רקע
יצחק לופבן
בת כ"ף כבת מ"ם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

כאשר העלינו לפני חדשיים ימים בערך את זכר מלאת עשרים שנה לאספת הנבחרים ואח"כ לקרן היסוד, הוצאנו מלכתחילה כמה טפחים מיובלות אלה כדי לסמוך עליהם את היובל השלישי הממשמש ובא בסדר הימים, — יובל עשרים שנה ליסוד הסתדרות העובדים העברים הכללית. סמיכות הפרשיות של המאורעות האלה אינה רק סמיכות בזמן, אלא גם סמיכות במיפקד הכוחות ובמערכת האירגון של מכשירי ההגשמה הציונית, שהחלה להתרקם באותה שנה. לאחר שעברו ימי הגיל והתרועה וימי הכאב והיבבה הראשונים אשר ליווּ את כניסתנו למשטר המדיני החדש בנוצר בארץ עם חילופי הרשויות ועם מתן הצהרת בלפור, החלה המחשבה ציונית לקבל ארשת של רצינות ודאגה כיצד לקדם את פני המים הבאים בתנופת כלים מסודרים וכוחות מאורגנים, כדי להפוך הזדמנות מופשטת לאבני־יצירה, זכויות מדיניות לעובדות מדיניות, וכדי להאבק באופן אפקטיבי עם המכשולים על דרך ההגשמה, אשר ראשיתם כבר נתגלו אז בסימנים מכאיבים מאוד והמשכם ארבו באופק הימים והשנים.

לא כל אשר נזרע באותה תקופה, נבט כהלכה; לא כל אשר נבט עלה כפורחת; לא כל אשר עלה, הבשיל פרי ישוה לו. שני “בני־העשרים”, אשר חגגנו את ימי היוולדם לפני זמן קצר, ארגון־הישוב וקרן־היסוד, שניהם נכסים יקרים לנו מאוד ושניהם ממלאים תפקידים גדולים וחיוניים, אבל לגבי שניהם מלווה אותנו ההרגשה שלא הגיעו לבגרות מלאה, שגופם אינו חסון כראוי, ומדי דברנו בהם מתעורר בנו, יחד עם הערכת ההישגים החשובים, גם אי־סיפוק מהדיספרופורציה שבין היכולת אשר גילו לבין התפקידים שנתבעו להם. יסוד ההסתדרות היה אולי הגרעין היחידי שנזרע אז, אשר עלה בנביטתו, בגידולו ובהתפתחותו על המשוער, ב־4400 חברים נכנסה ההסתדרות לועידת היסוד בחיפה וב־120.000 ומעלה היא מסיימת את שנת העשרים לקיומה. הישוב היהודי בארץ גדל מאז ועד עתה פי עשרה — ההסתדרות גדלה פי שלשים. פי שלשים במנין, אך אין בידינו שיטה חשבונית כדי להעריך אל נכון את הגידול העצום בבנין. כאשר נבוא להשוות, כמה נקודות ישוביות חקלאיות היו לנו אז וכמה ישנם כיום, מהי ההתפתחות המשקית שעברנו אותה ומידת עליית כוח תנובתה, כמה קואופרטיבים עירוניים היו וכמה ישנם, כמה מוסדות כלכליים ושירותיים, גידול רכושם, מספר חבריהם, וכדומה, נוכל לנקוב כל זה במספרים ולקבעו בדיאגרמות. אבל בצד הגדלים הידועים ישנם גם גדלים נעלמים שאינם נתפסים במכשירי מדידה ובמספרים, ואעפי"כ רב מאוד כוח־היצירה ופרי־היצירה העצורים בהם. עצם היות ההסתדרות למסגרת קולקטיבית בת שתים עשרה רבבות, היא גודל נעלם בצד הגודל הידוע, זהו נצחון של מעמד אחד לפחות על מסורת יהודית נפסדת, על המגמות הצנטריפוגליות הפועלות בעדה הזאת מאז ומקדם, על האינדיבידואליזם המופרז שהפך תמיד את בית־ישראל לבית מלא זבחי־ריב. ואם כי הנצחון הזה אינו שלם עדיין, וכמה ארגוני פועלים קטנים השומרים על מסורת הפירוד נמצאים מחוץ למבגרת קולקטיבית זו, ואם כי בתוך המסגרת עצמה לא תמיד ולא בכול שלטת הרמוניה שלמה — הרי אין ספק בדבר שהגדול בכיבושי היצירה של ההסתדרות הוא בה בעצמה.

כאשר אנו מביטים עתה לאחור אל מעמד חיפה של שנת תרפ“א, קשה לנו לתפוס במלוא העין את הדרך הארוכה והתלולה שעברנו אותה. חיפה לא היתה “מעשה בראשית”. זאת לא תהיה אמת היסטורית אם נעזור ליצור רושם אצל חוליות־העליה המאוחרות כאילו ארגון תנועת הפועלים בא”י מתחיל עם יסוד ההסתדרות. ההסתדרות לא היתה יכולה לקום כלל אילמלא קדמו לה היסודות שהונחו לארגון ציבור הפועלים ע“י העליה השניה וע”י נושאיה. מסורת תנועת הפועלים בא“י כבר היתה קיימת כשנוצרה ההסתדרות, מעיינותיה כבר היו מפכים ומרוננים, היה לה כבר עבר עשיר־יצירה ועשיר היאבקות, בשטח העבודה, ההגנה העצמית, התחלות בשטח הקבלנות, הקואופרציה והעזרה ההדדית. כיבוש־העבודה, “כיבוש כל ענפי העבודה בידי הפועל העברי”, במזל זה נולדה תנועת הפועלים בארץ, זו שיש לה המשך ורציפות של דורות ועליות. ו”השומר" אף הוא קדם ליצירת ההסתדרות שלוש־עשרה שנה. וה“משביר” היה קיים כבר בחיתוליו, וקופות־חולים היו קיימות וקבלנות בכבישים ובעבודות ציבוריות אחרות היתה קיימת. ולא זו בלבד, אלא גם ה“כלליות” היתה קיימת כבר במידה ידועה. מלבד מפלגות הפועלים שעסקו כל אחת בעבודה המעשית במחיצתן, היתה קיימת כבר כפיפה משותפת בהסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה ובגליל. בכל הבנין הנישא והמסועף של ההסתדרות לא נבלעו ולא נעלמו היסודות הללו. להיפך, הם ממשיכים לפעול בתוכה כמקור מבורך של כוח מניע; הם מהווים עדיין גם היום סוד רעננותה ופשר משקלה המוסרי. בהם קשורה המסורת הטובה, ובכל שעת מבחן הננו פונים לעבר הזה לבקש בו סעד ותנחומין. אבל בחיפה היה חידוש מעשי בראשית. כל המעיינות המפכים הללו, נתרכזו באפיק אחד והפכו לנחל פורץ, והפלא הגדול שנתגלה הוא שנחל זה הפנה את זרמו במעלה־הרים, בכיוון הפוך לבנין הטופוגרפי של חיינו הציבוריים בארץ. הוא לא זנק, כמובן, מאליו, אלא נדחף בכוח דינמי אדיר של רצון חלוצי אשר לא פסק אף לרגע אחד במשך כל עשרים השנים האלה. זהו פלא האיחוד. לא כל איחוּד מחולל פלאים, אבל איחוּד זה שהושקע בו מיטב הרצון החלוצי של דור שלם חולל אותם.

במעלה־הרים מובילה דרך ההסתדרות, במעלה לקשיים ובמעלה להישגים. על הקשיים לא נעצרה אף פעם בלכתה. מתוך היאבקות בלתי פוסקת עם מכשולים עצומים, חיצוניים ופנימיים, היא התקדמה תמיד, התקדמה בשיטת האסטרטגית החדשה, בצורת מניפה, פרצה ימינה ושמאלה מתוך נקודה מרכזית אחת, השתדלה להפוך כל קושי למקור של מרץ חדש, כל מעצור לנקודת־זינוק לקראת כיבושים חדשים. להישגיה — לא אמרה די; לא היתה מעולם שבעה רצון מעצמה, וכל הישג חדש היה מלוּוה אצלה במוסר־כליות על אשר הוא קטן מכפי הצורך. היא נדחפה תמיד קדימה בכוח אי־המנוחה־שבה, שבכוח הדאגה לגורל המפעל ההיסטורי של האומה, בכוח הרצון להגשים ולדביר תחתיה את מקשה־ההר אשר הרסה לעלות אליו. עשרים שנות ההסתדרות הן 20 שנות עמל־חרוצים בבנין הציוני, בבנין העם העובד בארץ; 20 שנים שבהן חלק אחד של העם, לפחות, הטיל לתוך מערכת ההיאבקות הקשה את מלוא כוחו ואת כל המתיחות הנפשית והמחשבתית שלו, כדי להגיע לידי שימוש מלא באפשרויות שהיו גנוזות באותו פרק של זמן. כל זה לא הספיק, כמובן, למלאות את אשר החסירו אחרים ולסתום את הפרצות שנשארו. אבל נדמה לנו שעם כל הבקורת החמורה שאנו נוהגים כלפי עצמנו ועם כל הצללים שבנו, רשאים אנו, בשעת חשבון וסיכום, להשהות תוך סיפוק־מה את עינינו על הדרך שעברנו אותה, על הכוחות שצברנו, ועל פרי הברכה שבטנא היצירה של תנועתנו לכל ענפיה. אבל, אהה, הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי הפורענויות שהעמידו את העם היהודי, את הישוב העברי בא“י, את התנועה הציונית ואת תנועת הפועלים העבריים בא”י במבחן חמור וטראגי שעוד לא עמדו בשכמותו, אינם כשרים כלל וכלל לסיכומי יובלות ולחשבונות עבר. ההווה והעתיד — אלה הן שתי הדאגות, זעומות־העפעפים וכבדות־הגורל, שאנו מצווים להעלותן על ראש חגנו זה.

 

ב.

אם כי האזהרה על התבונה היא תמיד כפוית טובה, הריהי הסגולה היחידה שעם וציבור יכולים להעזר בה, כדי לעבור בשלום־יחסי את השבילים הצרים, המוליכים על שפתי תהומות של תקופות סוערות והרות פורענויות כמו תקופתנו. אזהרה זו כבר נתבדתה, כשאמרה לכוון את הליכות הישוב העברי בארץ בימים אלה, ועוררה ריאקציה הפוכה. ישוב זה לא רק שלא בּן לעת הזאת, לא התנער ממארת הפירוד והנרגנות המלווה אותו כל השנים, ולא גילה בתוכו כל כשרון כדי לקדם, תוך אחריות שבמחשבה ושבמעשה, את ההווה החמור ואת הבאות הסתומות של התקופה הזאת, אלא כאילו נבקעו בו כל מעיינות התהום של איוולת, כדי להרבות את המהומה ואבדן־העצות בתוכו. אולם תנועתנו אנו, שנתנסתה כבר בנסיונות מרובים כל כך ועמדה בהם, שיודעת את מידת האחריות הרובצת עליה, לא רק כלפי עצמה, לא רק כלפי ציבור הפועלים כחטיבה מעמדית, אלא כלפי ענין העם כולו ועתידו — מחויבת להאזין ללקח הימים ולקולות האזהרה הבוקעים ועולים מתוכם.

משאלת הלב היא: תהא ההסתדרות בת ה“כ”ף" כבת “מ”ם" לבינה! בינה זו דרושה לנו עתה במידה כלתי רגילה, באשר הזמנים הם בלתי רגילים והשאלות שאנו עומדים בפניהן בלתי רגילות הן, ותובעות מאתנו שיקול־דעת רב ואחריות כפולה ומכופלת. בינה זו דרושה לנו כדי לכלכל את ענינינו הפנימיים, כמו לכלכל את ענינינו החיצוניים; היא דרושה לנו בדיבורינו ובמעשינו, באספותינו ובדיונינו; בהיאבקותנו עם הקשיים המרים מבפנים ומבחוץ; היא דרושה לנו בכל הענינים הקטנים, הפרטיקולריים, כמו בכל הענינים הגדולים והכוללים. היא דרושה בעניני העבודה ובעניני הסיוּע, כמו במחשבתנו המדינית ובמעשינו המדיניים. היא מצווה עלינו את פירוק־הזיין בהתנצחותנו הפנימית, ואת בדיקת־הזיין בעצומותינו החיצוניות. כי כל משגה עתה, באחד משטחי חיינו, אפילו משגה שפתים, אינו משגה בלבד אלא מוליד שדין ורוחין שאיננו משערים כלל עד היכן כוח היזקם מגיע, וכל סטיה מדרך התבונה והאחריות עלול ליהפך למעוות לא יוכל לתקון.

אנו מצווים להיות נבונים למען נוכל להחזיק מעמד בתקופת מעבר זו, רבת הסבל והזעזועים שנתון בה העולם כולו ואנו בתוכו, ולמען נוכל לשמור על הפקדון היקר שהופקד בידינו, על הישוב הארץ־ישראלי ועל מערכת היצירה של תנועת הפועלים, שהיא נשמת הישוב הזה, מפני תמוטה. יש אולי אכזריות רבה בהנחה זו, בשעה שנחרב עלינו חצי העולם היהודי, ומיליוני אחים נענים בכל קצוי אירופה, נדושים בעקרבים של אויב ברברי, ונמקים בעוני, ברעב ובקור, או נדים ונעים ללא חוף ונתיבה על פני ימים סוערים או בדרכי יבשה שוממים ושכולים. אולם מעולם לא ראינו את הישוב ואת מפעלנו כאן כתכלית בפני עצמם, ואם קצרה היד במשך ימי המלחמה להקל באופן ממשי על האסון הגדול שמצא את העם, הרי לא נשאר עתה אף צל של ספק, כי במידה שיש תקוה להקים את הריסות האומה ולבנות את בית ישראל מחדש כתום המלחמה, אין לתקוה זו כל יתד ופינה מלבד אחיזת מולדת זו, שהפכה כיום, כביטויו של אחד החברים, ל“מרכז המרכזים” בשביל עתידות העם היהודי. אין אנו יודעים כמה זמן תימשך תקופת מעבר זו. כבר עתה הננו נאנחים קשה תחת כובד עוּלה. מנותקים כמעט ממקורות היניקה והעזרה של הגולה היהודית, גם זו הנהרסת, וגם זו שעומדת עדיין על תלה, הננו נאבקים בבדידותנו, — שליש של כנסת־ישראל הקטנה בארץ, בתוך החלק השלושים ושתים של כנסת־ישראל הגדולה בעולם, — עם כל פגעי הזמן: עם רעב המונים, עם קשיים כלכליים ומשקיים עצומים, עם רשעות ציבורית, עם קלות־דעת תרבותית, עם בעיות פנימיות חמורות ועם מכשולים חיצוניים אכזריים, ובתוך בדידותנו זו אנו מחוייבים למצות את הפוטנציאל שבנו, את כל אוצרות המחשבה ומקורות המרץ, כדי לעמוד בהיאבקות זו.

ואנו מצווים להיות נבונים כדי לכוון את מחשבתנו, את מחשבת הציונות והישוב לקראת מוצאי תקופת־מעבר זו, כאשר ייצבו שוב את גבולות העולם, וגורל עתידנו יעלה מחדש על שולחן העמים. דאגת העתיד מעמידה לפנינו בעיות שעוד לא התחלנו אפילו לטפל בהן ברצינות. בימי המלחמה הקודמת, אף על פי שהיתה מלחמת עולם בהיקף גדול יותר מזו של היום, נשארו ארצות־איים שאבחת החרב לא עברה בהן, ושימשו מקלט לדאגה ציונית מרוכזת לקראת מוצאי המלחמה. האיים האלה היו הארצות הסקנדינביות באירופה וארצות־הברית בחצי הכדור המערבי. עתה איים כאלה אינם קיימים כלל — ואפילו באי הגדול היחידי הקיים, באמריקה, הרי “הדף־האויר” של המלחמה כבירת־המידות יצרה בו אטמוספירה נסערה, שהממה את מחשבת היהודים שם, ואינה מגלה לע"ע כל סימן שהנה מתוכננת היא לתרום את חלקה (וחלקה יכול להיות חשוב מאוד) לדאגה זו. יתכן שגם בשביל תפקיד זה נשאר ליהדות מרכז אחד — ארץ־ישראל. ובמרכז זה תפקידו של ציבור הפועלים הוא גדול ואחריותו רבה מאוד. ואגב הטיפול בשפיר ובשליה של בעיות שוטפות, איננו רשאים להתעלם מהדאגה: במה נבוא אל שולחן העמים ביום פקודה?

פלא האיחוד, שנתגלה לנו לפני עשרים שנה והוביל אותנו עד הלום על פני דרך ארוכה מאוד, רבת מצוקות ומכשולים, אך גם רחבת־חזון ועשירת כיבושים — יתגלה נא עלינו מחדש, למען ינחנו בשלום דרך המאפליה של התקופה הזאת. ותהא האמונה שבלבבנו, האמונה בנצחון הצדק בעולם, האמונה בנצחון עניננו וצדקתו, סעד ועידוד לנו בכל הנסיונות שאנו מתנסים בהם עתה, ותהא התבונה שבראשנו נר לרגלינו.

תש"א


המלצות קוראים
תגיות