רקע
ישעיהו אברך
לקח בפיסיקה ציבורית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

נשווע — לא ניושע — [יל״ג, “עדר אדני”]


מי שעוקב קצת אחרי דעת־הקהל ותהפוכותיה יעמוד לפני חידה. רק לפני שבועות אחדים היו עתונינו מלאים סיפורי־אימים על מה שמתבשל בשבילנו בדודי מצרים. כל המכות שניתכו על מצרים של פרעה היו כאין וכאפס לעומת מה שחרטומים נאציים רוקחים לנו לרגלי הספינכס. לפי דחיפות המברקים, הכּתבות, הסופרים המיוחדים — אלה המפרשים את המפורש־מעצמו והמערפלים את המעורפל־ממילא — נותרה לנו אך שהות מועטת לעמוד לגורלנו. מחר, היה הרושם, יורד עלינו איזה ערוֹב מצרי והקיץ, חלילה, הקץ — על כל שונאי ישראל.

ובצד התרחשויות אלו ואף במרכזן עמדו גם בחור ישראלי עז־נפש ואוסטרי אחד, ובעוד הרושם היה כי בעיות הבטחון של ישראל מתמצות אותו זמן בּנשַׁקים ה“בלתי־קונבנציונליים” המרוקחים בשבילנו במצרים — כאילו נתמצו הבעיות המדיניות באופן שבו תנהג שוייץ או אפילו גרמניה בצעיר הישראלי. משל, נגרש כמה בכורי־שטן גרמנים ממצרים ופתרנו בעיות הבטחון של ישראל; נמתן או נרכך את ההליכים המשפטיים נגד עצורי שוייץ — וחגונו פתרונן של הבעיות המדיניות.

כך עמדו הדברים לפני חודש, לערך, ופתאום — הס. בן־גל יעמוד למשפטו. אכסודוס מבוהל של אנשי־המדע הגרמנים ממצרים — לפי שעה אינו נראה באופק. ואף־על־פי־כן — כל האימים האלה כאילו ירדו מראש הפרק. ודאי יבואו ויאמרו: ״צרות אחרונות משכיחות את הראשונות״ — באה הפדרציה הערבית והעמידה בצל את החיידקים, אך האמת הכרונולוגית היא כי הצרה הראשונה נשכחה עוד בטרם באה האחרונה, וריקוחי המדענים הגרמנים במצרים כאילו צללו בנשיית הציבור עוד בטרם צפה על־פני המים הגולגולת האימתנית של הפדרציה.

 

ב

אנו יודעים: גם במשטר של בני־חורין — ואנו חיים במשטר מובהק של בני־חורין ־ מידת האינטנסיביות של דעת־הקהל לגבי ענינים לאומיים נקבעת לא מעט על־ידי האנשים העוסקים בהם: ברצותם מחריפים אינטנסיביות זו וברצותם מחלישים. אין לראות כל מום דמוקרטי בהשפעת־הגומלין הזאת. בענינים חיוניים של הגנת המדינה, במערכה שבה עומדת המדינה כלפי חוץ — הנסיון להפנות תשומת־לבנו לענין מדיני או בטחוני העומד על הפרק ועל־ידי כך להחריף את עֵרנוּתנוּ כלפי ענין זה — איננו פסול מעיקרו. נהפוך הוא: כל עוד נסיון זה מבוסס על מתן אינפורמציה אמיתית, אינפורמציה בדוקה שאיננה מטעה ואיננה מוליכה שולל, זהו נשק חשוב במערכה חיצונית. כיוצא בזה, נסיון להקהות אינטנסיביות זו מתוך שיקולים מדיניים־חיצוניים, נסיון שאיננו בא לטשטש עובדות או להרדים עֵרנוּת אלא להקים גָדוֹת להתרגשות הציבור שלא תגלוש להיסטריה.

ואולם מי שמכיר את הטמפרמנט של חיינו הציבוריים, את חירותה — המרדנית לפעמים — של העתונות ואת רצוננו לומר לאו־דוקא דברים שמבקשים לשמוע מאתנו, מוכרח לבוא למסקנה שהַס גמור ומוחלט כזה איננו יכול להיות מושלך מגבוה. הס כזה אינו יכול לנבוע רק משינוי מדיניות ומהחלטות מחושבות ושקולות “לצעוק פחות”. הוא מוכרח לנבוע גם מאיזה ציווּי שמבפנים. והוא נובע, כנראה, קודם־כל — מהתפכחות. משיבה אל שיווּי־המשקל הנפשי של העם ושל הנהגתו גם יחד. מהערכה מציאותית ואכזרית למדי של הסכנות — אך בלי אבדן־החושים. הוא מוכיח כי אף שעמנו רדוף־הפחדים עדיין מסוגל להיתפס להיסטריה, הרי חמש־עשרה שנים של אחריות לגורל עצמו לימדוהו לתפוס את עצמו בקלקלתו ולחזור מהר אל שיווּי־משקלו הנפשי. ועל לקח הימים שבהם נתפסנו באבדן שיווי־המשקל הזה; על הלקח בפיסיקה ציבורית — השוּרוֹת הבאות.

 

ג

ענין המדענים הגרמנים במצרים הוא מכוַת־אש מכל בחינותיו: המוסרית־אנושית וההגנתית־מעשית. כל מקום שנזכר גרמני ליד מעבדת־רצח אנו מתחלחלים, ואולי איננו היחידים שחייבים להתחלחל. זהו דבר שמעבר לשיקול הרציונלי. זהו סוּדָר אדום מאוד לכל מערכת החושים שלנו, המסעיר אותם לפעמים עד אבדן כל יכולת של מחשבה מפרידה ומאַזנת. כשאנו שומעים ריתוחן של מבחנות־מעבדה אלו מעבר לכתלנו, אנו שומעים בהן ריתוחו של עבר מחריד. כאשר אל מוח נאצי זה מתחברים גם יצרי־תופת נאצריים, אין לך זוָעה שאינה יכולה להיוָלד מזנוּני־שטנים אלה.

עמנו אמון על סכנות. זהו עם שנולד וחרב בסמוך לצוארו. לפנים, בטרם עצמאות, היתה התחושה של סכנה מתקרבת מעבירה בנו חלחלה, מטילה בנו מורך — אם לא בעתה. אם להוציא את שלושת המרדים היהודים הבולטים מאז גלותנו, מימי מרד בר־כוכבא, דרך מרד היהודים נגד שלטון ביזאנץ ועד מרד גיטו וַרשה — כל־אימת שהונפה עלינו החרב, שלפנו את נשקנו העיקרי: הזעקה. ואם אטמו אזני המרצחים עצמם, קראנו לרחמי העולם וברבות הימים — לתחליף המודרני של רחמי־העולם אך לכתובת לא פחות נעלמה — מצפונו. נכמרו — מוטב. לא נכמרו — והם על הרוב לא נכמרו — הפכנו מותנו למקוּדשה במצוות היהודים.

שנאת־ישראל, היונקת מביבי־הביבים של הנפש האנושית, היא כולה אי־רציונלית, אף־על־פי־כן יש גם לה איזה הגיון וחוקים משלה. מי שעוקב אחר גילוייה האקטיביים של שנאה זו ייוָכח לדעת כי אם היה משהו שהחריף אותה והשחיז אותה היתה זו דוקא זעקתנו לחסד. כל מקום שבו זעקנו לחסד עוררנו בנוסף לשנאה את הגרוע ממנה: הבוז. החלכאות שבבקשת הרחמים, התמימות שבאמונה כי אמנם יבואו להצילנו — רק מַשחה את חצי־השנאה ברעל הלעג לחסר־הישע. ואין לך אכזריות גדולה מזו המתהווה מצירופם של שנאה ובוז גם יחד.

 

ד

תנועת־השחרור שלנו חוללה שרשרת מהפכות בנפש היהודי ואחת מהן — אולי הגורלית והעשויה לקבוע את עצם עתידו הפיסי — היא המהפכה במערכת המושגים של העמידה על הנפש. איזה ניב חדש של אמונת־עם־בעצמו וסמיכה על כוחותיו כמו נחצב גם מקורותיו המיוסרות של העם בדור האחרון גם מן הפלאים שהוא עצמו חולל בימי ריבונותו. אנו משיבים היום לתחושת הסכנה המתקרבת כמעט באופן אינסטינקטיבי בהזדקפות דרוכה, במיתוח שרירי־המגן, בריכוז כוחות־הנפש ומעולם לא שמנו בפתגם “אם אין אני לי” משמעות קובעת־גורל יותר מאשר בימי ריבונותנו. כל רחש של סכנה מעורר בנו היום פחות את עצבי הפחד ויותר את נימי הדריכות. פחות בהלה ויותר תושיה. התמורה הזאת לא באה בפתאום. תהליך ההבראה הנפשית הזאת של העם החל בתל־חי ואולי גם לפניה וביטויה הניצח ביותר היה במלחמת־הקוממיות ובסיני. עד שהגיע אותו שלב נרצה ומאַזן ביותר של שיוּוי־משקל נפשי שבו אנו צופים תפקידים וסכנות בצלילות־מוח ובפכחון, מנתחים מצבים ומשתדלים לעשות עצמנו אדון להם, במקום לכרוע תחתם או תחת פחדם עוד בטרם הם עצמם נתהוו כמצבי־סכנה מוחשיים. זה איננו אומץ, זוהי צלילות, זהו דבר שהוא גדול מאומץ־לב חד־פעמי למעשי־גבורה. זוהי היוַצרות אותו חומר בדמו של העם המוַסת את מחזורו, מאזן את לחצו, קובע חוק לרפלכּסים שלו, מונע חילוף־חמרים מואץ ועושה תגובותיו נורמליות. אם יש דבר שעשתה עצמאותנו, זוהי המהפכה המֶטַבּוֹלית הזאת, התיקון בפעולת הבלוטות, וקודם־כל תיקון יסודי בפעולת בלוטת־המגן. ובלוטת־המגן של העם לא היתה אולי בכל דברי ימיו בריאה יותר, פועלת ומופעלת יותר כהלכה כמו מאז ההתחדשות הממלכתית שלו. לכן דין היה כי נקבל גם את הידיעה על הרוקחים הגרמנים בחומרה אך לא באבדן־חושים; בדריכות, אך לא בעוית. כגודל הסכנה — הצלילות.

 

ה

ואולם הקול שהשמענו לא היה קול הצלילות ולא קול שבו הורגלנו מימי עצמאותנו. זה היה קול פחדים. הקול אמנם התכוון להזעיק את העם לכוננות, אך הוא הזעיקו לבהלה. הוא נתכוון ללכד את העם — אך העם נלכד בו. פחות משנשמע בו צליל של החלטיות ואמונה בכוחנו — אם יוגבר — לעמוד גם מוּל תחבולות־שטן אלו, נשמע בו הד של פיק־ברכים. דבר אחד הוא אם כמדינה אנו תובעים ממדינות העולם לציידנו כוח־מול־כוח ואת שאר המלאכה נעשה בעצמנו, כפי שעשינו זאת בעבר; ודבר אחר הוא להקהיל את העם ונבחריו כדי לקרוא באזני העולם — כאילו יש לעולם אזנים לקולות אלה — הנה עומדים הללו, גרמנים ולא גרמנים, ומאכלת שלהם שלופה להשלים בנו אשר לא השלים הוא במלחמת־העולם השניה ולכן: הצילו. שום דבר אינו מבטא חוסר־ישע כזה של הקריאה והזעקה, כמו אותה שורה בהחלטת הכנסת המדברת עלינו כעל “שרידי השוֹאה הנאצית” וכו'. כי לגבי זכותה של אומה להתגונן מול איומים לכלותה, אין כלל הבדל אם היא מורכבת משרידים ניצולי שוֹאה או מחלוצים שהניחו מאחוריהם ארצות־רוָחה או מאנשים שצמחו מאדמתה של הארץ החפשית הזאת ומלכתחילה הם חיים את חייה כבני־חורין. עם שלא ניצל משוֹאה אין לו פחות זכות להתקיים ולתבוע כוח־הגנה לקיומו מעם שניצל ממנה. ומשעה שאנו נמצאים כאן ועומדים כאן ריבונים, כמדינה במדינות, אין אנו תובעים ואין אנו זכאים לתבוע שום דבר אחר מאשר מתן כוח לעם של בני־חורין לעמוד על נפשו ולהשיב מלחמה שערה. לצורך זה איננו לא שרשי שוֹאה, לא פליטי טבח, לא ניצולי מחנות, ואפילו לא גיבורי גיטו — אנו, פשוט, עם. וזכותנו כעם היא הזכות הבסיסית ביותר, ההגיונית ביותר, יען כי היא טבועה ביחסים שבין ריבונים לריבונים ואיננה טבועה בשום חותם של העדפה רחמנית על שרידי שוֹאה. וכוחה המוסרי של זכות זאת איננו נופל, לפחות בעיני העולם, מן התביעה למידת הרחמים.

 

ו

בחינת החשבון המוסרי בינינו לבין גרמניה, ככל שהוא משתרבב לתוך המזימות הנרקמות בקהיר, היא בחינה אחרת לחלוטין. העובדה שגרמנים דוקא הם העוסקים בפיתוח כלי־ההשמדה נגדנו — יותר משהיא סוגיה מדינית או בטחונית, היא סוגיה שבתחום חקר הנפש ועיקומיה. היא מביאה אותנו למסקנה המחרידה ששנאת־ישראל — לא פחות מעם ישראל עצמו — אף היא כסלמנדרה שאינה נשרפת בשום אש. יתירה מזו: היא נשארת בחיים גם כשעורפים את ראשה. היא מצמיחה פתאום ראשים רבים אחרים, מזדחלת מחדש לתוך ערוצי־חייו של העולם ומגיחה מקרנותיו השונות בכל אימתה המפלצתית. היא חייבת להעסיק אותנו; אך לא בה אנו עוסקים עתה. ואיננו עוסקים בה לא מפני שקשה להטות את לב העם אליה אלא משום שקל מאוד לעשות זאת. אין לך דבר קל יותר מליבוי זעמו המובן של העם מול הופעתם המחודשת של גרמנים במכוני־הרצח. אבל בארץ הזאת, בימי ריבונותנו, איננו יכולים למצוא עיקר פורקננו בהפגנות־זעם, בקימוץ אגרופים ובקינה על שקיעת האחוָה במוסר המין האנושי. וגם אם מערכה זו וזעם זה מובנים ומוצדקים מצד עצמם — לא זה עיקר שעתם, לא זו עדיפותם ולא הם צריכים להיות דיגושה של המערכה הנוכחית, כי הם עלולים בשעה זו להסיח לבנו מן העיקר: תכונה של מגן והרתעה מול תכונת ההשמדה של מצרים, תכונה מצרית שהיתה תמיד ונשארה גם היום מסוכנת וחריפה בלי גרמנים, לא פחות מאשר אתם.

נשים נפשנו בכפנו ונאמר עוד כי גם מבחינה הגנתית־מעשית ענין המאבק המדיני על גירושם של המדענים הגרמנים ממצרים, הוא בעל חשיבות יחסית. כאילו אין העולם שורץ מדענים־להשכיר ושטנים לחכירה וכאילו אי־אפשר למחרת צאת הנאצים ממצרים למלא את מקומם אם לא בבכורי־שטן, כי אז בבני־זקוניו או בשארי־בשרו האחרים. שאינם פחות מסוכנים. ואז נופתע אולי למצוא במצרים לא שטנים בדמות מדענים הטוענים כי הם “פרטיים” אלא שטנים־רשמים, עם דגל, שיעשו מלאכתם ״לשם שמים״ ועוד יוכיחו — לא שהם חלאת־שרידיו של האתמול אלא שהם נושאי בשורתו של המחר ושליחי מצוָותו. וממשלות יותר משיתנערו מהם — יזדהו אתם.

במוסר העולם של ימינו ובמוסרו מאז במערכת יחסיו אל העם היהודי — דבר זה יכול לקרות בציניות אכזרית, בקשיחות מוּכּרת לנו היטב, באטימות שאליה עלולה להתנפץ קריאתם המצפונית של שרידי שוֹאה — בהד מרושע של שמחה לאיד.

נברך איפוא על כך שתפסנו עצמנו בקלקלתנו בעוד מועד וחזרנו אל שיווּי־משקלנו הנפשי. אך במדינה שבה אין לך יום שלא יתקשר איזה ענן על שמיה — זהו לקח חשוב בפיסיקה ציבורית. לקח ההבדל בין קהילה — לעם, בין ריבונות — לגלות.

1964


המלצות קוראים
תגיות