליו הלחם? מאַין ימָצא הלחם? מי זרע וקצר וטחן ואפה? זיעתו של מי ספוגה בתוכו, דמו של מי? דבר זה לא ראה מעולם… מן השמים ממעל או מתוך האדמה מתחת וַדאי היה צועק: גנב! ואני מתבייש כבושת גנב הנתפס!

אך מה תועלת יש בכל המחשבות, אם האדם חושב והצרה (שלו או של אחרים) מחשבתו תסַלף! וכל כמה שצר לו למישהו בלבו, עדיין יש בו מקום לקלוט מעשה־שטות; ועד שאתה מספיק להתבונן בדבר – כבר נעשה המעשה, – ואת הנעשה אין להשיב; נותן הלחם שלי לשעבר אומר, שמצדי לא פילל לדבר כזה; אף אני עצמי לא פיללתי ולא הייתי מאמין! ואף־על־פי־כן בוַדאי אמת הדבר, והא ראיה: אני נוסע הביתה!

אך נחזור אל הענין! היתה כאן לפנים חברה גדולה של אורגים בשם “פועלי צדק”. סתם כך, חברה יהודית, שהכל היו משימים עצמם כלא רואים אותה, משום שלא היתה מסוכנת, לא היו אלא מתפללים שם ובשבת למדו ״אלשיך״… האם כבר הרגישו האורגים הזקנים, שהם צריכים להתפלל לחוד, להתפלל על משהו אחר ושונה ממה שמתפללים נותני־הלחם שלהם? מי יודע? אך במשך הימים פסקה המוֹדַ״א להתפלל, ובמקום לשמוע ״אלשיך״ הולך ה״עולם״ להתפלל מאחורי העיר ומשתדל לקלוט מעט אויר טוב ולפלוט את אבק החוטים, שספגו לתוכם כל ימות השבוע… במשך הזמן שכחו הכול, חוץ מכמה אורגים זקנים, עם טליותיהם הנושנות ועם העטרות־של־כסף – זכר מן הימים הטובים שהיו ואינם – הכול שכחו את קיומה של החברה… אך בזמן האחרון, כשהורידו בבת־אחת את שׂכר־העבודה, התקצף ה״עולם״ ביותר; ונתעוררו רעש ומהומה. מה לעשות, מה לפעול? ופתאום נזכרו, שישנה חברה בעולם, ויש מקום, שאפשר להתכנס בו ולדבּר דבר! וה״עולם״ התחיל נוהר ל"פועלי צדק״, וגם אותי משכו לשם… משול ההמון לזפת, כיוָן שדבקת בו, שוב אין אתה יכול להפרד!

האם ראית פעם, היאך ניצוצות מתעופפים בבית־מלאכתו של הנפח? אלפי אלפים של ניצוצות, אבל אין בהם כוח להצית אפילו גבעול־קש אחד שבגג! אבל אם תאסוף אותם כולם יחד, עולם ומלואו שרוף ישרפו! והוא הדבר בחברה. כיוָן שנתאסף הקהל, מיד התחילה אש בוערת! חרשים שמעו, אילמים דברו, חיגרים רצו רצוֹא ושוב, משוּתקים ביקשו לסטור, דוקא לסטור… ואחרים צעקו, שכל זמן שלא ימצאו באמצעו של השוק שנַים־שלושה מנותני־הלחם וכרסותיהם מבוקעות, לא יבוא סוף לצרות!

אני שונא את ענין הסטירה, על כרסות קרועות איני יכול לשמוע לפי טבעי, ואני רוצה להתחמק מתוך הקהל הזה של בעלי לשון חדה ומוח קהה; אך לצערי הרגישו בי והתחילה צעקה: הוא בורח! להגיש מסירה הולך הוא! מסירה! והדברים הללו כבר הספיקו, בשביל שאשוב ואקפוץ ואעלה על השולחן הראשון המזדמן לי ואתחיל לדבּר, כאילו גם אני חסר משהו במוח ולבי התפשט וגדל לאורך ולרוחב.

האם צריך אני לחזור ולספר לכם את דברי־השטות שלי? לשם מה? רציתי רק, שהאורגים יבינו את עניניהם שלהם, שיכירו ויודו בדבר, שראשית צרין לחַזק את האחדוּת, ואת אגודת ״פועלי־צדק״ צריך לחדש ולהגדיל את כוחה, ושיש לאסוף כסף, כסף בשביל חולים, כסף בשביל זקנים שאִבּדו כוחם, כסף בשביל אורגים שנשארו בלא עבודה, כסף בשביל כולם לעת מצוקה, לשעה שלא כדאי לעבוד… והעיקר, שאסור להם לאורגים להתחרות זה בזה, לא על־ידי הורדת השכר ולא על־ידי הארכת זמן העבודה… ספרתי להם, שבמקום מן המקומות עובדים רק 12 שעה, ובחוץ־לארץ רק 10, ובמקומות מסויימים רק 8 שעות. אמרתי להם, שאדם אינו סוס, ושהסוסים עובדים פחות שעות מן האורג העצלן ביותר… ועוד דברים כיוצא באלה, שאדם בעל־שכל שומרם בלבו ואינו מוציאם מפתחי־פיו. שמא היית אַתּ, מרים חַיתי, אומרת לא כך? הרי את אוהבת תמיד לעמוד על דעתך, לומר את ההפך, אך על כך נדבר כבר בבית! ובינתים הזיק לי הדבר.

כל אותו הזמן, שלא קבלת מכתב ממני, ישבתי בבית־הסוהר, ואלהים יודע על שום מה. רק לאחר שנודע אל נכון, שמנעתי את השומעים מנתינת סטירות ומקריעת כרסות, שחררו אותי מן המאסר, אך ציווּ עלי לצאת מן העיר לכמה שנים… אורג, אומרים הם, צריך לשבת ולעבוד, ולא לקפוץ ולעלות על שולחנות ולדבר…

המצב רע, אבל שני דברים מנחמים אותי! ראשית, זרעתי כמה גרעינים, והם יעשו פרי; מרחוק כבר אני רואה, היאך הם נובטים ועולים! והם נובטים כראוי וכדרוש: באפלולית, בשקט ובצנעה, שלא תהא שום נפש חיה יודעת ומרגשת בזה! והשנית, משאלתה של מרים תחיה תתמלא, ואנו נתראה… בקרוב ובמהרה נתראה… הכינו רק מעט מלח, לשפשף לי היטב את גבי, מפני שכתשו אותו במקצת.

שלך …


 

המכתב היחיד מן הסנדלר אל האורג

אני כותב במהירות וברעדה גדולה. אם אדם ישר אתה, סע לכל מקום שתרצה, אך אל תבוא לכאן. בקושי גדול פעלתי אצל אחותי, שתתן לאחד להכנס ולבוא אל ביתנו, בעל־מלאכה הגון, אלמן… מרים המסכנה די פכרה את ידיה, ודי בכתה ודמעות שפכה, עד שהסכימה, עכשיו תבוא אתה וכל הדבר יתערער! והגע עצמך, להכּנס לחופה אינך רוצה, וגם, לפי האמת, עכשיו אינך יכול, ולמה זה תעמוד לה לשטן בדרך? אתה עצמך משתכר מעט, – ואני קונם עלי אם יש ביכלתי לפרנס אותה, יש לי די נפשות משלי. ואם אדם ישר אתה, סע לך לאיזה מקום אחר… את האלהים ירא!


המלצות קוראים
תגיות