אבא שלי היה בחורף חייט, ובקיץ – חוכר בוסתן של פירות. אם אין יחוס־אבות זה מוצא חן בעיניכם, הניחו את ספור־המעשה.

אבל חבל עליו: ספור־מעשה נאה הוא.

אני עדיין הייתי אותו זמן נער עם נערי החדר, ובימות הקיץ, לאחר שהתפללתי מנחה ומעריב, הייתי יוצא אל אבא־אמא אל הבוסתן, שהחזיקוהו בשותפות עם עושה־מוכין והיו דרים שם עמו יחד כל ימי הקיץ כולו.

אבא שלי, יהודי פשוט, היה רוצה שבנו ראובן־בנימין, הבן יחיד שלו, יעלה ויצמח ויהיה לא חייט ולא חוכר־בוסתן, אלא בן תורה, מורה־הוראה בישראל, ולפחות דיין! ואם מלמד טוב, הרי גם זה דבר מכובד הוא!

ומוח היה לי דוקא חריף, אבל מַתמיד לא הייתי; יותר מזה היה לי חשק לדברי אוּמנות ואמנות שבישראל: לעשות הבדלות, לצקת סביבונים, לגזור צפרים מנייר וכיוצא באלה דברים. ואת הבוסתן אהבתי יותר מן החדר… וכשירד לפעמים גשם טורד, והייתי אנוס להשאר בעיר וללון בביתו של הרבי, על־גבי משכב עראי בין הפתח וחבית־המים, – היה דומה עלי, עוד מעט ואני נחנק. וכל הלילה הייתי רואה חלומות רעים: הנה התנפלו על הבוסתן; מנערים את האגסים מן העצים, אבא ישן, אמא ישנה. במלונתו של עושה־המוכין, ישנים גם־כן. אני לבדי עומד בכותנתי באמצעו של הבוסתן וצועק:

– אבא! אבא! ר׳ זליג־זלמן! טריינה! – כך היה שם אשתו של זליג־זלמן – גולדֶעלה!

– שגץ שכמותך, – מעורר אותי פעם אחת הרבי, ולא ברחמים רבים, – איזו גולדֶעלה?

לך ואמור לו לרבי, שגולדֶעלה זו נערה היא, בתם האחת והיחידה של זליג־זלמן עושה־המוכין ואשתו טריינה – נערה שהיא צעירה קצת ממני, שאני משחק אתה אפילו בחול, ושלמענה ולשמה אני עושה אפילו לפעמים צפצפה ומצפצף בין עצי הבוסתן בשעה שאינה לא יום ולא לילה…

על־כן אני מתהפך בשתיקה על צדי האחר, נרדם ומוסיף לחלום…

פעם בראשית הקיץ הודיע הרבי שהוא חושש מאד בראשו ופיזר את החדר חצי שעה קודם הזמן. כמעט צעקתי בקול רם מתוך שמחה! חברים מבקשים לעכב אותי, לשׂחק במשחק “הגדי והזאב”, לעשות מסחר בכפתורים ובצפוני־עטים. אני אינני שומע להם. אני בורח כחץ מקשת. כדרך חוכרי־בוסתנים, הריני חולץ מיד מחוץ לעיר את המגפים, קושרם זח לזה ומטילם על כתפי. לעבור בריצה שלושה ויורס"טאות לא הרבה הוא, ואני מזיע ורץ. אני בא ומגיע אל הבוסתן, מסיר מעלי את המגפים ומשליכם בסמוך לפשפש, רץ בין הערוגות ועומד באמצעיתו של הבוסתן. רציתי להיות מוקף בבת־אחת עצים, עצים.

בבוסתן שקט, הכול מנמנמים בוַדאי בתוך הסוכות. בבוסתן עבודה עדיין אינה מצויה, באים חדשים רצופים של שמירה: מסביב יש כפרים עם שקצים – וכולם חובבים פירות שבגניבה…

אני עומד ומתבונן על סביבותי…

ורואה אני, משהו זז מאחורי עץ־אגסים אחד, רך בשנים: אני מתקרב קצת יותר – גולדֶעלה! משהו היא עושה שם: חופרת באדמה, נועצת קנים והיא עסוקה כל־כך, שאינה שומעת את קול רגלי היחפות… ואני מתגנב בחשאי מן הצד ומתקרב יותר, תופס את הגזע הצעיר ומנענעו. עץ־האגסים מוריד שלג של פרחי־לובן על ראש־הפז הקטן…

גולדֶעלה היה שמה – וכשמה כן היה שערה, שיער של זהב, ועיניה מאירות וצוחקות בחשאי, וגומות־חן כפולות לה בלחייה. והיא פוסקת מלחפור באדמה, מניחה לי שאמטיר עליה את הניצה הלבנה על ראשה, אל חיקה, ורק לאחר שעה קלה היא מגביהה עיניה ואומרת, מסומקת במקצת:

– חבל, ראובן־בנימין, אתה גורם הפסד!

אני מניח לעץ־האגסים ושואל אותה מה היא עושה בזה. גולדֶעלה מספרת:

היא עושה גינה מיוחדת. ומראה לי את הקנים שנעצה.

– מה יצמח בגינתך, גולדֶעלה?

שיצמחו, רוצה היא, קודם כול פרחים. ורדים אדומים, חבצלות לבנות, ועוד ועוד…

– ופירות לא?

פירות גם כן! אך לא פירות כאלה… פּערגאַמו"טין אפשר שיצמחו… אך העיקר: לימונים, אתרוגים… לוּ־ל־בי־ם – מושכת היא בקולה הדקיק ובעינים חולמות.

ובשביל שהשקצים מן הכפרים לא יתנפלו על הגינה שלה וינערו את הפירות, עושה היא מבצר מסביב לגינה – בעירנו היה מבצר. אני מושיב עצמי על־ידה, האמצאה הזאת מוצאת חן בעיני, ואנחנו עובדים יחד.

הערב יורד.

מתחילים קוראים מצד אחד:

– גולדֶעלה! אַיֵך, גולדֶעלה?

ומן הצד השני:

– ראובן־בנימין! ראובן־בנימין! – ובתמיהה של חשש: עדיין לא בא מן החדר?

קולה של אמא!

בשני הצדדים לפני הסוכות בוערת כבר אש, על האש שפותים סירים, מבשלים ארוחת־הערב. קוראים לגולדֶעלה, קוראים לי, אנחנו שומעים כמו מתוך חלום, ואיננו עונים.

שלוש סוללות נעשה מסביב, כמו שיש למצודה שלנו בעיר. בין הסוללות נחפור תעלות של מים.

– יודעת את מה, גולדֶעלה?

– מה?

– חיילים יעמדו על הסוללות!

היא שואלת:

– חיילים, וממה?

איני מרבה מחשבה ומשיב:

– ממקלות דקים. אני אפצל אותם; הרי אַת יודעת, אולר יש לי!

היא יודעת.

ואני נזכר, שיש לי משלי כמה חרסים של חרסינה.

״ואלה יהיו הקצינים!"

היא מגביהה את ראשה בתמיהה:

– מהיכן יש לך חרסים של חרסינה?!

– יש לי, – מתפאר אני. – קניתי בעד כפתורים! החלפתי! רואה אַתּ? – ואני מראה לה, כמה כפתורים חסרים אצלי.

– ואני, – אומרת היא, – מצאתי בעיר חתיכת זכוכית מוארכת, כשהלכתי לשם לקנות מלח; והכול משתקף בה יפה כל כך!

– ויהיה זה, – אומר אני, ־ גֶענֶעראַ"ל!

– גֶענֶעראַ"ל! – מסכימה גולדֶעלה.

ואנו מוסיפים לעבוד.

– גזלן! – צועקת טריינה אל בעלה, – רוץ ועבור בבוסתן! אפשר נרדמה תחת עץ.

ואמא שלי, מן הצד השני של הבוסתן, משמיעה קולה, קול נפחד:

– רוצח, בֶּרל! – (שמו של אבא שלי) רוץ אל העיר! אוי ואבוי־לי, וַדאי קרה משהו… אפשר התולעים נתעוררו!

צריך להפסיק! אנו קמים ויוצאים מתחת לעץ־האגסים ורצים, אני לסוכתנו שלנו והיא לסוכתם שלהם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אין דבר זה חלק וישר בעיני אבא־אמא: בשעה מאוחרת כל־כך, ומלוכלך באדמה, ובעשבים. אלא – העיקר שנמצא! ותפוחי־האדמה כבר נתבשלו… ואחרי האכילה מבקשים לישון.

עברתי בשלום. ובהקמת המבצר עובדים אנו כל ערב! פעמים מתגנבים אנו ויוצאים לאחר פת־ערבית עוד פעם, ומוסיפים ועובדים.

השותפים, – שני הזוגות, – מהלכים על־פני הבוסתן, מתבוננים בפירות שעלו יפה, קובעים אֵילו מן העצים צריך יהיה לתמוך בסומכות; מחַשבים חשבונות, כמה פירות יהיו, ואם המכירה תעלה יפה – כמה רוָחים ישארו. שוכחים אותנו מעט… ואנו עובדים בחשק. המבצר הולך הלוך וגדול מיום ליום. בשבילי, לפחות, המבצר הוא העיקר! גולדֶעלה גם את הגינה אינה רוצה להזניח. כל מקום שהיא מוצאת זלזל ירוק, היא נועצת אותו; אך מיום ליום כובש המבצר יותר את לבה. מחר, כשתצא גולדֶעלה עם דלי הפח בידה להשקות את הגזר ואת הצנוניות, תשפוך מים גם בין הסוללות. וכשאבוא אני מן החדר, כבר יהיו בין שלוש הסוללות שני נהרות!

– אך מה יהיו החיילים אוכלים? – עולה פתאום בדעתי לשאול.

– לחם! – עונה גולדעלה – יש בצד השני של הבוסתן חמר, אביא ואלוש ככרות־לחם. עריבה אעשה לי מצנון גדול. אך היכן – מתחילה היא דואגת – נאפה את הלחם?

– מוכרחים, – אומר אני, – לעשות בית־מאפה, בית־מאפה מיוחד לחיילים, אין מבצר בלא זה!

גולדֶעלה קופצת ממקומה ומוחאה כפיה הקטנות מרוב שמחה.

– הסי, הסי! ישמעו אותנו!…

ואני נגש תיכף למלאכה. גולדֶעלה עוזרת על ידי. מיד נחפר בעוביה, של הסוללה התיכונית תנור־אפיה. יש רק להעלות ולהגביה ארובת־עשן. באיזה מקום בבוסתן מונחת חתיכת פח, גולדֶעלה יודעת היכן.

היא קופצת ורצה ברגליה היחפות, כחץ מקשת. אני מביט אחריה ברוצה ולבי חרד, שלא תחתוך לה, חלילה, את רגלה בשבר זכוכית… אך הנה חזרה בשלום…

היא צוחקת:

– הם עומדים על־יד הערוגות וסופרים את הסלקים!

גולדֶעלה מושיטה את ריקוע הפח; אני נוטלו ומבקש לכופפו ולעגלו כארובה, ונחתך באחת מאצבעותי.

גולדֶעלה מתבהלת, קופצת ממקומה בצעקה. אף אני קופץ ממקומי, תופס וחובק את ראשה, סותם את פיה בידי השלימה:

– ישמעו אותנו!

ואמנם שמעו.

– מה אַתּ צועקת, גולדֶעלה, גולדֶעלה!

קולה של אמה שלה.

– לא כלום, לא כלום! – משיב אני במקומה.

היא רצה אל הסוכה להביא קורי עכביש, חתיכת בד וחוט לקשור את הפצע.

– אתה? ראובן־בנימין? – שומע אני קולה של אמי שלי.

– מה אתה עושה שם בבוסתן, שגץ שכמותך! – מסייע עמה אבא שלי.

– לא כלום! – משיב אני, – לא כלום! הריני הולך כבר לישון…

ואני פונה והולך אל סוכתנו, ומטיל עצמי, כשאצבעי נוטפת דם, על משכבי.

– אני ישן כבר, אבא! – צועק אני מתוך המלונה אל הבוסתן.

– טוב! טוב! – משיבה אמא, אבל כאילו מתוך צחוק. ואולי רק נדמה לי כך. בינתים מתגנבת ונכנסת אלי גולדֶעלה וחובשת לי לאור הירח החיור את האצבע.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למחרת מוליכים אותי אבא־אמא אל החדר. אבא הולך בראש, אמא מאחוריו, ואני – באמצע. את פניהם של אבא אמא איני רואה, ואולם מרגיש אני שהם זועפים. וַדאי חטאתי במשהו, הם יספרו על־כן לרבי…

ביותר־ביותר אין אני מתיירא. הרי סוף כל סוף בן־יחיד אני. אמא אומרת: ״אחד משמונה נשאר".

ומחשבותי מוליכות אותי מיד בשביל צדדי. ״כמה טוב! אני – בן־יחיד, גולדֶעלה – בת־יחידה״. מפני מה זה טוב – אין אני מברר לעצמי, אך לשחרר עצמי מן הרגש הזה אינני יכול. ״אף־על־פי־כן טוב הדבר!"

לבסוף הגענו.

– רבי, – מתחיל אבא לאחר ברכת "בוקר טוב, שנה טובה״ – מהיום והלאה לא תהיה לבחור זה דריסת־הרגל בבוסתן.

והוא מוסיף ומסביר:

– בחור שכמותו, משחק בחול!

– ועם ילדות! – מוסיפה אמא.

– אי־אי־אי! – מניע הרבי שלי את ראשו כמטוטלת לכאן ולכאן.

והרבנית, שאינה יכולה להתרחק מפי־האח, מפני שהיא מקפה איזה תבשיל בקדירה, נאנחת ואומרת:

– ילדים בימינו! ילדים בימינו!

ואולם אין שם לב לדבריה.

– הוא יישן אצלכם! – גוזר אבא.

אותי אין שואלים ולעצתי אין דורשים. מוסיפים ומדברים עוד, אבא, אמא, המלמד, אבל אני שוב איני שומע.

בשעה שהיתה הרבנית מקפּה מתוך כובד ראש את התבשיל שבסיר, נפלה לה מתחת בית־השחי פקעת החוטים מן הגרב שלא פסקה מלסרוג אפילו שעה אחת… הפקעת מתגלגלת על־פני הרצפה, החתול מופיע מלמעלה על־גבי התיתוֹר של פי הארובה וזוקף בה בפקעת זוג עינים בורקות; הוא מפחד מפני האנשים הזרים שבבית, ואף־על־פי־כן אינו יכול להתאפק וקופץ מלמעלה ומתחיל משחק בפקעת… “כיצד אין הם רואים כל זה”, תמה אני מאד. אך הנה תופס אותי אבא בכתפי:

• ומה יהיה סופך בּור ועם־הארץ, חייט מטליא כמותי?

אני מתיירא לומר, שאני רוצה להיות חוכר־בוסתן, ולעשות מסביב לבוסתן מבצר, בשביל לשמור עליו מפני השקצים.

– זכור, איפוא, רבי, שני זהובים לשבוע. בעד הלינה! והשגח תשגיח עליו…

הרבי מניע ראשו מלמעלה למטה, לאות ״הן״.

– אך להכות – מושכת אותו אמא הצדה ואומרת כך שאבא לא ישמע – חס ושלום! אחד משמונה נשאר לי!…

הוי, כמה אני אוהב את אמא שלי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קשה היה לחיות בחדר בלי המבצר. מי יודע, אם יוכל להבנות עד גמירה בלי עזרתי… ומעט אני מתגעגע על הבוסתן עצמו, וגם – על אבא־אמא. ומיום ליום יותר – על גולדֶעלה. כיוָן שאני עוצם את העינים – מיד אני רואה אותה יושבת תחת עץ־האגס, ועל ראשה שלג של ניצה לבנה…

אבל אסור להרהר בדבר הזה… עד כה ועד כה – הגיע אלול. אני לומד לתקוע בשופר, לומד ורואה ברכה.

״הלואי והיה לך חשק כזה לגמרא!" אומר הרבי.

– ותקיעת שופר – שואל אני – דבר מועט הוא? לא מצוָה גדולה?!

– דבר זה יכול לעשות – משיב הרבי – חייט מטליא גם־כן!

– מה אתה סח – מתערבת הרבנית. – אדם – רוטנת היא ליד פי הארובה – שוכח היכן הוא נמצא בעולם הזה…

– אבא שלי – אומר אני כנפגע בכבודי – הוא בעיקר חוכר־בוסתנים…

והרבי מבקש לתקן, ומסיים:

– לא התקיעה עיקר, העיקר היא הכוָנה של תקיעת השופר! הכּוֹת אין מכים אותי. עם אמא שלי אין אדם נכנס בוכּוּח ובמקוּח. היא תופסת לו לשגץ ומטילתו מעבר לגדר. ואם יקרה ומגיעים לידי סכסוך עם סוחר־פירות, היא תופסת לו להיהודי בזקנו ומושכתו מן הבוסתן עד אל העיר, אל הרב… מהלך שנים וחצי הויוֹרס״ט!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לראש־השנה שכרו שומרים גויים שיהיו משמרים את הבוסתן, והכול יצאו אל העיר. אבא־אמא שלי – לביתם שלהם, לא הרחק מבית המלמד שלי, והשותף עם אשתו ועם גולדעלה – אף הם אל ביתם, ואולם היכן הם גרים אין אני יודע. ולשאול לא יתּכן.

והנה בא יום ראשון של ראש־השנה, ובבית־המדרש אומרים בלחישה “למנצח” שלפני תקיעת השופר. אני עומד בסמוך לחלון, מציץ החוצה ועיני תועות תחילה להביט במרחק… מתחת לשמים רפרפו סיעות מופלאות כל־כך של צפרים, – ולאחר שפרחו להן העיפותי מבט־עין על־פני חצר בית־התפילה, גולדעלה! באה לשמוע תקיעת־השופר! מעוטפת במטפחת צחורה, וכפופה במין צניעות של יראת־שמים… היא עומדת ופניה לא אלי, אינה רואה אותי. אינה מביטה לצד זה. החזן משמיע קול: – למנצח!

ובית־המדרש נרעד ונרעש. והגל תופס את נשמתי ונושאה הרחק, הרחק מכאן…

במוצאי יום־כפוּר הולכים אנו, אבא שלי ואני, בחזרה אל הבוסתן. רוצה אני לשאול, היכן הם גולדֶעלה ואבא שלה, ואיני יכול; את עושה־המוֹכין ראיתי בשעת קדוּש־לבנה, ובירכתי אותו בגמר־טוב… וצריך לברך גם את טריינה, ואת גולדֶעלה גם־כן. ואולם לשאול איני יכול, המלים נשארות תקועות בגרון. ולבי חרד לה: האם לא הזיקה לה לגולדעלה התענית? האם לא חלתה, חלילה, ונשארה משום כך בעיר? כוס החמין והדובשן שנותנים לי אינם ערֵבים לחכי. בית־הבליעה שלי סתום ומועל בשליחותו. אך מיד מעלה אמי את הסיר המלא בשר־כפרות בתוך המרק.

– חבל – אומרת היא – על העצים! והיא הולכת לחמם את המרק עם הבשר אצל טריינה, שם כבר העלו מדורה גדולה. נמצא, שההם כבר הקדימו ובאו.

– ברוך השם! – נפלטות מלים מפי, לאחר שנגולה האבן מעל לבי.

–מה? – שואל אבא. ואמא נעצרת.

– לא כלום! – אומר אני מיד – לא כלום! ברוך השם, שהכול עברו בשלום את התענית… אלהים מחל את העווֹנות…

אני מפטפט, אמא פונה משום־מה פניה פתאומית ויוצאת. אני מרגיש, שביציאתה היא מחייכת.

ואבא שואל:

– ומה צריכים לעשות עכשיו?

– אני יודע!

הריני מעלה נר בפנס, אבא נוטל גזר־עץ וגרזן. הולכים אנו לנעוץ יתד לסוכה.

– לך קרא לשותף!

ואולם אין צריך ללכת ולקרוא. מן העֵבר השני כבר הולך ובא עושה־המוכין. את הפנס מאחוריו נושאת גולדעלה. הסוכה המשותפת תעמוד באמצע הגן…

אני – יתד, ואתה – יתד! – אומר אבא.

– אני בצד זה – משיב עושח־המוכין, ועומד במקום שעומד, ואבא עומד ממולו.

הם מתכופפים, אני עם גולדעלה נפגשים ועומדים באמצע ומתכופפים ומאירים.

ורוצה המזל, שראשינו יפגשו ויגעו זה בזה; ושנינו רועדים. הפנסים שבידינו מיטלטלים…

הגרזנים הולמים ואני לוחש לה:

– גמר־חתימה־טובה, גולדעלה!

– גם אתם – משיבה היא בחשאי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

האמהות הכינו הכול לכבוד החג, האבות עשו את הסוכה. וקשֵׁט קישטתי אותה אני, בעזרתה של גולדעלה. לקשט סוכה הרי מצוָה היא! – ומניחים לעשות. הרי זה לא “לשחק”!

מצאה גולדעלה במקום שמצאה שפופרות של ביצים, השחילה על חוט ותלתה על הקירות; ואני גזרתי מנייר אדום צפרים. ובכל שפופרת של ביצה הושבתי צפור אדומה; ומַקורה כלפי חוץ, אל חלל הסוכה. ממש צפרים חיות. גולדעלה שבעה נחת, מוחאה כף אל כף:

– תראה, הן תשירנה! הן מוכרחות לשיר…

אחר־כך עשיתי פנס מדלעת גדולה וחלולה. וחתכתי בקלפּה באותיות־דפוס יפות: ״בסוכות תשבו״ – ופירוש הדבר, – הסברתי לה לגולדעלה – הקדוש ברוך הוא אמר לו לעם ישראל, וציוָה לו, שישב בסוכות שמונה ימים״.

וקבעתי בתוך הדלעת פנימה נר. השעה היתה כבר שעת דמדומים, ננסה איפוא להדליק! גולדעלה רצה ומביאה גפרורים. היא חוזרת מלוהטת, עיניה מבריקות. אני מדליק, אבל הידים רועדות אצלי משום־מה, בקושי הדלקתי. הנה הנר דולק. אור רך וצנוע מתפשט על־פני הסוכה. הפסוק החתוך בתוך קלפת הדלעת מאיר ומתבהר, מתבלט יותר ויותר…

– הוי, כמה אני אוהבת את חג הסוכות! – מכריזה גולדעלה בקול רם.

אנו נרתעים מעט לאחור ועומדים ועינינו תלויות בפלא המאור…

– הצפרים עוד תשירנה, עוד תשירנה! – מחזיקה גולדעלה בדעתה!

מאחורינו כבר עומדים אבא־אמא שלי ואבא־אמא שלה.

קולו של אבא שלי:

– כבר גמרתם, שובבים?!

והם עומדים שקטים, מביטים ותמהים גם הם על המראה הנאה, ומחליפים אחר־כך מבטים, הגברים מחייכים משום־מה חיוך מסותר מתחת לשפם. בעיני הנשים מנצנצים שלהבהבים…

שלא במתכוון אני תופס לגולדעלה בידה.

ואין מוחה כנגד זה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סוכות.

לאחר סעודת הצהרים. תחת עץ מעצי הבוסתן ישנים אבא ועושה־המוכין.

״תחת עץ הפערגאַמוּ“טין!” – יודעת גולדעלה לקבוע.

אני מסתכל בה ומחייך:

– האמהות ישנות בסמוך לערוגות הגן.

– תחת עצי־השזיפים! – יודעת היא לקבוע ביתר דיוק.

אנחנו יושבים בסוכה.

אני מניף בכוָנה ידי לפני עיניה, שתראה גולדעלה איזה טבעות־לולב יפות יש לי על אצבעותי.

– בעצמי, – מתפאר אני, – קלעתי אותן!

– אילו ראית, – משיבה היא, – כיצד אני קולעת חלות!

טבעת אין היא מבקשת. אנו שותקים רגע.

הצפרים האדומות אינן שרות, אבל אצלי בלבבי מתרונן משהו.

– יודעת אַתּ, גולדעלה, מפני־מה יושבים בסוכות?

אני השואל ואני המשיב:

– ״זכר ליציאת מצרים".

ומפרש לה את פירוש המלים.

שואלת היא לאחר רגע:

– יודע אתה, ראובן־בנימין, משום־מה אוכלים בסוכות גזר?

– אני יודע; גזר זה מעֶר“ן, ,ומעֶר”ן זה להרבות, שירבו זכויותינו…

– ודבש? – מוסיפה היא ושואלת.

– שתהיה לך – משיב אני בלחישה – שנה טובה ומתוקה…

– ובשמחת־תורה, – אומרת היא, – מחתכים את הגזר עגוּלים־עגוּלים קטנים, בדומה לאדוּמים של זהב!

ולאחר רגע – אני:

– יודעת את, גולדעלה, מי שבא להתארח בסוכה? האבות והאמהות… ויודעת את, גולדעלה, ״שמחת בית־השואבה" מה היא?

היא אינה יודעת, ואני אומר לה.

– הוי, – מסיים אני באנחה – היתה זו שמחה בבית־המקדש! מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה אמיתית מימיו!

– סַפּר, ראובן־בנימין, סַפּר, – מתחננת היא! היא מביטה בי, מסתמקת, מַפנה ממני את ראש־הזהב ומשעינה אותו, אחורנית, על לוח לבי, – האם היא שומעת, כמה הוא דופק, לבבי?

אני רוצה לשאול אותה. אך אין מלים בפי.

– סַפּר! – מבקשת היא שנית, וקולה לוחש ורועד כל־כך.

ואני מספר לה:

– מאחר־הצהרים מתחילה השמחה בעזרת־הנשים (ואני מסביר לה). כל היהודים מארץ־ישראל כולה, כל עולי־הרגל, ששים ושמחים. ראשי־העם, ראשי־הישיבות, זקני הסנהדרין, – כל שבעים לשון היו יודעים, וכשוּף גם־כן! – הכול שמחים בשמחת בית־השואבה. הכול מחזיקים אבוקות בידיהם, מיני שלהבות דולקות, ורוקדים… והלויים מנגנים בכל מיני כלי־זמר, כמו שמפורט בספר תהילים, ושרים שירי־המעלות שבתהילים… והקהל מסביב רוקד, מעגל בתוך מעגל… וכך מעגלות בלי סוף…

ר' שמעון בן גמליאל – תנא גדול היה, מאד מאד גדול! – היה מחזיק שמונה אבוקות, ארבע ארבע בכל יד, והיה רוקד וזורק את האבוקות בזו אחר זו כלפי מעלה וחוזר ותופסן באויר… ובזריזות גדולה כל־כך עשה את הדבר, שאף אחת מהן לא נפלה לאדמה ולא כבתה באויר! וכך היו רוקדים כל הלילה כולו, ולא היה אדם שוכב לישון כלל. ומשנתעייפו, משעינים זה ראשו בכתפו של זה וזה ראשו בכתפו של זה ומנמנמים רגע; ומיד מתעוררים ומוסיפים לרקוד… וכך עד אור הבוקר, עד ששני הכוהנים השומרים בשער העזרה תקעו בשופר – סימן שיתחיל העם להתפזר…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כשהתחלתי לסַפר, צנח ראשה הקטן של גולדעלה והוטל בחיקי. העינים מביטות כלפי מעלה, אלי, אל שפתי פי המספר… והן נפקחות, העינים, וגדלות יותר ויותר… וככל שאני מוסיף ומספר, רואה אני, העינים מתכסות דוק של חלום, העפעפים מרפרפים ויורדים, ולא נשארו אלא סדקים צרים, צרים והולכים, בין הריסים הארוכים… ולפיכך אני מספר יותר ויותר בחשאי, בלחישה. אך כנגד זה נשימתה הולכת הלוך וחזק. אני סופג את נשימתה. אפילו התפוחים הטובים ביותר אין ריחם ערב כל כך…

הנה כבר נעצמו עיניה לגמרי…

ועולה בדעתי להסיר טבעת מעל אצבעי ולשים אותה על אצבע מאצבעות ידה הקטנה, ששמה אותה מתחת לראשה…

ואני עושה כן.

היא שומעת, או לא?

אני שם את הטבעת על אצבעה, ושפתי, שלא בידיעתי כלל, מלחשות בחשאי־בחשאי באזנה של גולדעלה:

–הרי אַתּ…

אין אני מספיק לגמור, גולדעלה קופצת ממקומה, ובעינים הקרועות לרוָחה – פחד כעס, אבל גם אהבה, והכול מתמזג יחד בצעקה:

– מה עשית?

– אין דבר, – שומע אני מיד את קולה של אמא שלי בפתח הסוכה, – בחול־המועד, אם ירצה השם, נכתוב תנאים!

ומתברר, שהזקנים קמו זה כבר משנתם; וכשהלכו לחפש אותנו, הגיעו אל הסוכה, עמדו בחוץ, והקשיבו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בחול־המועד נכתבו תנאים. בשמחת־תורה נגשה גולדעלה לנשוק את ספר־התורה, שנשאתי אני בשעת ההקפה. שני דגלים היו לה, בכל יד דגל; דגלים יקרי־המציאות. מהיכן השיגה אותם איני יודע: ״דגל מחנה ראובן" ו"דגל מחנה בנימין״!

ספור במכתבים

מכתב ראשון

יקירי, העתיד להיות גיסי!

אתה שואל, מה שלומי? אין שלום, אמר ה', לרשעים! בשביל הסנדלרים, כותב אתה, הגיעו ימים רעים? אנחנו האורגים זה מזמן חדלנו מלקווֹת לימים טובים. הבריות אומרים, כי העת עת “כלבית” היא. תאר לעצמך, שאורגים ותיקים וטובים משתכרים ארבעה־חמשה רובלים לשבוע, ואורגים רגילים וצעירים כמוני מסתפקים בשלושה־ארבעה, ועל שלושה־ארבעה רובלים אלה צריך לעבוד עבודה קשה, צריך לשבת על כסא־האורגים משבע בבוקר עד עשר בלילה, לעבוד 16־15 שעות ביום. וגם לזה דרוש מזל, משום שאורגים בני־מזל בלבד יש להם עבודה קבועה ותדירה; המונים מתהלכים בסבר־פנים של רעב ובידים ריקניות!

כך הדבר, אחא! זקנים מספרים, שלפנים היו יחסנים הרבה, שלא חפצו לעבוד; כהיום הזה מחפשים אפילו את העבודה הקשה ביותר, מרחרחים למצוא אותה, מתחננים לקבל אותה, ומקבלים אותה כנדבה, כחסד! ןמי שכבר קבל אותה, רועד ומרעיד שלא יאַבּדנה, חס וחלילה: תחילה השם יתברך ואחר־כך נותן־העבודה, שלא יפסיקוה חלילה; שיהיו שופעים ומשפיעים עבודה בלי סוף, עבודה בלי קץ, עבודה עד כדי יציאת הנשמה! עד כדי מחנק! שכן שמא תחסר חלילה עבודה? שמא אדם נֶחלה וסירת־הארג נופלת מתוך ידיו הרועדות? ומה יהיה לעת זקנה? בימי הזקנה האפורים, בימי הרפיון והחולשה מה יהיה?

ומי שרואה מסביב כל־כך הרבה אורגים זקנים, מיוגעים וחולים, אין פלא שאי־אפשר לו לשכוח אפילו רגע אחד את ימי הזקנה וימי הרפיון והמחלה; ואמנם, אצל אנשים העובדים 16־15 שעות ליום, וסופגים אל תוך ריאתם אבק־פשתן ואבק צבעוני של חוטים, וכל מזונם במשך היום אינו אלא ככר־לחם ודג מלוח ותבשיל קלוש בערב, מן ההכרח שהמחלה תהיה אצלם אורחת תדירה, ואינם יכולים לקווֹת לזקנה של בריאות! ונוסף לכך יש עוד לרבים אשה וילדים. מבין אתה? לא לבדו טובע האדם – אלא ריחים בצוארו!

אילו ראית, היאך אורג מטופל באשה ובילדים חוזר הביתה מעבודתו, היאך הוא מטיל מבט־עין קצר ובהול אל האשה המיוגעת, אל התינוקות, ״עוד ועצמות", שהם גדלים בלא תורה ובלא טובה; אילו ראית, כמה מהר הוא בולע את התבשיל הקלוש ומה מהר הוא מַטיל עצמו אל תוך המטה!

לישון רוצה הוא, להרדם, לפחות את העינים לעצום, שלא יראה את הצרות, את היסורים!

אך מה מועיל יש בדבר? החיים הרעים הופכים לחלומות רעים… הוא חולם שאשתו חולה, ואין במה לעזור לה… שילד אחד נשך לו לילד האחר אצבע מאצבעותיו בשעת קטטה על פרוסת־לחם, ושבינתים נכנס בעל־הבית והוא רוקע ברגלו: שכר דירה! שאם לא כן הוא משליך את כל בני־הבית באמצע החורף החוצה, על־גבי השלג!

וכשמתעוררים בבוקר אין ממהרים כלל לפקוח את העינים ולהשתחרר מן החלום: עד כדי כך מתמזגים החלום והמציאות גם יחד.

כשמתאספים הזקנים מבין האורגים יחדיו, מדברים על הזמנים הטובים; אך לא על אותם העתידים לבוא או ראוי שיבואו. בדבר זה שוב אין מאמינים! אלא בזמנים הטובים שהיו לפנים, שעה שהאורג היה עובד בפני עצמו, בחוטים משלו ובנוּל משלו, והיה מוכר בעצמו את פרי עבודתו… אורג היה משתכר 16־15 רובל לשבוע, הוא היה בעל־בית בפני עצמו, אדם חפשי ואפילו בעל־דעה בעניני העיר. אומרים, שלפנים נבחר אפילו אורג אחד למועצת העיר! כהיום הזה אורג הוא פועל פשוט, החוטים אינם שלו, את הסחורה הגמורה הוא מוסר לאחרים! אין הוא יודע כמה עולים החוטים וכמה הוא מקבל בעד עבודתו, לא ענינו שלו הוא, הוא מקבל לפי ״הכוכב״; ושבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” – זה נחשב כבר מחיר הוגן!

הנה, שכחתי לגמרי שאני מדבר אל סנדלר, שאינו יודע ״כוכב״ מהו; תאר לעצמך שאתה גר בעיר גדולה, אין אתה עובד בשביל בעלי־הבתים שלך, אתה עצמך אינך קונה עור, אינך נוטל מידה ואינך נושא את המגפים הגמורים לשום אדם! אתה מכיר ויודע רק סוחר אחד, והוא הנותן לך את הסחורה לעבֵּד אותה, והוא הלוקח ממך את העבודה הגמורה, ומשלם לך בעד כך וכך זוגות מגפים כך וכך.

הנה, דבר זה, מבין אתה, נקרא ״כוכב״, אתה עובד אך ורק בשביל הסוחר. את הרוָחים לוקח הסוחר לעצמו, ולך הוא נותן כדי מים לדיסה; משום שפועלים אחרים אין להם אף זה המעט, ובינתים מדברים עוד על מכונה, שתעשה מגפים בלא ידים של סנדלר… טוב הדבר? כך בערך חיים אצלנו! שבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” הוא מחיר שאפשר לעבוד בו עד כדי להשתגע. אך מה שלומה של מרים שתחיה? האם היא אוהבת עוד כל־כך לרקום ממחטות לחטמיהם של אחרים? האם היא עובדת עוד מתוך שירה וזמרה? האם הבית מלא עוד קולה המצלצל כפעמון של כסף? האם עיניה עודן בהירות כל־כך, טהורות ותכוּלות כרקיע השמים? עדיין אינן מתאדמות מרוב עבודה? ואתה מה שלומך? האם אינך סבור, שבשעת המלחמה בין יוָן ובין התוּגר כדאי וראוי להתגנב לפלסתינה ולהשתטח על קברי האבות? ושמא יש לך לב ללכת לארגנטינה ולהלחם בארבה? משום שכאן, אחא, רע ומר מאד!

ואפשר עדיין אתה מחזיק בו ב״אלשיך״ הישן והטוב והישר ואתה רואה פלאי אלף לילה ולילה בנוסח היהודי? כתוב! ואני חושב, כי מרים שתחיה מותר לה להוסיף משהו… שמע, כשאני רואה לפעמים את מרים שתחיה בעינים אדומות, הולך אני אל בית החרושת בידים מאוגרפות… אך דבר זה אין אתה מבין.

העתיד להיות גיסך

מכתב שני

כששאלת אותי כמה פעמים במכתב אחד, מה שלומי ומצבי, קראתי את כוָנתך בין השורות, בין המלים, והבינותי כי מי שעתיד להיות גיסי היקר שואל: ובכן, אימתי מעמידים חופה? וכששלחתי לך צרור של צרות במענה־לשון של נשים, התחלת אפילו אתה מבין, שפירוש הדבר: לפי שעה לא!

מוח של ברזל יש לך, יקירי, העתיד להיות גיסי; ועל קדקוד־הברזל שלך צריך להכות בפטיש, שאם לא כן אין אתה מבין!

אך מאחר שכבר פרשׂת הכול, כשׂמלה על השולחן, כבר אני חייב לתת לך תשובה ברורה וגמורה.

אין אני יכול, אסור לי לשׂאת אשה!

אתה שואל, אם לא שכחתי בנכר מה שהבטחתי בבית, אם לא חחליפוני באחר, על כל פנים – את לבי אם לא החליפו? או שמא זה, כמאמר הבריות: הרחק מן העין – הרחק מן הלב?… אני מקוה, שלא; אני מאמין, כי מרים שתחיה לא ראתה את המכתב ההוא, היא לא היתה שואלת שאלות כאלה. היא יודעת, כי לבותינו קשורים לעולמים, לחיים ולמות!

הוי, אחא, אחא! לשאת את מרים לאשה רוצה אני, כשם שרוצה אדם להיות מאושר! כשם שרוצה אדם להגאל מגעגועים גדולים, מכאב־הלב, ממחוש־הראש. אני רוצה, אך מה חשיבות יש בזה שאורג רוצה?

בן ובת של נותני־הלחם שלנו חפצו, ובאמת עשו כחפצם, נישאו זה לזו, והיתה חתונה שמחה מאד; ואפילו אותנו, האורגים, לא שכחו; העמידו לנו יי"ש, וכשאמרתי אני שאינני שותה, הציץ בי האוּמן הצצה אלכסונית, וקרוב לוַדאי שקשר לעצמו קשר במטפחת־האף, שלא ישכח לי את הדבר הזה!…

והדרך מן הבית אל בית־הכנסת היתה פרושה מרבדים, קאַפּעִלי״א ניגנה, במרומי השמים שמעו, הלבנה עם הכוכבים רקדו! בתי־החרושת הגדולים ניותר נאלמו, נשתתקו, עמדו כמבויישים! מאולם־הרקודים שפע האור, כל הרחוב כולו טבל בנהרה! האור נשתפך כמו יין, והיין כמו מים! אתמול היתה החתונה, והיום יצא הזוג הצעיר למסע־תענוגות…

הם חפצו, והתחתנו. שמא סבור אתה, הם היו דרושים מאד זה לזו? לא יכלו לחיות זה בלא זו? חלילה וחס! הוא יש לו כמה נערות מכּרות בבית־החרושת שלו, ויום קודם החתונה ערך להן סעודה, ולכל אחת מהן מתנה הניח, שלא תשכח אותו עד שיחזור… וזו היתה סעודה עליזה, עליזה יותר מן החתונה עצמה, ויין טוב יותר שתו בה!

בין הנערות היתה גם אשת־איש אחת, אשתו של אורג… אני מכיר אותו – שותה־שכור הוא! אך מי יודע, אם הוא שותה־שכור משום שהיא נוהגת כך, או היא נוהגת כך משום שהוא שותה־שכור, או שמא שניהם נוהגים כדרך שנוהגים, משום שכאן פסקו מלעיין ב“אלשיך” ובשבת הולך ה“עולם” לטייל… ואולם עליזה היתה הסעודה ההיא!

הכלה אף היא אינה צנועה! לפנים היתה נערה משולה למראָה של זכוכית, כל הבל־פה היה מעכיר אותה, כהיום הזה משולה הבתולה לכברה חלולה, מי יודע מה כבר נתכּבּר בה!… אני יודע רק זו בלבד שחודש אחד היתה מתנשקת עם מנהל־הפנקסים וחודש אחד עם מנהל־העסק; ולטייל היתה הולכת ונוסעת עם שניהם כאחד…

ואף־על־פי־כן התחתנו, ועכשיו הם נוסעים במסע תענוגות; ואני עם מרים, שתחיה, איננו יכולים לחיות יחדיו, אף־על־פי שאנחנו צריכים זה לזו כשם שהאדם צריך ללחם, למים, לאויר… אף שמחשבותינו שזורות וקלועות יחדיו, אף שהיא קשורה ודבוקה בי ובכל רמ"ח שלי, אף־על־פי־כן אנוסה היא לשבת שם אצלך ולסמא את עיניה במלאכת הרקימה, ואני – אני אנוס לשבת כאן בודד ויחיד ולארוג, ולארוג, בשעה שהמוח מלהט, והמררה משתפכת בכל האברים! ולהתחבר יחדיו אין אנו יכולים!

אילו ראית, מה צורה ומה מראה יש לו לאורג מטופל באשה ובילדים. לא אדבר כבר על מראהו בבית, אלא בבית־החרושת מה דמות יש לו, היאך הוא מתכופף ומשתחווה לפני נותן־הלחם ולפני ה“אנשים” שלו, היאך הוא מתרפס לפניהם, היאך הוא חרד ורועד מפני הבל־פיהם, היאך הוא משתדל ומתחנף עד שזוכה למבט־עין של חסד מצדם… בררר! קור עובר בעצמותי, כשאני רואה את הדבר הזה! לא! לדבר הזה לא אסכים אני לעולם! יקחני אופל ותכסני חשכת־עולם, בלא קרן של אושר, בלא נחמה ובלא תקוה; רעב אסבול, כתולעת ערומה אשכב, על אדמה רטובה ותחת שמים בוכים, אך לא זה! – ואם לא יוטב המצב, כאשר אבדתי אבדתי! תשכח מרים שתחיה, אם תוכל, תתכחש, אם היא רוצה, ואם לא – תסבול כמוני, אם כי כל אחד בפני עצמו! האדמה הזאת סופה שתצמיח עוד אושר, אך לשם כך דרושים לה אולי דמעותינו שלנו, דמינו שלנו, ואנחנו נתוֹן נתּן – ובלבד שהיא תצמיח בזמן מן הזמנים בשביל אחרים!

אינני גומר את המכתב. פתאום הוארה קרן־הזוית האפלה שאני יושב בה. אני פונה ורואה – החלון מלהט – באיזה מקום בוער – אולי בבית־החרושת?

מכתב שלישי

אתה שואל משום מה רע כל־כך? משום מה המצב הולך הלוך ורע? הדבר פשוט; הטה נא את אזניך הארוכות ושמע: מי קובע את המחיר לעבודתו של האורג? האורג עם נותן־לחמו! האורג רוצה לחיות חיי־אדם עד כמה שאפשר, ולפיכך הוא רוצה למכור את עבודתו עד כמה שאפשר יותר ביוקר; ואילו נותן־לחמו כנגדו רוצה להרויח כל כמה שאפשר יותר ולפיכך לשלם כל כמה שאפשר פחות בעד העבודה. אם יש הרבה עבודה ומעט אורגים, מוכרח בעל בית־החרושת לשלם כמה שהאורג רוצה; ואם יש הרבה אורגים ומעט עבודה, הרי הדבר הפוך, מוכרח האורג לקחת כמה שנותן־הלחם נותן לו. ואורגים נוספים מיום ליום, הם מתרבים כמו פטריות וכמהין… את התורה הזאת כבר יודעים כאן אפילו תינוקות שבעריסה, אך אתה הרי סנדלר אתה, וסנדלר המעיין ב“אלשיך”, – ויכול להיות שאין אתה יודע דבר זה.

ההתחרות של האורגים גדֵלה ועולה מיום ליום. הם מתחרים זה בזה, צעירים, היכולים לעבוד יותר וזמן מרובה יותר, דוחקים את רגליהם של הזקנים, שכבר אין להם כוח לעבודת־פרך זו; רוָקים, היכולים להסתפק בשכר מועט, מגרשים את בעלי הנשים ואבות לילדים, שהם צריכים ליותר; אחר־כך באים מתלמדים ומגרשים את האוּמנים! והשכר יורד ופוחת ונופל מיום ליום… ועכשיו פשטה עוד שמועה, שבעלי־צדקה צעירים חדשים יפתחו בתי־ספר לאריגה, שיוציאו מתוכם שנה־שנה אורגים חדשים!

עוד לא די בזה שהרעה גדולה, הדעה צריכה עוד להיות פשוטה, אמיתית, חלקה, חזקה ומעוגלת עד כדי כך, שתקיף את הצוָאר בטבעת של חנק!…

כי הנה ימים באים, והחזיקו שבעה אורגים בנותן־לחם אחד, והתחננו אליו: תן עבודה, תן, בחצי־חינם, ויהא בחינם לגמרי, ובלבד שנהיה עסוקים ונשכח כי נשינו מבקשות לחם והילדים מחרים־מחזיקים אחריהן…

אתה אינך מאמין? אתה סובר, שכל דבר יש לו גבולו שלו, עד כאן תבוא ולא תוסיף? ואני מאמין, עבודה אף היא מין שכרוּת היא, היא מהממת, מחרישה! היא מטמטמת את המוח ואת המחשבה והאדם שוכח את עצמו, את העולם! אף העבודה מין יי"ש היא!

אך כנגד זה העולם של ימינו עולם חפשי הוא! שום אדם אין לו רשות להכריח אותי שאעבוד; אין אני עבדו של שום אדם! אני עובד אימתי שאני רוצה, מה שאני רוצה, – צפור דרור אני; אך מי שרוצה יורה בי, מורט את נוצותי ומשׁים אותי אל תוך הסיר. יכול הייתי להיות אדם חפשי, אילו לא היתה לי אצטומכא, אילו לא היתה תובעת: לאכול ולאכול! ואילו לא הייתי צריך לשתות, לגור במקום מן המקומות, אילו הייתי עובד רק בשביל צרכים אחרים נעימים! הוֹ, אותה שעה הייתי מעריך את עבודתי הערכה אחרת! אבל כהיום הזה? מה אעשה?

אני רוצה לקבל הרבה, נותן־לחמי רוצה לתת מעט; אנחנו שנינו חפשיים, ואף־על־פי־כן, הוא יכול לעמוד ולהתקיים בלעדי, ואני בלעדיו – לא.

היום אני פוסק מלעבוד, למחר מוציאים אותי מן הדירה ומשליכים כקלפת השום; למחרת המחר אוחזת אותי עוית הקיבה מתוך רעב; עוד יום, וכבר אני עומד מרחוק ומביט בעינים בוערות אל ככר־הלחם של התגרית שבשוק, איני יכול להסתלק מן המקום הזה בשום אופן; משוּל הלחם לאבן־השואבת; כאילו במסמרים אני ממוסמר אל המקום…

אני עצמי עדיין לא נתנסיתי בדבר הזה, אבל מי שמביט כך על לחם, עינים כאלה, ראה ראיתי! עינים כאלה יש רק לזאבים שביער!

נוּ, על הדבר הזה אספר לך בפעם אחרת. השעה מאוחרת, – וראשי דואב ושבור כחרס הנשבר.

שלך…

מכתב רביעי

תודה רבה על הנחמה שניחמתני; יותר נכון: על רצונך הטוב לנחם אותי, שהרי מה אתה אשם בכך, אם אפילו במוחו של הסנדלר העני־שבעניים משתקף העולם טוב ונאה הרבה יותר ממה שהוא באמת?

כשאתרגם את מחשבת־הסנדלרים שלך ללשון־האורגים שלי, יהיה פירוש הדבר, שלא לעולם רוֹע, וזמנים רעים וטובים מתחלפים בזה אחר זה, כמו קיץ וחורף; שאם כהיום הזה יש הרבה ידים בטלות מעבודה, יבוא יום שהסחורה מן המחסנים תמכר ויהיה להפך: עבודה בלי סוף והאורגים מעטים; ואותו זמן יהיה גן־עדן בעולם הזה! יהיו מחפשים אותנו לאור הנר ולאור האבוקה, ואם ימצאו אחד אורג יהיו אומרים: כיס אחד מלא אדרכמונים יש לי, קחהו ובלבד שתבוא לעבוד! בקש לך מה תבקש, את הצלחת מן הרקיע, ובלבד שתקח את סירת־הארג אל תוך היד! ויהיו משלמים בעד כל “כוכב” מי יודע כמה, והאורגים יתעשרו עושר רב…

ואותה שעה רק אשרוק אני אליך שריקה קטנה, ותבוא אתה עם מרים שתחיה במרוצה, בנסיעה או ברכיבה, ונעמיד חופה למזל ולברכה ולהצלחה…

הוי, שוטה זקן! חלמא טבא חזית! בועית של סבון נפחת לך! שמע מעשה שמספרים הבריות: פעם אחת התעבר מכשף בעיירה אחת ונתן דעתו לענותה כל מיני ענוּיים, אבל העיירה עיירה של יראת־שמים היתה, מלאה קדוּשה, ולא היתה לו עליה שליטה גדולה; נמלך בדעתו והתחפש כפַּקֶענטרֶעג״ר, היינו סוחר בספרי רימ"ל ובתשמישי קדושה, והתחיל קונה בעיירה כל דבר שבקדוּשה, והוא היה סוחר עשיר: במטבעות של זהב היה משלם! והגיע עד לתשלום אדרכמון של זהב בעד צרור ציציות, ואדרכמון של זהב בעד ספר תהילים, בעד שמירה של צדיק, ובלבד שיביאו וימכרו לו! את הסחורה, כביכול, שולח הוא לאמריקה, נפתח שם מקום חדש לדברים שביהדות…

וה“עולם” האמין והתחיל נושא ומוציא מתוך הבתים; תחילה קפצו על המציאה הזאת אנשים דלים, סבּלים נושאי־משא ושואבי־מים, ואחר־כך בעלי־מלאכה, ואחר־כך בעלי־בתים, והגיעה שעתם של שמשים, חזנים, דיינים ושוחטים… שום אחד מהם לא עמד בנסיון… ואף לא הרב בעצמו, גם הוא הריק את הבית; בעד כסף במזומנים ישיגו סחורה אחרת ממין זה…

ולאחר שמכרו הכול, קבּל המכשף שליטה, והתחיל מענה את העיירה בכל מיני ענייים קשים וחליים רעים…

ואין במה להציל את הנפש, לא מזוזה בפתח, לא שמירה כלשהי בחלון; לא שום דבּוּר של קדושה בבית!

לא היה מתוך מה ללחוש על עין־הרע, מתוך מה ללמוד פרק משניות, לומר יהי רצון… וכשביקשו לשלוח ולהביא ספרים אחרים, ופתחו את התיבות עם הזהב שקבּלו מאותו סוחר, מצאו במקום אדרכמונים, לא עלינו ולא על כל ישראל, שברי־חרסים…

וכך אירע גם לנו פעם אחת!

ואירע הדבר לפני כמה שנים, עוד קודם שבאתי אני לכאן. פתאום הגיעה עת של טובה וברכה לאורגים, חסרה סחורה בשוק הסחורות!

והיתה דרושה עבודה, עבודה, ככל האפשר יותר עבודה; יותר אורגים, יותר ידים! בעל בית־החרושת, המכשף, שילם במטבעות של זהב, העבודה היתה משולה לזהב… והדבר הזה נמשך שנה תמימה! אך משעברה השנה לא נשתיירו אלא חליים רעים ושברי־חרסים!

אנשינו לא היה להם שכל להשתמש בשעת הכושר ולהעלות את שכר־העבודה; כולם יחד אפשר שהיו עושים כן, אך מפני שהיו מפולגים ומחולקים, רצה כל אחד להשיג בשבילו כל כמה שאפשר יותר עבודה, ולבלוע כל כמה שאפשר יותר שכר! והאורגים קפצו על העבודה כמי שקופץ על המציאה; והתחילה רדיפה ודחיפה וחטיפה, לקחו עבודה בכוח, בבכיה, בצעקות ובקללות! בעל בית־החרושת שפשף ידיו מתוך נחת־רוח, והציץ בעיניו השמנמנות ושמח בראותו היאך ה“עולם” עובד, עובד עד כדי מיתה, לא 16־14 שעות, אלא 20 וגם 22 שעות ליום ארגו! חולים ירדו מעל מטותיהם, והחלש אמר גבור אני! היו עובדים ומקבלים כסף, מכרו את כל הכוחות, את הכוחות האחרונים! בעד כסף ישיגו כוחות חדשים! ומבלי לאכול ומבלי לישון היו עומדים ועושים סחורות במהרה־במהרה ומכינים אותן לשוק!

וכשגמרו לעבּד את כל החמרים כבר נגמרו הכוחות, הבריאות והחיים…

ומי שחלה, גם כספו נעלם עד מהרה, ועבודה חדשה לא נמצאה עוד ולא היה עוד במה להציל את הנפש מן הדחקות והעוני…

כך אירע. ואם מחר או למחרת המחר שוב תבוא ותגיע עת טובה כזאת, שוב יארע כדבר הזה! כל זמן שהאורגים מתחרים זה בזה, אי־אפשר שלא יהא כך; מוכרח כל אחד לתפוס לעצמו כל כמה שאפשר יותר עבודה, מוכרח כל אחד לשבת כל כמה שיכול יותר שעות ליד הנוּל, ובמידה שאנו חוטפים יותר, ועובדים שעות יותר, בה במידה העבודה פוחתת ופחות נזקקים לאורגים, וגדלה והולכת ההתחרות והולך ויורד מחיר העבודה! ושוב דבר שאין בו נחמה ־ קולָר לצוָאר!

ולזה נוספים עוד הלוֹינקֶעטני״קים! אך על ענין זה אספר לך במכתבי הבאים.

שלך…

מכתב חמישי

אין אתה יודע, לוֹינקֶעטני"ק מהו? אסביר לך את הדבר בתכלית הקצור; שכחתי שאני מדבר עם סנדלר, ולא עם אורג.

הלוֹינקֶעטני״ק, אחא, הוא לא בעל בית־חרושת, ולא אורג; לא הוא עובד בעצמו, ולא יש לו עבודה משלו למסור לאחרים; אין הוא אלא איש־הבינים – אינו אלא מקבל עבודה מבעל בית־החרושת ומוסר אותה לפועלים; כלומר, הוא עומד באמצע בין בעל בית־החרושת ובין האורג, וברגע שנופלת פרוסת־לחם צנומה מידו של בעל בית־החרושת אל פיו של האורג – הוא חוטף אותה תוך כדי טיסתה באויר ונוגס ממנה המחצית… לפעמים בולע אותה כולה, ואינו נחנק, חלילה…

והלוֹינקֶעטני״ק מקבל עבודה לא בשביל אורגים גמורים אלא בשביל מתלמדים, העובדים בהשגחתו… הם מתלמדים אצלו ועובדים בחינם; ולפעמים הם מוסיפים עוד ומשלמים לו; ורק לאחר זמן מסויים, ארוך למדי, הוא מתחיל משלם להם, אך מעט־מעט ובזול; הלוֹינקֶעטני״ק יש לו לפיכך שתי מעלות טובות: ראשית, הוא מוציא מתחת ידו מדי שנה בשנה פלוגה חדשה של אורגים־קבצנים, המורידים את השכר, ובלבד שישיגו עבודה; ושנית – מוריד הוא עצמו את השכר, מפני שהוא עובד בידים של אחרים, ידים העושות אצלו בחינם או לפחות בזול, והוא יכול להסכים לשכר־עבודה מועט ביותר. מובן, שהאורג המומחה מוכרח גם הוא להסתגל למחיר, ושכר העבודה יורד יותר ויותר.

שמא לא מעלות טובות? האם אין הם ראויים על כך לעולם הזה ולעולם הבא?

בנוגע לעולם הבא אין אני יודע, כמובן, לומר הרבה. זה זמן רב לא קבלתי משם שום ידיעה על־ידי אנשים כשרים ויראי שמים; אך עולם הזה ודאי שיש להם. מובן, שבעל בית־החרושת חי חיים טובים ויפים יותר, אך אשתו של הלוֹינקֶעטני״ק אף היא עונדת מחרוזת של פנינים לצוָארה ומדליקה נרות של שבת בזוג פמוטות גדולים של כסף.

אך מרים שתחיה תאמר שוב, שתמיד הייתי טוב ועכשיו נעשיתי רע; שלפנים לא הייתי מבקש לדעת מה מתבשל בקדירתם של אחרים, וכהיום הזה אני נכווה מטובתם של אחרים, ויש לי עינים גדולות המבקשות לבלוע הכול…

מרים חַיתי, הדבר כן ואינו כן.

אמת נכון, שלפנים הייתי טוב יותר. זה היה בזמן שאבי, עליו השלום, היה בחיים ואני הייתי בבית… אמנם, אֵם לא היתה לי, ואבי היה יושב כל היום ושובט בסירות־הארג… אך לאכול ולשתות היה לי, וגם מקום את הראש להניח… אם בילדותי היה לי יותר מדי זמן, ומעט מדי חברים, והיתה לי שהות מספקת, בשבתי בודד, להסתכל בכול ולהרהר בכול, הנה לא הזיק לי הדבר הרבה… המחשבה הקדימה משום כך להתעורר. אך להשתחרר לגמרי מן הסבך הזה – לא היה לפי כוחי! הרבה חשבתי, אך מעט הבינותי… אחר־כך למדתי, אגב משחק, את מלאכת האריגה ליד אבא, והמלאכה מצאה חן בעיני… היא נראתה לי כמין אמנות, מלאכת־מחשבת יפה; מחשבה אחרת לא עלתה כלל על דעתי.

אבא שלי היה, כפי שידוע לכם, חיור ורזה עם עינים כהות במסגרת אדומה ועם עצמות־לחיים משוּפות, ובכן, מה בכך? הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וברא בו בריות שונות ובני־אדם שונים, מהם שמנים ומהם רזים, מהם ארוכים ומהם קצרים, ולכל אחד מהם נתן פנים אחרות ועינים אחרות… העיקר שאני אוהב את אבא ואבא אוהב אותי! לא באתי בטענה על הקדוש ברון הוא. משום שכל הימים שהכרתי את אבא שלי היה מראה פניו כזה, ולא עלתה כלל על דעתי, שהוא היה לפנים אדם צעיר, בריא ורענן, עם עינים בהירות ובוערות, שנראו כל־כך לאמא בעודה נערה. ידוע ידעתי, שהיתה לי אֵם, וכמו מתוך חלום זכרתי, שבבית היתה מתהלכת לפנים אשה צעירה חיורת־פנים, עם גבות שחורות ועינים תכולות־עמוקות, אך לוהטות. אך אמוֹר אמרו לי, שהקדוש ברוך הוא לקח אותה אליו, מן־הסתם נשאה חן לפניו… וכי מי אמר לי, שהיא יצאה מן העולם, מפני שהיתה זקוקה למען בריאותה לבשר וליין, ושני הדברים הללו אין ביכלתם של עניים להשיג אותם? על הדבר הזה עברו בשתיקה ולא ספּרו לי, כשם שלא ספרו לי את הסוד, שמלאכת האריגה מוצצת את לשד העצמות והיא היא שעשתה את אבי חיור ורזה ועיור.

אבא שלי סבל גם ממחלת הקצרת… וכי הייתי יודע, שהדבר הזה בא לו מן האבק שבחוטים? אותו אלהים שנתן לי אב רזה ויבש ונתן לו עינים כהות – הוסיף לו עוד קצרת. – מפני מה? מה שאלה היא זו! מלמד היה לי, תורה למדתי, והייתי יודע שאפילו מלאך אלהים חוטא לפעמים, וגם בקדושיו ישים תָהֳלה, ובפרט בשר־ודם, ובפרט אורג פשוט… והקדוש ברוך הוא מייסר, כדי שימרק האדם עוונותיו בעולם הזה!

הייתי מתעורר בלילה ורואה, שאבא מנמנם כמעט בישיבה על הכר ונשימתו כבדה עד מאד, והיו עיני זולגות דמעות־ילד חמות ותמימות, והייתי מתפלל לאלהים, שאם אבא שלי חטא כנגדו, מוטב שיעניש אותי! ולאחר שלא פעלתי כלום בתפילתי, לא הייתי מתפלא על־כך הרבה, שכּן מה זכות יש לו לילד של אורג אצל אל גדול ונורא כל־כך, שיהא שומע את תפילתי?

אך לעתים קרובות הייתי מתעורר, ואבי עוד ישב על־יד כסא־האורגים… לפעמים כבר היה הבוקר מאפיר ומתגנב בקרנַים דקיקות מבעד לסדק התריס. ״אבא״, הייתי מתחנן, “הנח כבר את העבודה, בוא כבר לישון”. – והוא – שומע אך בקושי את דברי ומשיב: ״תיכף, תיכף, ילדי שלי!" ואינו זז ממקומו. ״רק אגמור – אומר הוא – את ה״כוכב הזה". ואני נרדמתי במחשבה, שאבא שלי לפעמים עקשן הוא ורוצה דוקא לעבוד אף־על־פי שהוא חש בעיניו! בלילי־חורף היה לי לפעמים קר לשכב יחידי במטה, והיה לי מר עד מאד בחשבי כי הנה אבי אוהב את ה׳כוכב׳ יותר ממני, אף־על־פי שה׳כוכב׳ לא היה קופא ונקפא במשך הלילה, ואני רועד מקרה!

הכול אמר לי המלמד שלי ופירש, ורק לא דבר זה, שאבא שלי שונא את ה׳כוכב׳ שלו שנאת־מות, ולא לגמור את ה׳כוכב׳ רוצה הוא, אלא שתהיה לי למחרת גלוסקה לארוחת הבוקר; שלא הוא רוצה דוקא לעבוד בלילה, אף־על־פי שעיניו כואבות, אלא הוא מוכרח לעבוד בלילה! כשם שלא אמר לי שום אדם מעולם, שאבק־החוטים גורם מחלת הקצרת…

עכשיו אני יודע כל אלה, ועל־כן אין אני יכול להיות כל־כך טוב! עכשיו אני יודע, שהעולם הרע והאכזר אמר אל אבי: אתה עבוד הרבה, הרבה, שלם ישלמו לך מעט, ופרנסה בקש מאת האלהים! אתה עבוד הרבה, עשׂה הרבה ׳כוכבים׳ גם ביום וגם בלילה, ומאלהים בקש רפואה לעיניך! שמונה־עשרה שעות ביום ישב בבית כפוף על הנוּל, בלע אבק צבעוני מסוּמם, ואם תקבל קצרת, תהיה לך טענה להקדוש ברוך הוא! מה יזיק לך, אם אנחנו נלבש בינתים את האריג, פרי עבודתך, ומחלק ממנו נתעשר? ועכשיו העולם מדבר אלי את הדברים האלה!

אבא שלי האמין וסבל בחשאי ובשתיקה; ואפשר שבסתר־לבו ידע את העוול הנעשה לו וסבל עוד הרבה יותר ממני? מי יודע? עם ילדים אין מדברים על דברים כגון אלה!

האם ידע המלמד שלי, את מי הוא משרת? האם עלה בכלל על על דעתו, שהוא קושר וכורך את נשמתי בקורי־עכביש דקים אך חזקים ומטיל אותה לפני כלבים עזים היודעים לנשוך? מהיכן היה צריך לדעת זאת? הוא עצמו גם־כן אורג היה, הוא עצמו גם כן היה משרת את בעלי הבתים! אבא שלי מת בקצרת, הוא מת בשחפת!

ובכן, האם פלא הוא, שבהיותי מרוּמה מכל הצדדים, חייתי חיים טובים והייתי אדם טוב?

ועל אחת כמה וכמה לאחר־מכן, כשהכרתי נערה עליזה אחת והייתי נפגש אתה כל ערב בבּית מאחורי השער! התחילו חיים חדשים ומופלאים, לילות־ירח מתוקים וחלומות מתוקים עוד יותר מהם… אלי שבשמים! כמה מאושר הייתי! ומה מאושר הרגשתי עצמי בשבת־מברכין, כשהיה החזן מסלסל ״עם כל ישראל אחיהם" – כל ישראל אחים הם! וכי דבר של צחוק הוא, אדם יש לו שבעה־שמונה מיליונים אחים ואחיות, ומרים’ל היא אחת מהם! הרגשתי עצמי גדול כל־כך, חזק וגאה כל־כך! רק לאחר־מכן נודע לי, שיש בכוחו של מזלי לעקור אותי מביתי וממקום מולדתי ולהטילני כתפוח רקוב ולטלטלני למקום מן המקומות בנכר, ושם יהא הלב מתעטף מרוב געגועים, והיא תשאר שם ותהא יושבת ורוקמת ובוכה לה לחוד; רק לאחר־מכן נודע לי, כי מוריץ פיינבאך, נותן־הלחם שלי, אינו אח שלי, והוא מרחם על סוסו שלו יותר משהוא מרחם עלי! אך בימים ההם לא ידעתי עוד גם את הדבר הזה, והלכתי כך חפשי ועם בת־שחוק על פני הרעננים ועם עינים חולמות וזרועות פרושות אל מול העולם…

היום אני יודע כל זה, היום אני יודע יותר מדי… אך כלום אני מתקנא במישהו? האם אני רוצה בפמוטות־הכסף של הלוֹינקֶעטני״ק? או שמא רוצה אני באפונדת־הכסף של נותן־לחמי? לא! אין אני רוצה באלה! אני רואה בחלום מאוַיי חדר נקי ומסודר; שתי מטות של עץ, יהא עם כרים יחידים, אך עם צפות לבנות, צחורות כשלג! ככר לחם במזווה־העץ הלבן; ותבשיל חם וטוב לארוחת הצהרים. ואם יתן אלהים ילד, יהיה לשם־כך בשׁדה של אם חלב להיניקו, חלב מַבריא, ולא מררה, לא רעל! ולהתלבש רוצה אני במלבושים צנועים מאד, אך נקיים, יהא מטולאים, אך לא מקורעים! ומה עוד רוצה אני? שאשתי שלי ואמו של בני תהיה זו, שאני רוצה בה, זו שאני נמשך אליה בכל נפשי, בכל נשמתי! הנה, כל־כך מעט רוצה אני, אך זה המעט גם הוא אינו יכול להנתן לי, מפני שאני חייב לפרנס אחרים ולהיות אני עצמי רעב! אין אני מתקנא בשום אדם, אף־על־פי־כן מרגיז אותי, מפני מה אין אני אלא מַרזב, המעביר בתוכו את המים, אבל הוא עצמו אינו שותה.

שלך …

מכתב ששי

אתה כותב, שאני חוטא, שאני דורש יותר מדי, אף־על־פי ששום אדם לא נתן לי שטר־התחייבות על כך, ומרים שתחיה אומרת, שאפשר לחיות בלא־כלום, במעט מן המעט, ושאם איש ואשה אוהבים זה את זו – יכולים הם להתפרנס מ״מה שיהיה" ו“ממה שלא יהיה”… אני עצמי גם־כן לפנים חשבתי כך; אך התבוננתי וראיתי את חייהם של חברים; וראיתי שלא כן הוא; דברים נוראים ראיתי!

כשקבלתי את שני הרובלים הראשונים בעד שבוע עבודה, צעקתי בקול רם וקפצתי משמחה! מחשבתי הראשונה היתה להריץ אליכם טֶעלֶעגראַ“ם: נכונים תהיו! טֶעלֶעגראַ”ם לא שלחתי אף־על־פי־כן, פתאום התחלתי חס על הכסף! לא שלי הוא! וכספה של מרים שתחיה – חבל היה לי להוציאו! כבר ראיתי את הכסף ככספה שלה! מוטב שאכתוב; ואמנם כתבתי בלילה, אך למחרת לא שלחתי את המכתב.

בערב הלכתי אל אורג אחד מכּרי; ידעתי שנשא את אשתו רק לפני שלוש שנים, וידעתי שנישאו זה לזו מתוך אהבה. ורציתי לראות לפחות ערב אחד, לפחות תמונה אחת, של חיי־בית מאושרים, חיים אלה שאני קיויתי להם כל־כך. לפי שעה אציץ מבעד לסדק ואראה, מה דמות יש להם לחיים בגן־עדן. וראה ראיתי!

ראיתי שני ילדים חולים, אחד חלה באסכרה והשני נתדבק ממנו… היא ישבה ליד השולחן כפופה על גבי מכונת־תפירה קטנה, והוא, הבעל המאוהב, התהלך בחדר הלוך ושוב, זועף ומניע את ידיו בחוסר־ישע; כשנגש אלי קרוב יותר, ראיתי דמעות בעיניו; אך הדמעות הללו לא נראו לי משום מה, ומפיו, הרגשתי, נודף ריח של יי"ש… מיד חזרתי ויצאתי מן הבית, אך לישון לא יכולתי עוד אותו לילה…

שכבתי מכוסה בשמיכה וראיתי ברור ובלי הרף את התמונה, היאך היא יושבת כפופה על־גבי המכונה; את פניה לא ראיתי, אך הרגש הרגשתי והייתי בטוח, שהם פחודים וחיורים, ומן העינים יורדות ומתגלגלות דמעות גדולות, כל אחת כעדשה… והגב מרעיד ומפרפר… ונדמה היה כל הזמן, שהנה עוד מעט והוא נגש ומכה באגרופו על גבה… אם לא היום, יעשה כן מחר… הוא לא יחזור עוד אף פעם מפוכח, לא שתוּי…

וראיתי אחר־כך עוד מראות אחרים. מראים באצבע על יהודים, העושים סחורה בבשר – בבשר בנותיהם שלהם… וראיתי בנים ובנות, המשליכים מתוך הבית את הוריהם, לאחר שחדלו מלעבוד ומלהשתכר…

הו, אתם אינכם מסוגלים כלל להבין את הדברים האלה! לא רק בדים ואריגים אורגים אנחנו, אנו אורגים ומכינים גם מנהגים חדשים ומידות חדשות לחלוטין! וכן אנו אורגים בד לתכריכים בשביל העולם הישן והטוב והכשר, וקבוֹר יקברו אותו בתכריכים הללו… וקוֹם יקום עולם חדש, רקוב ומרוקב עד תוך תוכו! ומי שעוד תהיה בו נשמה טהורה – יברח מתוכו וימלט למקום שאפילו הפלפלין השחורים אינם גדלים שם!…

שלך …

מכתב שמיני (המכתב השביעי אבד באיזה מקום – י.ל.פרץ)

מזל טוב! סוף סוף זזת מן המקום! רעב ומחסור לא השפיעו עליך, אך העולם, חושש אתה, שמא יחזור לתוהו ובוהו, הטהרה ויראת־השמים, מתיירא אתה, שמא יאבדו, חלילה!

והמצאה חדשה המצאת: קודם־כל, כותב אתה, צריך לבטל את הלוֹינקֶעטני״קים!

אמנם, את אַמֶעריקא לא גילית בזה, ואף את אבק־השריפה לא המצאת, משום שבשני אלה כבר קידמוך אחרים. את הזמר הזה מזמרות כבר הצפרים שעל הגגות! אך למתן־שכר ראוי אתה, ואספר לך על־כן את המעשה בזוג העינים, שהביטו במבט לוהט כזה על ככר־לחם של אחרים!…

פעם אחת, ודוקא לפני זמן לא רב, היה אורג אחד, ודוקא אורג טוב, אלא, כפי שהיו אומרים, לא חכם ביותר, או שראשו שלו לא היה קבוע במקום הראוי, או שבפנים היה משהו חסר בו. אך כנגד זה היה לו לב גדול ורחב, שמלבד דמות־דיוקנו של עצמו עוד היו קבועות בו דמויות־דיוקנן של כל מיני צרות של נשים, והללו כמעט שהסתירו את דמות־דיוקנו של עצמו, ולפיכך לא היה תכופות רואה את עצמו כלל! הוא עצמו היה משׂתכר די, – הזמנים עוד היו משהו טובים יותר, והיתה לו אפילו נערה אהובה, וכבר רצה לשאת אותה לאשה, אך רעיון נתקע לו במוח, והרעיון הזה הוא שעשׂאו תל עולם. והרעיון היה, שאם כל אורג יחיד, כשהוא לעצמו, אינו אלא שבט רך וחלש, שאפילו הלוֹינקֶעטני״ק הגרוע ביותר כורכו, אם הוא רוצה, מסביב לאצבעו, הנה לכשיתחברו כל השבטים הדקים והרכים הללו, ודאי שיוכלו להיות יחד מטאטא נורא וחזק, שאפשר לטאטא בו ולהטיל אל האשפה אפילו משהו טוב וחשוב יותר מלוינקעטני"ק. אך במה קושרים את השבטים למטאטא?

וטבע רע היה לו, להחזיק תמיד את פיו פתוח, וכל צפור שנולדה אצלו בקן הקטן של מוחו, מיד היתה פורחת מתוך פיו עליזה וזריזה, ומתעופפת באויר הרענן… אנשים באים־בימים היו מזהירים אותו, שלא יהא דואג דאגת הכלל, מפני שהכלל דרכו לשלם באבנים תחת לחם; הנערה האהובה היתה מחבקתו ומנשקתו ובוכה ומתחננת, שלא יהא מנבל את פיו בענין מטאטא ואשפה, אך הוא שוב ושוב בשלו, שיש לקשור מטאטא!

ודַבּר דִבּר על־כך בחמימות, מן הלב, האורגים הבינו מעט, אך הרגישו היטב, והיו מתחברים מסביבו חבורות חבורות, וכשהיה מדַבּר – היו מהם נאנחים ומהם מקללים. אך הוא היה אומר, שבמחיר אלף אנחות לא יתן הנחתום אפילו ככר־לחם אחת, ומיליון של קללות אין בכוחו לפגום אפילו אחת מן השינים שבפיו של הלוינקעטני"ק… אלא מה רוצה אתה, חַיתי שלי? מטאטא רוצה הוא לעשות, רק מטאטא…

והתחיל מתקשר מטאטא! ה“עולם” התאסף ונשבע, שלא לקבל עוד עבודה מלוֹינקֶעטני״ק! ואלה שכבר הם עובדים אצלם, יעזבום… ומיד תרמו כספים, שיפרנסו בהם אותם שעוזבים, עד שלא יקבלו עבודה מבית־החרושת ישר; ונתעורר רעש בעולמות הגדולים; נפחדים ונרעדים התרוצצו הלוינקעטני״קים בשקט, ועד כמה שיכלתם מגעת – בעדינות, דבּרו אפילו בעלי בתי־החרושת! והאורגים שמחו: הנה! אף־על־פי־כן כוח יש בעניים! צריך רק לעורר אותם, וסופם שיהפכו עולמות! איזו שמחה, איזו התעוררות!…

זו היתה בועת־סבון ססגונית ויפה, אך מה תועלת ביפיה, אם עד מהרה נתפקעה! ראשית, נמצאו כמה אורגים רעים, שמעולם לא היתה להם עבודה, ומיד התחמקו ונכנסו אל הלוינקעטניקי“ם והתחילו לעבוד… אחרים נבהלו ונזדרזו לתפוס בחזרה את מקומותיהם; ראו האחרים והיו אנוסים להורות היתר לעצמם לחזור לעבודה, ועוד הוצרכו לבקש סליחה מהלוינקעטני”ק: ״סלח ומחל, אין זה כלל עורנו שלנו, אף־על־פי שהוא מתוח על־גבי עצמותינו. פשוֹט, כל כמה שאתה רוצה!" והכול חזר למסלולו הראשון, ומה שהיה הוא שהוֹיה!

רק דבר אחד נתחדש: את האדם בעל הלב השליכו מבית־החרושת, ולא קבּל עוד עבודה בשום מקום. הכלה האהובה קרעה, כמובן, את כתב־התנאים… האורגים שתקו; הרי בגלל אדם אחד לא יסכּנו את פרנסתם!

התרחש נתרחש הדבר עוד קודם שבאתי אני לכאן; אך היתה לי עוד הזכיה לראות, היאך האדם בעל הלב הרחב עמד והביט על ככר־לחם שעל דוכנה של תגרית שבשוק.

שלך…

מכתב תשיעי

לא ידעתי כלל, שמרים תחיה יש לה דעה גדולה כל־כך אצל הקדוש ברוך הוא! רק הביעה במכתב האחרון את משאלתה, לראות אותי עוד לפחות פעם אחת, וכבר אני חוזר ונוסע הביתה!

אמנם, עדיין חסר אני להוצאות הדרך, אך יש לי עוד כמה דברים מיותרים שאפשר למכרם… את המטה עם הכר והשמיכה, עם המזרן אפילו, כבר מכרתי; אבל עוד יש לי מקטורן מיותר עם שתים־שלוש כותונות מיותרות.

להוצאות הדרך יספיק, ואם לא, אלך שאר הדרך ברגל.

ונסוע הביתה נוסע אני מסבּה פשוטה בתכלית; שגיתי משגה של שטות ואני אנוס לנסוע הביתה.

מעשה שהיה כך היה: מזמן שראיתי את העינים הזאביות ההן, שהביטו כך אל ככר־הלחם, הייתי מהרהר בלבי: טוב קורטוב של שכל ממלוא־אגרוף של לב, יהי פתח־ביתך פתוח בלילה, ולא פתחי־פיך ביום. השינַים נתּנו לנגיסה וטחינה, ולנשוך בלשון מדברת שנינה; וטוב כשלון רגל מכשלון לשון. אמת שהאדם הוא נזר הבריאה ויתרונו על כל החיות הוא בחכמת הדבּוּר, אך “בוקר טוב – שנה טובה” מספיק, וכל המוסיף על כך מזיק! ועוד דברי־חכמה ומשלי־חכמים כאלה שיננתי לעצמי, ובלבד שלא אצטרך לעולם להביט כאותו בעל הלב הרחב והפה הפתוח על לחמה של האשה שבשוק…

חבטה כזאת – הייתי מהרהר – אין טובה עתידה לצמוח ממנה. ולכל המוטב אפשר להצליח ולחטוף ככר־לחם אחת.

ומה היה המלמד שלי הירא־שמים אומר? מיד היה מתייצב לפני הבית־דין של מעלה והיה מעיד כנגדי, שהוא עצמו לימדני: ״לא תגנוב! אל תגע במה שאינו שלך! "

שכּן, לפי שידוע לך, היה המלמד שלי הירא־שמים בעל ראיה קצרה, ומה שהיה רחוק יותר מקצה חטמו כמעט לא ראה כלל… כשהיתה אשתו מניחה לו ככר־לחם על השולחן, היה רואה לחם, לחם בלבד ולא יותר! מי לחם, מה לחם? מהיכן בא והגיע אליו הלחם? מאַין ימָצא הלחם? מי זרע וקצר וטחן ואפה? זיעתו של מי ספוגה בתוכו, דמו של מי? דבר זה לא ראה מעולם… מן השמים ממעל או מתוך האדמה מתחת וַדאי היה צועק: גנב! ואני מתבייש כבושת גנב הנתפס!

אך מה תועלת יש בכל המחשבות, אם האדם חושב והצרה (שלו או של אחרים) מחשבתו תסַלף! וכל כמה שצר לו למישהו בלבו, עדיין יש בו מקום לקלוט מעשה־שטות; ועד שאתה מספיק להתבונן בדבר – כבר נעשה המעשה, – ואת הנעשה אין להשיב; נותן הלחם שלי לשעבר אומר, שמצדי לא פילל לדבר כזה; אף אני עצמי לא פיללתי ולא הייתי מאמין! ואף־על־פי־כן בוַדאי אמת הדבר, והא ראיה: אני נוסע הביתה!

אך נחזור אל הענין! היתה כאן לפנים חברה גדולה של אורגים בשם “פועלי צדק”. סתם כך, חברה יהודית, שהכל היו משימים עצמם כלא רואים אותה, משום שלא היתה מסוכנת, לא היו אלא מתפללים שם ובשבת למדו ״אלשיך״… האם כבר הרגישו האורגים הזקנים, שהם צריכים להתפלל לחוד, להתפלל על משהו אחר ושונה ממה שמתפללים נותני־הלחם שלהם? מי יודע? אך במשך הימים פסקה המוֹדַ״א להתפלל, ובמקום לשמוע ״אלשיך״ הולך ה״עולם״ להתפלל מאחורי העיר ומשתדל לקלוט מעט אויר טוב ולפלוט את אבק החוטים, שספגו לתוכם כל ימות השבוע… במשך הזמן שכחו הכול, חוץ מכמה אורגים זקנים, עם טליותיהם הנושנות ועם העטרות־של־כסף – זכר מן הימים הטובים שהיו ואינם – הכול שכחו את קיומה של החברה… אך בזמן האחרון, כשהורידו בבת־אחת את שׂכר־העבודה, התקצף ה״עולם״ ביותר; ונתעוררו רעש ומהומה. מה לעשות, מה לפעול? ופתאום נזכרו, שישנה חברה בעולם, ויש מקום, שאפשר להתכנס בו ולדבּר דבר! וה״עולם״ התחיל נוהר ל"פועלי צדק״, וגם אותי משכו לשם… משול ההמון לזפת, כיוָן שדבקת בו, שוב אין אתה יכול להפרד!

האם ראית פעם, היאך ניצוצות מתעופפים בבית־מלאכתו של הנפח? אלפי אלפים של ניצוצות, אבל אין בהם כוח להצית אפילו גבעול־קש אחד שבגג! אבל אם תאסוף אותם כולם יחד, עולם ומלואו שרוף ישרפו! והוא הדבר בחברה. כיוָן שנתאסף הקהל, מיד התחילה אש בוערת! חרשים שמעו, אילמים דברו, חיגרים רצו רצוֹא ושוב, משוּתקים ביקשו לסטור, דוקא לסטור… ואחרים צעקו, שכל זמן שלא ימצאו באמצעו של השוק שנַים־שלושה מנותני־הלחם וכרסותיהם מבוקעות, לא יבוא סוף לצרות!

אני שונא את ענין הסטירה, על כרסות קרועות איני יכול לשמוע לפי טבעי, ואני רוצה להתחמק מתוך הקהל הזה של בעלי לשון חדה ומוח קהה; אך לצערי הרגישו בי והתחילה צעקה: הוא בורח! להגיש מסירה הולך הוא! מסירה! והדברים הללו כבר הספיקו, בשביל שאשוב ואקפוץ ואעלה על השולחן הראשון המזדמן לי ואתחיל לדבּר, כאילו גם אני חסר משהו במוח ולבי התפשט וגדל לאורך ולרוחב.

האם צריך אני לחזור ולספר לכם את דברי־השטות שלי? לשם מה? רציתי רק, שהאורגים יבינו את עניניהם שלהם, שיכירו ויודו בדבר, שראשית צרין לחַזק את האחדוּת, ואת אגודת ״פועלי־צדק״ צריך לחדש ולהגדיל את כוחה, ושיש לאסוף כסף, כסף בשביל חולים, כסף בשביל זקנים שאִבּדו כוחם, כסף בשביל אורגים שנשארו בלא עבודה, כסף בשביל כולם לעת מצוקה, לשעה שלא כדאי לעבוד… והעיקר, שאסור להם לאורגים להתחרות זה בזה, לא על־ידי הורדת השכר ולא על־ידי הארכת זמן העבודה… ספרתי להם, שבמקום מן המקומות עובדים רק 12 שעה, ובחוץ־לארץ רק 10, ובמקומות מסויימים רק 8 שעות. אמרתי להם, שאדם אינו סוס, ושהסוסים עובדים פחות שעות מן האורג העצלן ביותר… ועוד דברים כיוצא באלה, שאדם בעל־שכל שומרם בלבו ואינו מוציאם מפתחי־פיו. שמא היית אַתּ, מרים חַיתי, אומרת לא כך? הרי את אוהבת תמיד לעמוד על דעתך, לומר את ההפך, אך על כך נדבר כבר בבית! ובינתים הזיק לי הדבר.

כל אותו הזמן, שלא קבלת מכתב ממני, ישבתי בבית־הסוהר, ואלהים יודע על שום מה. רק לאחר שנודע אל נכון, שמנעתי את השומעים מנתינת סטירות ומקריעת כרסות, שחררו אותי מן המאסר, אך ציווּ עלי לצאת מן העיר לכמה שנים… אורג, אומרים הם, צריך לשבת ולעבוד, ולא לקפוץ ולעלות על שולחנות ולדבר…

המצב רע, אבל שני דברים מנחמים אותי! ראשית, זרעתי כמה גרעינים, והם יעשו פרי; מרחוק כבר אני רואה, היאך הם נובטים ועולים! והם נובטים כראוי וכדרוש: באפלולית, בשקט ובצנעה, שלא תהא שום נפש חיה יודעת ומרגשת בזה! והשנית, משאלתה של מרים תחיה תתמלא, ואנו נתראה… בקרוב ובמהרה נתראה… הכינו רק מעט מלח, לשפשף לי היטב את גבי, מפני שכתשו אותו במקצת.

שלך …

המכתב היחיד מן הסנדלר אל האורג

אני כותב במהירות וברעדה גדולה. אם אדם ישר אתה, סע לכל מקום שתרצה, אך אל תבוא לכאן. בקושי גדול פעלתי אצל אחותי, שתתן לאחד להכנס ולבוא אל ביתנו, בעל־מלאכה הגון, אלמן… מרים המסכנה די פכרה את ידיה, ודי בכתה ודמעות שפכה, עד שהסכימה, עכשיו תבוא אתה וכל הדבר יתערער! והגע עצמך, להכּנס לחופה אינך רוצה, וגם, לפי האמת, עכשיו אינך יכול, ולמה זה תעמוד לה לשטן בדרך? אתה עצמך משתכר מעט, – ואני קונם עלי אם יש ביכלתי לפרנס אותה, יש לי די נפשות משלי. ואם אדם ישר אתה, סע לך לאיזה מקום אחר… את האלהים ירא!

בתא הקרון היה חושך, ושני אנשים נחרו. והם התעוררו ברוגז, בשעה שהמבקר הראשי נכנס לבדוק את הכרטיסים. רק אותה שעה ראו זה את זה.

– יַאש?! – קרא בעליזות קול גבוה ודק.

– אנדזשיי! – השיב טנור.

הם לקחו בחזרה את הכרטיסים ונשקו זה לזה.

– להיכן? – שאל יאש.

– אל העולם! – משיב בעצב הטנור.

– גם אני! – אומר הקול הגבוה והדק – עולם נאה! רפואה אף היא פסקה מלהיות עסק טוב… חסל סדר זמנים טובים.

– לי קרה אסון! – נאנח הטנור.

– אותי גם־כן… שֶערשֶע לה פאם… בגלל אשה?

– בגלל אשה!

– כלומר, אהבה?

– ואהבה אומללה – נאנח הטנור – השם ישמרנו… דבר כזה מתרחש פעם למאה שנה!

– אני יש לי גם־כן אהבה, אני גם־כן בורח מפניה אל מרחקי העולם – משיב הקול הגבוה והדק – אך אצלי המעשה הוא כזה שכמותו מעשים בכל יום, לא מענין… מה קרה אצלך?

הטנור נאנח אנחה עמוקה, בממחטה ניגב את מצחו, ואחר־כך את המשקפים ואת החוטם, היטיב את הבלורית, חזר ונאנח אנחה עמוקה וספר:

– אתה זוכר את המשפחה צימרינג בפלוֹצק?

– מה שאלה היא, אם אני זוכר! תכופות חטפנו שם משחק בקלפים, לעתים רקידה כלשהי, ותמיד טה מצויין עם קתלי־חזיר מפוארים!… משפחה עשירה, כמה נערות… פאניא, פראניא, ו… ו…

– ואננא, – ביטא הטנור ברגש.

– כן, כן! אילמלי עברתי לקאליש, בוַדאי שהייתי מתאהב באחת מהן! אך עדיין ועדיין הייתי מתישב בדעתי, לאיזו מהן אשא את עיני־העגל הכחולות־הרומנטיות שלי, ועוד קודם שהספקתי להגיע לכלל הסכמה עם עצמי, הרביצו לי בלתי־מספיק מלאטינית. מה שלומם?

– צימרינג הזקן מת.

– חבל! חבר־למשחק נפלא שכמותו! תמיד היה מפסיד כמה רובלים. הוא ניצב לפני עיני רוחי כחַי. ״מי שוכב?" ״על כמה?״,״בלא שנַים"! והוא רשם. מעולם לא ידע, כמה ומה, ואימתי זה “השכיבוהו” בפעם האחרונה… וסתמו את הגולל?

– רק לפני כמה שנים.

– והיא, מרת צימרינג, מה עושה? בוַדאי מיני מרקחת? אתה זוכר, צנצנות שלימות היתה מגישה, והיו שואבים ואוכלים בכפות של מרק.

– היא נתעוורה אחר־כך.

־ נתעוורה? והילדים?

– פאניא גם היא מתה.

– פאניא, ענק כזה?

– בשחפת!

– ופראניא?

– נישאה לסוכן עשיר.

– ואננא, הבלונדית עם שערות־המשי הארוכות, מה שלומה ומעשיה?

– גם היא חולה בשחפת, יושבת כיום בהרים.

– אננא?

הטנור נאנח שוב אנחה עמוקה, הוא הרכין ראשו על חזהו.

– אתה התאהבת באננא?

– אהבנו זה את זו אהבה אמיתית עזה, – משיב בעצב הטנור.

– בחום גבוה? – מחייך יאש.

– רק בלי לעג, בלי ההעוָיות שלך. בבקשה ממך, שתוק! עדיין הדבר הזה מכאיב לי יותר מדי. אני אהבתי אותה באמת, באמת…

– שוטה שלי, אתה סבור, אני לועג לך! אף אני אהבתי. אתה בפלוצק, אני בקאליש. שלך, אננא, שערותיה שערות של משי. שלי – שערותיה שערות של קטיפה. הירח האיר לשנינו במידה שוָה. שנינו נשקנו בוַדאי באותה שעה. אתה אולי רק את נעל־היד הלבנה, ואני – את השפתים האדומות גם־כן… אין מה ללעוג לך!

– לא לי, אלא לאהבתי שלי אל תלעג. זוהי המזכרת היחידה שלי בחיים. אני לא אוהב עוד. הריני נשבע לך!

– אל תשבע! אני גם־כן נשבעתי, ואת אַמַאליא שלי, בחיי, אהבתי אהבה רצינית, רצינית מאד, ונשבעתי לה בכל לבי. וכל־כך מאושר הייתי!

הקול הדק והגבוה הרעיד.

– אני גם־כן מאושר היייתי, יאש; מיד לאחר הבחינה הבטחנו זה לזו בהן־צדק! הו, זה היה לילה יפה כל־כך, בהיר כל־כך! ואנחנו טיילנו בגן…

– ובכן, הצפרים שרו, העצים התלחשו, ולבותיכם נתמוגגו מעונג?

– שוב אתה מתחיל? אל תלעג, בבקשה ממך! הצפרים שרו באמת שירה חדשה לגמרי ובאמת נדמה היה לי, שהעצים מתלחשים ומרמזים עלינו בפוארותיהם… לבי נתמוגג בי, והיא בכתה… בכי תמרורים בכתה….

– בכתה?

– אותו זמן לא היה עוד האב בחיים. והאחות הבכירה אף היא לא. האמצעית נסעה לה עם בעלה. והיא נשארה לבדה עם האם העיוורת, היא נפרדה ממני. הוי, כמה יפה היתה אז!

– חכה, אני אתאר אותה. שלי נפרדה גם־כן ממני, וגם היא בכתה. היא חבּקה אותי בזרועותיה הדקות ונתלתה לי על הצוָאר! מבעד לדמעות הביטה לי אל תוך עיני. חלל האויר היה אפלולי, אך אני ראיתי בעינים הללו תהום של אהבה, של אושר! נשימתה היתה ריחנית יותר מכל ימות השנה… נזכּוֹר נזכרתי ב“קופסת־הבשמים” של אבא שלי, שהייתי מחזיק אותה להבדלה במוצאי־שבת. והשערות… אך שלך בלונדית היא, ואילו שלי שערות שחורות וארוכות היו לה. היא הטילה אותן מעל לראשי, ומתחת לרשת הזאת התנשקנו!… האפלולית התגברה עוד יותר, אך עיניה שלה האירו, בערו! תפסתיה בידי והרימותיה כילדה, לחצתיה אל לבי בחזקה כל־כך, שהיא השמיעה קול צעקה מתוך כאב, ומיד ביקשה: עוד פעם. עוד פעם! היא רוצה, שעוד פעם יחסר לה כך אויר לנשימה, יכאב לה כל־כך!

הוא הרכין את ראשו והוסיף בהתרגשות:

– האמינה לי, כל זה עשיתי בלב שלם ובאמונה שלימה!

– לא! – משיב הטנור, – דבר זה לא עשיתי מעולם! אני לא לחצתי אותה אל לבי. לא, אני מעולם לא יכולתי, מעולם לא רציתי לעשות כן. בשבילי מספיק היה, שישבתי לרגליה והיא ליטפה את שערותי! ניצוצות של חשמל חלפו ועברו בעצבי… ועיניה שלה, עיניה שלה – יש לך מעט יי״ש?

אחרי קורטוב היי"ש הוסיף וספר:

– אותו ערב נערכו הארוּסין שלנו.

– עד כדי כך לא הנחתי לדברים להגיע, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, אך הטנור משים עצמו כלא־שומע.

– התיישבנו שנינו למרגלותיה של האם הזקנה. הדמעות הלוהטות מעיניה העיוורות נטפו על ראשינו.

– הוֹ, – אומר הקול הדק והגבוה בנעימה של הקלה, – ארוסין חשאיים, זהו ענין אחר! בזה אין סכנה!

– הזקנה נרדמה כך, ואנחנו ישבנו כך עד שהתחיל הבוקר מאפיר. דבּרנו על כל דבר שבעולם, דבּרנו על עתידנו.

– שלי, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, – רצתה דוקא צפוי ירוק לרהיטים! ודירה עם שלוש גזוזטראות, לא פחות!

– אל תפסיקני! שלי לא דבּרה על דברים אלה… במשך חמש השנים שאני למדתי, היתה היא צריכה לקרוא הרבה, ללמוד הרבה, כדי שנוכל אחר־כך לעבוד יחד.

– יחד לנתח את ה“שזיפים” הישנים בראשיהם של החולים? – לא יכול בעל הקול הדק והגבוה למשול ברוחו.

הטנור קפץ ממקומו כמי שהכישו הנחש:

– יאש!

אנדזשיי, אנדזשיי! חברי וידידי הטוב! וכי לך אני לועג? או לאהבה? ישמרני השם! אני לועג לעצמי. וכי אני לא עשיתי אותו דבר עצמו? וכי אני לא נפתחו לי השמים בעיניה? ומי הוא זה שאין השמים נפתחים לו לאחר שהוא מקבל את תעודת־הגמר? ומי הוא זה שאינו מתאהב אותה שעה? אנדזשיי – מוסיף הוא ואומר – אל תכעס. רואה אתה, הנה ביקשת שלא אלעג, מפני מה עלה בדעתך שאלעג? אל נא תניח את ידך על הלב, אלא גרד לך במקצת במוח… מפני מה ידעת, כי אפשר שיעלה בדעתי, שיתּכן ללעוג?

אנדזשיי צוחק.

– על דברתי שלי – מוסיף ומתחנן בעל הקול הדק והגבוה – אין אני לועג אלא לעצמי! אצלי לא היו כלל אֵרוּסין, אף לא חשאיים! הוריה שלה לא ידעו כלל על הדבר הזה, האב היה מין פגע־רע, גולם גמור; והאם ערמומית, חכמה בעיניה, יהודיה פשוטה! אך היא עצמה היתה נערה טובה! אש ולהבה. על אֵרוּסין לא דברה. היא האמינה לי יותר מדי. גם אני בטוח הייתי. ואף אנחנו דברנו על עבודה משותפת. לכל ימי החופש הייתי בא לשם.

– יאש! – צעק אנדזשיי, – לא אוסיף לדבר אתך!

– מפני מה?

– אתה נשאת אותה לאשה? ־ שואל הדוקטור.

– לא!

– מפני מה?

– אתה רוצה לדעת מפני מה? טוב, אספר לך.

– לא! אני אספר לך תחילה את ספורי שלי – משיב הטנור מרוּגז. – שמע!

בעל הקול הדק והגבוה שם את אזנו על המשען, שייטיב לשמוע.

– אני לא ראיתי אותה כל הזמן, כמוך… אני לימי־החופש הביתה לא באתי, אני נתתי שעוּרים כל השנה כולה, עבדתי שמונה־עשרה שעות ביממה.

– משום מה?

– היא היתה עניה… צימרינג פשט את הרגל מיד לאחר שאתה נסעת.

– ואתה ידעת?

– כן, אני ידעתי, כן, אני שלחתי כל חודש את המחצית משכרי, שומע אתה? במשך חמש שנים לא קבלתי אני ממנה ולא היא ממני, חוץ מבהזדמנות, שום מכתב. חסים היינו על ההוצאה לבולים. אמה שלה היתה כמה פעמים חולה. במשך חמש השנים הללו הייתי עובד קשה שמונה־עשרה שעה ביממה, ושאר הזמן לא הייתי ישן מרוב צער. לבסוף מתה הזקנה, אני משכנתי את מעילי, ושלחתי טעלעגר"ם שהיא תבוא אלי.

הטנור הרכין את ראשו ונתהרהר במקצת.

– הדבר היה בעשרים וששה במאי – התחיל אחר־כך, – ישבתי בבית, כבר הייתי כמה ימים בתחנת־הרכבת והיא לא באה. פעם אחת נדמה לי, שהנה היא היא זאת. ראיתי גברת אחת רעולה צעיף: והיה דומה עלי, היא זאת… אך הגברת פנתה והלכה לה לצד אחר. ישבתי בבית, על המטה, כסא לא היה אצלי… בלילה, האור כבה.

– מפני מה לא שכבת לישון? לא פשטת בגדיך?

– דבר זה לא הייתי עושה זח כחודש ימים… ישבתי וישנתי. החלומות הרעים ביותר היו מבהלים אותי. החדר אין בו חלונות, אתה זוכר? אתה היית פעם אחת אצלי, ובזבזתי לכבודך והעליתי אור ביום!… חליומות רעים ומרים ביעתוני… נדמה היה לי שבוַדאי חלתה… אלי שבשמים! אין אתה יכול לשער כלל את עניי.

הטנור רעד וחברו פיהק בחשאי ובהסתר.

– בתוך כך התעוררתי. אני רואה, מישהו כורע לפני, מישהו מחזיק אותי בידי ומביט בי בפני, היא! היא! היא היתה זאת! – אך היא קפצה ממקומה וברחה אל קצה־החדר האחר. אננא, אננא! – קורא אני לה בשמחה ובפחד גם יחדיו; הכרתי את הגברת הרעולה בצעיף… הרגשתי, כי משהו נורא מערבב את מוחי. – אננא! מפני מה אַתּ בורחת מפני? – היא נסוגה שוב ושוב. אני רוצה לקפוץ ממקומי, הלב מתכווץ. אני פושט את זרועותי.

– שב! – קראה בקול רם, – בשם אלהים, שב! אל תזוז ממקומך. אם אתה קם ממקומך, מיד אני מתה!

דמי קפא בעורקי. הרגשתי, שכל דבּור שלה מחתך בלבי, הרגשתי שמוחי מתבלבל לגמרי, מתערבב לחלוטין.

– אננא! אננא! – אמרתי בהתאמצות יתירה, אננא!

– יש לי בקשה אליך, – אומרת היא עצבה כל־כך ועם כל־כך הרבה דמעות בקול, שהייתי סבור, עוד מעט ומשהו מתפקע בתוכי, עוד מעט ובא קצי.

– אמרי…

– השבע לי, שתעשה כפי שאבקש ממך.

נשבעתי לה.

– שב, אל תזוז… אני אגש אליך. אני אשק לך נשיקה אחת. אך אתה אל תשיב לי. שומע אתה? אחר־כך…

– מה אחר־כך? מה אחר־כך? – שאלתי נבהל.

– אחר כך תראה, – השיבה בכאב, – השבע לי!

– אני נשבע!

היא נגשה. רעדה כולה. התנודדה. כרעה לפני; הביטה אל תוך עיני, אף־על־פי שהיה חושך. לפתע קמה במהירות, נשקה לי והשמיעה קול צעקה גבוה כל־כך, חזק כל־כך, חותך כל־כך. אני – רואה אתה – שכחתי את השבועה, אחזתי בה והרימותיה על זרועי – והיא התעלפה! נשקתי לה, קראתי לה – איננה שומעת. השכבתיה במטה… בקושי מצאתי גפרורים, בקושי הדלקתי, והנה…

– והנה מה?

– שמע! שמע! פניה היו צלקות־צלקות, היא חלתה באבעבועות! פנים גמומות כפומפיה! ברחתי מן החדר!…

– והיא?

– כשחזרתי כבר לא היתה שם.

– ועד היום?

– עד היום…

– אתה מחפש אותה?

– אני מחפש אותה.

– אצלי – משיב יאש לאחר רגע של שתיקה – ההפך מזה! היא מחפשת אותי, אני בורח… אפשר שלי חלתה גם היא באבעבועות, אינני יודע… מבין אתה? מי שעתיד היה להיות חותני פשט את הרגל…

– ובכן?

– בלא נדוניה, אחי, גרוע יותר מאבעבועות.

(מונולוג של בנקאי)

העמים הקדמונים היו מתארים לעצמם מיני ברואים בהרכבה מופלאה, חצי אדם וחצי דג, סוס – עם כנפים של נשר, ראש של עגל עם זנב של נחש… וכי בימינו אנו מזווגים זווגים אחרים?

למשל אני ואשתי פילומעֶנעֶ!

אני הוא בריג־בוג ושות'. והיא – פי־לו־מע־נע! השם בעצמו מדבר בעדו!

בדבור אחד, בתנועת־יד אחת, במשיכת־קולמוס אחת הריני נושא אלפי כור חיטים, אלפי ככרות מתכת, אלפי קרונות פחם ומעבירם מקצה העולם אל קצהו! אני יושב בכאן, ורשתי פרושה על ברלין, פאריס ולונדון, אפילו בניו־יורק שמי מהלך לפני ומצלצל כזוֹג! כשאני רוקע ברגלי, מַרעדת הבורסה, נופלים בנקאים, בדומה לתפוחים רקובים! זה הוא אני, והיא מנשקת פרחים ובוכה לפני הלבנה!

נכון, זוג נאה?

ומי זה זיווג אותנו? פרופסור ברלינאי אמר לי, שכל אדם בפני עצמו מתפתח בדיוק כך, כמו שהתפתח כל עולם האנשים כולו. אותה שעה צחקתי: מנין ידוע לו לפרופסור, כיצד עולם־האנשים התפתח? כיום הזה רואה אני – הדברים דברי אמת… לפני חמש־עשרה שנה הייתי אני באמת אדם פראי…

התאמינו לי? אני אפילו פּיַטְתִּי לה… לאמיתו של דבר משכתי וסחבתי קצת מכאן וקצת משם, אבל פּיט פיַטתי… עינים הדומות לכוכבים, המשולות לפרחים, שפתים שהן סוכריות אדומות ומתוקות, ועוד מיני שטות כגון אלה… ומעל למטתי תליתי לי אפילו אקדח, שכן שמא אומרת היא ״לאו״? נו, אם כן, כיצד חיים בעולם הזה, והיאך מראים את פרצוף־הפנים בפני הבריות?

וכיום? רואה אני צרור עצבים מתוחים ותפוחים, עינים גדולות, עיני עגל… ובמרוצת הזמן עוד נוסף מעט אודם ומעט לובן ומעט זהב בשינים – וכל זה ביחד הוא פילומענע!

אני הרי קופיקה אחת ויחידה לא לקחתי אצלה…

חלום, אך חלום יקר היה זה! פי־פי!

אך “יקר” פחד הפשפשים הוא! בריג־בוֹג ושות' יכול להרשות לעצמו דבר כזה. ואילו באמת “אהבה נצחית” לא היה זה עסק רע כלל! פילומענע עצמה אינה מטרידה אותי. אני הולך לי – סליחה – אני נוסע לי על גלגלי־גומי עם כושים לבנים בדרכי שלי, והיא מפריחה אנחותיה כנגד הלבנה בדרכה שלה! ואם דרוש, הריהי מראה את כל גינוני־הכבוד באולם־האורחים כנסיכה מבטן ומלידה… בלילה, לאור החשמל ולאחר יין־שאַמפאַ"ן, מוצאים אותה רבים עוד כיום מעניינת ומושכת, ולא אחד מתעוררים בו הרהורי־חטא למראֶהָ!

אלא – מה יעלה ויצמח ממנו, מיורש־העצר הצעיר של בריג־בוג ושות׳?

מה בריאה תעלה ותצמח מבריג־בוג ושות' הזקן עם פילומענע הצעירה לנצח?

הו! קרירה עוברת בעצמותי, כשאני מעלה על דעתי, למי אני מניח את הבית שיסדתי! לא פעם חולם אני, שהכול מתמוטט ונופל, הכול, הכול, ואני מתעורר שטוף זיעה.

––––––––––––––––

אתמול הבאתי דבר־חדוש, תפוח יפה.

– הוי, כמה יפה התפוח! – מפרפר הוא.

אני מספר לו, שהוא הובא מאיטליה, ומחירו שלושים קופיקות.

הוא אינו שומע לדברי, וקורא לאֵם ומראה לה “כמה יפה, כמה יפה ונפלא הוא התפוח”. מאות מלים נמצאו לו בשביל התפוח היפה, והעינים התנוצצו אצלו, ליהטו!

– באמת יפה, – אומרת פילומענע, בקולה המתוק.

– הנה, אכול! – אומר אני.

– לא! – אומר הוא – לא!

התפוח יפה מדי, התפוח, אומר הוא, חי. יכאב לו, אם הוא יגוֹס ממנו!

– פתי, – רוגז אני, – התפוח אינו חי, לא יכאב לו.

– לא, הוא חי! הוא עצמו ראה, איך תפוחים בוכים כשנוגסים מהם, כשמחתכים אותם בסכין! לתפוח הזה הוא לא יעשה כך!

– פתי, אכול! ־ רוגז אני עוד יותר.

– לא, לא, לא!

הוא לא ישוך לעולם את התפוח הזה! לעולם, לעולם יחזיקו אצלו (הוא לחץ אותו אל הלב). הוא התאהב בתפוח! אהבה נצחית!

– פתי, אם לא תאכל את התפוח בעוד מועד, יֵרקב כולו!

הדברים האלה פגעו בו פגיעה קשה! הוא נרעד, החויר, ועם דמעות בעינים רץ אל אמו, לכבוש את פניו החיורים בחיקה.

– נכון, – מגמגם הוא מתוך בכיוֹ – נכון… התפוח איננו חי עוד… חתכו אותו מעל העץ…

והיא יש לה גם היא דמעות בעינים… היא מחליקה לו את שערות ראשו והיד רועדת אצלה.

– רבונו של עולם, – מהרהר אני, – האם צריך אני לעורר שערוריה בבית?!

– שוטה! – צועק אני בכעס גדול – אילו לא קטפו את התפוח, היה נופל מעצמו!

ורק עכשיו הוא פורץ בבכיה בקול רם!

וכי יודע אני, מה היא עושה עמו? באילו רעיונות היא מפטמת אותו? וכשאני מבקש לשלחו מן הבית, – מתעלפת היא!

אלי, אלי, מה יהיה בסופו!

––––––––––––

פילומענע ערכה לי בקוּר בחדר־העבודה.

מה שעשיתי ממנה, אומרת היא, כבר עשוי, ואת הנעשה אין להשיב, והיא רוצה, אומרת היא, שארחם לפחות על הילד!

מוצאת חן בעיניכם התכנית הזאת?!

– את מתחרטת? – שואל אני אותה.

– מה תועלת יש בחרטה? – משיבה היא עצובה ועלובה, – הרי בעצמך אמרת, שהתפוח מוכרח למות, מוכרח להקטף מן העץ…

– אף־על־פי־כן רוצה היית – בידים אחרות. –

היא לא ענתה, צפה ויצאה מתוך החדר, והשאירה אחריה ריח חמוץ־מתוק עמום…

אך מה יהא עליו? על יורש־העצר? על בריג־בוג ושות' הצעיר!

כשגמר מנשה הזקן את ח“חצות” שלו עם תוספת של כמה פרקי תהילים, כבר היה בוקרו חחיור של יום הקיץ מציץ בעד האשנב של דירת־המרתף.

עצוב, בעינים עיפות, מביט מנשה אל היום החדש הנולד. הוא פוכר לו את האצבעות הגרמיות, סוגר את ספר־התהילים, מכבה את מנורת־הנפט הקטנה ומתייצב בסמוך לחלון. הוא מביט למעלה אל פס־הרקיע הצר, הנִבּט חיור מעל לסמטה הצרה, ועל הפנים המצומקות שבתוך המסגרת של זקן־השיבה והפיאות מופיע צל חיור של בת־שחוק.

– החזרת לי – מהרהר הוא – את הפקדון! מודה אני לפניך, מלך חי וקיים!

– ודרוּש אני – נאנח הוא – מאד אני דרוּש לך כאן, רבונו של עולם! אתה רוצה בעוד תקוּן־חצות, אתה צריך לעוד פרק תהילים… הַא? אתה חסר אותם!

הוא הופך פניו ופונה אל החדר וחושב, שלפי שכלו שלו היה נכון יותר, שבמטה זו שהוא תופס תהא ישינה נכדתו רבקה; שוכבת, מסכנה, על הרצפה בין בלויי הסחבות, שבּנו חיים עושה בהם סחורה.

ולפי היושר שלו, יושרו של בשר־ודם, היה טוב יותר, שכוס חלב זו, שבה הוא מקיים עצמו כמעט כל היום כולו, תהא נהנית ממנה שרה, כלתו שלו, המתרוצצת כל היום בשוק בלי כף אחת של תבשיל…

ויענקעלה, התוספת החדשה למשפחה, אף הוא לא היתה יוצאת לו רעה מזה!

אמנם, הצטרכותו של הזקן קטנה היא; אף־על־פי־כן ודאי היה להם קל יותר, אילו לא היה צריך ולא־כלום…

חיים אין לו מלבוש… חנה, הנכדה הגדולה יותר, חולה היא… מעט מדי דם יש לה… הרופא אומר: ״אַנֶעמיא״… אומר לה לקבל טפות־ברזל, לשתות שמן־דגים… אוגרים בשבילה צרור־פרוטות מיוחד… חדשים על חדשים אוגרים, ועדיין אין מספיק. וחנה העלובה אינה גדלה… הכול בה פחות מכשעוּר… בת שבע־עשרה –ומבינה כבת שתים־עשרה!

– מה הטלת אותי עליהם, רבונו של עולם?

הוא מקשיב ושומע, כמה חדה ומקוטעת נשימתו של חיים. הוא רואה את ידה הגרמית של שרה, שהניעה כנראה אך זה עתה את התינוק, ועדיין היא משורבבת ברפיון מן המטה כלפי־מטה…

והוא רואה עוד, שיענקעלע מתנועע בעריסה. ״מיד יצעק ויעיר את אמו!" ובצעדים נחפזים, אך קצרים, הוא רץ ונגש אל הנכד ומתחיל לנענע את העריסה.

– ואפשר, – מהרהר הוא, בפנותו אל עֵבר החלון, – אפשר רוצה אתה, רבונו של עולם, שאזכה עוד לראות נחת ביענקעלע זה? שאלמד אותו עוד לומר ״מודה אני“, שאלמד אותו עוד,,עברי”… הַא?

___________

כמו תפוח אדום פורחות לחייו של יענקעלע בשנתו. בת־שחוק עריבה מרחפת על שפתותיו הזעירות… והן נעות עלה וירוד… ״הרעבתן הזה, אפילו בשנתו מוכן ומזומן הוא לינוק!"

הוא רואה בינתים, שרבקה מתחבטת על משכבה.

היא שוכבת על שק מלא קש, מכוסה עד חזה בסדין זרוע נקודות שחורות. מה שיש מתחת לראשה – דבר זה אינו נראה.

פניה העדינים המסומקים, עם צוָארה הצחור כבהט ומחוטב נאה, נעים ניעים של חן על־גבי רקע של שערות אדומות אודם־אש, המכסות על מה שמונח מתחת לראש ומגיעות עוד עד לרצפה ונוגעות בה עם כל נשימה של רבקה.

– שלי, עליה השלום, לכל פרטיה ודקדוקיה – מהרהר הזקן – דם לוהט, חלומות… לה לאריכות ימים!

– רבקה? – נגש הוא אליה ונוגע בה בידה הערוּמה, שהשתרבבה מתחת לסדין.

– מה? מתי? – נפחדת רבקה ופוקחת לרוָחה זוג עינים תכולות.

– ש… ש… – מרגיע אותה הזקן בבת־שחוק, – אני הוא זה… לכי אל מטתי שלי…

– ואתה, סבא? – שואלת היא אותו בפהוּק רחב ובריא.

– אני כבר לא אישן… בגילי שלי אין ישנים הרבה… אני אשפות מים לטיי… הרי שמעת בלילה! הם ישכימו לקום… אבא יש לו עסק בעיר, אמא צריכה לעשות קניות בשביל הפימסענהולצים ל ״תנאים״…

– ואעשה אני טיי, סבא.

– לא, רבקה… אַת לכי אל מטתי שלי… יכולה את לישון עוד הרבה… לא תלכי היום, אמרה אמא, אל בית־החרושת. תהיי דרושה לה… על־כן ישני באמת עכשיו די צרכך…

־ הא! – מפהקת רבקה ביתר הרחבה.

היא נזכרה כבר כל הדברים.

אבא בא אתמול הביתה וספר בשמחה שהקדוש ברוך הוא זימן לו כמה דברים משומשים לקניה.

אמא גם היא הביאה בשורה: אצל הפימסענהולצים, שהיא יוצאת־ונכנסת אצלם, כבר יהיו סוף־סוף תנאים, אף־על־פי שהכלה עדיין מסרבת במקצת; אבל היא תקבל את שלה מתחת ידי אביה, ותנאים היה יהיו!…

הנאה גדולה אין לה לרבקה מכך. לישון כל צרכה תוכל אמנם הפעם, להתהלך עם אמא בשוק טוב יותר מלשבת בבית־החרושת, אבל אחר־כך – לשאת אחרי אמא את הסלסלות המלאות ביצים ותרנגולות, ובפרט לתפוס באמצע הרחוב תרנגולת שברחה, זה אינו משבעת הדברים הטובים שנשתבחו בהם בני־מזל!

ואולם ההכרח לא יגונה.

היא אוספת מסביבה את הסדין ומתעטפת בו וקופצת ועוברת אל מטתו של הזקן.

מקפיצה זו יש לו לזקן שוב הנאה, גם זה “הזקנה שלו לכל פרטיה ודקדוקיה”…

קודם שהבעיר הזקן אֵש, קודם שחתך כפיס לכמה שבבים דקים, סידר אותם מתחת לפח ובזק עליהם פירורי־פחם (הפחם ביוקר, מהרהר הוא בשעת מעשה), שפך עליהם נפט, הדליק ושפת על־גבי סיר־הגחלים קומקום־פח ישן עם נקודות־נקודות אדומות של חלודה, – כבר החזיקה שרה את יענקעל בזרועה וחלצה לו שד והתפללה בלבה, שכבר תזכה לשמוע בקרוב את יענקעלה מברך “שהכּל” על החלב שהוא יונק…

חנה החיוורת התעוררה אף היא והתיישבה על המטה. מאחורי גבה של האם היא משחקת עם האח הקטן ואומרת לו ״קוּקוּ״.

ראשה הקטנטן, לחייה החיורות ועיניה החולמות, באמצעיתה של שפעת שערות אפורות־אֵפר ומפוזרות, מופיעים פעם מצד שמאל ופעם מצד ימין, אך תנועותיה איטיות מדי, ומבט העינים – קופא מדי, בשביל שהמשחק הזה יוכל להסיח את דעתו של “יענקעלה הזולל”, כפי שהיה קרוי בפי בני הבית, משד אמו בשעת הבוקר.

הוא טרוד מאד. הוא מביט אל אחותו, אך שהות לפנות אליה אין לו.

ידו האחת מונחת מתחת לצדו, שעליו הוא שוכב בחיקה של אמו, ביד האחרת הוא מקפל ומסלק את שפת הכותונת הפתוחה של אמו, שלא תפול על פניו, ואגב כך הוא מסתכל באחותו בשקט ובשלוה, – היא לא תברח לו…

חיים כבר מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ומתפלל אגב הִלוּכוֹ אילך ואילך על־פני החדר.

תכופות הוא נעצר, מטיל מבט אל שרה, נכּר שיש לו מה לדבר עמה, אך הוא מטיל מבט שני אל הזקן ומוסיף ומתפלל, ומוסיף ומהלך על־פני החדר.

מפני הזקן ירא הוא.

“הזקן סבור, שהזמנים הללו עדיין הזמנים שלו הם, הישנים והטובים, שבהם היה לו ליהודי פנאי להתפלל, לומר מלה במלה מתוך הסידור “אורח חיים”… כיום הזה ישנם שבעה סוחרים על כל זוג מכנסים!”

אמנם, הוא סידר אתמול את הדבר… את הקניה גמר ואת המקח העמיד על ששה רובּלים פחות עשור אחד, והשאר השאיר שבעה זהובים עם שנים־עשר גרוֹשין דמי־קדימה… ובצאתו מן הבית נתן מטבע לשומר, שלא יניח לו לשום האנדע"ל להכּנס אל החצר, עד שיבוא הוא ויגמור ענין קניתו.

ואולם אף־על־פי־כן יש לו חששות! מי יודע… עד שישיג שותף!

אל מי ילך ואל מי יגש? אל מלוה־ברבּית? הוא יפשוט ממנו את העור; אל בעל־המחסן? – את צלחת בגדו יחתוך לו!

וכשמשיגים כבר שותף, הרי חייבים לתת לו את מחצית הריוָח, אף־על־פי שהלה לא חפש ולא מצא ולא עמד על המקח!…

לפעמים היה מקבל משרה כמה זהובים… וכיום הזה – מילא מה! עוד אתמול אמרה לו, שיחסר לה לצרכי הקניות!

ואפשר תאמין לו אף־על־פי־כן ותַלווה לו ליום אחד מתוך צרורה של חנה.

אך הוא מפחד לנסות… לא פעם ניסה לבקש ונתחרט!

הוא מטיל עוד פעם מבט אל שרה, ונדמה לו, שהשעה שעת־הכושר היא!

היא כבר החזירה את יענקעלה והשכיבתו במקומו. בעמדה על־יד העריסה היא מתלבשת ומחייכת חיוך טוב ונעים כל־כך אל התינוק, אפשר שהדבר יצליח!

– חשבתי בלילה, שרה, – מנסה הוא לפתוח בדברים, – ומצאתי שהקניה קניה טובה! וארויח בה, אם ירצה השם…

־ הלוַאי, רבונו של עולם, – משיבה שרה; – יהא הדבר בזכותו של יענקעלה! מן היום שנולד הוא, מזדמן יותר מזמן לזמן להרויח משהו!

– ואני סבור, – חולק עליה חיים בבת־שחוק של חנופה, – שאין זאת אלא זכותה של חנה שלנו; שומעת אַת, שרה, בשעת קניה אמרתי בלבי כך: בלי נדר ובלי מסקנה, נפריש מן הריוַח הזה לפחות שליש בשביל חנה! וכיוָן שאני מהרהר כך, מיד נעשית הפריצה רכה כחמאה, ומורידה עשור אחר עשור, בזה אחר זה!

– אם כן בודאי שטוב, – מחייכת אליו שרה בהסכמה. והיא נעשית – נדמה לו – צעירה ורעננה יותר… ״בשנים שעברו – חולפת במוחו מחשבה – אלא מה… כשהזמנים היו טובים…" אבל אין לו שהות מספקת למחשבה מעין זו…

– אם כן, תהיה חנה שותפת.

– מהיכא תיתי! כן יאיר מזלנו.

– כן, אבל – מגמגם הוא – בשביל שחנה תהיה שותפת – אמנם, אני תולה את הדבר בפירוש במזלה; אבל אם שותפת היא…

– אם כן מה? – שואלת שרה: באזנים ובעינים זקופות… היא כבר חושדת בו; כבר הוא מתכוון למשהו… כבר הוא רוצה משהו!

– אם כן מה?

– חושב אני, שהיא צריכה להיות שותפת אמיתית… שתכניס למסחר הזה חלק בכסף.

– מה אתה אומר? – שרה אין לבה מאמין למה שאזניה שומעות, ולאחר שאין הוא משיב – קופצת היא כנגדו:

– גזלן, רוצח! זהו אב? זהו בעל? הוא יודע, שהילדה חולה כל־כך… שנדרתי נדר, שלא לעשות עסקים בכספה… הרי זה כספה שלה, שהשיגה בעבודתה הקשה! דמים מדמי לבה… את הסלסלות היא נושאת אחרי… מקבלת לפעמים מבעלת־בית… אני מוסיפה לה משהו…

שרה אינה יכולה להרגע כלל…

חיים רוצה לענות משהו; הזקן אינו מניח.

– מוטב שתשתוק, חיים, מוטב שתשתוק – אומר הוא – וכי אינך רואה, ששרה’לה צודקת? לך, חפש לך שותף… אַל תבקש לבלוע את כל העולם… יזכה גם אחר עמך במציאה זו.

חיים נוטל ושׂם בחשאי לתוך התרמיל חתיכת לחם עם בצל ויוצא מן החדר. ומלוים אותו דבריו של הזקן:

– ראית איך צפרים מלקטות פירורים בחצר? פירור גדול לוקחות שתים יחד…

* * *

לא הרבה מזה שקטה שנתה של רבקה במטתו של הזקן. בראש הצעיר הזה מתגלגלת מחשבה, שאינה מניחה לישון שינה שלימה. ״פגישה״ היתה לה.

פעם אחת לפנות ערב, בשובה הביתה מבית־החרושת, נתקלה על המדרכה בצעיר אחד. היא הולכת ישר בדרכה, חושבת, הוא יסור הצדה, אבל הוא אינו עושה כן, ועוד הוא מביט לה ישר בפניה בזוג עינים אפורות, צוחקות בעליזות, עד כדי כן שהסמיקה. היא נטתה מפניו הצדה ומיהרה הביתה בצעדים מזורזים. וכשפנתה לרחוב צדדי, הפכה פניה, שלא ברצונה, וראתה שעדיין הוא עומד; הוא עומד במקום שעמד ומביט אחריה באותה בת־השׂחוק, ושתי השורות של שיניים מלבינות.

״היא תספר על־כך לחנה", מהרהרת היא, ואף־על־פי־כן לא עשתה כך, ״מה תבין בזה חנה המסכנה, החולה?״

כמה ימים לאחר מכן בא שוב לקראתה. לבה מתחיל הולם במהירות, היא בוֹשה לשאת את עיניה, עוברת על פניו במהירות, אך באי־זריזות עד כדי כך, שנפלה כמעט על המדרכה החלקה.

בהליכתה נדמה לה, שהיא מרגישה היאך בת־שחוקו הבּהירה והעליזה מחליקה ועוברת על פני צוָארה המעורטל.

ודבר זה מפחיד אותה; נדמה לה, שכל העוברים ושבים ברחוב רואים זאת! והיא בורחת ביתר מהירות.

פעם אחת הופיע לפניה פתאום כאילו צמח ועלה מתוך האדמה.

היא השמיעה צעקה: הוי! – והוא עומד כנגדה וחוסם בפניה את הדרך.

– דומני, – אומר הוא – יש לי הכבוד והאושר להכיר אותך, עלמה!

״עלמה״ אמר!

אף־על־פי־כן היא נרגזת, נוטה מעליו הצדה ועוברת בקוצר־רוח ועוד פחודה למחצה. ואף־על־פי־כן חייבת היא להודות לעצמה, שיש לו קול נעים מאד. ״קול של זהב", מלחש לה לבה…

מאז הם נפגשים כמעט כל ערב, היא אינה מדברת אליו, שותקת, אבל ברוֹח מפניו שוב אינה בורחת…

והוא מלווה אותה כל ערב בדרכה מבית־החרושת.

הם הולכים יחדיו ושותקים.

תכופות אין היא יכולה להתגבר על עצמה ומלכסנת אליו מבט מן הצד…

״השפמון שלו…"

ועל כך עונה הוא בחיוך מאיר עוד יותר.

עינים מוזרות יש לו… לפעמים, נדמה לה, מתמלטות מתוכן קרני זהב!

בינתים נודע הדבר בבית־החרושת, חברות הבחינו בכך, והיה הדבר לשיחה בפיהן.

צוחקים לה, מתבדחים על חשבונה.

צעירוּת – יהירוּת, – אומרים, – כיום היא הודפת, למחר תהא רודפת.

״לעולם לא יזכו לכך!" מהרהרת רבקה.

כיום שואלת מאין הוא, למחר תשאל היכן הוא… רבקה נושכת שפתיה ושותקת.

– ובחור יפה, – אומרים, – בחור של זהב! שערות, עינים, אף – כמחוטב, ומכיס חחזיה משתלשלת עוד שרשרת של זהב עם כמה וכמה אבנים טובות!

רבקה מרגישה עצמה גאה במקצת.

– אפשר לא של זהב היא, אלא של נחושת? – מביעה אחת ספק.

– חלילה! – מהרהרת רבקה… אחרות אף הן אומרות:

– מה זה עולה על דעתך… רואים, – בנם של גבירים! ומתפלאים עוד יותר:

– לפי שעה אין אַתּ רוצה לגלות לו אהבה, עוד יש לך שהות? אבל כלכלי את מעשיך בשכל: דברי עמו דברי חבּה, קבלי מתנות קטנות, אכלי עמו סעודה אחת… סוכריות… כרטיסים אל התיאטרון.

מישהי צוחקת בקול ואומרת:

– בוַדאי! לקבל – כל הנתּן… אבל לתת – לא כלום! להתפתות להם – לא! תפח רוחם!

לבסוף משמיעה את דברה המבוגרת שבהם, שפניה ארוכים וגרמיים, סנטרה מחודד ומבטיה ירקרקים ומלוכסנים.

– מילא, מילא, מילא, – אומרת היא, – דבר מועט, מה שיש להן לאבד! כלונסאות החופה הרי כבר הם ממתינים, ונרות־החופה כבר מוכנים, ונדוניה – כמובן, אוצר בלום! שדכנים אינם פוסקים מלבוא, חתנים אינם חדלים מלדפוק על החלון, הדלת סובבת על צירה!

רבקה נושכת שפתיה ומהדקתן, ועוד יותר מבתחילה היא מרכינה את ראשה הלוהט על־גבי העבודה, ושתי דמעות רותחות נופלות על ידיה, העסוקות ליד המכונה.

וזה הדבר שאינו מניח לה לישון!

לא! היא לא תקח שום דבר, שום דבר.

כרטיס לתיאטרון בוַדאי שלא!

פעם אחת עכּבו אותה עד שעה מאוחרת בבית־החרושת; עבודה דחופה היתה… ובאה האֵם במרוצה ובלא נשימה, בלא נשמה… כשראתה אותה האם, התחילו עיניה מעפעפות, ואחר־כך הזהירו באור של שמחה… למטה, במסדרון בית־החרושת, ליד המדרגות, עמד גם הסב הזקן והיה פוכר את אצבעותיו…

ברוך השם, – מלמל, – ברוך השם!

״לא, היא לא תעשה כדבר הזה!״

* * *

שרה רוצה כבר גם היא לצאת אל השוק. היא מעמידה לפני הזקן כוס חלב על השולחן הקטן, מזיזה אליו את עריסתו של יענקעלה ורוצה להתקין עוד כמה דברים מצרכי הבית.

אגב כך יש לה עוד שהות לקבול באזני הזקן על סדריהם של הזמנים הללו.

– הרי שמעת, חמי! תנאים צריכים הם לעשות… נקבע המועד האחרון… שלחו טעלעגר“ם, וכבר ציוו לקנות ולהכין לצרכי הסעודה והיא, הכלה, עושה שערוריה! איננה רוצה! אין היא רוצה בחתן מעיר קטנה… יש לה אחד וַרשאי, אומרת היא! דייטש”ל וַרשאי יש לה!

וחנה, ששכבה עד עכשיו בעינים פקוחות מול התקרה וראתה איך הכוכבים תולשים עצמם בזה אחר זה ממקומם ומתפרחים בחללו של החדר, שומעת פתאום מה שהאם מספרת, מתיישבת לפתע על משכבה, ועיניה המעוממות כרגיל מתעורר בהן ניצוץ… היא מקשיבת לדברים ומתעניינת בהם… היא עושה את אזניה כאפרכסות ופותחת פתחי פיה, כמבקשת לבלוע כל דבור ודבור מדברי אמּה.

האֵם בטוחה, אף־על־פי־כן, שהריוַח הצפוי לא ימלט מתוך ידיה. תנאים, אם ירצה השם, היה יהיו! פימסענהולץ הזקן כדאי ידע לקיים את רצונו… ומרת פימסענהולץ השמנה, המשולה לחבית מלאה שומן, אף היא אינה שותקת…,״אַי, כמה חדות צפרניה!"

– קודם־כל, – ספרה לי המבשלת שלהם, – ערכו חפוש, מצאו מכתבים מאת דייטש"ל אחד, ימח־שמו, ודנו אותם לשריפה. ואחר־כך רק נטלה היא את שלה מתחת ידיהם… אבל יפה־יפה נטלה… בשערותיה סחוב סחבוה!

חנה מרגישה שעיניה מתלחלחות, פניה – מסמיקות, ובלבה מתעוררים רחמים.

היא חוזרת ונופלת על הכר בבכיה.

שרה נבהלת, הזקן אף הוא נגש מיד.

– מה זה, חנה’לה, מה זה קרה לך?

– חבל, אמא, חבל עליה…

– על מי, בתי? על מי? – תמהה שרה.

– על הכ־כ־כלה… היא כל־כך – כל־כך טובה… כל־כך נלבבת… נותנת לי תמיד פרוטות… הפרוטות שאני נותנת לך… היא מלטפת אותי… היא נושקת לי לפעמים… היא רוצה אפילו ללמד אותי לכתוב.

– עוד דבר זה חסרה אני! – אומרת שרה באי־רצון, – על כל שונאי, רבונו של עולם! היא רוצה גם לך לבלבל את הראש… שלא תצייתי גם אַתּ לאמא.

חנה משיבה בתוך בכיתה:

– לא, אמא’לי, לא! אל תחששי לדבר הזה כלל! אני תמיד אשמע בקולך. איזה חתן שתתני לי אַתּ, אני אסכים!

פתאום נשמע צחוק צלצלני.

כך צוחקת רבקה לטפשותה של האחות.

– מרשעת, – צוֹוַחת שרה, – הילדה חולה, חולה מסוכנת, וזו צוחקת… הלוַאי שתצחקי – –

– אל תקללי, שרה, – מרגיע אותה הזקן, – הרי גם היא בתך שלך.

שרה יוצאת זועפת, ובצאתה מן החדר היא משמיעה לרבקה צו: קומי, מטרונית… תני לחנה טיי, כבדי את הרצפה…

* * *

מנשה הזקן סיים את שתית החלב שלו והתיישב בסמוך לאשנב.

מבעד החלון של דירת־המרתף רואים רק את הצללים הצרים והארוכים, שרגליהם של העוברים ושבים מטילות על השמשות הקטנות.

ככל שהיום גדול יותר, ממהרים יותר להתחלף צללי הרגלים; ויותר עצוב נעשה הזקן. אנשים נחפזים, רצים, עוסקים בסחורה ובמסחר. והוא האחד והיחיד (כך הוא מדמה בנפשו) לא יצלח עוד לשום דבר.

הוא נוטל את ספר התהילים עם עברי־״טייט״ש.

בקול רועד אומר הוא פסוק בלשון־הקודש ופסוק ביידיש, ומניע ברגל רועדת את עריסתו של יענקעלה.

רבקה יושבת כבר לבושה למחצה אצל חנה על המטה. שתיהן שותות טיי. ליד רבקה, המלאה חיים ורעננות, נראית חנה עוד יותר חולנית, חיורת וקטנה; וילדותית עוד יותר.

הן עומדות באמצע שיחה סודית.

– אני לא אגלה, חנה, סַפרי!

– השבעי!

– אני נשבעת…

– במה?

– במה שאַת רוצה.

חנה מקמטת את מצחה וחושבת ואומרת:

־ בבריאותו של יענקעלה!

בבריאותו של יענקעלה! – חוזרת ואומרת רבקה.

שמה?

– שכך!… שלא אגלה מה שאַת תספרי לי…

חנה שוקעת בהרהורים.

– בישיבה, – אומרת היא, – אינני יכולה… מוטב שאשכב ואביט אל התקרה; כך שוכחת אני הכול ומתבלבלת… כשאני שוכבת ומביטה למעלה, רואָה אני הכול לפני… מתייצב הכול לפני עיני…

– אם כן, שכבי, חנה…

– אַת גם־כן! והטי אלי את אזנך, זה סוד נורא! אינני רוצה, שישמע סבא!

וחנה מקמטת עוד יותר את מצחה. היא נושמת בכבדות, כמו מתחת למשא כבד היא נופלת אחורנית על הכר.

מעוניינת ביותר, מסירה רבקה במהירות את הכוסות ושוכבת על ידה.

הזקן מפסיק את אמירת התהילים, מעיף מבט אל המִטה ושואל:

האם לא כדאי יותר לעשות סדר בבית?

– תיכף, תיכף, סבא, – משיבה רבקה, – חנה רוצה לספר לי משהו.

הזקן מניע ראשו בבת־שחוק נוגה ומתחיל שוב לשורר את פסוקי התהילים שלו עם עברי־טייט"ש.

וחנה מספרת, במצח מקומט ובעינים קרועות לרוָחה וכמעט קופאות, שרבקה מפחדת מפניהן מעט. נדמה לה, שחנה מספרת לא מן הזכרון, אלא היא רואה לפניה איזה מראֶה, ומספרת מה שהיא רואה. וקולה עמוק כל־כך, ונשימתה כל־כך לוהטת…

* * *

חנה מספרת:

…המבשלת יצאה למקום שיצאה… אני נשארת אחת ויחידה בחדר־המבשלים… לאמא ממתינה אני; היא צריכה לבוא ולקחת אותי.

רבקה, – מפסיקה היא לפתע, – מתי אכלנו דוחן עם דבש?

– אתמול! – משיבה רבקה בקול נפחד.

– אם כן באמת היה הדבר אתמול… כן, אתמול… יושבת אני כך ולוגמת טיי… כל פעם שאני באה, נותנת היא לי טיי… ושם נחמד ונעים לשתות טיי… עם כפית של כסף, מבהיקה. ומן הטיי נעשה חם כל־כך בכל האברים… וסוכר – שומעת את – שמים בפנים.

אני רוצה לשתות כמו אצלנו בבית, לנגוס מן החתיכה, והשאר לקחת הביתה; אבל אין היא מניחה, המבשלת; סוכר טוב בשבילך לבריאותך, אומרת היא… ומביטה עד שרואה, שאני שמה כל שלוש החתיכות אל הכוס!

פונ“ט סוכר מקבלת היא שם, המבשלת; כל שבוע פונ”ט סוכר! חוץ ממה שהיא לוקחת בעצמה, מקופסת הכסף, שעומדת בחדר הראשון… פתוחה היא עומדת; אני בעצמי ראיתי! אך אני לא אקח…

על הקופסה ישנו צבי; מרת פימסנהולץ עצמה אמרה לי, כי זה הוא צבי; עם קרנים כאלה גדולות, מסועפות… צבי אמיתי.

– ובכן, את יושבת בחדר־המבשלים, – מזרזת אותה רבקה.

– כן, יושבת אני על המטה, על המטה היפה… הוי, יש לה למבשלת מטה! שלושה כרים גדולים, צפיות צחורות כשלג… עם פינות מעשה־רקמה, מציץ מתחתיהן האדום… כפתורים גדולים של צדף, כמטבעות גדולות! ושמיכה מתוּפּרת של אַטל"ס. באמצע – עגול גדול כמו פי־באר! סביב־סביב – נשרים גדולים בעלי כנפים… ומלמעלה עוד שמיכה ירוקה של משי… פריצה גמורה היא, המבשלת; אך טובה. מזמינה אותי לשבת על מרגלות המטה… מרימה רק את השמיכה של משי והשמיכה המתוּפרת… היא אוהבת אותי, אמרה, ויודעת אַתּ מפני מה, רבקה?

– מפני מה?

– היא גם־כן היתה לה נערה כמוני… לא חנה היה שמה, אך נערה בגילי… והיא מתה… ועל־כן היא אוהבת אותי – אמרה… מה זה חרדת, רבקה?

– לא כלום… הוסיפי לספר, חנה…

– אבי יושבת וגומעת טיי… והיא נכנסת…

– מי?…

– הכלה המוכּה…

– מה? המוכּה – –

– לא שמעת? הרי אמא ספרה! כן, כן, מכים אותה, מפני שאיננה רוצה בחתן הזה – –

– אהה, ובכן – היא נכנסת?

– היא נכנסת – חיורת… עינים אדומות – שומעת אַת, רבקה, בבית היא לבושה שמלת־משי כחולה, חדשה־חדשה לגמרי, עם נקודות אדומות – מאחור מתדלדלות שתי מחגורות ארוכות, רחבות, של אַטל"ס, אף הן אדומות, ובקצותיהן גדילי־משי שחורים – ועגילי־יהלומים באזניה – ותסרוקת יש לה משונה – באמצע זר־מקלעת, עם שתי כנפים פרושׂות, – מבינה אַת? קלועות מן השערות! והשערות שעל העורף מקובּצות בפריפה של זהב; על החזה – סיכּה של זהב, ואפשר שתים! ובחגור – שוב פריפה של זהב. מסנוורת את העינים! כל ניעה שהיא מתנועעת מטילה ברקים!

חנה מפסיקה.

– וזה הכול?

– חכּי, זה סוד גדול, רבקה, – והיא מוסיפה בפחד:

– אלהים יענוש, אם אַת, חלילה, תגלי!

רבקה מבטיחה, שהיא לא תגלה.

חנה משׂימה יד מתחת לראשה של רבקה, לוחצת אותה קרוב יותר אליה ומוסיפה ומספרת בקול עמוק וחשאי עוד יותר:

– היא רואה אותי ומתנפלת עלי בבכיה.

– מה רצתה ממך?

– טובה רצתה ממני!

– טובה? היא רצתה ממך טובה?

– תוקעת לי לתוך ידי מחצית הרובּל, – זו מחצית הרובּל שנתתי אתמול לאמא, – ועוד משהו…

– מה עוד? חנח’שי!

“חנה’שי” בפיה של רבקה הוא מפתח בטוח וּוַדאי לפתוח בו את לבה של חנה.

– מכתב – מכתב שאמסור – בסודי סודות.

– ואַת לקחת?

– חכי – היא מלמדת אותי בעל־פה את הכתובת; הרי אני אינני יודעת לקרוא! הערמאן… את השם השני כבר שכחתי – את הרחוב גם־כן – מספר, נדמה לי, 40 – כן, ארבעים.

– ואַת לקחת ומסרת? – שואלת רבקה בפחד נסתר.

– לא כל־כך מהר, – משיבה חנה בתמימות, – תחילה תעיתי.

אבל לא זה הדבר המעניין את רבקה.

– זהו בחור? – שואלת היא בקפדה.

– וכי יודעת אני? מן־הסתם – –

– גר לבדו?

– נדמה לי – כן; הוא עצמו פתח לי. אני רק לחצתי לחיצה קלה על הכפתור הלבן – היא לימדה אותי כך לעשות.

– הוא לקח את המכתב?

– לקח.

– ונתן תשובה?

– תשובה לא נתן. הוא יכתוב בדואר, אומר הוא. אך הוא שמח מאד במכתב. ומתוך השמחה הכניס אותי אל החדר, הושיב על כסא…

– לשם מה?

– מרוב שמחה. הוא ליטף לי אפילו את שערותי – כמו שאמא עושה לפעמים – ביום־טוב, או בשבת, כשיש לה פנאי…

– אחר־כך צחק ואפילו נשק אותי… על פי, ישר על פי… ואחר־ כך בעינים… עינים יפות, אמר, יש לי…

רבקה שוכבת כמאובנת…

חנה מהרהרת מעט ומסיימת:

– אבל אחר־כך כשרצה לפתוח את פתח החולצה ולהכניס את היד פנימה, התביישתי וקמתי וברחתי… הוא שכח לסגור את חדלת… פתוחה היתה…

– ברוך השם, ברוך השם… – מלחשת רבקה בבכיה חנוקה…

– מה אַת אומרת, רבקה?

– לא כלום, חנה…

– אמרי נא, רבקה, למה זה רצה להכניס את היד לתוך פתח החולצה שלי…

– שתקי! – מפסיקה אותה רבקה בפחד.

* * *

למזלן אין הזקן שומע את השיחה. הוא נתון כולו לתהילים שלו. הוא אומר פסוק ומפרשו תיכף ומיד בלשון טייט"ש.

״כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה – זֵיי האָבּעֶן קיין וואָר וואָרט נישט אין מוֹיל…

קִרְבָּם הַוּוֹת – אינווייניק, אין האַרץ, הייסט עֶס, האָבּעֶן זיי אַ בּראָך…

קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם – אַן אָפענער קבר איז זייערהאַלדז, אַ גרוב, הייסט עֶס, איינצושלינגען…

לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן – אוּן אַ גלאַטיקע צוּנג האָבען זיי…״

רבקה מקשיבה בפנים חיורות ובשינים הדוקות. חנה מתבוננת בה פחודה…

(מונולוג)

אמא’לי, אני רוצה לגלות לך סוד; והעיקר – שאבא לא ידע!

שואלת את מפני מה? מפני שאבא אוהב אותי פחות… לא, אמא’לי, אני חוטא בדברי; פחות אין הוא אוהב אותי; אבל באופן אחר הוא אוהב אותי!

הוא הרי אבא הוא, ועל כן הוא קשה…

אבא יש לו זקן ארוך; פניו של אבא אין יכולים ללטף כך, כמו שמלטפים את פני־האטל"ס של אמא… ועינים יש לו אחרות לגמרי, מבט־עין אחר מכול וָכול; אַת, כשאַת מסתכלת בי, יש לך עינים שוחקות כל־כך, וגם לחות כל־כך – – יש לך עינים טובות כל־כך, וגם נלבבות־רחמניות כל־כך… אַת אמא וחברה גם יחד… מפניך אין אני יכול לשמור סוד… בעינים אַת דולה ומוציאה אותו מתוך לבי…

אבא מביט הבטה אחרת לגמרי, תמיד בכובד־ראש, כביכול בקרירות.

לא, אמא’לי, אלה הן עינים אחרות לגמרי, לגמרי אחרות!

בעודי ילד, אמא’לי, הייתי מתיירא פחות מפני אבא. אני זוכר, איך הייתי קופץ ועולה על ברכיו, פורע לו את כל שערות ראשו, מברש זקנו וקולעוֹ קליעות־קליעות, מגביה ומהפך לו את שפתו, וכשהיה מבקש להעמיד בי עין זועמת, הייתי שם אצבעותי על האשמורות וסוגר לו את העינים… והיום אין אני יכול לעשות כך…

פעם אחת, שומעת אַת, אמא’לי, כשהייתי חולה, התעוררתי וראיתי את שניכם עומדים על ידי אצל המטה… אַת בכית, בכיה לבבית־חשאית כל־כך בכית… ואבא… אמא’לי! פניו של אבא היו נוראים כל כך… ראיתי שהוא כועס אותה שעה על אלהים! מפחד חזרתי ועצמתי את עיני – – –

ומאז אין אני יכול לגשת אל אבא כמו לפנים… משהו מעכב בעדי; לעתים קרובות רוצה בי הלב לקפוץ לקראתו, לרוץ לקראתו, אך אינני יכול!

סבורה אַת, שאני אוהב את אבא פחות… השם ישמרנו… את אבא אני אוהב מאד בכל יום ובכל רגע אני אוהב אותו יותר… כשהוא הולך ונגש אלי, דופק בי הלב משמחה; רועדת בי הנשמה מתקוָה: הנה יאחזני בידי, הנה ילחצני אל הלב…

אצלך אין אני רועד… אַת אוהבת אותי תמיד אותה אהבה עצמה… יש לך תמיד פנאי למעני, אַת חובקת ונושקת אותי בכל רגע… אַת תמיד שלי, תמיד שלי… אבא יש לו כל־כך הרבה עסקים…

אני יודע, הוא רוצה שאני אהיה עשיר!

* * *

כבר אַת רוצה, אמא’לי, לדעת את הסוד?

אני מתבייש!

בפני אֵם – אומרת אַת – אין צריכים להתבייש? נכון… אף־על־פי־כן… יודעת אַת מה, אמא׳לי? הנה, שבי לך כאן על הכסא הזה, ממול החלון… כך טוב!

הוי, כמה יפה השמש שוקעת, כמה יפה נופלות קרניה האדמדמות האחרונות על פניך העדינים, החיורים…

הוי, אמא’לי, כמה יפה, כמה יפה ועדינה אַתּ!

המתיני… עכשיו אשב אני לרגליך… שלא תביטי בי בפני בשעה שאספר… על הדום־הרגלים אשב ואביט מבעד לחלון החוצה…

לא… לא טוב כך! אתבייש מפני השמש… רואה אַת, באמצע היום היא לוהטת, ולפנות ערב היא נפרדת מאתנו עצובה כל־כך, שאני מתבייש מפניה לדבר על עצמי…

אני רוצה להניח את ראשי בחיקך… אני אעצום את העינים, ואַת – אַת הניחי גם את ידך על מצחי.

האם לא קשה לך, אמא’לי, להחזיק אותי בחיקך? לא?

בן שש־עשרה שנה הוא ילדך, ויש לו ראש קטן כל־כך, קל כל־כך… וגם אני כולי – – –

אל תאָנחי, אמא’לי! אלהים לא קפּח אותי, לא נגרע חלקי… הוא נתן לי מעט בשר, אך כנגד זה נתן הרבה טובה אחרת… אותך, את אבא… ימים ולילות עם חלומות מופלאים… והיום – את הסוד…

עכשיו אין אני רואה… בעינים עצומות אוכל אולי לספר… אנסה…

זה כל־כך קשה…

נדמה – לא כלום, רשת של כמה קרנים נפלאות – ואף־על־פי־כן זה מוטל על לבי כמו אבן… לא כמו חלוק־אבן פשוט… אין זו אבן מן הרחוב, או מן השדה…

זו היא אבן יקרה… היא קורנת… היא מאירה…

היא מוטלת אצלי עמוק בלב וזורעת סביב־סביב כל־כך הרבה אור נעים וחמים, אור חי…

רק שלא יכבה, אמא’לי!

כל־כך הרבה אור הולך וכבה!…

* * *

אַת שומעת, אמא’לי!

לא, המתיני! להתחיל כך פשוט בדבר אינני יכול…

אך שמעי! זוכרת אַת, אמא’לי, אתמול נתת לי כסף להוצאות קטנות? זוכרת אַת?

עדיין לא הוצאתי ולא כלום וכבר חסר לי…

חסר לי עשׂור!

אם אבדתי אותו? לא… הרי אַת נותנת לי בשביל עניים, בשביל ילדים עניים, שאני פוגשם בטיולי… כספם של עניים לא אאבד.

אם נתתי אותו למישהו? בוַדאי… אם לעני? אינני יודע… אפשר כן ואפשר לא… שמעי, אולי אַת תדעי!

אתמול גם־כן שקעה יפה השמש, אפשר יפה עוד יותר…

אַת מלמדת אותי להסתכל, ואני מסתכל ורואה, מה שאחרים בני־גילי אינם רואים… על־כן אני מטייל כרגיל לבדי… ולטייל הלכתי מאחורי העיר, במקום שאדם רואה את עצמו כולו בנהר, במקום שאַת יודעת… הבתים מתרוממים יותר ויותר, זה מעל־גבי זה, זה מעל־גבי זה… ואותם העומדים רחוקים יותר רוצים להציץ מעל־גבם, לראות את עולמו של אלהים, ומגביהים עצמם, כל מה שהם רחוקים יותר מגביהים עצמם יותר, והשמש השוקעת מסתכלת בהם, פורשת עליהם את הקרנים האחרונות… נפרדת מהם… נושקת אותם…

ואני רואה, איך הצללים מאיצים בקרנים ומגרשים אותן, ומַטילים את עצמם בגלים עבים יותר ויותר, ושוטפים ומספיגים את עצמם בכל מקום שיכולים; הם ממלאים את כל הרוָחים שבין הבתים, כל המקומות הפנויים שבין החומות, ומגביהים ומגרשים את האור האדמדם האחרון כלפי מעלה, כלפי מעלה, בחזרה אל השמים… ״אל מקום מנוחתכם, קרני אור, עכשיו שעתנו אנו!… ליל מנוחה!…"

ולאט לאט הכול מאפיל ומאפיל, והשמים מתעמקים ומתעמקים… מיד ידלקו בזה אחר זה הכוכבים… ובלכתי כך הלוך והבט, באתי אל רחוב־הנגרים, אל הסמטה היורדת יותר ויותר עמוק… עד אל הנהר, לא הרחק מבית־הכנסת הגדול.

לאור היום מראהו נורא… עלוב, הטיח מקוּלף, הקירות מושחרים… השמשות שבורות, ומתוך רחמים מבקשים העכבישים לארוג את קוריהם ולכסות בהם את הפרצים… וממול – מעבר לנהר, על ההר, בתחילתו של הרחוב, עומד בית־התיפלה הגבוה, העוקצני, וצוחק…

לפנות ערב היה מראהו של בית־התפילה הגדול אחר לגמרי… זו הפעם הראשונה ראיתי אותו כזה… ערפל קליל, נעים, כחול־כהה, עטף אותו… החלונות ששמשותיהם שבורות לא היו עיורים… הם הביטו בכובד־ראש ובעמקות אל חלל־העולם… ולמעלה היו הכרכובים חיים וערים, כמעט נעו… כמה אריות מן החזית ביקשו לעקור עצמם מעל הכרכוב, מן הקיר… הנה הנה מתחילים הם לשאוג!

חושבת אַתּ, כי זה הוא הסוד? הוי, לא, אמא’לי! כל זה לאמיתו של דבר, רק עכשיו ראיתי, רק עכשיו בעינים של אתמול.

הוי, אמא’לי, אילו אני הייתי עשיר!…

מה שהייתי עושה? הייתי מחדש את בית־התפילה הגדול! אני רוצה, שיהיה גם הוא גבוה, שיהיה גם ראשו שלו מתנשא השמימה; והוא מוכרח לחיות גבוה יותר, מפני שהוא עומד נמוך יותר! וגג של זהב שיהיה לו, וחלונותיו של כדכוד!

שומעת אַת, אמא’לי, אני מהרהר לי כך: בלי בית־תפילה אפשר גם־כן, הרי אלהים נמצא בכל מקום… כל מקום שנופלת דמעה, רואה הוא! כל מקום שמישהו נושא אליו עינים, רואה הוא! כל מקום שנאנח לב עצוב, שומע הוא!… אך כשיש בית־תפילה, הוא צריך להיות גבוה, יפה ומזהיר ברוב כבוד.

כך אתמול גם־כן חשבתי. ובאמצע – שומע אני בכיה! בכיה חשאית נוגה… מתוקה ונוגה, וכל־כך נלבבת…

אַת, כשאַת מנגנת, אַת מוציאה לפעמים מתוך הפסנתר בכיה כזאת…

וחשבתי, אמא’לי, – למען האמת, רציתי לחשוב, ובכוָנה לא פניתי להביט, שאוכל כל כמה שאפשר יותר לחשוב, – שכך בוכה ומנחם הקול מתוך בית־התפילה… שבפנים שם יושבת, בערפל תכלכל קלילי עטופה, נשמתו של בית־התפילה המסכן, ובוכיה, והומיה…

והיא קובלת על־כך, שהשמש מקפחת את חלקה, מפזרת אלומות־אלומות שלימות של קרני זהב על גגו של בית־התיפלה ולו היא מקמצת בקרן־אור… משליכה לו באמצעיתו של היום הבהיר־הנאה, כמו נדבה, כמה קרנים חיורות… והיא מַחלקת ועוברת מעליו, מתחמקת מיד כמבוישת!…

ואף־על־פי־כן זה לא היה בית־התפילה…

* * *

נערה קטנה היתה זאת… היא שכבה על החול, חפשה משהו… ובכתה…

כשהפניתי את עצמי לראות, רק את שמלתה הישנה־השחוקה ראיתי, כמו כתם אפור־כהה על גבי החול… וזוג נעלים מעוקמות!…

עוד משהו ראיתי…

אמא’לי… אני מתבייש… משום מה נעשה לי חם כל־כך.…תארי לך גל של שערות אדומות, אדומות־לוהטות…ניצוצות התעופפו…

״מה בוכה אַת ילדה, מה מחפשת אַת בחול?…"

שומעת את, אמהּ נתנה לה עשׂור, ושלחה אותה לקנות משהו; וחבט מישהו, בעברו, בידה! ונפל העשׂור אל תוך החול… משום כך בוכה היא…

אני אילו אבדתי מי־יודע־מה, לא הייתי צריך לבכות…

אני שואל אותה: עשור גדול, או עשׂיריה לבנה?

– לבנה! – אומרת היא ואינה פונה אפילו להביט במי שמדבר עמה.

– אני אעזור לך לחפש, אומר אני.

אני מתכופף, עושה עצמי כמחפש, ומוצא לה עשירית לבנה.

״הנה!״

היא קפצה ממקומה משמחה. בתנועת־ראש חזרה והטילה לאחוריה את גל השערות הלוהטות… כמו מתחת לענן יצא והופיע קלסתר־פנים צחור כבהט… עם עינים – אמא׳לי עם עינים…

לא, אמא’לי, את העינים אין אני יכול לתאר לך…

הבריק בהן כל־כך הרבה שמחה – – –

כל הלילה ראיתי את העינים האלה בחלום… כל הלילה…

* * *

הנה, זה הוא, אמא’לי, כל הסוד שלי.

אַת מחייכת?

אל תצחקי, אמא’לי, את העינים האלה לעולם לא אשכח…

–—––––––––––

אמא’לי – – –

מותר לי לטייל ברחוב־הנגרים, להסתכל – – – בבית־התפילה הישן?

* * *

בימים של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, יורד, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת־חנוכה…

וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושבר־כלי. איזו ירושה מדורי־דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…

היהודי הזה היה תחילה בעל־בית ככל בעלי־הבתים.

ופתאום נתעשר.

כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.

אומרים, חייל נשא ברחובה של העיר מטיל ברזל למכירה. וקנה אותו בפחות משויו. והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!

המטיל גנוב היה מאוצר המדינה!

אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקיים ישן מפני חדש תוציאו, הוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא – נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית־המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשאוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראָה גדולָה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר־בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי־חינם וקונים “לוּדויג הארבעה־עשר” – רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעים מעוקלות, אבל – עם חשוקים של ארד ועל־גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.

מעט כלי־כסף ישנים היו להם: קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו־נתנו מתנות־דרשה לקרובים; וקנו כלי־זכוכית, כלי־גביש… כדים לפרחים, אגרטלים, כמנהג העולם – לפי המוד"אַ!

אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם – לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה. הבנים כבר הם בחוץ־לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי־בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות־חסד להשיג אין יכולים…

ונעשה המצב קשה עוד יותר. נותנים דעתם על כלי־הבית, האם אי־אפשר למשכן משהו? ״לודויג הארבעה־עשר" התפורר… כלי־הזכוכית וכלי־הגביש – נתבקעו, נשתברו… כמה הכלים שנשתיירו עוד – מדובקים בגבס…

וחיים בדחקות.

וכשחיים בדחקות, נזכרים לאט לאט ביהדות…

הפלונית שואלת לפעמים משכנה “צאינה וראינה” וקוראה בה. הפאַן סאַלומון, שהתחיל קורא לעצמו שוב שלמה־זלמן, עומד לפעמים להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. וכשמגיעים ימי החנוכה, מתחשק לו גם להדליק ולברך על נר של חנוכה…

נרות השיגו ממקום שהשיגו; רצים אל המטבח להביא גזר־עץ – ואָין! אין אפילו קיסם־עץ אחד!

ונזכר שלמה־זלמן, שבשעת חדוָתא תפס לה פעם למנורת־חנוכה ישנה־נושנה והטיל אותה גבוה־גבוה על־גבי התנור.

– שלמה־זלמן, – מתחננת הפלונית, – עלה והורד אותה…

והריהו מסכּן נפשו ועושׂה; מעמידים כסא על־גבי שולחן, מקרבים אל התנור, והכול מדלג וחורק. לוּדויג הארבעה־עשר נאנח, הפלונית מחזיקה ומסייעת – הורידו…

מאובקת היא, ניגבוה מעט – והוא מדליק ומברך…

יום אחד, היום השני, וכך כל שמונת הימים – אך שכוב שכבו בלא פת־ערבית, ועצוב להם. יושב שלמה־זלמן בעברו האחד של השולחן, והפלונית – בעברו האחר, ומהרהרים הם – הרי יתכן שיגועו ברעב!

מצלצל מישהו, קופצים שניהם ממקומם. פותחים את הדלת. נכנס אברך מוכּר להם, סרסור לכל דבר שבעולם.

מה הענין?

הוא צוחק ואינו יכול לחדול מלצחוק. לוַארשה בא אנגלי מטורף אחד. מגולח למשעי, ואפשר אינו אלא נקבה בבגדי גבר… והוא קונה שברי־כלים ישנים מכל המינים. הנה הוא ממתין בפרוזדור.

– אפשר להכניס אותו? מן הסתם המצא ימצא משהו… אצל בעל־בית ותיק שכמותו.

האיש ואשתו הזקנים מסתכלים זה בזו. מה כלים ישנים יש להם? והאנגלי נכנס בינתים; נמאסה עליו העמידה בפרוזדור, והדלת פתוחה היתה. הוא נכנס החדרה, מסיר כובעו מעל ראשו, מיד הוא רואה את מנורת־החנוכה, דבק בה כאהוב באהובתו, תופסה בידו ומחזיק בה – וידיו רועדות, ועיניו מבריקות…

– הרי אמרתי לכם, משוגע! – סח הסרסור.

– כמה? כמה? – שואל האנגלי בלשון־דייט"ש משובשת.

קצוּר הדבר, את מנורת החנוכה מכוֹר מכרו. סמכו על יושרו של האנגלי המטורף ולקחו כמה שנתן.

האנגלי והסרסור הלכו להם, והאיש עם אשתו נשארו לבדם.

– באמת משוגע! –ד אומר שלמה־זלמן.

– ואפשר – אומרת הפלונית בהִסוס – אליהו הנביא? אפשר בזכות הדלקת נרות של חנוכה?…

בין כך ובין כך, היה במה לקנות לפת־ערבית, היה גם במה לצאת אל הרחוב ולעשות מסחר כלשהו…

והכסף הזה היה משום מה כסף ממוּזל… הגלגל מתחיל חוזר לטובה. למעלה!…

שלמה־זלמן חוזר ונעשה שוב פּאַן סאַלומון…

וכשהמזל מאיר, אורו גדל והולך… והריהם מקבלים מכתבים מלאים נחת מן הבנים מחוץ־לארץ. בכוח עצמם גמרו למודיהם ועלו לגדוּלה. אחד בלונדון, מהנדס הוא! גדול הוא! נשא אשה ממשפחה טובה! והוא מזמין אליו. שיבואו אבא־אמא ויכירו את כלתם…

ונוסעים הם…

ושמחים כמה ימים בבית, ואחר־כך הולכים לראות את לונדון… בתים, בתי־חרושת. ואחר־כך תיאטראות, בתי קונצרטים, תערוכות.

מוליכים אותם פעם אחת אל בית־אמנות – אל מוזיאון…

ושערו לעצמכם, מה משתאים ומשתוממים עמדו האיש ואשתו, כשנפגשו באחד האולמות פנים אל פנים עם מנורת־החנוכה הישנה, שעמדה תחת מכסה של זכוכית… הם הכירו את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.

– לא משוגע היה! – מהרהר, עכשיו באנגליה, מיסטר סאַלומון…

– ולא אליהו הנביא! – מהרהרת ה“מיסיס” סאַלומון.

לדבּר על כך בקול, ובפרט לשאול בענין זה, לא נאה בפני הכלה הצעירה, אשת הבן.

והם מהרהרים רק בכך…

אפשר תהרהרו גם אתם בדבר הזה?

א

כבר החזקתי את האדרת ביד, ואף־על־פי־כן התעכבתי:

– ללכת, או לא ללכת לשעוּר?

הדבר כל־כך לא נעים! ומזג־האויר רע כל־כך… חצי מיל דרך ברגל… ולשם מה? עוד הפעם “פקוֹד פקדתי”, עוד הפעם “בעל־הבית הזקן”, שחי בלא דקדוק ששים וכמה שנים, היה עשר פעמים בלייפציג וכמה פעמים בדאַנציג, וכמעט־כמעט הגיע לקונסטנטינופול… ועדיין אינו יכול להבין, על מה זה מוציאים כאן כסף… מציאה גדולה – דקדוק!

ושוב ״בעל־הבית הצעיר“, היודע שטוב ונכון יותר היה לחבוש שטריימי”ל ולגדל זקן ופיאות וללבוש קאַפטאַ"ן ארוך ולנסוע אל יהודי טוב ולא לדעת מה טיבו של דקדוק. הוא, המסכן, אינו אלא קרבן תמים… בתורת סוחר אנוס הוא, המסכן, לבוא בין אנשים, לחבוש כובע וללבוש כותונת מגוהצת, להרשות שהאשה תלך אל התיאטרון, שהבת תקרא ספרים, ולהחזיק בשביל בנו מורה לדקדוק…

– וכי אין אבא צודק? – אומר הוא – אלא שהעולם רוצה כך!

ולהעולם אין הוא יכול לסרב בשום דבר לעולם!

– עשה עמי לפחות טובה, – מתחנן הוא אצלי, – ואַל תקלקל לי אותו. אני משלם לך, – אומר הוא, – כל־כך הרבה כסף בעד מעט דקדוק; אַל יהא יודע, איפוא, שהאדמה מסתובבת מסביב לשמש!

ואני הבטחתי, שממני לא יוָדע לו הדבר הזה, משום… משום שבסך־הכול היה לי שעוּר אחד, וגם… אם חולה בבית!…

– ללכת, או לא ללכת?

בשעת השעוּר שומרים עלי כל בני־הבית.

האם גם היא?

היא יושבת מרחוק. תמיד שקועה בקריאה, במחשבות… לפעמים היא מגביהה את עפעפיה עם ריסי־המשי הארוכים, ואותה שעה מתבהר מעט בחדר…

אך הדבר הזה מתרחש לעתים רחוקות כל־כך…

ומה יהיה בסופו של הדבר? לא כלום, מלבד כאב־לב!

– שומע אתה? – מעיר אותי קולה החלש של אמא – החובש אמר, שאילו היה לי זוג פוזמקאות חמים של צמר, היה מותר לי לרדת מעל המטה.

– אני חייב איפוא ללכת לשעוּר!

ב

חוץ מבעלת־הבית, שהתחמקה, כדרכה, בלי ידיעתו של חמיה, והלכה אל התיאטרון, מצאתי את כל בני־הבית מסביב למיחם־הנחושת הרותח.

לברכתי “ערב טוב” השיב בעל־הבית הצעיר בשפה רפה, ולא פסק מלגלגל ביד את סדר־הקלפים שהחזיק, כנראה מתוך צפיה לאורחים.

מתחת ליאַרמוּלק"א חדודה, מעוטף במעיל־בית טורקי רחב, לא כדאי לו לבעל־הבית הזקן להוציא את שפופרת־העישוּן הארוכה, עם הפיה של ענבר, מתוך פיו, או להרים את עיניו מתוך הסדוּר הליסאי הישן. אין הוא אלא מניע את ראשו ניע כלשהו, וחוזר ומתעמק שוב בפירוּש לזמר של חנוכה.

היא שקועה גם־כן, אך כרגיל – ברומאַן שלה.

על התלמיד שלי עשתה כניסתי רושם לא נעים.

– מה? – קופץ הוא ממקומו ליד השולחן ומפשיל בעקשנות לאחור את ראשו השחור המתולתל – היום גם־כן ללמוד?

– מפני מה לא? – מחייך האב.

– הרי חנוכה היום! – רוקע הקטן ברגלו ומרמז באצבעו על הנר הראשון עם השַמָּש, שדלקו מאחורי הוילון בחלון מודבקים אל גזר עץ.

– צודק לחלוטין! ־ רוטן הזקן.

– נוּ, נוּ, מוחל! – אומר בשויון־נפש בעל־הבית הצעיר.

ונדמה לי, שהיא החוירה יותר, שהרכינה עוד יותר את ראשה אל הספר.

אני אומר “לילה טוב”, אך בעל־הבית הצעיר אינו מניח לי ללכת:

– כבר אתה מוכרח להשאר לשתות טיי!

– ולאכול ״שקצימלי״ך (מיני עוגות קטנות) עם פרג" ־ קרא ברוב שמחה תלמידי.

הוא היה חי אתי בשלום, אילמלי ה“פקוֹד פקדתי”.

אני רוצה לסרב, אך הקונדס תופס אותי בידי, ומזיז ומגיש לי, בחיוך ערמומי על פניו העֵרניים, כסא על־יד השולחן אל מול אחותו.

האם הרגיש במשהו?

ודאי שיכול הית להרגיש במשהו, אבל רק מצדי שלי… היא תמיד שקועה בספר ונתוּנה לקריאה… אני מוחזק אצלה ודאי בטלן גמור. ואפשר עוד גרוע מזה… הרי היא אינה יודעת, שיש לי אם חולה בבית.

– אין ספק שהתמצית כבר חלוטה! ־ אומר פתאום בקוצר־רוח בעל־הבית הצעיר.

ג

– מיד, אבא’לי, מיד! – משיבה היא כנגדו ופניה החיורים מסמיקים במקצת.

בעל־הבית הצעיר משתקע שוב בהרהורים; התלמיד שלי משלח על־גבי השולחן סביבון, הזקן סוגר את הסדוּר ומניחו הצדה ומתכונן אל הטיי.

מבלי משים תליתי עיני בנרות החנוכיה, שהיו דולקים ממולי על אדן החלון. הם נראו לי עצובים ומדוכדכים ומבויישים כל־כך בפני עששית־הברק של כסף, התלויה באמצע החדר הגדול ושופכת אורה על־פני כל השולחן וכליו היפים… ואף אני מתעצב, ועצבותי מתגברת עד כדי כך, שאין אני מרגיש בה בשעה שהיא מגשת לי כוס טיי.

– עם לימון? ־ מעיר אותי קולה הנוגה.

– אולי עם חלב? – שואל האב.

– לא, לא, החלב הקדיח! ־ מזהירני תלמידי.

– אין לשאת אותו! – פולטת היא מפיה.

ד

ושוב שקט. נשמע רק מהלכו של האורלוגין שעל הקיר, משיכת הטיי מן הכוסות וצלצולי הכפיות.

פתאום עולה בדעתו של תלמידי לשאול:

– המורה, מה זה חנוכה?

– תשאל מחר את הרבי בחדר, – אומר הזקן.

–אִי! – אומר התלמיד שלי בעקשנות, – המורה יודע טוב יותר מן הרבי.

הזקן מטיל מבט־עין זועף בבנו; פירוּש הדבר היה: ״רואה אתה?!״

–אני רוצָה גם כן לדעת, חנוכה מה היא! – נענתה היא בשקט.

– נוּ אדרבה! – אומר בעל־הבית הצעיר, – הבה ונראה, מהי אצלכם חנוכה!

ה

הדבר היה בימים ההם – התחלתי מספר – כשהגריכי“ן היו מדכאים אותנו בארץ־ישראל. הגריכי”ן…

אך הזקן מפסיק דברי בהעוָיה חמצמצת:

– בשמונה־עשרה כתוב “מלכות יוָן… הרשעה!” ללא הגריכי"ן…

מסתמא היינו הך – מעיר בעל־הבית הצעיר – מה שנקרא אצלנו יוָן ־ נקרא אצלם בוַדאי גריכי"ן!

– הגריכי״ן – התחלתי שוב מספר – דכּאו אותנו מאד מאד! זה היה הזמן הקשה ביותר לישראל. דומה היה, עוד מעט וכל העם יִכלה ואבד מן העולם… לאחר כמה מרידות שלא הצליחו נשבר כל כוחנו… הזיק האחרון של תקוָה כבה… בארצנו שלנו רמסו אותנו ברגלים כתולעים…

בעל־הבית הצעיר כבר מזמן פסק מלשמוע; הוא הטה את אזנו לעבר הפתח, שמא יצלצל מישהו מן האורחים העומדים לבוא אליו… אך הזקן אינו גורע עין ממני. וכשהשתמשתי עוד פעם בלשון “דכּאוּ”, לא יכול להתאפק עוד ואמר:

– אדם צריך לדבר דִבוּרים ברורים… דכּאוּ, דכּאוּ… מה לי הדבּוּרים האלה… פשוט, לא נתנו לנו לשמור את השבת ולכבד את החגים, לא נתנו לנו ללמוד תורה, ואפילו על המילה גזרו! – האם אין אתה משחק פרוֹפעראַנ"ס? – שאל אותי לפתע פתאום בעל־הבית הצעיר, – ושמא אוֹק״אַ?

שוב נשתלטה דממה, ואני הוספתי וספרתי:

– והמצב נעשה קשה עוד יותר משום כך שהאצילים שלנו והעשירים התחילו מתביישים בעמם, והתחילו נוהגים מנהגי היוָנים… התחילו הולכים אל הגימניסיאות…

היא והזקן מתבוננים בי שניהם בתמיהה!

– באותם בתי־הגימנסיאות, הוספתי וספרתי, לא היו לומדים, כמו באלה של ימינו… היו רק עוסקים בהתעמלות, ודוקא ערומים, וזכרים עם נקבות יחדיו…

שני זוגות העינים חזרו ונשתפּלו, אך כנגד זה התלקחו עיניו של בעל־הבית הצעיר:

– מה אתה שח?

אינני משיב לו, ומוסיף לסַפר על התיאטראות, שבהם נלחמו אנשים ננגד חיות טורפות ושוָרים, ומספר על מנהגים יוָניים אחרים, שהיו למורת־רוחם של היהודים.

– כל זה לא היה להם די, ליוָנים; הם חפצו, שלא ישאר זכר מן החיים היהודיים, והם הקימו מזבח לעבודה־זרה בראש חוצות, וציווּ להקריב שם קרבנות.

– צוֹ טוֹ זנאַטש״י (מה פירוש הדבר)? – שאלה היא. הסברתי לה, והזקן התלהב וסיים:

– וחזיר! דוקא חזיר שיקריבו!

– ונמצא יהודי – התחלתי שוב – שנגש אל המזבח ורצה להקריב קרבן…

באותו רגע ירד מעל ההרים המכבי הזקן עם חמשת בניו… עוד קודם שהספיקו החיילים היוָניים לבוא לשם, כבר התבוסס המנוּוָל הזה בדמיו, והמזבח היה הרוס ונתוץ. ברגע אחד התלקח המרד…

והמכּבים עם קומץ קטן של גבורים ניצחו את היוָנים, שהיו חזקים פי מאה מהם…

הם גירשו את היוָנים מן הארץ, שחררו את העם משעבוּדוֹ.

ו

לזכר הנצחון הזה – סיימתי את ספוּרי – אנו מדליקים עד היוֹם את אורות־הנצחון הצנועים הללו, את נרות־החנוכה.

– מה? – קפץ ממקומו הזקן ורעד מכעס – זה הוא הנס?

– בוא הנה, שמערקה! – צעק אל הנכד, וזה נבהל ומרוב פחד התרחק עוד יותר.

הזקן דופק בשולחן, עד שהצלחות מצלצלות:

– הנס היה בזה… כשגירשו את היוָנים הטמאים, וטיהרו את בית־המקדש ובאו להעלות את הנרות במנורה הטהורה, לא נמצא אלא אסוך שמן אחד טהור…

אך הוא התחיל משתעל, נסתתמה אצלו הנשימה. בעל־הבית הצעיר מיהר אליו והוליך אותו אל החדר השני.

ז

אני רוצה לעזוב את החדר, אך היא מעכבת אותי:

– הוא נגד אסימילאצי״ה?

– אסימילאצי"ה – עניתי לה – פירוּשה לסגל, לאכול ולבלוע ולעכּל. אנו מעכלים בשר־בקר, לחם, ואותנו רוצים אחרים לסגל לעצמם, לעכּל… לאכול ולבלוע אותנו כמו בשר־בקר וכמו לחם…

היא שותקת כמה רגעים ושואלת אחר־כך נפחדת:

– האם לעולם, לעולם יהיו מלחמות ומריבות בין העמים?

– לא, לא – עניתי לה. – בנקודה מסויימת כל העמים יהיו מוכרחים להתאחד!

– ומהי נקודה זו?

– האנושוּת!… יעשה כל אחד בתוך ביתו ובתוך עמו מה שראוי לו לעשות, וממילא הכול יפגשו בנקודה הזאת.

היא נשתקעה במחשבות, ואני רוצה להוסיף ולדבר, אך פתאום נשמע קול דלת נוקשת…

– אמא הולכת! – קראה בחשאי, והיא נפרדת ובורחת. ובשעת פרידה היא מושיטה לי בפעם הראשונה את ידה.

––––––––––––––––––––

למחרת בבוקר, בשעה ששכבתי עוד במטה, קבלתי מכתב על־ידי שליח מיוחד.

על המעטפה אני רואה את הפירמ"ה של אבא שלה Jakob Brenholc והלב דופק בתוכי כמו אצל גזלן… בפנים לא היו אלא עשרה רובלים בעד החודש, שעדיין לא נגמר.

חסל סדר שעור!

אם אתם רוצים, אספר לכם מעשה. אבל תחילה חייב אני לומר לכם, מי אני.

חייט אני.

לאמיתו של דבר, לא חייט אני; גם אבותי ואבות־אבותי חייטים לא היו. אבל משנתארע הדבר, ששכחתי את מעט התורה שלמדתי בהתלמוד־תורה ואבּדתי את מעט הזהובים שנתנו לי נדוניה – הייתי אנוס לפנות אל המחט.

מפני מה דוקא אל המחט? מפני שבמקרה היה לי שכן, שהיה חי על המחט. בבית אחד היינו דרים.

אמנם, בקרן־הזוית השלישית היה דר סנדלר גם־כן; אבל מלאכת הסנדלרות מלאכה קשה היא. ומפויחת ומזופתת…

השכן שלי מקרן־הזוית הראשונה היה חייט־נשים; ונעשיתי גם אני חייט־נשים.

אל העבודה לא נגשתי בבת־אחת ותיכף ומיד; ממתין הייתי: שמא יתרחש לי נס. אני, או אשתי, אפשר שנמצא מציאה כשרה; אך בינתים, כדי שלא להתהלך בטל, התיישבתי ליד שולחנו של השכן, ניסיתי לתפור כפתורים, להכליב, ואחר־כך – משהו לתפור גם־כן! לאט־לאט נכנסתי בעבודה!

עד כדי תפירת שמלה חדשה לא הגעתי, ועדיין אין אני עומד במדרגה זו עד היום הזה; אך להטליא טלאי, לגהץ, לכבס ולהוציא כתם, ואפילו לקחת מידה – דבר זה למדתי, בזה חייתי ובזה אני חי עדיין… יהא אחר החותך והגוזר; מילא!

נתּנה אמת להאמר, מלאכה זו אינה מן המלאכות הגרועות. ראשית – עליזות יש בה: חייט מזמר לו זמר, קם ויוצא לעתים קרובות אל הכפרים, בין פריצים, רואה עולמו של הקדוש ברוך הוא. אינו יושב מושחר וחשוך, כסנדלר מזופת…

טוב. אלא שבינתים, לא עליכם ולא על שום יהודי, נפטרה אשתי לעולמה… צרות!

אבל לא דבר זה מבקש אני לסַפר לכם.

שכן מה יש כאן לספר? הריני אלמן; הריני גר לי בפני עצמי בחדר קטן הרחק־הרחק, כמעט מאחורי העיר; הפרנסה אינה מצויה בשפע, אבל ברוך השם; נפגשים עם ידיד, טועמים מעט יי"ש, לווים “זהב טהור” אחד ושוב חיים.

אבל מתרחש מעשה. כמו שאומרין הבריות: כל השנה כולה מבוּסם, בפורים מפוכּח! אפילו לא פרוטה אחת בבית! מה אני מהרהר בלבי? אלך ואזמין עצמי לביתו של ידיד! הרי מחשבה של שטות היא, שאהיה מתהלך בפורים וגרוני יבש! סוף סוף, נס כזה נתרחש! אסתר המלכה, אף־על־פי שירקרקת היתה, מכל מקום עדיין ראויה היא, שלכבודה לא יהא אדם מישראל מתהלך בפורים מפוּכּח ומלוּקח מכל משקה!…

יוצא אני מתוך ביתי והולך, ומהרהר כל אותה שעה: לאיזה חייט ראוי ללכת?

שמחה יתירה שרויה בביתו של אהרון דבשה’ס. יי"ש ניגר שם כמו מים. הוא שותה, היא שותה. הבת, אומרים, אף היא מחבבת את הטפה המרה! אבל דוקא מחמת אותה הבת אין לי חשק ללכת לשם! בתולה שלמעלה משלושים, ואפשר עם תוספת, והיא משתדכת אלי. כשהיא רואה אותי, מיד “העינים מתמלאות מים”, ומתאֲוָה אלי כאותה כבשה שמתאֲוָה למלח, ועיניה מזוגגות, ואין האישונים נראים כלל, הכול לובן בלבד שתי קעריות שמנת…

לא. אל אהרון דבשה’ס אין אני הולך… אל חייטים אחרים עשירים – בוַדאי שלא! הם מציצים בי מלמעלה למטה, כינשוף בנוצתו המנופחת שמציץ בפרגיה הקרחת… ואם כן רע באמת: לך נַחש, איזה קבצן אינו משחק עם משחקי־הפורים ויש לו בבית טפח של יי״ש?

ובשעה שאני מהרהר כך הריני בא לידי טעות, ובמקום ללכת אל העיר אני פונה ויוצא מתוך העיר… הרחק־הרחק.

כשאני חש בטעותי כבר אני נמצא מרוחק כברת־ארץ גדולה מן העיר. רואה אני חורשה, ואני נכנס בתוכה. לשם מה? אינני יודע! אני הולך… שאלוני בחרם ובשמתא, אם יודע אני להיכן?

פוגש אני חוטב־עצים; ואני שואלו: רחוק עוד לבית־מזיגה?

והרהר מהרהר אני, מאחורי העיר גם־כן אפשר להשיג שתי־יי״ש! אלא מה, אין פרוטה בכיס, אפשר שתזדמן אצל המוזג עבודה כלשהי ואפשר לשתות לפי שעה על חשבון המלאכה… גוי דרכו להאמין ולתת בהקפה!

אומר הוא, חוטב־העצים: לא רחוק!

הולך אני הלאה; שתי דרכים: אחת – ימינה, ואחת – שמאלה. והריני פונה ימינה, הרי אני חייט הנני, מחזיק את המחט ביד ימין, נמצא שהיד הימנית חשובה יותר!

אחר־כך נתברר שטוב־טוב היה לי, אילו פניתי לשמאל. ואפשר להפך? אילו הייתי פונה לשמאל, לא היה לי מעשה זה לספר לכם…

–––––––––––––––––

הכלל, אני הולך לימין. והולך ומהלך.

צמא הייתי כבר מזמן; ונוסף עוד הרעב על הצמא.

קר במקצת גם־כן היה לי; לא הרבה, אבל הרוח מנשבת במקצת בין העצמות. ופתאום באמצע – עמוֹד! גדר.

גדר של ברזל. מוטות שחורים של ברזל עם חודים מוזהבים, – פחד ומורא!

פשפש יש בגדר, ועל־יד הפשפש – פעמון. אין אני מן העצלנים, ואני נוטל ומושך ומצלצל.

נשמעת נביחתם של כלבים. אני חש קור בארכובותי ומבקש לברוח. אבל שומע אני, קול קורא ואומר: ״הס!" – ואני נשאר עומד במקומי; הרי אינני מלמד, שאהיה מתפחד מפני כלבים!

בא ומופיע ערל זקן, לבוש כמין צייד, עם דשים ירוקים במעילו, נועץ את ראשו המכסיף, עם שתי עינים מטושטשות, אל בין מוטות הגדר, ושואל מי אני.

אומר אני: חייט.

– מה אתה רוצה?

– כוסית יי"ש!

צוחק הוא, ומראה לי שתי שורות של שינים זקנות ומעוקמות. אבל ניצוץ של אש יש לו בעינים!

אתה בן־אדם משלי, מהרהר אני! אף אתה מרגיש יבושת בגרון?

וצריך להכנס עמו בשיחה קרובה יותר.

אני עומד בצד הזה, הוא בצד ההוא, ואנחנו מסיחים.

אני שואל, והוא משיב.

– מה הוא המקום הזה?

– ארמון.

– ומי אתה?

– שומר הארמון.

– ומי גר בארמון?

– פריצה!

– איזו פריצה?

– פריצה יפה.

– יפה?

– ומשוגעת…

– מה השגעון?

– אין היא רוצה להנשא; שום אדם אינו נושא חן בעיניה.

צוחק אני:

– אפשר תרצה בי?

– נַסה – אומר הוא – אפשר היא חזוּיה לך!

ובדברו כך, הוא מסובב את המפתח ופותח; ומניח לי להכנס. וכבר אנו עומדים שנינו בצד ההוא.

סיעה של כלבים מתהלכים מסביב ולשונותיהם משורבבות ארוך־ארוך – וכי חושש אני להם? הרי הזקן עומד לצדי!

– אני אלמן הנני, – אומר אני לו.

– נסה… כבר רבים ניסו… אשכנזים, אַרמנים, צוענים… נסה גם אתה… אפשר תצליח אתה יותר מהם…

אני מסתכל בו ותוהה! אני מתבדח כדרך החייטים, וזה סבור כזה ראה וקדש!

והריני חוזר אל עניני שלי ושואל בנוגע למעט יי"ש.

– יש, – אומר הוא, – בארמון יי"ש, מי דבש גם־כן, ויין… וחתנים מקבלים במאכל ובמשקה בעין יפה… כיד המלך, אומר הוא.

כבר אני מתחיל מפחד במקצת.

שמא הוא, הזקן הזה, שתוי ומבולבל במקצת? לא, מפוכּח הוא, הליכתו ישרה ובטוחה.

אומר אני:

– די, זקן, בלא מהתלות! אני גרוני באמת יבש מצמא! יבש כל־כן, שהקול יוצא אצלי כמו מתוך פח… ורעב אני, עד כדי כך שרוחות מנשבות אצלי באצטומכה!

– ובכן, בוא, מחייך הוא, אכילה ושתיה לא יחסרו!

סבור אני, שהוא מוליך אותי אל עצמו; אבל הוא מוליך אותי אל הארמון!

והארמון, – וכי הפה יכול לספר ולתאר? המחבר של אקדמות, עם חורשוֹת הקָנים ויַמי הדיו, וַדאי גם הוא היה עומד תוהה ובוהה ופיו פעור! עמודים ועמודים, עם נחשים של זהב, נשרים של זהב וכל מיני עטלפים של זהב על־גבי העמודים…

וכל אלה עם כתרים של זהב בראשיהם… והוא מוליך אותי ומביא אל המרפסת, פרושה כולה מרבד טוּרקי, ומוסר אותי לידיו של חצרן.

– חתן! – אומר הוא.

החצרן מחייך ומוליך אותי הלאה.

הפריצה, כמובן, אינה נוגעת אפילו לפאתי השמאלית; אבל אני הרי חייט אני, והנני רוצה לראות…

וכי מה? תלה לא יתלו אותי; ועל־כן אני מניח שיוליכוני. ומוליכים. מאולם אל אולם, מהיכל אל היכל. מהיכל ירוק אל כתום; מכתום – אל אדום, מאדום – אל כחול… הצבעים מסנוורים את העינים.

והולכים ומהלכים ורצים. במרוצה גדולה מתרוצצים. והצבעים מתחילים להתערבב בעינים, אין עוד שהות אפילו להתבונן ברהיטים שבהיכלות, להסתכל בדיוקנאות שעל־גבי הקירות. כתמים צבעוניים מתחלפים, רצים וחולפים לפני עיני. וחצרן אחד מוסר אותי לחצרן חברו, וחברו לחברו, מהיכל להיכל.

אבל הרי גזירה היא שכל דבר יהיה לו סוף, מעמידים אותי בהיכל אחד, וההיכל הזה כולו לבן…

הדלת מימין, אומרים לי, מוליכה אל הפריצה, והדלת משמאל – להוציא ולהשליך מן הארמון החוצה, כשהחתן אינו נושא חן!

ואני מביט, מסתמא, אל הדלת שלצד הפריצה; ורואה אני, נקב קטן בדלת.

– מה זה? – שואל אני.

ומסבירים לי, שמבעד לנקב הזה מציצה הפריצה אל החתנים!…

– והיאך רואים החתנים את הפריצה?

– הנה! – אומר החצרן, שכולו נוצץ ומתנוצץ מרוב זהב, ומרמז על דיוקן שעל הקיר.

נקבה שכולה אומרת כבוד וגברתנית… מבט של אדונית אמיתית, אף־על־פי שהיא כורעת משום מה על הברכים, ויש לה משהו מסביב לשפתים, שהוא מושך את הלב ומגרה את היצר ומעורר את התאוָה.

הרי חייט אני, שמלות לא מעטות מדדתי להן לנשים, והרבה נקבות יפות עם פריצות נאות ראיתי, אבל – מה אומַר לכם ומה אספר – כזאת אפילו בחלומי לא ראיתי!

היצר־הרע עצמו!

והלב כבר דופק בי, כלבבו של גזלן!

וכבר אני שוכח מי אני, מה אני; ומי ומה היא; דאגתה של סבתא שלי!

אני מתמתח כאותו מיתר ומתיישר ומצפה כיהודי שמצפה לביאת המשיח, כנשמה כשרה שמצפה לעולם הבא!

נשמע צלצול! החצרן מפרש: הפריצה הולכת! ונוטל ומחזיק בי, ומעמידני מול הנקב שבדלת, ומשתחווה לפני בבת־שחוק, ונעלם.

ואני עומד, ומפחד להניע עפעף. ואותם כהרף־עינין שעמדתי נדמו לי כשנים. ועוד פעם צלצול, וחוזר ונכנס אותו חצרן עצמו.

– נשאת חן! – אומר הוא…

וחושב אני, השבץ יאחזני!

– אלא, – אומר הוא.

– אלא מה?

– אלא שמלוכלך אתה – אמרה. היא מצוָה להוליד אותך אל הבי־בַני.

–––––––––––––––

לא אאריך לכם הרבה…

הרי רואים אתם, שוב אני חייט; וכבר מבינים אתם, שהשדוך לא עלה יפה… אבל ה“אלא” עם הבי־בני יבשו לי את לשד העצמות!

תחילה ריחצו אותי, שהלכלוך ירד, שהזיעה תרד… מילא, חייט, בא מן הדרך, הלך ברגל.

אבל שוב יש לה “אלא”.

מה שוב?

מלבושי שלי אינם נראים לה…

אומר אני, אשלח להביא את הקאַפוטא שלי של שבת, – כך אני מתנאה ומתגאה לפניה, שהרי, בינינו לבין עצמנו, לא היתה לי קאַפוטאַ של שבת כלל!…

אבל היא רוצה, שאלבש קצרות, כדייט"ש…

ואני אינני רוצה! וכי מה זה פתאום – דייט״ש?

אבל היצר הרע בא ומזכיר לי, שפעם אחת ראיתי את הרב של פרנקפורט דמיין, שנסע לקבץ נדבות בשביל ישיבה, ואף הוא היה לבוש קצרות כדייט"ש, – מילא, אם ראש־ישיבה מותר לו, הרי אני על אחת כמה וכמה שמותר לי, – והריני מסכים…

אבל מצוים עלי להשליך את הארבע־כנפות, – חושב אני: מה מצינו אשה, שאף היא יש לה חלק לעולם הבא, והיא פטורה מארבע כנפות, אף אני כך! ואני מוסר את הציצית למשרת… מילא, אם כך עלה בדעתה!

שואלים אותי עוד, אם אני יודע לדבּר לשון פריצי“ש, אומר אני: בוַדאי! הרי אני תפרתי אצל פריצים! תפרתי, גיהצתי, מדדתי… ובלשון פריצי”ש שרתי ורבתי, התחננתי ובלבלתי את המוח… אומרים לי: לא, בזה לא די! חייבים לדעת כתיבה וקריאה גם־כן!

לוקחים ונותנים לי מורה… מלמד הוא אותי גראַמאַטי"ק כלומר, דקדוק שלהם, – ואני מזיע! מילא… למוד אלמד וידוע אדע, הרי מוחי מוח יהודי, ולא לחינם למדתי פעם בחדר… אלא – וזו היא הצרה – צא ולמד בשעה שהנשמה יוצאת מרעב… ממש רעב אני; שבכן, עיקר שכחתי – אף־על־פי שחייט אני, הריני חי בארמון על טיי ותפוחי־אדמה צלויים בלבד, הרי אין צורך לומר, טריפות לא אהיה אוכל!… ובאמת קשה לי… ואני מכחיש ויורד מכוחותי…

כבר אני יודע מעט גראַמאַטי“ק, וכבר אני מתיז את הרי”ש כלל וכלל לא רע, – אבל, רואה אני, רזוני גדל והולך, עוד מעט ואני חולה בשחפת…

והפריצה רוצה דוקא ב״בן־אדם״; ומצוים לאכול ממש!

מתחיל שוב דין ודברים עם היצר הרע!

פת־עכו“ם, אומר הוא, אינה מן האסורים הגדולים… בהרבה בתים מישראל קונים כבר מזמן גלוּסקאות גרמניות… על בשר־חזיר לא מדוּבר! פריצים אף הם לא כל השנה הם אוכלים בשר־חזיר… אלא מה, ויעֶלקאַנוץ (חג הפסחא של הנוצרים)? או שתתרגל עד לאותו זמן, או שתתחלה ותשכב במטה ותבקש שיגישו לך מרקחת של פירות! ואפשר שעד אותו זמן תשא חן בעיני הפריצה עד כדי כך שתתחיל אף היא לאכול מאכלות כשרים, ואפשר אפילו שלמענך ובשבילך תעשה קוּג”ל גם־כן!

תחילה אני שומע טענותיו ומבטלן בלבי… מאכלות של טריפה מעוררים בי בחילה… פריצה, יודע אני, עובדת וחולפת – והגיהנום בוערת ושורפת! הגיהנום לעולם עומדת!

אבל הוא בא עלי, הממזר הזה, בטענה של קאַוויאַ“ר… וקאַוויאַ”ר שוב אין אני יודע… אפשר דוקא הוא משל דגים כשרים!

וקאַוויאַ"ר אוכלים עם בצלים!

ואני כמעט נפשי יוצאת ומעי מהמים מדי אחשוב בדבר! כבר שלושה שבועות לא הריחותי את הריח הכשר הזה; בלא בצל אין חיי חיים ממש!

מהרהר אני לי, יתנו הם קאַוויאַ“ר! ואני אוכל את הבצלים… ומשום דרך־ארץ בלבד אלקק גם מן הקאַוויאַ”ר משהו של לקיקה – ואפשר שאפליט אותו ברקיקה…

אבל אין אני רוקק כלל. אני אוכל קאַוויאַ״ר, – ודוקא בכף
ממש, ובאמת אני מתמלא ומתעגל…

מביט אני במראָה – אדם גמור! מה אדם? דוּכּס גמור אני! העינים בהירות, מזהירות לאחר שינה טובה… הלחיים פורחות כאותם תפוחים אדומים. וכתפים!

להיכן נעלמו הפיאות? קונם עלי, אם אני יודע… אפשר שקיצצו אותן בשעה שישנתי. הזקן אף הוא נעלם ואיננו… מילא, דאגתה של סבתא שלי! אל אחטא בשפתי, כמה היה כל ערכו ושויו של זקנקן־החייט המחודד שלי! אבל בחור כהלכה – הנני… למצוא חן בעיני הפריצה חייב אני!

אך כלשהו ומשהו של יצר־טוב הרי יש בתוכי; והריהו מתחיל מנַקר ומחַקר: מה פירוש? עם אשה שאינה בת־ישראל …

בא היצר הרע, וסותם את טענותיו.

– מה פירוש? – אומר הוא – ובת יתרו מי התיר לבעלה? אלא תאמר – קודם מתן־תורה? אבל משה רבינו, ולא חייט פשוט בן־פשוטים…

ואסתר המלכה אף היא, דומה, בת־ישראל היתה, מילתא זוטרתא – אסתר המלכה, ונישאה לגוי – אחשורוש! ודוקא גוי שוטה וטפש… ואף־על־פי־כן עוד עושים מכך יום־טוב ושמחה!

אלא מה, היא עשתה טובות ליהודים? אף אתה תעשה טובות!

הפריצה יש לה פרות, ותמסור ליהודים בזול את החכירה… יש לה בתי־מזיגה, תושיב בהם יהודים בחצי־חינם… יש לה יערות, ויהיה להם ליהודים מה לכרות ולמכור… תמכור להם תבואה במחוּבּר, בעודה בשדה! אל תירא ואל תחת, יהיה יום טוב ויום שמחה!

היצר הטוב אפשר שהיה משיב משהו, אבל אותו רגע באה נכנסת הפריצה, וכי יכול אני לשמוע לו?

והפריצה – היא בכבודה ובעצמה – יפה פי אלף יותר מן הדיוקן שלה! ומשרת נושא אחריה טס של זהב… ועל הטס עומדים גביעים של זהב, ובקבוק יין ישן…

״לחיים״ רוצה היא לשתות עמי…

״נסך!" מצעק היצר הטוב.

״טפש!" משיב היצר הרע…

ובאמת, מה חשיבות יש לעניך נסך לאחר גלוּח הזקן, מלבושים של דייט"ש, אכילת טריפות? הריני מתיישב לרגליה ושותה…

״לחיים״ ו“לחיים”!

היא מוזגת, אני שותה!

לאחר כמה כוסות אני מנשק את שולי שמלתה… הרי פריצה היא… לאט לאט!

עוד כוס! והיא עצמה כבר מגישה לי את קצות אצבעותיה אל פי… אצבעות ארוכות, צרות, לבנבנות־אדמדמות… ממש כצפיחית בדבש!

שואלת היא, אם אני רוצה לשתות לחייה ולבריאותה באנפילאה הקטנה שלה…

אם אני רוצה!

ורק חבל על כך, שיש לה כפות־רגלים קטנטנות כל־כך – ואנפילאות קטנטנות כאלה! מנעלים גדולים הייתי שותה ומריק, מגפים, של אכרים – של שואב־מים!

מה עושה אני – הריני שותה שתי אנפילאות; ועוד פעם שתים, ועוד פעם.

שואלת היא אותי, אם אני יודע לשיר?

מה שאלה היא!

איזהו חייט, שאינו יודע לשיר?

הראש מסתחרר, הלשון מתבלבלת במקצת, אך לשיר מוכרח אני.

והריני קם ממקומי ועומד ושר.

ומה אני שר?

את הזמר הישן שלי, שהכול שרים אותו:

מֶה הָיִינוּ, מַה נִּהְיֶה,

יְהוּדִים וַדַּאי נִהְיֶה!

מֶה עָשִׂינוּ, מַה נַּעֲשֶׂה,

כַּפָּרוֹת וַדַּאי נַכֶּה!

שומעת היא ״כפרות״ ־ מיד היא מצלצלת…

באים ונכנסים שלושה משרתים, אינם שואלים אותי אפילו שאלה קטנה אחת, מחזיקים בי ומשליכים מבעד החלון!

––––––––––––––

ואני נופל…

טוב שנפלתי על משהו רך; מגובה כזה – הרי אפשר היה שעצמותי תתפקקנה!

סבור אני, שנפלתי על ערימה של שחת, על דשא־עשב גבוה, אך מתברר – על כלי־מטה נפלתי…

על מטתו של יונה דבשה’ס נפלתי!

וכל זה לא היה אלא חלום של פורים, שראיתי מחמת שכרות!

לכל הרוחות, כל חלומותי הרעים שחלמתי אני על אחרים ושחלמו אחרים עלי!

מילא, אני לא רציתי ללכת אל יונה דבשה’ס, והלכתי אף־על־פי־כן, לכפרה ברה!

דאגתה של סבתא שלי!

אבל הם אומרים, שבזמן שכרותי התארשתי עם בתו של יונח דבשה’ס, זו שמביטה בי בעינים המלאות מַים, ואין האישונים נראים בהן כלל, והכול לובן בלבד, כשתי קעריות של שמנת –

– וזה לא טוב!

אתם כלום ידעתם קמצן אמיתי, קמצן כדבעי למיהוי? לא? אצלנו היה כזה! וקרוֹא קראו לו: ר' תנחום.

אדם שהיו לו אוצרות! וכי היה מישהו יודע, כמה? וכי מישהו ספר? אך חביות מלאות אדדכמונים היו לו במרתף.

והאדם הזה לא רצה לדעת נדוניא מהי בשביל בן או בת, לא נתן להוצאות־חתונה, לא נטל על עצמו שכרו של שדכן, הכול – לאחר המיתה! בחיים – לשום אחד לא פרוטה אחת! ואנשים אף־על־פי־כן להוטים היו אחרי הירושה והשתדכו עמו.

ילדיו כבר נתפזרו בכמה קהילות והיו חיים כבני־אדם, בפני עצמם, או סמוכים על שולחנם של חותן וחותנת. אך הוא עם חיה־שרה זוגתו – שימחלו לי שם! – היו חיים בדומה לכלבים ממש!

כל מה שהזקינו יותר – יותר מצומקים ומיובשים נעשו! על החזקת משרתת – אין מה לדבּר! על מתן נדבה – גם־כן לא… רואים אתם, חייל לשבת, ואפילו שנים! אך מי זה רצה ללכת אליהם לסבול בשבת רעב?

משנכנס אלול, מיד משתקעו תקיעה ראשונה בשופר, היה ר' תנחום נחלה מפחד – מפחד מפני ה“קערה”, שהיא קרבה והולכת! ולא היה קם ממשכבו אלא בערב יום־הכפורים ל"כל נדרי״.

ותרוץ מצא לו, שהרטיבות שבאויר מזיקה לו, שהגשמים מזיקים לו…

אך מי זה היה מאמין לו!

לתורה לא היה עולה, אלא משמחת־תורה לשמחת־תורה! ונדוֹר היה נודר – ״מתנה״!

סבורים אתם, שלא קיים את דברו ולא קיים את נדרו? חס ושלום! קַיים קִיים!

בשביל המתנה היתה זוגתו שואלת לה ממקום ששואלת חוט ומחט ומטליאה את האלונטיות של בית־המדרש; והיתה מאַחה לפעמים, בחוט של משי שקבלה ממישהו בתחנונים, קרע בפרוכת ישנה!…

להחזקת הבית היה נותן לה שתים־עשרה פרוטה ליום. מזה היתה חיה־שרה חוסכת עוד כמה זהובים, להלווֹת לנשי־השוק ברבית שבועית!

אילו אפשר היה הדבר לאומרו, – הייתי אומר שהיא היתה קמצנית יותר ממנו.

אצלם היה שמחת־תורה גרוע מתשעה־באב אצל הקבצן שבקבצנים.

נוסף על כך עוד היו חיים בלא שלום־בית, והיו מקללים זה את זו קללות נמרצות!

היא היתה מצעקת, שהוא מעמיד אותה בהרחת־הטבק שלו בדיל־הדל, אף־על־פי שהוא ליהודי ריחה־של־טבק לא היה נותן, ואף־על־פי שהוא עצמו גם־כן היה מתיישב בדעתו שלוש וארבע פעמים, קודם שהיה מחַיה את אפו בריחה.

והוא, שוב, היה מרעיש עולמות, שהיא היא הפזרנית!

אשה יהודיה – היה אומר – שכבר השיאה את כל ילדיה, אינה זקוקה למטפחת חזה רקומה־כסף, אפשר ואפשר להתיר את חוטי הכסף ולמכור.

אבל עם כל קמצנותו לא היה בכוחו להדיר עצמו לגמרי מן הטבק, כשם שהיא לא יכלה לוַתּר על מטפחת־החזה!

הוא כבר לא היה יכול להעלות שעוּל די צרכו בלא טבק, והיא נושאת כבר את מטפחת־החזה מכמה וכמה שנים, מזמן חתונתה! זו היתה עוד ירושה מאֵם־אִמה־זקנתה!

ולפיכך היו רבים ומריבים כל הימים, לרבות הלילות, והיו מתקללים ומתרדפים.

והתרדף היו מתרדפים בניחותא, על קצות האצבעות, שלא לשׁחק, חס וחלילה, את סוליות־המנעלים.

ולאחר שכבר השיגו ותפסו זה את זו או זו את זה, עדיין היו מפחדים לתפוס בכנף־בגד, שלא תקרע, חלילה! מבקשים היו לתפוס רק באבר מן החי, בחוטם או באוזן!

בלילות היו מתרדפים יחפים ובחשכה.

ובשבתות – לאורם של נרות־הפרוטה שהיא היתה מברכת עליהם.

כנגד זה לא היו חסים על הגרון, והיו מקללים ומצעקים בהרחבה ובשפע.

כל העיירה כולה היתה מתכנסת וצובאת על החלונות!

היו מספרים ומספרים עליהם מעשיות ממעשיות שונות; עד להתפקע, דברי המריבות שלהם!

הוא, דרך משל, מבקש להפחיד אותה, הִנה, הנה, – אומר הוא – הוא קורא לו לעני ונותן לו במתנה מחצית הככר לחם, והיא “תתפקע”. והיא כנגדו היתה מייראה אותו, שהנה תיכף ומיד היא קונה לעצמה במשלוֹש־פרוטות שלם קמח של כוסמת, עושה לעצמה דייסה עם חמאה, ולו היא לא תתן אפילו טעימה כלשהי…

אבל כל אלה לא היו אלא דבּורים בלבד; שניהם לבם לא הניחם לעשות מעשים כגון אלה! ואפשר – אומרים – עושים היו לפעמים מעשה כזה, אילמלי המורא והפחד, שמא יגיעו הדברים עד לידי מיתתו של אחד מהם, ומיתה פירושה דמי־קבורה! יודעים היו, שהחברה קדישא משננת זה עידן ועידנים את שיניה ומצפה ליום שאחד מבני הזוג יעצום עין.

ואם אחד משניהם מקלל את פלג־הגוף האחר בקללה הרגילה: ״שאזכה לקבור אותך עמוק־עמוק בקבר!“, מיד הוא מוסיף: ״רק לא כאן, רבונו של עולם, אלא שתזדמן הזדמנות טובה, שאוכל להוציאך מכאן גוסס ולהוליכך למקום אחר”…

בשעה שהילדים היו עדיין בבית, לא היתה בבית אלא קאַפוטא אחת עם זוג אחד מכנסים.

הבכיר שבילדים היה הולך אל החדר, והצעירים – היו שוכבים בבית: בימות הקיץ – בחצר, ובימות החורף – במטה, בכותנות, חגורים חגורות של בד.

וכשאירשו את הגדול שבהם והגיע זמן החתונה, לא רצה ר' תנחום ללכת אל החופה, כל זמן שלא החזירו לו את הקאַפוטא עם המכנסים בשביל הבן השני־לבכור.

ומיד משהשיג את הדבר הזה, ישבו האיש ואשתו אל השולחן והתחילו אוכלים ושותים וגורפים מן הצלחות, כאילו לא הם הם המחותנים! ואכוֹל אכלו ושתוֹ שתוּ, שיהא מספיק להם באמת עד לשמחה חדשה!

כנגד זה, משהגיעו לשמחת בן־הזקונים שלהם – התייפחו בבכיה, כאילו אסון גדול אירע להם. הם היו יודעים, ששמחה אחרונה היא להם!

אף־על־פי־כן היו אוכלים גם בהזדמנויות אחרות, אם כי לפרקים רחוקים, משמחותיהם של אחרים!

ואל תסברו, חלילה, שהם הלכו אל מישהו לסעודה של שמחה; הם לא היו באים לסעודה של שמחה, הרי זה עולה ממון! אלא רק לאחר־כך, כמה ימים לאחר־מכן, היו באים ונכנסים אל הבעל־שמחה בטרוניה, מפני מה לא הזמין אותם לברית־המילה או לחתונה.

הזמנים – אומרים הם – אמנם זמנים רעים הם, לא ברצון אדם מוציא מטבע מכיסו, ובפרט – בשביל מי? מה מצוָה יש מזה? המגישות גנבים גמורים הן, ממש – הלובן שבעין מוכנות הן לגנוב. על שרה הזקנה מרננים כבר כשנות ארבעים… אף־על־פי־כן לא היתה היא משגיחה בכך… מילא, מה אפשר… בעל־שמחה כזה; בעל־שמחה יקר כל־כך! וקרוב קרוב כל־כך…

והם היו בקיאים גדולים ביחוּסם וביחוּסי־יחוּסם של כל בני העיר כולם, ובקלות יתירה היו משלבים עצמם לתוך כל משפחה, ובכל מקום הם מחוּתניהם של מחוּתני המחוּתנים או מחותני־מחותניהם של מחותני המחותנים – קרבה כלשהי כבר נמצאה, ולכבּד אותם בכבוד אנוסים היו, ובסופו של דבר נטלו תמיד את חלקם.

כנגד זה, בהרחבה ובהרוָחה היו מהנים את עצמם בברית־מילה שחלה להיות בשבת!

כאן אין כל השמחה עולה אפילו משלוש־פרוטות אחד. הזוג שלנו ממהר לבוא, ומאחר לצאת לאחר כל משועבדי־הקהילה!

ויפה היה לראותם בשמחה כזאת: כאילו נשתנו שניהם, וגדלה קומתם, ובאה בהם חיות חדשה; העינים, הרצות רצוא ושוב מתחת לגביני השיבה הדלילים, היו מלהטות ומתנוצצות; לפעמים היו מתכסות דוק של לחלוחיות ורחמנות.

לאחר לגימת־היי"ש הראשונה נשתנה ר' תנחום שלנו שִנוי גמור, הכילי הפך להיות נדבן גדול!

ראשית היה מוציא את הקופסה ומטיל אותה לאמצעיתו של השולחן: חטפו, יהודים, הריחו! הריחו בלא רחמים! חסל סדר קמצנות! כל הרוצה להריח יבוא ויטול!

אבל לדאבון הלב היתה תמיד הקופסה ריקנית; משום שבצאתו מן הבית עדיין היה מפוכּח, והצניע את הטבקי בביתו… אבל הוא את שלו עשה אף־על־פי־כן; הפקיר את הקופסה.

לאחר הכוס השנית כבר התחיל במעשי־צדקה, ובמעשים טובים:

הוא יודע היטב היטב, מה דרוש לה להקהילה:

בית־העלמין אין לו גדר; פרתו של איגנאַץ מתהלכת לה בין הקברים הקדושים.

המקווה יש לו מעלות שבורות, וברכה, היא המטבלת, שראיתה לקויה מאד, שוברתי לה כמעט את ידיה ורגליה!

פרוכת לבית־הכנסת הגדול אף היא לא לא תהא מזיקה.

ולצייר את בית־הכנסת הגדול ציורים של אריות, וצבאים, תיבתו של נח ושנים־עשר המזלות, אף זה לא יחָשב עולה ולא יעלה זדון.

בערים גדולות עושים כן…

לכל זה הוא קובע סכום מסויים, וכיוָן שהוא לוגם עוד לגימה אחת יי״ש, כבר הוא נשבע על כך כל השבועות שבעולם…

אבל נזהוֹר נזהר הוא אף־על־פי־כן, ונשבע בחייה שלה, שתחי'…

"כן תהיה זוגתי שלי בריאה ושלימה, כשם שהיום, עוד מוצאי־שבת־קודש, הריני מזמין אומן־בנאי, אלא מאי? שתוֹק אשתוק? כל־כך הרבה נחת תשׂבע זוגתי, שתחי', מילדינו, כמה אדרכמונים שתעלה הפרוכת… כן תזכה היא לשמוע את שופרו של משיח כשם שלכל־המאוחר מחר בבוקר יקח הוא את המידה למדרגות, ודוקא – משל אַלון, שיהיה בנין עדי־עד, ויספיק גם לבני־בנים ולבני־בני־בנים!

וזוגתו של תנחום, היושבת בין הנשים, אף היא שינתה את מראֶה ואת טעמה!

אף היא שתתה מעט – יי״ש מתוק. אך כנגד זה טבּלה ואכלה דובשן הרבה. אשה חלשה – שתמחל לי שם – ונסתחרר עליה מיד ראשה הרופף.

ולבה מתרכך וקולה נעשה בכייני והיא מקוננת על ימיה ושנותיה. אילו קמו אבא־אמא שלה מן הקבר, וראו לאיזו מדרגה ירדה, ובידיו של מי מסרוה, וַדאי ווַדאי שהיו חוזרים ושוכבים בקברם, והיו מתביישים לקום אפילו בתחית־המתים.

וכי מה, כלום לא היתה רוצה לטעום כל יום ויום מעט יי"ש מתוק עם דובשן? לבה שלה אינו מתעטף לפעמים? נשמתה שלה לא נשמה היא? ומעיל של קטיפה לא היתה יכולה ללבוש? שמא לא היה הולם אותה? אין היא “בריה” ככל שאר הנשים האחרות? לא מיוחסת כמותן?

אין צורך לומר, אשם בכל זה הוא תנחום׳ל, בכל אשם הרשע המרושע הזה המוצץ את לשד העצמות. מצדה היא לא היתה בוַדאי שום מניעה כלל, היא היתה אפילו משלשלת מטבעות לכל קופסאות הצדקה, אפילו עשר פעמים ביום.

בחורף היתה ממציאה תפוחי־אדמה לעניים; בשביל נשים עניות היתה מחממת את המקווה על חשבונה.

לפסיה המטורפת, המתרוצצת ערומה ויחפה ברחובות העיר, היתה עושה מעיל של פשת־הגפן; ואילו קרעה אותה המטורפת, היתה עושה לה חדש.

חיילים לשבּת – כל כמה שיכנסו לחדר! ומאכילה היתה אותם: בצל עם כבד, עם ביצים ועם שומן, צנון גם־כן, ודגים, ובשר; ופשטידה היתה עושה, שכל העיר כולה היתה מתכנסת לראותה ולהשתומם עליה! ולהבעל־שמחה, ואפילו לשכנותיה היושבות גם עכשיו בסמוך לה, היתה שולחת בשבת פשטידה הביתה! אך מה יוצא מכל זה, כשהקדוש־ברוך־הוא אינו מסכים, שהיא תפטר ממנו, מבעלה! והוא יש לו יד, מין יד… על כל שונאי ישראל יד כידו שלו!

אגב נטלה עוד טפּה והתחילה ממררת מחדש:

תנחום עינו צרה אפילו במטפחת־החזה שלה; למכור אותה רוצה הוא, הרשע הזה, הכּילי הזה! ובשביל להכעיס אותו ולהרעימו, תתן אותה מתנה לכלה העניה הראשונה שתזדמן לה, וסוף לדבר!

והיא נוטלת עוד טפה…

אף־על־פי־כן לא הפריעה להם תסחוֹרת־הראש לקחת עמהם הביתה כמה חתיכות דובשן, כמה עוגיות, ומהן היו אוכלים משך זמן ארוך; וחתיכת דובשן אחת עם עוגיה אחת היו טומנים לפורים: משלוח־מנות בשביל הרב.

ומה שהרב החזיר, היו שולחים אל בעל־בית, ומה שהביאו מבעל־הבית – נשלח אל בעל־בית אחר… עד ששילחו בכל העיירה כולה, חוץ מאלמנות זקנות, או אנשים זקנים ועקרות, שאינם עושים שמחות ואינם ראויים שישלחו להם משלוח־מנות.

רישדוכן נושא משלוח־המנות גם־כן היה להם חינם־אין־כסף: נזדמן להם רישדוכן יתום, שהיה משרת אותם מתוך תקוָה, שלא ישכחו אותו בשעת הצוָאה.

אף־על־פי־כן אין מאמינים לו להרישדוכן אמונה גמורה: כל אותו יום של פורים היו מהלכים אחריו ומשמרים אותו מרחוק, שלא יחטוף משהו מעל־גבי הצלחת. וכשהיו מעכבים אותו בבית מן הבתים עכּוב מרוּבה כלשהו יותר, היו רוקעים ברגליהם מכעס ומפחד גם יחד.

רואים אתם, – לזאת יקרא קמצנוּת: מטמונים יש להם, אוצרות, וחייהם – שימחלו לי שם – היו חיים של כלבים!

ומה סבורים אתם, יצאה טובה כלשהי מן חממון? לא ולא! כשם שלא ידעו מהיכן באה העשירות הזאת, וכמה גדולה היתה, כך לא ידעו להיכן נעלמה.

ילדיו של ר' תנחום לא קבּלו פרוטה אחת של ירושה.

לדבר־שבצדקה בוַדאי שלא יתן ולא כלום!

המקווה עד היום אין לו מדרגות.

הפרוכת מתפוררת פירורים פירורים!

איגנאַץ כבר רועה ארבע פרות בבית־העלמין, והוא מתעשר מזה.

לא כלום! הכול הפך לאַין ואפס!

פעם אחת הרבו לאכול בסעודת־מצוה שחלה להיות בשבת, עד כדי כך שהתחילו חוששים במעיהם. זמן ממושך קודם־לכן לא היו שום סעודות־מצוָה, והתנפלו הפעם בבת־אחת על המאכלות ואכלו אכילה מרובה וגסה מן הדגים ומן הבשר, לאחר מחצית השנה של ישיבה בתענית…

בלילה שמע יעֶנקיל יעֶנטיס, השכן שלהם, קולות של גניחה; וגניחה נוראה, השם ישמרנו ויצילנו!

הוא מיהר ונכנס –

הם מתגלגלים על הקרקע!

הוא מזעיק אנשים!

קוראים לחובש, הוא נותן דבר להרקת הקיבה…

אך הללו – חבל להם!… ואין הם רוצים לשתות את התרופה בשום פנים; הרי רק לפני זמן מועט מילאו בטנם החסרה!…

והם נפטרו שניהם בשבוע אחד…

קבור קברו אותם – שניהם בתכריכים זרים!

ובתיבת הבגדים נמצאו מונחות כמה כותנות ישנות, כמה מטליות שכורכין על הרגלים וטלית־קטן אחת קרועה…

והמרתף היה מלא שברי חרסים, בקבוקים שבורים, צרורות אבן…

תחילה היו אפילו סבורים, שיעֶנקיל השכן הקדים וירד וחטף מה שחטף; אבל התברר נתברר, שלא כן! רק לפני זמן מה נפטר, ונמצא שקוע מעל לראשו בחובות…

אלא מאי – אותן הבריות נתנו ואותן הבריות לקחו בחזרה!

שברי־חרסים, צרורות־אבן, שברי בקבוקים עשו מכל האוצרות!

מה שהללו יכולים, השם ישמרנו!

אתה שואל על משה יוסלה׳ס? בענין שדוּך שואל אתה? אדרבה! וכי את מי צריך אתה לשאול, אם לא אותי? חבר שלי היה, אלא מה! אני הכרתי אפילו יפה מאד את אביו שלו, את הדיין; בסוף ימיו היה דיין אצלנו. בוַדאי, הוא היה, שימחל לי את הדבר הזה, מתנגד, אך מוח של ברזל! יהודי שכזה רשאי להיות מתנגד, מילא, כשאדם מצוי הוא עצמו אצל המקור!

על קבלה היה אפילו מלגלג, אך כלום אני מאמין לו? יהודי משכבר הימים, והיה מבקש להפחיד אותנו, האברכים!

אל יהודי טוב אמנם לא היה נוסע, אבל הוא עצמו היה יהודי טוב.

וישיבתו על התורה ועל העבודה! מגבת רטובה כרוכה מסביב לראשו (שאם לא כן, אומר הוא, יהא מוחו מתבקע), ורגל אחת כפופה מתחתיו… ומתחת לגבינים הארוכים וחזועמים היתה נבזקת אש ממש, רשפי יה! מה מהרהר אתה, אם ר' משה יוסלה’ס יחסן הוא? טבוּל ומטוּבל ביחוס־אבות! אלא סתם, הוא עצמו אינו בן־אדם! לבי דואב עליו, אך נתנה אמת להאמר – מעט מאותו דבר יש בו, משחו במוחו אינו כשורה!

בנערותו היה גם הוא מוח של ברזל; ביום ראשון בשבת כבר היה יודע את השעוּר בעל־פה! תיכף ומיד בראשון בשבת!

אך משוגע! העוָיותיו שלו, תנועותיו שלו! וגם כן גבינים ארוכים כל־כך, ועינים בוערות, כמו אצל אביו שלו, עליו השלום. אך האב היה מיושב, והוא – משוגע. בר־נש עושה הרגל לעצמו להסתכל בשמַים! חולף־עובר, דרך משל, עב־ענן, רואה הוא בו דוד שהלך לעולמו, כהן גדול, תיש… כל מה שאתה מבקש, רואה הוא בעב־הענן! ואם רקיע השמים בהיר, אומר הוא, שאין זה אלא הפרוכת של ראש־השנה!

בחורף היה שוכב ימים תמימים בתוך החלון ומציץ החוצה אל השלג. יהלומים, אומר הוא, רואה הוא בשלג! מה, וכי הפה יכול לספר ולתאר? לא אאריך לך הרבה, אך המעשה שהיה כך היה:

החתונות שלנו נערכו שתיהן בשבוע אחד. אני נסעתי אל חותני להיות סמוך על שולחנו, והוא חפש לעצמו מעמד של מלמדוּת.

אצל חותני, כדרך העולם, הסחתי דעתי ממשה’לי; בעיירה שם נתגלעה מחלוקת, והשתקעתי בה מאד מאד, ראשי ורובי…

אחר־כך היו לי צרות משלי! תינוק, לא עליכם, מת אצלי, ועמה גם־כן לא חייתי בשלום ובטובה; עד כדי־כך ועד כדי־כן – נתגרשנו, ומתחילים מדברים בי נכבדות מעירי!

אני משאיר שם את הילדים; היא אינה מסכימה, והרינו הולכים לדין־תורה; הרב פוסק, שהיא תחזיק אותם עד שיגיעו לשלוש שנים; בא אני הביתה, הולך אל בית־המדרש ומוצא את משה’לי:

״מה שלומך ומה מעשיך?״

– כך… משיב הוא.

״כבר יש לך משהו טפלייא?"

– לא, אומר הוא.

״מפני מה?"

– וכי יודע אני מפני מה?

״ומה אתה עושה לכך?״

– לא כלום!

שומע אתה תשובה!

״אתה נוסע לאיזה צדיק?״

– אבא שלי גם הוא לא נסע.

שומע אתה ענין! מפני שאבא שלו לא נסע, גם הוא אינו נוסע! מה פירוש? ״יש לי, אומר הוא, צוָאה מאבא!״ אין אני מאמין למה שאזני שומעות! כשהדבר נוגע לענין בנים, הרי נוסעים אפילו נוצרים אל הרבי!

אצל שלי, שיחי', ראיתי במשך הזמן, שלא אהיה אומר גוזמה, למעלה מעשרים זקנים מגולחים… אחד מהם הניח לו לרבי חמישים טאַלר כסף! אמנם, כל זה הועיל לו כעלוקות לבר־מינן. שכּן באמת, לך והושע לו לשכזה, שהוא שקוע ומשוקע בעבודה־זרה; אבל – הוא עשה את שלו! וזה – לא כלום! אילו אמרנו, שהמסרב לנסוע הוא עם־הארץ, סבל, סנדלר – אבל הוא, משה’לי?! וכי מה, הוא אינו יודע, שהקדוש ברוך הוא גוזר לפעמים, בשביל שיהיה לו לצדיק מה לבטל? שאם לא כן, באמת, מה היה עולם זה והיאך היה מתנהג? הכול על־פי דין?… תמיד על־פי שורת־הדין, בקו ישר? אך לך וטען עמו!

בינתים נתבלבל לי מוחי; עמדתי בהרבה שדוּכים במקום, והתגלגל נתגלגל הדבר, שנשאתי אשה מעיר אחרת…

מה סבור אתה? רימוני עד כדי כך, שהיה לי חרפה ובושה לגלות ברבים; אדהכי ואדהכי, אני חוזר ובא לעירי – משה׳לי שלי כבר הוא אלמן, למזל, וכאן מתחיל שגעון חדש! אין הוא מניח שישדכו לו שדוּך…

על־פי דין מותר לשדך לאדם מישראל שדוך בימי השבעה, ורוצה הוא לעשות לפנים משורת הדין! אחר־כך רוצה הוא להמתין עד שיעברו השלושים; אחר־כך מתחילה הספירה, והימים אינם ימי־מזל; אחר־כך עולה בדעתו להמתין שנה שלימה! ואחר כל אלה, כשזכיתי והגעתי לכך שכלתה השנה, אומר הוא שאינו נחפז, שאין השעה דוחקת אצלו! אחר במקומו, אתה רואה שאתה יכול להיות שרוי בלא אשה, מהיכא תיתי. שא אשה, קח כמה זהובים נדוניה וסע לך למקום מן המקומות והֵעשׂה פרוּש!

לא, דבר זה אינו רוצה, דבר זה אינו צריך – יש לו סתם שהות! הוא רוצה פשוט להתיישב עוד בדעתו!

מה סבור אתה, הוא חי כך כמה שנים, לא עליכם, כמו כלב בחוץ! שכן לאמיתו של דבר, מה ערך יש לו לאדם בלא אשה כלשהי? בלא מעט חמין, בלא תפוח־אדמה מבושל? בדג מלוח ניזון; והיה יושב ומלמד ואוכל דג־מלוח. חיים נאים, מה?

הנה, ראה נא אותי והבט בי, מה דמות ומה צורה יש לי! וכמה זמן עבר בסך־הכול מיום שאשתי השלישית נפטרה? אפשר מחצית השנה!

ובכן? תוהו ובוהו בכל פינה שאתה פונה: בלא כותונת לשבת, המחיה בבית־המזיגה – תשע אמות באדמה! לא זוג מכנסים שלמים! והלזה יושב לו ומלמד, ולא כלום!

כבר מבין אתה, מה חיים היו לו? בבוקר בצל עם לחם, לסעודת הצהרים חתיכת דג מלוח, בערב השיריים של הדג המלוח. את הידים הוא נוטל בנטלה ליד הקילון בחצר, ונַגב מנגב הוא בכנפות הקאַפוטאַ, ולועס דג מלוח בלחם! מה סבור אתה, מראה נאה היה לו. הוא הלך הלוך וירוד מטה מטה! עינים לא נראו אצלו, אלא שני חורים שחורים מתחת למצח! כפוף ומכופף – כפול שמונה, ומין לבוש, השם ישמרנו ויצילנו!

הוא היה מתהלך כמו צל, כמו מת, רחמנא ליצלן, וכל ראשו כאילו הוא באספמיא; פעם אחת בשבת רץ לבית־המדרש, והטלית עם התפילין תחת זרועו! אדם מהלך ברחוב, רואה שטריימלין, קפוטאות של אַטל״ס, חנויות סגורות, והוא רץ עם טלית ותפילין!

– משה׳לי! – מצעקין אחריו, אך הוא אינו שומע; וכאן הרי שבת, ולפסוע פסיעה גסה אסור, וסתם – מתגלגלים מצחוק! מזל היה לו, ששוליא־של־חייטים אחד השליך אחריו אבן, פגע בו בגב והוא התנודד ונפל…

ודבר מוזר ומופלא: כל זמן שהוא מלמד – הריהו מלמד, והוא כאחד האדם, עד לבלתי הכּיר; הוא מתלהב, מדבר, חוזר על הדברים – ועם כל זה ואף־על־פי־כן משוגע הוא. אנשים התבוננו וראו, שהוא מתעמק בלמוּד עד כדי כך, שהוא שוכח אפילו לתת לו לילד מתנת־יד; המקל־והרצועה, הוא הקאַנטשי"ק, כבר מזמן הניחו במקום מן המקומות ואינו פוקדו. ומה סבור אתה, הילדים באמת יש להם גן־עדן אצלו!

מלמד חושׂך שבטו שונא תלמידיו, ובוַדאי היו נוטלים ממנו את ה״מעמד״, אבל הוא מלמד כל כך יפה, שהילדים יודעים בלא צביטה ובלא בעיטה ובלא נגיעה כלשהי. כוח כזה היה בו. כנגד זה, כיוָן שהוא סוגר את הגמרא, מיד הוא פוסק מלהיות אדם של ממש, לא למקום ולא לבריות. הוא שוכח מלאכול ושוכח מלישון, ולהתפלל אפילו הוא שוכח; ואשרהו, שהיה לו מזל לילדים, אהבת נפש אהבוהו, והיו מוכנים לבוא למענו באש ובמים! הכול הזכירו לו והכול הגישו לו במועדו.

״רבי, יטול ידים" – אומר לו תלמיד, והוא נוטל ידים. “רבי, יאכל!״ זה לא: ״אכול – אומר הוא – לא יאכל; הוא רוצה לחכות, הוא אינו אוהב לאכול לבד!” יודע אתה, למי הוא רוצה לחכות? הוא מחכה ויושב כך עם זנב הדג המלוח ומניע עצמו לכאן ולכאן,ומסתכל בפתח הכניסה, כאילו אליהו הנביא עתיד להכנס כאן.

פתאום הוא נזכר, כנראה, שאליהו הנביא אינו בא אלא לסדר בליל פסח, והוא מתחיל אוכל ובוכה גם יחד. ״מה הוא בוכה, רבי?" שואלים אותו הילדים הנפחדים – והוא אינו משיב. סובב ופונה אל הקיר, והילדים שומעים, שהוא בוכה! לפעמים הוא נגש אל ארון הבגדים, שנשתייר אצלו מכלי־הבית, פותח את הדלת ועומד ומביט ומביט, כאילו הוא גביר גדול והוא עומד ונמלך בדעתו, איזוהי הקאַפוטאַ שילבש, של אטל"ס או של משי, עם או בלי אמרות של פרוָה! וכאן, נשבע אני לך בנאמנות, שחוץ מכמה הסמרטוטין שלה, ששום אדם לא רצה אפילו לקנותם, לא היה בארון ולא כלום!

בעיירה, אמנם, דואג כל אדם דאגותיו. כל אחד מגלגל צרותיו שלו. אני כן היתה לי רחמנות עליו, אבל דוקא אותו זמן נתאלמנתי מאשתי הראשונה!

כבר הזכרתי לך, שבאשתי השניה היה מקחי מקח־טעות, ודוקא ביותר ביותר! היא היתה, לא עליכם, חולנית, ולא פסקה מלחלות עד שעמדה, לא עליכם, ומתה, ואני הייתי שוב אנוס להתבונן בענין שדוּך ולשאת אשה. שכן, לאמיתו של דבר, כבר היו לי, כפי שאומרין הבריות, ילדים “שלי ושלה ושלנו”. ומה יכול גבר לעשות בילדים? אדרבה, היניק אֵיניק אותם? יישן איישנם? אַאכיל אותם ואַשקה אותם? אין צריך לומר, שהיה לי מר כלענה, ולא היתה לי שהות להתפנות למשה’לי. אך ביש־גדא, ברוך השם, אינני, וידעתי מה המעשה שראוי לי לעשותו ונשאתי אשה בפעם השלישית, זו האשה השלישית באמת, שהלכה, לא עליכם ולא על שום אדם מישראל, לעולמה זה לא כבר, לפני כמה חדשים. והיא היתה אפילו אשה “בריה”, ובבית־המזיגה כלכלה מעשיה בחכמה ובתבונה, ודוקא לא וַלדנית.

מה עושה הקדוש ברוך הוא? והריהי מצטננת – באמצע הקיץ, בחודש תמוז – במקווה… ומקבלת דלקת הריאה. והדבר עולה מטמון של זהב, ולבסוף נמלכת בדעתה והולכת ומתה! הכלל, במה הייתי עומד? כן, את אשתי השלישית נשאתי אז, וכיוָן שנטלה את עסקי בית־המזיגה בידיה, וראיתי שיש לי על מי שאסמוך, נתתי מיד דעתי לדאוג לו למשה בענין תכלית!

“אתה חייב ומוכרח לשאת אשה” – אומר אני – ״תבוא עליך מיתה ואשה תשא!"

הוא שומע בקולי, סבור אתה? הריני כמי שתוקע לתוך הדוּת! אם כך, מהרהר אני לי, המתן! הגעתי לידי הסכמה עם בעלי־הבתים, ופיזרו לו, למראית עין, את החדר! כלל גדול הוא, אמרו – מלמד מן הדין שיהיה בעל אשה! ומשה’לי שלי – לא כלום; בלא תלמידים, יהא בלא תלמידים!

הוא יוצא ומהלך לו מאחורי העיר ומטייל, מתגלגל על האֲפָר הירוק בסמוך לנהר… לא דאגתו שלו! וכשהוא חש רעב, הריהו בא אל העיר ומקבל ממי שמקבל פרוסת לחם, נוטל ידים, אוכל ומברך ברכת המזון, וחוזר והולך למקום שבא משם. וכבר אני סבור, שלא יצא ולא כלום מכל הערמה שהערמתי עליו, אך ביום השלישי, הנה משה’לי בא אל בית־המדרש! כבר הוא רוצה לישא אשה! שמא סבור אתה, שכבר עלה על דרך השכל הישר? שנתיישב והגיע לכלל דעה, שאיש בלא אשה – לתשעים ותשעה? חס וחלילה! על המלמדות הוא מתגעגע! הילדים חסרים לו!

מילא, יהא מן הקוֹזק, ובלבד בריא וחזק! הוא מתחייב בתקיעת־כף שישא אשה, אותי עושים אחראי לכך, שאחפש ואמצע לו שדוך הראוי לו, והוא מקבל את הילדים בחזרה!

ומה סבור אתה, כשנטלתי את הדבר הזה אל תוך ידי, היתה אש מלהטת ולוהטת בין אצבעותי! אבל חייב אני להודות – גם מן השמים היה הדבר! דוקא ובדיוק מזדמן שדוך הגון! תחילה אמנם הציעו אותו לי, אך שדכן אחד ערום כנחש בלבל לי את המוח. דמה בנפשך, יהודיה שהיא בור של שומן, ספוגה עשירות: מלוָה ברבית, אלמנה, במשכונות היתה מלוָה, ובריה נפלאה היתה; בעל־פה ועל־פי הזכרון ניהלה את כל העסק, ומעולם לא שכחה שכחה כלשהי להיזקה ולהפסדה, ולא טעתה טעות כחוט השערה. והיא דוקא חפצה בו, מזל כזה היה לו! אני מתכונן לקבץ על־יד בשבילו לצרכי מלבושים, לפחות שטריימי“ל לקנות… וטלית־קטן; שולחת היא לומר ולהודיע, שאין היא רוצה בכך, היא נותנת כ״ף־ה״א רוּבּל שלימים, והלבישו אותו והנעילוהו כיד המלך… ומכל טוב: שטריימי”ל, מנעלים ופוזמקאות, שתי טליתים־קטנים, שנים או שלושה זוגות מכנסים… לא עשׂו שהות הרבה, מיד העמידו חופה, ומשה’לי שלי קורן תחת החופה כמין שׂררה, אלא שהפנים המשוגעות אינן נחות אפילו רגע אחד כאילו אחזוהו צירים. השפתים מרעידות כמו אצל אשה שמלחשת על העין הרעה, והעינים מלהטות במין אימה… משוגע לחלוטין! אך מיד נתגלה שגעון אחר, חדש לגמרי!

ראשית, אין היהודיה הזאת רוצה, שיהא הוא מלמד. היא משתכרת אפשר עשרה רוּבלים לשבוע, לשם מה צריכה היא לכל זה? לשם מה נחוץ לה כל הדבר? שב ולמַד ועדן את עצמך בחלב ובחמאה! והוא אינו רוצה! הוא מוכרח ללמד. כבר הוא מורגל ורגיל אצל הילדים, אין הוא יכול לחיות בלעדיהם! הרי יהיו לך ילדים משלך! לא, לפי שעה אין הוא יכול בלא “מעמד” של תלמידים.

מילא, כפרה ברה, גַלגֵל עם ה“מעמד''; אבל הוא משתקע שוב בהרהורים, פוסק ממש מלדבר, חוץ ממה שהוא מדבר אל הילדים בשעת הלמוד… ומלבד זה אין בפיו אלא שתים מלים: ״זה לא זה”, מה “לא זה”, מי “לא זה”, אין שום בן־אדם יודע.

היהודיה, מסכנה, עשתה כל שהיה בידה לעשות, ממש הקריבה חייה למענו ובגינו; בישלה והגישה לפניו מן הטוב ומן המיטב, והוא מגביה מדי פעם בפעם את עיניו, מביט בה, כאילו רואה אותה ראיה ראשונה, נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם: ״לא זה! כלל וכלל לא זה!''

לפעמים הוא משתהה ויושב בבית־המדרש, לא הוא מתפלל, לא הוא לומד אלא סתם ובעלמא, יושב כפוף על־גבי העמוד, או מהלך והולך מקיר אחד אל הקיר האחר. האחרון היוצא מרחם עליו, קורא לו שילך עמו יחד: ״משה, אתה הולך?" הוא אינו משיב. ״מפני מה אינך הולך הביתה?״ הוא שותק. תופסים לו בכתפו ומניעים אותו, והריהו מתעורר כמי שנערו מן ההינעֶרפלעֶ"ט ואומר: ״כלל וכלל לא זה!״

לא טוב! האשה, מסכנה, היתה מבכה ובוכה על ראשי, שכן באמת, הרי אני הוא זה שהכניס אותה בכל אותה צרה, הרי אני הייתי הערב והאחראי לכל אותו דבר.

ויש לי באמת צער גדול בלב; אשה, מסכנה, כל־כך הרבה הוצאות הוציאה עליו, בכל־כך הרבה דמים יקרים עלה לה, ומה העלתה במקחה? “כלל לא זה!” קנתה לה. אבל מה אני יכול לעשות ומה אני יכול להושיעה? אני משיא לה עצה, שתמשוך אותו בדברים אל הרבי… ומכינים תכנית לראש־השנה, שכּן, לאמיתו של דבר, ראש השנה! – קיימא לן שגם כוחו של הצדיק גדול יותר. אך קודם ראש השנה מתרחש מעשה כזה! פעם אחת, לעת ערב, אומרת לו האשה קודם ארוחת הערב, שיצא החוצה להגיף את התריסים. שכן, לאמיתו של דבר, אין היא רוצה לאכול עמו יחד שעה שהתריסים אינם מוגפים; היא נוטלת את הבורג לתוך ידה, הוא יוצא, בדרך יציאתו הוא נאנח “זה לא זה!”, הוא דוחף את התריס מבחוץ, היא מברגת ומסגרת, אך לחזור – שוב אינו חוזר אל החדר פנימה; הוא נעלם.

מה סבור אתה, איזה רעש היה בעיירה! סבורים היו: משוגע שכמותו, הלך להתרחץ בקור וטבע בנהר, או יצא סתם מחוץ לעיר ונתעה, אין מקשין קושיות על המשוגע! שׂכרו אכּרים, חפשו בנהר, ובסביבה, לא סימן ולא זכר! שהיה כאן מעשה־בריחה לא העלה שום אדם על דעתו, שכּן, לאמיתו של דבר, מתרחש שאדם מישראל בורח מאשתו, מהיכא תיתי, לא אחד בלבד ולא שנים בלבד בורחים, אבל אדם הקרוי אדם – אוכל תחילה את ארוחת הערב, ולוקח עמו קאַפוטאַ! מי זה מניח קערה מלאה שעועית עם עיסיות ובורח בלבוש של חול, קרוע־ובלוא?! ורחמנות גדולה, ממש צער הנוגע עד הלב, על העגונה המסכנה! וכי במעט עלה לה הדבר? חתונה הגונה, מלבושים, רח“ש… ולשם מי, ולשם מה? ארבעה שבועות ראתה חיים עם בעלה! ואילו חיים ראתה עמו! על כל שונאינו חיים כאלה! נתנה אמת להאמר, הוא לא אמר לה שום דבור של רעה, אבל גם לא שום דבּוּר של טובה, אלא כל הזמן אותם שני הדבורים של שגעון: ״זה לא זה!” גם בלאו הכי היתה מצטערת עמו, המסכנה, צער גדול בכל יום ויום, ועוד נגזר עליה להיות עגונה!

מה עושים? כותבים אל רביים; ואין זה מועיל! ושאלו שאלת־חכם, אם מותר לכתוב על כך ב“המגיד” …

רב אחד התיר לכתוב, רב שני אסר לכתוב; מילא, לשם התרת עגונה, נטלו לעצמם היתר וכתבו, אך כן יחיה, “המגיד” הזה, אם הוא יודע משהו! ומהיכן יהא יודע? אם הרביים לא היו יודעים!

לא כלום, כאותה אבן שצללה במים!

דומה, אבוד אבד? לאו! בא־נופל פתאום, כמן השמים, שליח מיוחד עם גט! שמא סבור אתה מרחוק? לא, דוקא ממרחק חמשה ועֶרסטים מאחורי העיר, מפיטשעֶבקי.

וכי אפשר היה שיעלה בדעתו של מישהו, שמשוגע כמותו יברח בסך־הכול מרחק חמשה ועֶרסטים? לא עלה כלל על דעתו של אדם, לחפש בקרבת־מקום כל־כך! אל הגט הוא מצרף עוד שטר־התחייבות על 200 זהוב בעד ההוצאות שהוציאה עליו. פרוע יפרע את חובו, כותב הוא, זהוב לשבוע, ועל־כך הוא משעבד לה את כל הנכסים! את הזהוב הראשון הביא לה השליח!

בעוד כמה שבועות בא הוא עצמו וביקש אף מצא לו שוב מלמדוּת.

– משוגע – שואל אני אותו – לשם מה באת, לא יכולת שם להיות מלמד?

– התגעגעתי, אומר הוא.

– על מי?

– על בית־העלמין בכאן! – אומר הוא. והוא אומר את הדבר הזה במין כובד־ראש כזה, שחלחלה עוברת בעצמות! שמעת דבר כזה, שיהא אדם מתגעגע על בית־קברות? הוא מתגעגע! ואין הוא אומר דבר־שקר, חלילה!

לאחר מעריב הוא יוצא מדי לילה בלילו מאחורי העיר ומתהלך מסביב לבית־העלמין! כוהן הוא, להכּנס אסור לו, והריהו מתהלך מסביב לגדר ומסתכל מרחוק במצבות!

מה מין צרה צרורה, מהרהר אני, היא זו? שמא מין סגולה לבנים? ושמא נעשה מקוּבל? ואפשר גם מכשף!

מה אומַר לך, כבר עלו במוחי רעיונות מרעיונות שונים, מי יודע ומי יאמר! או שהוא צדיק נסתר, או שהוא מוכר את נשמתו לגיהנום, וכי יודע אני? כד הוינא טליא שמעתי, שהמושך נר מחֵלב של נֵפל על פתיל של ציצית – נעשה רואה־ואינו־נראה, והאמינה לי, אילמלא ידעתי שהוא כוהן, הייתי בוַדאי סבור, שהוא התחבר אל חבר־גנבים והוא מחפש נפל מאחורי הגדר! גנוֹב, כמובן, ר' משה יוסלה’ס לא יגנוב, אבל נרות להמציא להם – אפשר כן… וכי מה אין יהודי עושה לשם פרנסה?!

אבל לא זה הוא הדבר! הרי הוא מסתכל כבר שבועות ומסתכל, ולא כלום: אין גניבה ואין פרץ ואין צוָחה! ואתה לך והבן…

כבר מבין אתה, מה פירוּשו של ״שגעון״? כשאומרים ״משוגע״ – האמן!

כך כך, ר' קרוב, משה’ל חבר שלי הוא, אני אוהב אותו אהבת נפש… אך משוגע, מסכן, הנהו… להשיא לו אשה קשה, מאד מאד קשה… מילא, אני אינני אומר לך,,לאו"…

רואה אתה, אם יש לך בשבילי שדוך…

אתם רוצים להקדים ולדאוג לכל דבר; את חייכם מקריבים אתם למען הילדים.

ואני אומר לכם: ילד ילד ומזלו שלו, ואם נולד בשעה שאינה ממוזלת, שוא כל דאגה ואין בה תועלת.

מפני מה אני בודד כל־כך, נע ונד כל־כך, ואין לי מקום להניח בו את הראש? ומהיכן אני בא ומגיע לכאן?

לא היה לי בית משלי בזאַוויחוסט? לא היתה לי חנות עם סחורה? והרי נוסף לכך הייתי גם מוליך רפסודות למאחר הפסח – בין שמים וָמים, ולסוכות הייתי חוזר הביתה ומביא מתנות מקניגסברג! והיו חיים שיש בהם טעם!

אבל ביקשתי להקדים ולדאוג לה לבתי…

בת־יחידה היתה לי, בבת־עין אחת ויחידה, וילדה – אבן טובה…

* * *

כשאמה שלה, עליה השלום, יצאה מן העולם, עדיין לא היתה לי שערה אחת לבנה בזקני, וכשהיו באים ומדברים בי נכבדות, היה בשרי נעשה חדוּדין חדוּדין… לרחל־לאה שלי לא אתן אם חורגת!

מגיעים הימים שלאחר הפסח, סוחרי־עצים מתכנסים ובאים, הכול מבקשים לזכות בי, מציעים לי ממון קורח. מכירים אותי שאני אדם מהימן ובעל־בית טוב על־גבי הרפסודת, ושאני יודע לקנות במקום הנכון ובזול – נוּ, וכי אצא להפליג בנהר ואניח את ילדתי יחידתי בידיהם של זרים?

* * *

והריני נשאר בבית ויושב בתוך חנותי שלי.

שפע של פדיון, אין צריך לומר, וַדאי שלא היה. איש רפסודות אינו סוחר. השכנים מושכים את הקונים שלי ומוציאים אותם מתחת ידי ממש, ואני נשאר עומד בפה פעור… והריני אנוס לפנות חלק מן הדירה ולהשכיר, ובלבד שנחיה איך שהוא.

אך התחרט, חס ושלום, אין אני מתחרט; ברעב, חס ושלום, לא נגוַע. כנגד זה אני סוגר את החנות עשר פעמים ביום ורץ הביתה, לראות כיצד רחל־לאה גדלה ועולה… והיא גדלה ועולה, בלי עין הרע, כעל שמרים – האם לכל פרטי־פרטיה: גומות־חן, ועינים טובות כל־כך, שקטות כל־כך – חציין צוחקות, חציין בוכות, וכולה כחולמת תדיר…

אל תוך החנות הרי אין אני רוצה להכניס אותה! בל אחטא בשפתי, כל אותה סחורה: עטרן לעגלות ועטרן למגפים, ושמן ומעט נפט, והקונים – בעלי־עגלות ואִכּרים. אין אני רוצה כלל, שתשמע היא את לשונם ודבּוּרם…

ולאחר מנחה־ומעריב! יכול שתהיה החדשה הגדולה ביותר בפוליטיק"י, ויכול לדרוש, להבדיל, הגדול שבגדולים מן המגידים, – אני נחפז ורץ הביתה אל הנחת שלי, אל נחמתי שלי…

ואני יודע, שכבר היא, ברוך השם, למעלה מבת שש־עשרה, אבל אני משים עצמי כמי שאינו יודע… אני משכּח דבר זה מלבי ומושיב אותה בחיקי… ומודה אני לאלהים, שאין הבריות מזכירים לי… נפש שקטה, אינה יוצאת מפתח הבית, ושכחו אותה הבריות… ואין מדברים בה נכבדות…

״הלואי להבא כך", מהרהר אני; אין אדם רוצה להשאר לבדו.

אבל מתרחש מעשה.

מספרים לי, כי ברֶנהולץ הצעיר, בנו של הקבלן, מתהלך, בשעה שאני נמצא בבית־המדרש למנחה ומעריב, לפני חלון ביתי… הוא מהלך ומתהלך, הבחור…

ובחור, עכשיו איני רוצה עוד להחטיא את שפתי, אבל – פרי יקר, אני אומר לכם…

מהרהר אני לעצמי: אני אדבר עמה, אזהירנה. שכן לדבר עמו, הרי זה כאילו להטיל עדשים בקיר, כשאומרים לכם – פרי מאותם הפירות!

אבל לדבר עמה אי אפשר…

– רחל־לאה – פותח אני. והיא פוקחת לעומתי זוג עינים טהורות, צנועות, עיני־ילדים בהירות כל־כך, ושואלת:

– מה, אבא? – ומיד אני אנוס להשיא אותה לענין אחר. וכי מי זה יכול להטיל חטיבה של בוץ וסאוב לתוך מים זכים וטהורים?

אך לישון אסור; אביה של בת אסור לו לישון…

ומקדים, כך נראה לי, הקדוש ברוך הוא את הרפואה למכה:

יום אחד, יום של יריד אצלנו, בא נכנס אלי ידיד ישן שלי, יחד מסדוּר אחד אלף־בית למדנו, אף הוא, לא עליכם, נתאלמן, אבל אדם בעל־כתפים, גבור שבגבורים, תופס עגלה מאחוריה ועוצר אותה ואת סוסיה. ״מה עושה אתה בכאן, אברהם־משה? הוא בא לראות כלה, חתול בתוך שק אין הוא קונה. ״נו?" ואומר הוא: ״נסעה דוקא היום, סחורה זו, לחתונה של קרוב“. ״יהודיה קשישה?” שואל אני; הרי אני יודע, שיש לו ילדים. אך הוא פורץ בצחוק, כל החנות מהדהדת: ״וכי מה? לבתולה אין לי כוח במתני?… אך הואיל ונסעה, ישא אותה הרוח!" זו לשונו שלו וזה סגנונו שלו.

אומר אני לו: אף אני יש לי בתולה.

״נוּ?, אומר הוא לי, הראה ונראנה״…

* * *

מה טוב מזה יכול להיות?…

אמנם, במקצת יותר מדי קרוב הוא… בסך־הכול כמיל אחד ומחצה… ובחור כגון ברנהולץ אפשר שישא רגליו ויגיע לשם ביום מן הימים… אלא מה, ינסה נא לטייל מאחורי חלונו של אברהם־משה, אברהם־משה יטול כלונס בידו, יצול מתוך עגלה… עדיין היה מחזיק סוסים בימים ההם…

ומודה אני ומשבח לשמו יתברך: יהודי כבד בכל טוב, בסך הכל שלושה ילדים יש לו; ועם בית, ועם פרנסה טובה בתוך הבית – אכסניה, ובית מלא כל טוב – ממש שומן ודבש… ומאות רבות ברבּית אצל אחרים… וכותבים תנאים; אלמן אינו שוהה שהיות הרבה – ומגבילים את זמן החתונה לא ברחוק־זמן… רחל־לאה שלי, כיאה לבת־ישראל, שותקת… בעינים מעט עצב, מעט פחד – כדרכה של נשמה כשרה. ורק ביום החופה, בזמן אמירת “אל מלא רחמים” לזכר אמה, פרצה, עלובה זו, בבכיה… ועוד היאך בכתה! מילא, העמידו חופה, אכלו את מרק־הזהב, רקדו רקוד של מצוָה, ולמחרת אני נוסע הביתה בלב קל. אמנם, כבר מתגעגע אני על הבת, אך כמה הוא כל המרחק כולו?

והדרך דרך־גרר – מחליקים על־גבי השלג בשלוָה ובקלות כל־כך – ואני עוצם את העינים; ואני מתנמנם, כנראה, ועולה הנהר ומשתפך לפני עיני…

מהרהר אני: סוף החורף… בעוד כמה שבועות יפשירו השלגים, והקרח יתבקע ויפליג בקעים־בקעים… ויפתח מרחב שכולו מים… ויבואו ויגיעו סוחרי־עצים ואני חוזר ונעשה מוליך־רפסודות, ושוב שמים ומים בלבד… חסל סדר עיירה ובוץ, חסל סדר חנות אפלה ודלוּת גדלה – יהיו חיים של טעם…

ואֵילו מתנות אביא לה, לרחל־לאה שלי, מקניגסברג…

אבל לא היה לה לבתי מזל…

* * *

הפשירו השלגים, נתבקעו והפליגו להם בקעי הקרח, אך עוד קודם שבאו והגיעו סוחרי־העצים, בא ונכנס בנו בכורו של חתני – בחור כבן שש־עשרה, גדול וחזק כאלון, ומגושם ובעל קול עבה וגס, ולא חכם ביותר…

הוא בא ונכנס בלא אמירת שלום, בלא בוקר טוב, ודופק בקת של השוט על הקרקע.

– מפני מה זה רימית את אבא שלי, מה?

– במה – שואל אני – רימיתי אותו?

יודע אני, שמסרתי לה את התכשיטין של אמה, ונדוניה נתתי לה יותר ממה שהייתי רשאי ליתן על־פי מצבי ומעמדי, ומחצית החנות רוקנתי למלבושים בשבילה.

– נתת לו – אומר הוא בקולו הגס – חולנית לאשה… עור ועצמות – אומר הוא – גע בה ועצמותיה מתפקקות…

מחשיך לי, מן הסתם, אור היום בצהרים ומניח אני הכול לרחמי שמים, וקם ונוסע אל חתני שלי.

אני בא ונכנס: אברהם־משה שלי יושב בכתפיות סמוך לתנור ומתחמם, וידיו נתונות על אחוריו… אין הוא קם אפילו ממקומו, בעיניו שלו הוא דוקר אותי, והיא – צלה של רחל־לאה… ומיד משרואה אותי היא נופלת על צוָארי בבכיה גדולה כל־כך, בבכיה גדולה כל־כך – – – ופתאום מרגיש אני, היאך ראשה צונח ונופל על כתפי –היא מתעלפת…

אני נושא אותה אל החדר השני, – אין אני מרגיש כלל מה אני נושא, – משכיב אותה במטה, ומתיז עליה צוננין – בקושי היא מתעוררת.

– בתי שלי – מרכין אני את עצמי אליה – הוא נוהג בך מנהג רע?

– לא – אומרת היא, כל עוד יש בה כוח להוציא הגה מפיה – וקודם לכן, כשהייתי בריאה, וַדאי שלא…

– אין נותנים לך לאכול כדי שביעה?

גם זה לא. היא היא בעלת־הבית כולה, וכשאני מתבונן על סביבי, רואה אני מזווה פתוח: כלי־זכוכית גדול מלא מליחים כבושים, לשון מעושנת, קדירות־חרס מלאות שומן, הלואי על כל בנות ישראל…

– אלא מה, בתי?

– אני מתגעגעת…

– על מי, על מה?

– על הבית, – אומרת היא, – אני רוצה הביתה…

והיא כובשת פניה בכר ובוכה, ובוכה בשקט כל־כך בכיה נלבבת כל־כך… ומתחננת, שלא אניח אותה לבדה…

והיא מרימה ראשה – כצפור רופפת – ומתחננת:

– השאר אתה לפחות אצלי, אבא!

ומה סבורים אתם, הרבה שקלתי בדעתי? חס ושלום! במשך שבועות שלימים הייתי חולם, שאני מפליג ברפסודות על־פני הווייכּסל. ופתאום – נעקרה המחשבה מן הלב! אני תופס עגלה, ממהר ונוסע הביתה – מוכר בחצי־חינם את החנות עם הנחלה וחוזר לשם, נכנס לגור אצל חתני שלי. אמנם, הוא מעקם את חטמו על־כך, אך מי זה ישים לבו לדבר…

וסבורים אתם, שהועיל הדבר?

ותּרתי על חיים למען עצמי… על בן זכר, על קדיש ותרתי… חסל סדר רפסודות, חסל סדר בית וחנות! הכול בכול, ובלבד לשמור עליה, על הבת האחת, להציל אותה… והיא? דועכת, עלובה זו, כנר הדועך…

על זרועי שלי את עיניה עצמה – – –

כשילד נולד בלא מזל…

* * *

עיקר שכחתי…

סבורים אתם אולי, שלא מצאתי אצלה מתחת לכר מכתבים מבּרנהולץ?…

היא אפילו לא פתחה אותם.

אני נמצאת כאן זה היום השלישי, ורופא עדיין לא ראו עיני.

אתמול טיילתי עוד בגינה: חברותי החולות מסַפרות, שהרופא הוא רופא טוב מאד, מרפא יפה מאד, אך עצבני הוא, מניע ידיו בחפזה, ולפעמים עיניו נעשות חדות עד כדי כך, שנדמה הנה הוא דוקר ופולח בהן את האדם. ואם העצבנות תוקפת עליו ביותר, הוא נעלם לשנים־שלושה ימים וחוזר נרגע…

הן אומרות, שהוא מאוהב באחות הרחמנית שלי. ואמנם יפה היא, בלונדית בהירה, ריסים ארוכים לה, תמיד מוּרדים.

מי יודע, אם אין היא מסתירה מתחת לריסים את השלהבהבות הטובות ההן; הבלונדיות מתיזות לפעמים ניצוצות של זהב.

אני מציעה לאחות הרחמנית, שהיא תקרא לרופא אחר, ואני אומרת לה, שיש ביכלתי לשלם. משיבה היא בוַדאות:

– היום או מחר הוא בא.

– אך שיהא רופא נעלם מבית־החולים?

משפילה היא עוד יותר את ריסי עיניה:

– מי יודע, מה מכביד לו לאדם על לבו…

– ומה הוא עושה אז? הוא שותה?

היא אינה משיבה; יוצאת בחשאי.

היא אותו גם כן אינה שונאת.

* * *

כשביקשתי מן האחות הרחמנית עט ודיו ונייר, שאלה אותי, אל מי אני רוצה לכתוב:

– אל חתן?

– אני אין לי חתן – משיבה אני – אני אוהבת את כל הגברים במידה שוָה.

– זכרי, היכן אַת נמצאת!

שוב לא אשכח, מפני שקשה לי לרדת מעל המטה. אני רוצה סתם משהו לכתוב. משהו על עצמי. הגברים אוהבים רק דברים בדויים. הבה אכתוב פעם, מאחר שאין לי עם מי לדבר, משהו אמת על עצמי.

* * *

צריך לרשום, היאך הגעתי לכאן.

כשה“דוֹד” החדש קנה אותי והביאני לביתו, צעק אל תוך החדר הסמוך:

– כוס טיי!

ואמר לי לשבת.

אני מתבוננת מסביב – אולם, רהיטים מרופדים. פסנתר. כאן יהיה שמח יותר. בחדר הסמוך מתחיל מישהו סוחב רגליו באנפילאות; מתנודדת על כרעיה ונכנסת ה“דודה” – מנגנון גדול של בשר, וכוס הטיי בידה. היא מעמידה את הכוס לפני, מביטה עלי רגע בעינים כבויות, מתקרבת יותר, מציצה אל תוך פני, מגביהה באצבעותיה השמנות את עפעפי ומתבוננת בעיני, מפשילה פתאום את חולצתי בסמוך לצוָאר, מרכינה אלי את ראשה, נרתעת לאחור וצועקת אל הדוד:

– בהמה!

קופץ הוא מעל־גבי הספה:

– מה קרה?

– אל תשאל. קח ולך אִתה בזה הרגע אל הרופא; יבדוק אותה ויוציא תעודה. שאם לא כן ההוא לא יחזיר לך את הכסף!

וחוזרת ויוצאת עם כוס הטיי.

הוא מצטדק לגבּיה, אל תוך גבה הרחב:

– מי זה פילל – סבר־פנים צנוע כל כך…

ועלי הוא מתכעס, ופניו מתמלאים דם:

– הוי, יכנס הרוח באבי־אבי־אביך…

– מה שהוא מקלל את אבי שברח, זה שאין אני מכירה אותו כלל, דוקא מהנה אותי. אבל הוא רץ ונגש אלי באגרופים. הדודה הרגישה בכך, נעצרה על הסף, פנתה לאחוריה:

– אל תגע! סחורה שנגעו בה אין מקבלים בחזרה…

ה“דוד” מציית. אינו נוגע בי, אבל הוא מקלל אותי ואת אבי גם יחד… בנוגע לאבי שלי, כאמור, לא איכפת לי… אותי עצמי גם כן התחלתי פתאום שונאת; אני נהנית מקללותיו שלו. יהי רצון – מהרהרת אני – שתקיימנה כולן! – במהרה ומיד, אבינו שבשמים! – מתפללת אני כלפי מעלה.

ורופא בודק אותי, ומצלצל מיד הנה… ובאים לקחת אותי…

* * *

ביקשתי שיתנו לי מראָה קטנה; האחות הרחמניה מנידה ראשה באי רצון; אך נתוֹן היא נותנת. טובה היא, האחות, מאד טובה…

פני הצנועים עוד נקיים הם…

* * *

– מפני מה אין בא אליך שום אדם? – שואלת האחות הרחמניה.

– אין לי שום אדם…

– אין לך אב?

– הוא ברח למקום שברח… אין אני זוכרת אותו, שום אדם אינו מזכיר אותו… אפשר אינו עוד בחיים.

– ואחים, אחיות?

– אני הייתי הילדה הראשונה והאחרונה לאמי…

ומתפלאה היא:

– היית?

מביטה בי הרבה, הרבה, ודעתה מסכמת במקצת עם לשון־העבר של “הייתי” ומוסיפה ושואלת:,״ואֵם״…

פונה אני ומסתובבת אל הקיר ומתייפחת.

״ואֵם״…

עוול הוא! לא הייתי צריכה כאן את שמה להזכיר, כאן את שמה לרשום… מה לה, לכשרה, לטהורה, לקדושה, ולמקום הזה? אך למחוק אותה אין אני יכולה, אין היד מצייתת…

הנה היא מונחת חסרת־ישע, היד הזאת, מתחת לשולחן הקטן… כחלחלת, עם נקודות נקודות אדמדמות…

* * *

וסבורה הייתי, שהדבר הזה ימָנע ממני…

כשנעשיתי חוטאת בגופי, חזרה נשמתי אל אלהים. בגימנסיה שמעתי מפי חברים וחברות כל כך הרבה דברי־רוע ודברי־שחוק על אלהים, וכל כך הרבה קראתי כנגדו בספרים. ולאחר ששקעתי בחטא – הוצאתי והשלכתי הכול מתוך הראש ומתוך הלב והתחלתי מתפללת. כל התעניות התעניתי, ביום הכפורים הסתגרתי על מסגר, לשום אדם לא הנחתי להכּנס… וכל־כך הרבה צדקה פיזרתי לשם כך, כל המתנות שהייתי מקבלת; כל השמלות שהייתי חדלה מללבוש נתתי לחברות עניות. וכל הזמן הייתי מתחננת: אב רחום, אני חוטאת, אני קבּלתי בירושה דם רע וחוטא, – יסרני במה שתרצה, קח אותי כולי, ורק זה לא, זה לא!

הוא איננו טוב!

ואפשר אני עצמי אשמה בדבר. לא הייתי צריכה לתת שמלותי לחברות, שתמצאנה חן יותר ברחוב… צריכה הייתי לתת במתנה לאלמנות, ליתומות: לחפש ולמצוא לפעמים כלה עניה ולתת לה שמלה לחופתה…

עכשיו כבר אהיה יודעת, ובלבד שהרופא כבר יבוא, ובלבד שאצא כבר מכאן.

ואפשר מגיע לי הדבר הזה בשל מותה… לא יכלה לשאת זאת, הכשרה, הקדושה…

המלה הזאת, הנדחקת מן הלב אל השפתים, אינני רוצה לבטא אותה, לא ארשום אותה עוד כאן.

* * *

סוף סוף בא הרופא…

שחרחר, מעט מוכסף. משקפים של זהב תלויים על חוט. זקנקן מחודד, שאינו פוסק מלמרוט מתוכו. בעמדו עם האחות הרחמניה, הוא אוכל אותה בעינים, והיא רק מסתמקת במקצת ומוציאה וחוזרת ומוציאה ידה מתוך ידו.

הוא מלחש לה:

– הכול תלוי בך! רק בך!

היא אינה משיבה ודוחפת אותו אל מטתי.

אף הוא משתומם:

– טאַקאַ סקרומנאַ נאַ טוואַרזשי! (כל כך צנועה בפניה)

– פנים של קדושה! – מוסיף הוא.

– פה דובר נאצה! – נוזפת בו האחות.

– סליחה! – ומתחיל בודק אותי.

בצאתו לאחר הרישוּם, הוא סח אל האחות בעברו את הסף:

– מלאה רעל.

נשים שכמותי יש להן אזנים חדות־השמיעה…

– טוב מאד: אזכה לראות נקמה בעצמי…

דבר אחד רק: על הפנים צר יהיה לה, אף־על־פי־כן…

* * *

פנים יש לי משל ההיא, שאין אני רוצה להזכיר אותה כאן… מן הקדושה, שלא יכלה לשאת את חרפתי ואת חטאתי ושבקה חיים…

דמי החוטא ממי הוא בא?

בוַדאי מן האב שברח…

אני נזכרת, הקשבתי פעם בהסתר לשיחה בין שני חברים־תלמידים בגינת הגימנסיה. הם ישבר על הספסל, ואני התקרבתי מאחוריהם, אחד מהם, זה שמצא חן כל־כך בעיני, רציתי לתפוס אותו מאחוריו ולהסתיר את עיניו. ושומעת אני, שהשני אומר:

– אוי, כמה אני אוהב את מאַניה!

בזה נתכוון אלי. וההוא, שאני כמעט אהבתי אותו, משיב בצחוק:

– אמנם, כן… אבל כעץ כן פריו…

* * *

– רוצה אַת לשמוע, אחות? מפני מה אַת כל־כך טובה אלי, אחות?

– אַת בוַדאי סבלת כל־כך הרבה…

– הריני אומרת לך אמת לאמיתה: לא רק סבלתי… היתה שמחה גם כן… אפילו יין שאַמפאַ"ן…

– אַל תספרי על עצמך רעות, אַל תשימי עצמך חוטאת. בטוחה אני, שעשו בך…

– מעשה אונס? אמנם כן. בגימנסיה, המורה לדת!

– אי־אפשר! – קופצת היא ממקומה.

– לך, אחות, שקרים לא אספר. כאן, בייחוד, אין אני אומרת ואינני כותבת שום שקרים. לשקרניות עושים אותנו הגברים… אבל זה לא היה אלא התחלה בלבד… וגם – רוצה אַת לשמוע, אחות?

–מוכרחה לשמוע.

״היא מוכרחת!"

–יותר אשם בזה הוא דמי, הדם החוטא שלי. הרי אני ידעתי, שהוא רוצה אותי ל… היא מניחה את ידה על שפתי, והעינים מתחננות:

– אל תבטאי!

– קראתי את הדבר, כמו בספר גלוי, על פרצופו השחום־היחום, בעיניו הלוהטות הפראיות, שבהן היה מביט בי… בידים השלוחות ובאצבעות הרועדות, שבהן היה ממשש מסביבי את האויר… בנשימתו הלוהטת, שהיה מַשיב עלי בפגישתנו בפרוזדור…

– ואַתּ?

– ואני הייתי קודחת לילות שלימים מפחד־מות מפני הדבר היכול לבוא, העתיד לבוא והחייב לבוא…

– אהבת אותו?

– שנאתי אותו…

אין היא מבינה את הדבר.

– דם חוטא, אחות!

– ידעתי, והתחלתי מהלכת לבדי לעת־ערב בגן־העיר, שבו היה הוא מטייל לפעמים. הייתי יושבת באחת השדרות המרוחקות ביותר, והייתי מצפה לו, שמא יפגשני…ישבתי וקדחתי…

– מפני מה לא גילית את סודך לפני אמא?

– לפני הקדושה? בשום פנים לא!

– ולפני חברה?

– לא היתה לי חברה… הכול נמנעו מלהפגש עמי… בוַדאי בגלל אבי…

ופעם אחת – הוא הולך!

יוררת עלי אימה ואני נופלת על ספסל; הוא עובר על פני אינו רואה אותי; בצלה של אַקאַציה ישבתי… הוא עובר על פני, ומתוכי, בלא ידיעתי, פורצת ובוקעת צעקה זרה, צרודה, וכלל לא קולי שלי! הוא חוזר, מכיר, וצועק גם הוא צעקת־פראים כזאת… אך בקול רם עוד יותר! אימה קרה חולפת בכל גופי… וכבר הוא על־ידי…

כחית־פרא מנהם הוא. בידים טרופות הוא קורע מעלי את המלבושים, צורב אותי בנשימתו, נועץ בי, אגב נשיקה, את השינים…

ואני, מתוך גועל ומורא, מתגוננת, מתגוננת בשינים, בצפרנים, מתפתלת כמו נחש, ועמוק־עמוק בלב בוער כמין מכווה־אֵש הרצון – שהוא ינצח…

הוא מנצח, והאַקאציה מגינה על שנינו בשלגגים שלה… לשוב הביתה כבר לא יכולתי…

– מפני מה? אֵם סולחת הכול…

– אחות! לא יכולתי לבוא אליה חַטאה… בשום אופן לא. מוטב היה לי למות! לא יכולתי כלל לתאר לעצמי, שאטמא בנשימתי החוטאת את האויר שהיא נושמת… אסור לי להיות עמה בחדר אחד! דבר זה הרגשתי, ידעתי!

הביתה, קרועה, שרוטה, ושלגגי האַקאַציה פזורים עלי, רצתי אמנם, אך עד אל החלון; אל השמשה את שפתי הידקתי…

בחדר ליד השולחן ישבה, הכשרה, הקדושה, לאלהים התפללה… שפתיה מיללו בוַדאי: אבינו שבשמים, האב הרחמן, רחם עלינו… רחם כאב המרחם על ילדיו… אבינו שבשמים…

– אצלכם גם כן אומרים כך?

היא משתוממת! כמה גדולות ועגולות נפקחו עיניה! ואני ברחתי, אחות…

– להיכן?

– מן העיר, אל העולם… הרחק והרחק יותר ממנה; שלא לפגוע בכבודה, שלא לבייש אותה… מוטב שתהא סבורה, אבוֹד אבדתי, חיה רעה אכלתני… הרחק־הרחק מאחורי העיירה נפלתי על הכביש…

ועבר מישהו, אולי אבי־מולידי עצמו…

– מה אתּ סחה, ילדה!

– יכול להיות…

אדם זקן, שעיניו עיני חתול, התעכב, הרים אותי והכניסני אל תוך העגלה… ובדרך בפעם השניה התעלל בי… אל תחנת הרכבת נסע, כרטיסים קנה, הביא אותי לכאן, החזיק אותי אצלו במשך זמן, ואחר־כך מכר אותי…

חיורת, מזועזעת, רוצה היא להתרחק…

– חכי, אחות, שמעי הכול עד הסוף! הרי את מוכרחת!

והרי היא מרכינה ראשה ונשארת.

– היא, הכשרה, הקדושה שלי, נודע לה הכול, הלכה אחרי בעקבות שגילתה, ונפלה – ומתה…

והיא קבורה כאן, בבית־העלמין בעיר זו…

אני ידעתי ולא באתי, ועל ערש־הדוָי לא עמדתי… לא אני עצמתי לה את העינים… אחרי מטתה לא הלכתי, את קברה לא ראיתי…

לא יכולתי; אין אני יכולה, אין אני רשאית!

ועבוֹר עברתי מיד אל יד, מבית אל בית, וגם – שתיתי הרבה…

* * *

הרופא יש לו גם כן ידים טרופות־טורפות ואצבעות ארוכות, וממשש גם כן את האויר מסביב לאחות הקדושה.

אחר־כך רק הוא בא אלי.

– כבר, הפנים נדבקים גם כן – אומר הוא אל האחות בלא סימן של רחמים.

היא מושכת בינתים ומוציאה את המראה הקטנה מתחת לכרי, אני רואה ומשימה עצמי כלא רואה…

* * *

היום אמר, שהדבר לא ימשך עוד הרבה…

– ילדה – אומרת היא אלי לאחר שהלך הוא – הגיעה השעה ל“השתוות” – להשלים עם האלהים…

– אילו – מוסיפה היא בעצב – אילו היית מבנות דתנו… והיא מספרת, כמה טוב וכמה רחמן הוא האלהים שלה. הכול מוחל הוא… ובלבד שיעשה האדם תשובה, ובלבד שיתחרט חרטה גמורה… הוא בעצמו ובכבוהו פותח את שערי השמים…

– אינני רוצה לבוא אל השמים, אחות!

– מ–מה?

־ שם נמצאת אמי! – צועקת אני. בתוך פחד־המות שכחתי והזכרתי את שמה.

היא עומדת רגע ויוצאת מרוגשת ולאט מתוך החדר, ומתעכבת על הסף ואומרת:

– אף־על־פי־כן, חשבי על כך, ילדה… וחוטפת ושמה כפות ידיה על עיניה ונעלמת.

* * *

– אני מהרהרת.

לילות שלימים מהרהרת אני. אני ישנה כל־כך מעט וכל־כך רע…

אך לא הרהורים של חרטה ותשובה מהרהרת אני…

לגיהנום לרדת רוצה אני… אִתה לא להפגש! ואת עצמי אני כל־כך שונאת, כל־כך שונאת! בי בעצמי הייתי רוצה לראות נקמה עולמית… אין אני רוצה לעשות תשובה. אני חדלתי כאן מלהתפלל, חדלתי מלבקש משהו מאלהים… אילו יכולתי להרגיזו עוד יותר, הייתי עושה כן; שיענוש עונש גדול עוד יותר, קשה עוד יותר!

בפחד־מות מהרהרת אני, אבל בענין אחר לגמרי.

אני אמות כאן, ויקברו אותי בעיר הזאת.

בכברת־אדמה אחת להיות קבורה עמה אין אני רוצה… האדמה הזאת, שהיא קבורה בה, אין אני רוצה לטמא אותה… בשום אופן לא…

לצאת מכאן אנוסה אני, לברוח למקום שאפשר לברוח.

* * *

– דוקטור, רשום שיוציאו אותי מבית־החולים…

– אדרבה, נסי אם תוכלי לרדת מעל המטה…

– דוקטור – מפסיקה האחות – מוטב שתרשום לה תרופה לשינה, היא ישינה מעט כל כך ורע.

הוא רושם, והיא מביאה לי –

מורפיוּם.

– זהו סם נורא, – אומרת היא, – יותר משתים שלוש טפות בבת־אחת – ישמור אלהים!

והבקבוק תמים כל־כך ולבן, וקרניה של החמה השוקעת משתעשעות בו…

קצת הרחק מכאן בגינה צפור מצטפצפת…

אני לא לקחתי טפה אחת מסם־השינה ולא עצמתי עין…

בבית־הקברות היהודי להקבר – לא ולא!

ומיד למחר:

– אחות!

– מה, ילדה?

כמה רחמים יש בשביל ההולכים למות!

– שלחי לקרוא כומר…

– מה פירוּש הדבר?

– אני רוצה לקבל את דתך.

היא איננה מאמינה; אני חוזרת ואומרת:

– אני רוצה אל אלוהיך, אל אלוהיך הרחמן…

שמחה קפצה עליה, כחץ מקשת רצה היא; וקול מתוכי צועק, איני יכולה להתאפק:

– מהר יותר! אסור לי להיות קבורה בבית־העלמין היהודי… בשום אופן לא!

למזלי, כבר אין היא שומעת את דברי.

ועוד באותו יום נעשה הדבר…

קודם המיתה מזדרזים; שלא לאבד נשמה…

בא למחרת הרופא, כבר הוא יודע ומטיל אלי דבּוּר לצד המטה, בעמדו עוד בפתח:

– פאַסקוּדטסבו! (טינופת)

איך זה לא הכרתי מיד, שיהודי הוא? ומה לו ולאחות הרחמניה הקדושה?

– חזירות כזאת קודם המיתה!

– שתוק תשתוק! – נוזפת בו האחות.

יהודי! יהודי! כך נוזפים ביהודי… והיא מטילה לצדו מבט מלא איבה… ומה יפה היא בכעסה.

אבל הוא אינו יכול לשתוק; קצף נתַּז מתוך פיו:

– אילו על סף החיים… בשביל בחור… אילו התאהבה…

– כך היה אצלך המקרה?

אינני מכירה את קולה; לחישת נחש…

הוא אינו נרגע:

– ואם בשביל קאַריֶרה?! לא כדאי לשם שטוּת, לשם אידיוטיזם כגון דת, לסבול כל ימי החיים…

– שתוק!

בלשון “אתה”!

מתעוררים בי רחמים על הרופא, הרועד בכל גופו מהתרגזות.

– חבל – צועק הוא צרוד – חבל!

חבל לו, לרופא, שאין אלהים, אין שמים ואין גיהנום; שכל זה אינו אלא קורי־עכביש בדויים, לתפוס בהם נשמות־זבובים… למעני אני, ולמען כיוצאות בי, ראוי היה שיהיו קיימים שמים ואלהים בתוכם, ואלהים שהוא עונש בכל חומר הדין. בשבילנו צריך להיות מוכן גיהנום בוער, עם דוָדים של זפת רותחת, ואש תמיד מתלקחת תחתיהם, אש תמיד תוקד ולא תכבה…

הלוַאי, דוקטור!

ומסתכל הוא בי מבולבל ובורח.

* * *

האחות הרחמניה עשתה את חובתה ומודיעה למקום שהיה צריך להודיע, שהרופא, הוא עצמו מומר, מנסה להרחיק נשמה מן הדת הקדושה. וכבר היא באה אלי עם רופא אחר.

זקן הוא, ראשו הקרח מרעיד, ועיניו מחייכות. עיניה שלח אדומות ותפוחות – לא ישנה, אף־על־פי־כן! עיניו הזקנות מלטפות לטיפה טובה כל־כך את הפנים…

– ״גרוע יותר!" – לא נכון,מכול וכול! לחינם הפחיד אותך ידידי הנלבב הרופא… שלכם כל־כך אדוקים. ומוזר הדבר – המומרים דבקים עוד יותר בדתם הקודמת… לא מופלא הדבר, אחות?

היא שותקת.

– האמונה מתעוררת בהם עוד ביתר תוקף…

– אבל – פונה הוא ואומר אלי – לאמיתו של דבר היינו הך… אלוהינו הוא אלוהי כל הבריות, ורחמיו על כל מעשיו במידה שוָה. ואין הבדל, מאיזו דת… אב אחד לכולנו בשמים… ולכל אדם, אם התייחדה נפשו עם האלהים, פתוחים שערי השמים… במוקדם או במאוחר…

הוא רושם תרופה חדשה, מחייך ויוצא – אני מעכבת את האחות. ובאימת־מות שואלת אני אותה:

– אמת מה שאמר הרופא?

– אמת, ילדה!

– ושום חטא אין בכוחו להוריד אל חגיהנום לעולמי עד?

– שום חטא? כן, יש… למשל, מי שמאבד עצמו לדעת… מת בלא ודוּי, ואינו זוכה לקבורה כדרך הנוצרים… קבורת־כלב הוא נקבר…

– אני רוצה לישון, אחות!

היא נושקת לי על המצח (אין היא מתייראת), יוצאת מן החדר ואני חוטפת ולוקחת את בקבוק המורפיום.

– לעולמי עד אל הגיהגום! לכל הדעות! עם אמי (בפעם האחרונה הזכרתי עכשיו את שמה) לא אפגש בשום מקום…

* * *

אַל תאשימו שום אדם במותי!

* * *

גדולה חשיבות, שמקרבת את בעליה אל השררה! 

רבון העולם מקדים רפואה למכה: הוא ברא את הגלות, והוא ברא את המטבע, שממתיק את מרירות הגלות, וברא את החשיבות, שיש לה פעולה אפילו אצל נקי־כפים. 

לשאת חן־וחסד חייב אדם מישראל! 

הנה אמי שלי, עליה השלום, נשאה חן־וחסד אצל זקן הכמרים שלנו… הבריות מעולם היו להם פיות, והיו מרננים. פיותיהם של ישראל לא יסכור שום אדם, אך כן יאיר מזלי, כשם שאמי היתה יהודיה כשרה וצנועה… 

ראשית, פרנסה: אל התיפלה הזאת, שזקן־הכמרים משמש בה זקן־הכמרים, שייכות אצלנו שתים־עשרח חנויות, והיתה אמא, עליה השלום, מַחזקת חנות אחת בשביל עצמה, ואחת־עשרה היתה משכירה, ולא הפסידה בזה, כמובן, ולא כלום. וכיום הזה, מזמן שאמא, עליה השלום, נפטרה לעולמה, מחזיק אני את החנויות הללו! 

וגם אני עושה כן: אחת אני מחזיק בשביל עצמי, אחת־עשרה אני משכיר. 

אין צריך לומר, שה“עולם” אינו טומן ידו בצלחת: שנה שנה, משמגיעים ובאים הימים שלפני חג יוחנא הקדושה, מציפים את זקן־הכמרים במכתבים, בהוספות, אך הוא אינו משיב לשום אחד מן הכותבים. כשבאים אליו הביתה, או כשנטפלים אליו ברחוב – אדם פשוט וצנוע הוא, ומניח שידברו אליו – משיב הוא: בנה של דבורה כבר יש לו ה“ייזוֹבקה” – אמא שלי, עליה השלום, שמה היה דבורה־רחל, והריהו אומר בקצוּר דבורה, ו“הייזובקה” בלשונו היא ה“חזקה” שלנו; כשהם לוקחים מאתנו מלה אחת, הם הופכים והופכים בה ועושים אותה תל־עולם! 

ניסו אפילו לאכול קורצה, לכתוב אל האפיסקופוס, אבל אצלם, להבדיל, יש אחדות, משיב האפיסקופוס בקצירת האומר ושולח בחזרה אל זקן־הכמרים! 

עוד ניסו אחר־כך להסית את ה“עירוניים”. היות, זקן־הכמרים מעמיד בדיל־הדל את הכנסיה, ואף בזה לא פעלו ולא כלום. אצלם מי שהמרות בידו – בידו היא, ולא כל הרוצה בא ומתערב בעניני דת, וכל יום שמכריזים עליו שהוא חגא – חגא הוא, וכל דבר שעושה זקן־הכמרים – עשוי ושריר וקיים, ועוד מנשקים את ידו. 

רב משלנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אילו ניסה לעשות כדבר הזה! היו משלחים אותו, בלא זקן ופאות, למקום שהפלפלין גדלים! 

אדרבה, ינסה נא ויחזיק “בעלת־בית” מעין זו שזקן־הכמרים שלי מחזיק בביתו! 

כללו של דבר, יש ברוך השם פרנסה! 

אך פרנסה עדיין אינה עיקר הדברים. קודם־כל – פרנסה מן השמים היא, ומה אני עושה אם זקן־הכמרים נמלך בדעתו וקם ונפטר לעולמו? הרי הוא כבן שבעים שנה, ואפשר כבן שמונים. וכי מה, סבורים אתם, עתיד העולם לחזור חלילה לתוהו ובוהו? עדיין יש לי כולי האי בטחון בשמו יתברך, שלא אֵאָנח אפילו אנחה אחת – העיקר הוא, הטובה שאני יכול לעשות לפעמים לאדם מישראל על־ידי כך שאני חשוב ומקורב! 

ושמעו נא מ"עשה שנתרחש:

* * *

אשה יש לי, שתחיה ותהיה בריאה ושלימה, שהיא באמת חכמה גדולה, פקחית באמת, ממש מחוכמת. הרי אין צריך לומר, שבפניה לא אוֹמר לה דבר זה; בפניה, ולא כל שכן אם ישנו מישהו מן הזולת, הנני אני הגבר, והיא סותמת פה! אין אני אוהב, שתהא האשה חובשת את הספודי"ק! אך לכם הרי אני רשאי לומר: יש בה, בלי עין־הרע, שכל בשביל ללכוד עשרה גברים בשק אחד! 

מלתא זוטרתא, טריינה־ביילה שלי! 

עומדים אנו, אני וטריינה־ביילה, כך סתם בחנות; היום יום־קיץ היה. קונים בימות־הקציר אינם מצויים, אי אתה מוצא אכּר אפילו בשכר מיליון – ועומדים אנו כך ומביטים שנינו אל הרחוב, אל ביתו של זקן־הכמרים ממולנו. 

פתאום תופסת אותי טריינה־ביילה בידי. 

– שומע אתה – אומרת היא – משה, אצל זקן־הכמרים הדברים אינם בתכלית הפשטות! שם נעשה איזה מעשה. 

– וכי מה ראית?

– ראשית – אומרת היא – הוילאות מורדים. 

אומר אני: מפני החמה. 

אומרת היא: לא, אתמול גם כן היה יום חם, והוילאות היו מבודרים, אפשר היה לראות איך “בעלת־הבית” השמנה מתהלכת יחפה ומנפנפת ומנפנפת בלי הרף במניפה, מחמת החום. 

– והחלונות – אומרת היא – סגורים. 

אומר אני: מחמת האבק. 

– אתמול – אומרת היא וטוענת כנגדי – היה אבק גדול יותר, והחלונות היו פתוחים! 

אם כן, מה אירע?

אבל היא ראתה עוד, טריינה־ביילה שלי, שבכל פעם מופיעה בעלת־הבית על הסף, מחזיקה מאחוריה את הדלת סגורה, מסתכלת בכל הצדדים ונעלמת שוב. 

– היא מצפה בוַדאי לאורחים, – אומר אני. 

אומרת היא: לא, משהו נעוץ בזה! 

אומר אני לה: מה שעולה בדעתה של אשה פתיה! 

אף־על־פי־כן אני נגש אל פתחה של החנות, מתיצב על המפתן, ״בעלת־הבית״ מופיעה, ממהר אני ומסיר את הכובע, צועק לה מעבר לרחוב “בוקר טוב”, בלשון פּוילי"ש, והיא אינה משיבה לי אפילו מלה אחת, נעלמת וסוגרת בחזקה את הדלת. 

וכבר הדבר נוגע בנקודה שבלבי; טריינה־ביילה, כנראה, צודקת. 

בדרך הטבע שלה, אשה שקטה וצנועה היא; דרך־ארץ בפני בעלה יש לה, הָשֵׁב כנגד בעלה לא תשיב, אבל הצדק, כבר אני רואה עמה הוא.

וכבר אני מצטער על כך שאמרתי לה אשה פתיה, או אפשר לכלכנית, שוב איני זוכר בעצמי בדיוק מה אמרתי לה; אך מאי דהוָה הוָה, הרי לא אלך להתנצל ולהצטדק לפני אשה, והריני קם ויוצא אל הרחוב. 

אפשר, חושב אני, יודעים משהו ברחוב. 

אגב אורחא אני עושה הקפה מסביב לביתו של זקן־הכמרים, ורואה שמן הצד ההוא, בסמוך אל המטבח, עומדת עגלה. הסוסים מיוזעים, כמו מדרך קשה, עומדים מאחורי סולמות ולועסים שחת רעננה. 

מיד אני מכיר את הסוסים, אלה הם סוסיו של הלבלר מוולקוביסק – כפר הסמוך אלינו. 

הלבלר בא לעתים קרובות העירה, מתייצב לפני ביתי וקונה סחורה (ושלם משלם הוא, על כל שונאינו, רבונו של עולם!); לפעמים הוא בא אל זקן־הכמרים ומביא לו מתנות: ביצים, חמאה, תרנגולות, תרנגולי־הודו ואוָזים. לפעמים ארנבות גם כן – הלבלר הולך לצוד ציד! 

כללו של דבר – היום נסעה ונתייצבה עגלתו בחצרו של זקן־הכמרים. אם הביא מתנות – מה איפוא שמירת־הסוד הזאת? לשם מה מורדים כך הוילאות, ומפני מה ברחה כך בעלת־הבית מפנַי? 

והריני מתייצב וממתין למצליף.

בא המצליף ויוצא מן המטבח, מנגב לו בשרווּל את הפה. 

בוַדאי לאחר חתיכת בשר־חזיר הראויה להתכבד בה, אלא מה! ואני שואל אותו: יוֹנטעֶק, מה מעשיך בכאן?

אני מכיר אותו, את יונטעק זה. כשהלבלר קונה ועולה על העגלה, מקבל הוא שתִי־יי"ש, או סתם מטבע! 

עכשיו מסיט יונטעק את הכובע כלפי מעלה. אין לו כלל פנאי להסיח עמי! 

אבל אני נכנס בשיחה עמו אף־על־פי־כן.

– מה הבאתם לו לכומר?

שותק הוא.

– מתנה?

הוא שותק. 

– ביצים, תרנגולי הודו, ארנבות, חמאה? 

יונטעק שותק ופונה מעלי. 

ובינתים הוא מתכעס עלי ותופס את השוט. 

– אין אתה מסתלק? – אומר הוא. 

אמנם מרגיז אותי הדבר, שאין אני מצליח להוציא מפיו של גוי־שוטה זה מה שדרוש לי לדעת. אך מה אעשה? כנגד שוט מתנפנף וכלב מהבהב אין אני גבור! 

והריני פונה והולך אל הרחוב. 

ומוצא אני את הלבלר הווֹלקוֹביסקאי יוצא מבית־מזיגה. 

הוא מתנודד במקצת. הנה, הנה, מהרהר אני, הוא נופל, הכלונס הזה; ובאמת הוא גבוה ורזה, כמו כלונס… והעינים הקטנות, כמו שקדים, מעולפות דוק של שכרות. 

מסיר אני לכבודו את הכובע, ושואל אם הביא לזקן־הכמרים מתנה יפה. 

אומר הוא: מאד יפה!! 

ומחייך חיוך של גנב: מאד מאד יפה!! 

שואל אני אותו: מה? דברים לאכילה? 

אומר הוא: לא!

לשתיה? 

צוחק הוא שוב: לא! 

אומר אני: משהו להעמידו בתוך הבית?

מביט הוא בי שוב ומודדני מלמעלה עד למטה. 

– כן, – אומר הוא, – בתוך הבית, אך אין זה צריך להיות דוקא עומד. לפעמים, ובפרט בלילה, זה שוכב. 

ופורץ בצחוק גדול: 

– אוי, איזה שוטה אתה, שמואליק! 

מילא, חוזר אני ורץ אל זוגתי לחנות ומספר לה הכול, מלה במלה. 

מיד היא מסמיקה ומחוירה ושואלת: 

– לייבּל וולקוביסקאי יש לו בת?

– דומה עלי – אומר אני – כן! 

והיא צועקת: אם כן, הרי היא אצל זקן־הכמרים! 

ומיד לאחר שהיא צועקת כך, מזיזים את הוילון בחלונו של זקן־הכמרים, ואני רואה בעיני ממש צלה של נקבה, שמתהלכת בחדר. 

ואני בטוח, שאין זו “בעלת־הבית”! 

ראשית, הצל דק היה; שנית, חובשת “בעלת־הבית” תמיד מטפחת לראשה, וכאן נתגלו לעיני שערות מגולות. 

אם שערות מגולות – הרי זו נערה, וידוע יודע אני, שלייבּל וולקוביסקאי יש לו מאשתו הראשונה נערה שהגיעה לפרקה – ומיד באמת מחשיכות עיני! ראשית, לייבל, המסכן, ידיד טוב שלי, ואפילו משהו קרוב־משפחה, והשנית – בת ישראל. 

ורץ אני ישר אל שמעֵלקי סוחר־הביצים. 

– שמא יש אצלכם שתִי־יי״ש? 

– לחיים, לחיים! 

כבר נחר גרוני מן הספור הזה. 

כן, היכן עמדנו?

ורצתי אל שמעֶלקי סוחר־הביצים.

שמעלקי סוחר־הביצים הרי אתם מכירים אותו בוַדאי, כל־מום־רע הוא, שמעלקי זה, זולל וסובא, קצת דילָטור נוסף לכך, וכבר שלוש פעמים ישב, אך אשתו שלו, שפרינצה־בּיילה, אשה צנועה היא באמת, יהודיה כשרה לאמיתה, וסובלת ממנו צרות צרורות… גיהנום יש לה אצלו בעולם הזה! 

ושפרינצה־ביילה זו היא ידידה־שבידידה של אשתי, וללייבּל וולקוביסקאי היא קרובה קרובה ביותר, שני־בשלישי, נדמה לי. אלא מנַין, סבורים אתם, באה קרבת־המשפחה שלי עם לייבּל וולקוביסקאי?

מהרהר אני, שאם אירע משהו, בוַדאי בביתו של שמעלקי כבר ידוע הדבר. 

וכך הוָה. כבר היה כאן שליח מיוחד! מילא, שמעלקי הרי שמעלקי הוא, והריהו יושב לו על־יד השולחן ושותה טיי, אך סבר־פנים היה לו, על כל שונאי־ציון! כנגד זה שפרינצה־ביילה, באמת נאות הימנה מניחים בקבר! רק להתעלף מבקשת היא! ואין לי מה להתרעם עליה. יש להם בן להכניסו לחופה, נערה־בתולה אף היא קרובה להגיע אל פרקה, ולאחר הנערה באים שוב נערים! ואם מעט לה “יחוס עצמי”, של שמעלקי, עוד צריך להתרחש מעשה כזה! 

וכשרואה שמעלקי אותי, מיד הוא קופץ ממקומו: 

– שומע אתה, – אומר הוא, וקול יש לו כתוקע מתוך הבור, – שומע אתה, קח ולך אל זקן־הכמרים, שיוציא אותה! 

הנקל לומר: לך אל זקן־הכמרים. אך כיצד הולכים, אם הלה יושב סגור ומסוגר?

– אני נותן מאה שלימה לטובת התיפלה! ־ צועק שמעלקי. 

– מילא, – חושב אני, – נסה אנסה. 

– אך בשקט, אומר הוא. 

בשקט הרי בשקט. אפילו לא אכּנס לשם ביום. 

אני הולך לי אל בית־המדרש, לומד פרק משניות, ומתפלל מנחה, וקודם המעריב אני הולך לי אל זקן־הכמרים.

בדרך אני סר לחנות, לוקח מתחת לכנף הקאַפוטאַ סוּדר טורקי – את נשמתה מוכנה היא למכור, ״בעלת־הבית״, בעד סוּדר טורקי – והולך! 

אין אני זוכר אפילו, אם היתה זו מחשבתי שלי, בעניך הסוּדר הטורקי, או מחשבתה של טריינה־ביילה. אבל כוון כיוונתי בסוּדר היטב. 

על הסף חפצה לעצור אותי. 

״זקן־הכמרים אינו נמצא בבית". 

אומר אני: אני כן ראיתיו בעד החלון. 

אומרת היא: הוא עייף. 

אומר אני: על דברתי, עסק דחוף! ומראה לה את הסוּדר הטורקי. 

מניחה היא להכּנס. 

זקן־הכמרים ישב בחדר הראשון על־יד השולחן, עם מקטרת ארוכה בפיו, ובין משיכה למשיכה לגם לו טיי; וראשו שלו מתנודד כך ומתנודד, ואין הוא שומע, שנכנסתי אל החדר. 

אומר אני לו: ערב טוב! 

פונה הוא ומסתובב ואומר: שנה טובה, בני! 

כך הוא המנהג אצלם: כל כומר אב הוא, וכל השייכים לתחום התיפלה שלו בניו הם, אלא מה אני לזה? מילא, יהא ״בני״. 

מזמין הוא אותי לשבת ומחייך. 

– אומר אני לכם, אבן נגולה מעל לבי. אני שברתי ממש את מוחי, והתייעצתי אפילו עם טריינה־ביילה שלי, במה אתחיל לדבר עמו, בענין פרנסה, או בענין פוליטיק"י, וכיצד אני מתקרב ומגיע אחר־כך אל העסק, והוא בתכלית הפשטות: אתה רוצה להוציא אותה? – שואל הוא. 

– בוַדאי, אומר אני, כן. 

ועוד אני מטעים את הדבר, שהוא מוחזק אצלי חכם, שאינו מאמין בכל השטויות הללו… ולשם מה צריך הוא לעת זקנה, שעה שרגלו האחת כבר עומדת בקבר, לעשות ללייבל וולקוֹביסקאי עוולה כזאת! והנערה, אומר אני לו, אף היא תתחרט בוַדאי. ואני נכנס בשיחה, שיש אב אחד לכולנו, ואלהי השמים אלהי כולנו, ולשם מה ולשם מי? וכיוצא באלה דברים. מלטף הוא אותי מתוך חיוך על כובעי ומרמז לי על הדלת אל החדר השני, לאמור, לך דַבֵּר אִתּה. 

שואל אני, אף־על־פי־כן, בפירוּש: מותר לי? 

מניע הוא ראשו לאמור הן. 

– ואם היא תסכים – אומר הוא – גנוֹב והוצא אותה מכאן בלילה. אך בשקט! שיהא ידוע, שהיא ברחה! מפני שה“עירונים” יקרעו אותך כדג. 

אני שומע דבריו באוזן אחת. כבר אני עומד על הסף, וקודם שאני פותח את הדלת חושב אני לעצמי: 

רבונו של עולם, היה אתה עם פי ולמד לשוני, מה אומַר לה שיכּנסו דברי בלבה! 

ובעוד אני מתפלל תפילה זו בנפשי, אני מרגיש פתאום בטחון גדול, ובטוח אני שאני שלוחו של מקום ובכוחו אציל אותה, ואני פותח את הדלת בחפזה, ומיד משהיא רואה אותי היא משמיעה צעקה געֶוואַלד! – עד כדי כן, שהרגלים התחילו רועדות תחתי!

אך אין אני נותן דעתי על כך ונגש ישר אליה.

* * *

את הדלת סגרתי אחרי; מה הוא צריך לשמוע שם, מה שאוֹמַר לה אני? שמא אומַר משהו כנגד אמונתו. 

ואליה מתיז אני: הסי, הסי!

– לא אעשה לך, אומר אני, חס ושלום, שום דבר רע! לא תפול, חס ושלום, שׂערה אחת משערות ראשך ארצה! 

וכיוָן שהיא שומעת אותי מדבּר דבּוּרים רכים, ופנים של גזלן אין לי, מיד היא משתתקת ויושבת לה. ומביט אני בה ורואה, נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, בשׂר וחלב ודם, והיא יושבת כך לפנַי ומרכינה את הראש ומעפעפת, רואה אני, בעיניה, ומתאפקת בכל כוחה שלא לפרוץ בבכיה. 

“סימן טוב ומזל טוב”, מהרהר אני לעצמי. אבל הרי אני רוצה לדעת, מה טיבו של הענין ובמה דברים אמורים, והריני פותח שוב בדברים רכים. 

אני קרוב שלך, אומר אני, קרוב קרוב שלך (בעד שקר כזה לא יהו תולים בעולם הבא בלשון), ויש לי באמת, אומר אני, רחמנות עליך. 

נערה צעירה, אומר אני, נערה פתיה, עולה משהו במוחה, והריהי רוצה לעשות מעשה. ואחר כך מתחרטים ומצטערים, ואין דרך תשובה. 

והיא מרימה כנגדי את העינים במין צער כזה, במין צער של פחד, וזה נוגע עד הלב. 

מה ענינו של הדבר? – מהרהר אני. 

– כלום באמת מאמינה אַת, שהאמונה ההיא טובה יותר? מנידה היא ראשה לסימן לאו. 

– אפשר שהתאהבת, חס ושלום, באחד מהם? בזמנים הללו, מהרהר אני, יהודי אחד ויחיד בכפר. 

שוב לאו. 

– גנוב גנבו אותך מן הבית? 

– גם זה לא. 

– אלא מה?

בוכה היא בדמעות שליש ומספרת לי ספוּר־מעשה כזה: 

אֵם חורגת רעה יש לה. 

צרות צרורות היא סובלת ממנה. 

דבּוּר אחד ישר עדיין לא שמעה ממנה. 

ואת הלחם הצפינה, סגרה ונעלה על מנעול, והנערה היתה רעבה ללחם! ולייבּל – לא־כלום! 

היכן היו עיניו שלו, אין אני יודע! נערה שהגיעה לפרקה, הניחוה שתתהלך ערומה ויחפה, כותונת חדשה לשבת לא נתנו לה! סוכות, פסח – בעד פרוטה אחת לא עשו לה ולא כלום. 

ועל דבר תכלית אין חושבים כלל. 

שני בנים ובת אחת השיא: לייבל הוא, בלי עין הרע, יהודי עשיר, נתן אלף רובל נדוניה לכל אחד, מלבושי־חתונה הגונים עשה – אך בימים ההם עדיין היתה האם בחיים! כהיום הזה, מספרת היא, העלובה, כשבא שדכן – האב טרוד תדיר בנסיעות בסוס ועגלה – משלחת אותו האם החורגת בלא כלום! נותנת לו שתִי־יי"ש, ולך לחיים ולשלום! 

פעם אחת אירע מעשה כזה: 

האם החורגת סטרה לה בלחי. 

פעם אחת, ועוד פעם אחת, לב מלא מרירות היה לה לנערה, וסטרה לה בחזרה. 

בלילה, כשחזר לייבל הביתה, ושמע מפי האם החורגת את ספור־המעשה מצדה היא, כפי שהיא ספרה לו; הנערה כבר שכבה במטה, – אין הוא שואל אותה שתספר מצדה, אינו מדבר דבור אחד, נגש אל מפתן החדר, חולץ מגף אחד, נגש אל מטתה של הנערה ומתחיל מכה! ולא בבית־השוק, אלא דוקא בצד האחר, הקשיח, ובכל מקום שפגע. 

הנערה שכבה זמן מה חולה. 

וכשראתה שהאב גם הוא אין לו רחמים בלבו עליה, ועל דבר תכלית אין חושבים, עלה בדעתה – להמיר את הדת! את סודה זה גילתה לפני הלבלר, שהיה נכנס אל ביתו של לייבּ, והוא הביא אותה לכאן. 

ובדבּרה כך, מתכופף ראשה ונשמט, ותוקפתה, לא עליכם, חולשה, והיא מתחילה מתעלפת… 

מה נתברר? שהיא לא אכלה מזה אתמול! הלב אמר לה, שעדיין לא אבדה, שהבורא עוד יכול לעזור לה, ולא טעמה ולא כלום, לא אצל הלבלר, ולא אצל זקן־הכמרים, נזהרה שלא לאכול פת עכו"ם, ואפילו לגימה של חמין לא באה אל פיה. 

מביא אני לה כוס מים. 

מילא – הרי אני רואה עם מי יש לי עסק, עם ילדה כשרה! בת־ישראל, היא מחפשת, העלובה, תכלית – והריני מבטיח לה בהן צדקי ונשבע לה בציציותי, שאם היא תניח שיוציאו אותה, ישיאו אותה כיד המלך. 

נופלת היא לרגלי ומתחילה מנשקת לי את הנעלים.

* * *

מהיכן, סבורים אתם, נוסע אני עכשיו? מן ה“תנאים” של נערה זו. 

באותו הלילה הוציאו את הנערה בעד חלון; הולכתי אותה תיכף ומיד אל שפרינצה־ביילה, לייבל וזוגתו כבר היו שם. 

מה אומַר לכם? 

כמה רקד יהוּדי זה מרוב שמחה! כמה דמעות חמות שפך היהודי הזה מתוך שמחה, והיאך תפסה האם החורגת לנערה וחבקה לה ונשקה לה ואף פעמַים נשקה לה בידיה, ושפרינצה־ביילה בישלה ארוחת־ערב, סעודת־מלכים ממש! 

מה אומַר לכם – שמחת בית־השואבה! 

וההן־צדק שלי קיימתי. 

באותו הלילה השליש לייבל אצלי כתב של שטר־חוב על שני אלפים קרבּונים, יחד נדוניה עם הוצאות החתונה, וגם מלבושים, כדבעי למהוי, ופסק מזונות. האם החורגת נתנה לה את כל התכשיטין שלה, שמעֶלקי השליש אצלי את מאה הרובל שרצה לתת לטובת התיפלה, בשביל הכלה מתנת דרשה. 

ונסעו הביתה – באהבה רבה ובחבּה גדולה. 

והיום היו “תנאים”, ״תנאים״ נאים, שמחה אמיתית! וחתן הגון! 

כמובן, מרחוק, מאיזה מקום מעומקה של רוסיה; אבל בחור כהלכה, ובן־תורה אפילו – טריינה־ביילה ושפרינצה־ביילה (הן נקראות שתיהן על שם סבתא אחת) אין להן מה להתבייש. 

ואפילו אני, ברוך־השם, גם כן לא.

וכל זה פעל – מה? מה שאני חשוב אצל זקן־הכמרים! לאחר היה שובר כל עצמותיו ומשליכו מתוך הבית. 

ויודעים אתם, מה שאעשה אני?

נדר נדרתי לעצמי, כשאני בא הביתה, אין אני הולך אל ביתי, ואני נוסע לי ישר בכרכרה דרך השוק, טריינה־ביילה מצפה לי בוַדאי ומשקיפה בעד החלון, וכשתראה תקרע עיניה, אין בכך כלום! אני אסע ישר אל בית־העולם, אלך אל קברה של אמי, עליה השלום, לבשר לה את הבשורה, שאצל בתו של לייבל היו “תנאים”! 

וראויה, ראויה היא לכך! תחילה בכוחו של רבון העולם, ואחר־כך רק בזכותה שלה נצלה בת־ישראל משמד, חס ושלום… אילמלא היא, אפשר שהיתה לי דעה אצל זקן־הכמרים, כשם שיש לכם!

המצח של בת השלוש־עשרה מתקמט מצער, פרצוף־הפנים הצעיר הילדותי חיור מפחד, מן העינים התמימות יורדת דמעה אחר דמעה. עוד ביום הששי שעבר היה לה טוב כל־כך, היה לה עליז כל־כך! היה יום הששי הקצר. סבתא העירה אותה קצת במוקדם יותר. כל היום היתה עסוקה בהכנות לכבוד שבת, ולפנות ערב התרחצה, מתוך שירה וצהלה, קלעה מחדש את מחלפותיה הארוכות, החליפה מלבושיה והלכה עם סבתא אל בית־הכנסת. סבתא מדליקה לה את נרותיה שלה, והיא – את שלה…

הנר הראשון – שסבתא תהיה בריאה, השני – שאבא’לי יהיה בריא; שיהיו לו הרבה משפטים וירויח הרבה כסף, שלא יאָנח מפעם בפעם, שהזמנים זמנים רעים; השלישי – שאמא תהיה בריאה ושלימה, ואחר־כך עוד – בעד אחים קטנים ואחיות קטנות, לכל אחד נר קטן… ההדלקה נמשכת, עד שהקהל מתחיל מתאסף להתפילה…

כמה היא אוהבת את בית־הכנסת, כמה היא אוהבת את הדלקת הנרות!

זה שנתים ימים היא נמצאת אצל סבתא… אין היא מתגעגעת הביתה… שם אין המנהג הזה של הדלקת נרות… לא פעם היתה רוצה לראות את אמא, לחבוק את אבא בצוָארו ולהשתעשע בזקנו השחור־המשיי, מעט להתרוצץ ולרקוד עם הילדים הצעירים יותר… אסור להשאיר את סבתא הזקנה לבד… היא תמיד טובה כל־כך, היא לימדה אותה להדליק נרות־של־שבת… היא אוהבת אותה כל־כך, – ואת הדלקת הנרות גם־כן… היא מתגעגעת על כך כל השבוע, היא סופרת את הימים… היום יום־ששי אומלל משום מה.

בבוקר היה כתמיד וכרגיל… היא הכינה לכבוד שבת… סבתא השגיחה עליה ושבעה נחת… הן כבר התלבשו שתיהן, סבתא כבר לקחה את המקל לידה…

״ונשאה הרוח הרעה והביאה את נושא המכתבים"… סבתא קראה את המכתב, הטילה עצמה בחזרה על המטה, וכך היא מוטלת כבר כשתי שעות ופניה אל הקיר…

היא שחורה כמו פחם… העינים עצומות, ביד עדיין מחזיקה היא את המכתב… מפיה עולה ויוצא קצף…

אין היא מניחה שיגשו אליה, אינה מרשה לקרוא את מישהו, דוחה אותה ודוחפת מעל המטה. משהיא מבקשת לפתוח את הדלת, מיד היא שומעת וצועקת:

– לא!

היא עומדת בסמוך למטה וחושבת, מפרפר בה הלב; אלהים יודע, מה כתבו לסבתא מן הבית… אפשר… אפשר… ואין היא יכולה להפסיק כלל את מחשבותיה, על מה שיכול היה להתרחש.

היא נופלת וכורעת על ברכיה, תופסת בעוית את סבתא בידה…

– סבתא’לי! סבתא’לי! מה זה קרה?… דבּרי אלי מלה אחת, אמרי לי משהו, מה קרה? – סבתא! אני אמות מפחד!

המלים האלה יצאו לה מפיה שלא ברצונה.

סבתא התהפכה ופנתה אליה, הניעה שפתיה, פקחה עיניה… ואך ראתה אותה – ענתה בחומרה:

– מוּתי!

וחזרה ופנתה והתהפכה אל הקיר.

– הוא לכל פרטיו, – אומרת היא, – מוּתי, באַשה, מוּתי!

באַשה נשתתקה. פתאום ירד עליה חושך. היא חדלה מלחשוב ומלהרגיש.

כך נמשך הדבר כשעה ומחצה.

היא שומעת את קולה של סבתא: – קומי!

באַשה קפצה ממקומה.

סבתא התרוממה בעצמה, חזרה ולקחה את המקל, שהשליכה אותו קודם מעליה.

– כמה יש לך נרות? – שואלת היא בחומרה.

– שמונה, כמו תמיד! – משיבה באַשה ברעדה.

– אחד הניחי!

באַשה אינה מניעה אבר.

– אחד הניחי הצדה! – צועקת הסבה בחומרה יתירה עוד.

באַשה רועדת, אינה מניעה יד.

הזקנה עצמה נגשה אל השולחן, גוללה ופתחה את צרור הנרות, אחד הוציאה והניחה, השאר כרכה ותחבה לבאַשה אל תוך ידה.

– בואי!

באַשה הלכה אחריה כמין מוכני; שתיהן שכחו לסגור את הדלת.

באַשה אינה זוכרת, כיצד באה והגיעה אל העמוד עם נרות השבת.

– עכשיו אחד אחד, בשביל מי שאני אומר לך! חזרי ואמרי אחרי!

– אמרי! אמא, שתהיה בריאה ותחיה!

באַשה מרעידה כמו בחום של קדחת; הנר הראשון הוא תמיד של אבא.

– אמרי! – צועקת הסבה.

באשה חוזרת ואומרת.

– השני: חיימ’ל שיהיה יהודי כשר…

באשה מרעידה עוד יותר, אין היא שומעת את שמו של אבא.

רגליה מתנועעות תחתיה, הלב הקטן מפרפר, הרקות דופקות, העינים בוערות… סבתא אין בה רחמים, היא צועקת מפעם לפעם בקול רם יותר: אמרי! אמרי! אמרי!

מפני מה עדיין לא נרו של אבא?

הנה, כבר היא מדליקה את הנר האחרון –

– אמרי: שׂרה, שתהיה בריאה! – צועקת סבתא.

לא! היא לא תגיד זאת. היכן אבא? לא! אין היא יכולה, כל פנימיותה מתקוממת כנגד סבתא הרעה… לא ולא!

– אמרי! אמרי! – צועקת סבתא, בקול רם עוד יותר, בחומרה גדולה עוד יותר.

אבל באַשה אינה רוצה לציית, הנר האחרון מוכרח כבר להיות של אבא – היא מתחילה:

– אבא’לי –

– דומי! – צועקת סבתא בקול נורא – דומי! דומי! אבא שלך איננו עוד יהודי! הוא כבר משומד…

– ז׳ידובסקי פראַזדניק! (חג יהודי) – אומר הרכב ושורק שריקה חדה, והסוסים, שהיה בדעתם להתעכב ליד הפונדק היהודי, טסים ועוברים הלאה, וכחץ מקשת מחליקה המזחלת על־פני השלג החדש שנפל…

הגעֶנעֶראַ"ל אוסטאַבנו (שיצא בדימוס), עם כתפות לאורך השרוולים, מן הקאַנטוניסטים, אף הוא ראה אותה, את השלהבהבת היחידה, שהציצה מן השמשה הכפוּרה, מבעד לעגול המוארך הקטן שהמיסה לעצמה.

מה חג הוא זה? – מהרהר הוא.

הוא רוצה להעלות בזכרונו את החגים היהודיים.

״פורים״ – נזכר הוא במקרה.

מה זה פורים? הוא נזכר בזעפרן… ריח של זעפרן… ליד השולחן יושב יהודי זר עם מטפחת אדומה־מלוכלכת ביד, במטפחת יש מעות של נחושת וכסף… הוא רוצה עוד… הוא מספר איזה ספור… ילדים חולים… יולדת… או עגונה…

יותר מזה אין הוא זוכר…

הוא שמע על משׂחקי־פורים, אך ראה לא ראה אותם. הוא היה נרדם עוד קודם שמשחקי־הפורים היו באים אליהם… בקצה העיר היו דרים… אפשר ראה לפנים, אבל שכח… למחרת היה יוצא על קבּים אל הרחוב; הוא פחד להביט למטה, אפשר לפּול. היה מרגיש קור בסמוך ללבו וראשו היה מסתחרר…

את היהודי עם המטפחת זוכר הוא… יהודי שחור… מאנפף, הוא היה מדבר ומתיז טאַבּיק"י רטובה מן האף…

– פוּי!

ואחר־כך מה בא?

נדמה לו, מה זה פסח?… עֶט…. ב“היסטוריה הקדושה” כתוב… מצרים… ירדן… וכי יודע הוא?!

הוא זוכר את האֵם, היא מצחצחת ומשפשפת את כף־המנעול… טִפות עבות של זיעה נגרות מפניה…

אחר־כך: מצות.

והוא מרגיש חמימות מסביב ללבו הזקן:

״האם הם משתמשים לשם כך בדם, או לא?״

הוא לא שמע מעולם בבית בענין דם… אבל שם אומרים בבטחון גמור… תחילה היה מתוַכֵּח… עכשיו אין הוא עצמו יודע… אנשים כאלה, מי יודע!

אך כלי־זכוכית יפים היו על השולחן… גביע אחד בקצהו של השולחן, גדול, עם ציורים אדומים…

לאיזה מין אורח היו מצפים.

האם בא? – הוא אינו זוכר עוד.

* * *

אחר־כך בא חג ״ירוק״…,״זיעלוֹנ״י פראַזדני"ק… איך הם קוראים לזה אין הוא יודע… הוא זוכר מאפה של חמאה, קפה… והצמוּקים, שהיה מוציא בגניבה ובולע, זוכר הוא…

איזה חג קצר…

הוא זוכר רק, שבחג הזה היה האב מאריך לישון כמה שעות על היום… מפני מה? שוב אינו יודע…

אחר־כך באים ״קוּטשקי (סוכות) –

הפה הזקן מתעוות בחיוך של לעג. ״קייטנה יהודית בחצר… על־יד… על־יד… פוּי!"

הוא זוכר עוד, איזה מין פרי היו מחזיקים ביד, לימון, או תפוח… ומין מטאטא של זרדים ביד… ואחר־כך היו חובטים בו בעמודים בבית־הכנסת…

עובדי־אלילים גמורים…

אַהאַ! אחר־כך דגלים…

הוא משתקע במחשבות אחרות… הצעד הראשון שלו בסולם העליה היה דגל… סעֶוואַסטופול! הוא אינו מוציא את הדגל מידו… צורבת הרגל – הוא מחזיק! יד מתחילה צורבת, הוא תופס את הדגל ביד השמאלית… הוא נופל על הדגל… לוחץ עליו בבטן, אין יכולים לתפוס אותו, הוא נדקר בגבו נופל למין תהום, לשאול תחתיה – ומתעורר בבית־החולים…

את הצלב הראשון קבּל!

– זשידי פראָקלאַטיע (יהודים ארורים)! מעוררת אותו קריאתו של הרכּב. כבר נוסעים לאט, לאורך רחוב ארוך של עיירה…

משני עברי הרחוב אשנבים, ומתוכם מציצות שלהבהבות… הן רועדות, כמו מפחד, ומציצות החוצה…

מאחד הבתים יוצא מישהו וחוזר על הפזמון:

– הנרות הללו…

– ״שטאָ אָן סקאַזאַל, איוואַן (מה הוא אמר)? שואל הגנראַל.

– אַ טשורט יעֶהוֹ, זשידאַ פאַרכאַטובו, זנאַיעט, וואַשע

פרעֶווסכודיטעֶלסטווֹ! (השד יודע אותו, את היהודי המצורע הזה, כבוד רוממוּתוֹ!)

אך אזנו של הגנראַל תפסה, אף־על־פי־כן: ״הנרות הללו"… הדרך חוזרת ונעשית חלקה… הסוסים מושכים כשדים, הגנראַל משתקע בהרהורים, אף־על־פי שאינו חושב מחשבה מסויימת.

כל חודש מאי כולו – גשמים וקור.

דומה היה, שוב לא יהיה קיץ של ממש; כבר יהא הגשם טורד והקור מטריד כל הימים.

ופתאום, ערב שבועות, מתגלה השמש.

– תורה אורה! – הכריז אבא ואמר בגאוָה ובנחת־רוח, והתחיל מחפש את ה“תקוּן ליל שבועות”, להכינו מבעוד יום.

– לכבוד החג הקדוֹש! – מסבירה אמא בשמחה ונגשת בהתעוררות יתירה לאפית מאפה־החמאה.

– חלה צהובה אופה לכם! – בישרה לנו בשורה טובה.

ומיד מילא את הבית ריחם המעורב של בצק שנלוש, של זעפרן וקנמון, של גבינה מסוּכּרת־חמצמצת ושל חמאה ממוססת.

אחותי הצעירה חנה שתקה. היא יושבת בסמוך לחלון על רומאַן, אבל אינה קוראה, אלא מביטה במין קוצר־רוח אל הרחוב. כזאת היא אחותי וכזאת היא דרכה.

אמא קוראה לה כמה פעמים שתבוא לעזור לה, היא אינה משיבה. מסביב לשפתיה מרחפת בת־שחוק לגלגנית. היא שותקת.

– עצלנית שכמותה! – רוטנת אמא. – ספרים וספרים… מה יודעת היא על יום־טוב!

אבא אינו מתערב בדבר… בדברים הנוגעים אל עניני הבית לעולם אין הוא מתערב… בינתים מצא את ה“תקוּן ליל שבועות” וניער מעליו את האבק, ושכב לישון מעט קודם שהוא הולך אל בית־המרחץ, הרי צריך יהיה ליעוֹר כל הלילה. אמא פוסקת לפיכך מלרטון; אין היא רוצה להפריע לאבא בנמנומו.

היא קראה לי ברמיזה ומסרה לי כמה פרוטות ואמרה שאלך לקנות ירק לפזר על הרצפה, וניירות־צבעונין, לעשות מהם שושנתות לחלונות…

השם לבדו יודע, כמה צר היה לי לעזוב את הבית עם קערת השמנת, הגבינה המסוכּרת והשקיקים המלאים צמוּקים, אבל ללכת לבד לקנות, לבד לעמוד על המקח ולבד לשלם בעד ירק וניירות – דבר זה יש בו עוד יותר מן המגרה, ועל־כן מיהרתי ויצאתי מן הבית.

* * *

ולאחר השמחה בא ליל־שבועות נורא…

חנה, אחותי שלי, ברחה…

אנחנו, אני ואבי, הלכנו להתפלל, אמא שכבה לנוח מעט קודם הדלקת הנרות… ונרדמה.

ברדימתה שמעה כמין צפצוף, אך לא נתנה דעתה על כך, – וזה היה לאחותי חנה האות – היא ברחה! אל אחד מאויבינו ברחה…

ובחוֹר בחרה למעשה הזה את חג השבועות, זמן מתן תורתנו…

* * *

הכול חולף עובר…

האושר והעצב, הטוב והרע – הכול נשאר מאחרינו… ואילו אנו עצמנו הולכים הלאה והלאה, אל המקום שבו הכול נשכח, ואולי גם נזכר מחדש… כל מה שעבר עלינו נשאר מוטל מאחורינו בדרך שבה הלכנו, כאבני־ציוּן וכתמרורים… וכמו מצבות, שמתחתיהן קברנו בדרך הליכתנו את ידידינו הטובים והרעים גם יחד…

אך את חנה לא אוכל לשכוח…

* * *

אותם החיים, שהיא ברחה אליהם, דחפו אותה אחורה, הקיאו אותה מתוכם. עד מהרה חלף עבר האושר המקוּוה, כציץ שדה נבל, קמל. הפרחים שראתה בחלומה הפכו והיו לה לקוצים ולסרפדים בוערים.

ולשוב בחזרה לא יכלה…

בדרך השיבה עמד החוק, וגם – שני קברים: של אבא ושל אמא…

* * *

היכן היא?

כל ליל־שבועות היא נגלית אלי…

היא באה מן הרחוב, מתייצבת מאחורי חלוני… היא מתייראה, ואולי אין לה שליטה, לבוא בתוך בית יהודי.

בעינים קרועות לרוָחה מביטה היא בעד החלון אל הבית פנימה ורואה אותי אחד ויחיד…

היא רואה אותי ומביטה אלי בפחד, בתחינה ובזעם…

ואני מבין לה:

– היכן הם? – שואלת היא בפחד.

– סלחו לי! – מתחננות עיניה.

– ואשמים – אומרת היא בזעם – אשמים אתם!

מה ידעתי אני על־מלחמת הדמים שלכם עם ההם?

אתה ידעת על־כך; בחדר למדת. ספרַי שלי לא ספרו לי על כך ולא כלום…

אצלכם בבית חייתי אני חיים זרים; חיים בדוּיים של אחרים, מתוך ספרים זרים…

האם בגדתי במשהו, האם התכחשתי למשהו?

אני רק החלפתי חלה צהובה עם זעפרן במאפה־מתיקה אחר… מעשיות מן ה"צאינה וראינה״ – בספרים, תחינות – ברומאַנים!

את מעט הירק המפוזר על הרצפה – בירק־דשא רענן בשדה וביער!…

את החיים המעיקים, המחניקים – בשמש ופרחים החלפתי, בשמחה וּבאהבה… ואם כל זה לא היה אלא חלום, נשאתי אני את סבלי וּמכאובי!

אבל בכם לא בגדתי; לא ידעתי ולא הכרתי אתכם; לא ידעתי את מכאוביכם, ואתם לא ספרתם לי עליהם אף מועט שבמוּעט… לא הבאתם אותי בסוד סבלכם…

מפני מה לא ספרתם לי על אהבתכם שלכם, – על אהבתכם היונקת מדמכם? מפני מה לא דברתם עמי על יָפיכֶם שלכם, על היופי הנצחי, על היופי המתבוסס וגם חי בדמכם?

את היפה, את האהוב, את הנִשׂא ואת המרומם, את הנעלה מאד – סגרתם ושמרתם בתוך עצמכם, בשבילכם הגברים בלבד…

ממני, מאתנו, שנמשכנו אל החיים בכל מאודנו ודמנו, בכל כוח־הנעורים, מאתנו דרשתם – מאפה־חמאה, חלה צהובה עם זעפרן!

אותנו דחיתם אתם.

כך היא זועמת.

* * *

יוציא לאור משפטה מי שהוא עליון על כל הגויים ומלחמותיהם, מלחמות הדמים הסבוכות מדור דור.