רקע
יצחק לופבן
אחוזת נצח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

על שדות הגליל העליון לא ניצחנו בחרב. בעבודתם ובמסירות־נפשם של “מנוצחים” נתקדשה האדמה בקדושת ארץ ישראל. קברות החללים בתל־חי ובכפר גלעדי, שרידי החרבות של הנקודות השוממות, נהפכו לסוללות נאמנות ומוצקות על גבולות ארצנו מצפון, וכל נסיונות־השוד הפוליטיים נופצו אליהן.

“במקום שהעובד העברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”.

יום זכרון הוא היום הזה. לא הערצת גבורי־מלחמה מנצחים, לא רגעי שתיקה מתוך מוסר כליות של שופכי־דם ומבעירי תבערת עולם – כי אם זכרון לבחורים ובחורות ישראל המגינים בעבודתם ובזיעתם, בנפשם ובדמם על גבולי המולדת.

איננו רוצים להיות חתני־דמים. איננו עם של גבורים ואבירים. יותר “טוב למות” בעד המולדת מאשר למות בעד מולדת זרה – אבל יותר טוב מזה לחיות בעד המולדת. טוב לחננה, לבנותה ולהקים הריסותיה. כל טיפה של דם הניגרת, צועקת מתוך האדמה; כל נפש חיה האובדת מתוכנו שלא כמות־כל־אדם, מענה את מצפוננו, ואלה ההולכים מאתנו, הנופלים על במותינו, הם חוליות חוליות בשרשרת הצער הלאומי, המשכל את מיטב בניו מתוך חבלי־גאולה קשים ואכזריים.

אנחנו לעבודה ולשלום. איננו רוצים לזכות באדמתנו ע״י קנין־חטא, שבו נקנים נכסי־הגזל של עמי העולם, איננו נושאים את נפשנו לנחלת זרים ולכיבושי חרב – במחרשה בא העובד העברי אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה שב אליה.

וצר, צר מאד, אם מגמותינו השלוות, אם מיטב רגשותינו האנושיים פוגשים באי־הבנה, בשנאה ובמשטמה. צר, כי נטל עלינו לפעמים לכתת אתים לחרבות…

ימי תל־חי היו ימי מבוכה רבה וימי התעוררות־רוח כבירה. לא רק אלה שעמדו על משמרתם בקצה גבול הצפון, לא רק אלה שהגינו מתוך מסירות נפש גמורה ונפלו על המשמרת הלאומית, כי אם הישוב העברי כולו היה נתון בנפשו ובלבו לנקודת זו, שבה התגלם הסמל של גורלנו הלאומי – סמל המלחמה הניצחת של מעטים נגד רבים, של חלשים נגד “גבורים” מצד אחד, וסמל התעודה החלוצית הקשה המתווה את דרכו של העובד העברי – מצד שני.

לא ניצחנו בחרב, אבל ניצחנו ברוח ימי־החשמונאים אשר נשבה משם, ניצחנו בקוי הזוהר של החלוציות העברית, הסוללת בנפשה ובדמה את הדרך לעם.

תרפ״א


המלצות קוראים
תגיות