רקע
ישעיהו אברך
העקבות והעבר

[הרהורים בנושא גרמניה]

שֵל*1 בא ושֵל הולך — ואילולא קבוצת בית״רים, כמנין מספרם, שהשמיעו אֵילוּ קולות דיסוננטיים פה ושם, היתה הנורמליזציה שלמה ומושלמת ולא היתה נחוצה כלל תחינה של הגרמנים כדי להשיגה. היא שרירה וקיימת בישראל. הטקס נורמלי, הגינונים נורמליים, גם התרומה ל״עקבות של העבר״ — נורמלית בהחלט והיא כחלק מן המלון הדיפלומטי המקובל המתפתל מעט עד שהוא מוצא את ניבו הנכון, אך משמצאו אין הוא אחוז עוד שום עוית פילולוגית או מוסדית. ״עקבות״ ו״עבר״ — שתי מלים חסרות־גוון ואנדרוגיניות מאוד הטובות לכל עקבות ולכל עבר ומי שתורם אותן כמבוא־קבע בשיחה מדינית שבין גרמנים לישראלים — מילא חובתו וכמו קידש על היין ויכול בשקט לנעוץ מזלגו באומצה הדיפלומטית.

כי העקבות האלו אינם עקבותיה של איזו סנאית שחלפה ביער והעבר הזה איננו עבר של איזה טיול־אהבים בשדרות אונטר־דן־לינדן — זה ענין לפרשנים. אך אם יש דבר תמוה הרי זו העובדה, כי עוד בטרם השגנו איזו הסכמה של הגרמנים לנוסחאות שונות, וגם הן כוללניות, שבהן אנו מבקשים את הסכמתם, כמו נתנו אנחנו הסכמתנו לנוסחה ממצה זאת שלהם, הבאה להגדיר את גדול אסונותיו של עמנו ואת גדול פשעיו של עמם. הסכמנו מתוך כללי האדיבות או הטיקוס הדיפלומטי לנוסחה מגוהצת זאת שעוד בטרם היא מופרחת באויר כבר היא נשרפת באש העבר הזה ונשחקת לאבק. והיא שוחקת לאבק לא רק את ממציאיה הגרמנים אלא גם את מאַמציה האחרים, אם מצויים כאלה. ובשום דבר לא זכו הגרמנים להישג גדול יותר — מאשר בהסכמה סֶמַנטית זאת.

 

ב    🔗

אבל האמת חייבת להיאמר, כי אנו דורשים מהגרמנים לזכור את מה שאנחנו עצמנו היטבנו כל־כך לשכוח.

ושום דבר אינו מוכיח יותר כי היטבנו לשכוח — מן הדממה הגדולה ומן האלם שאחזו כל אלה שהיו משמיעים לא רק קריאות־בינים פוליטיות אלא גם צווחת־כאב פתאומית למראה דגל גרמני או איש־רשות גרמני. רק לפני שנים מועטות, חמש־שש שנים, עדיין נתקיימו מפלגות בישראל שעיקר יִחוּדן וצדקת יִחוּדן היו — גרמניה. ממשלות נפלו על כך והויכוח הציבורי בארץ, מר וחריף כאשר היה, רק לעתים נדירות התעלה למדרגות מוסריות נוקבות כפי שהיה מתעלה בנושא זה. לוחמי גיטאות, פרטיזנים ויתומי־שוֹאה לאלפיהם הוסיפו להתגעשות הציבורית הזאת את טעם “החוזים מבשרם”. אלף סיבות יימצאו בודאי לכך שביקורו הראשון של שר־החוץ הגרמני בישראל — שר־חוץ שאיננו מן הצדיקים־יסוד־עולם — לא עורר אפילו את בת־הדוֹ של האיד הגדול; שהכל וכולם נשארו מכונסים בקונכיתם, מי בקונכית־השפע ומי בקונכית־השלטון, ואף כי היו הרבה פוצי־פה, לא היה מצפצף אחד — ומלחמת עובדים על השתתפות בהחזקת מכוניותיהם או המאבק הנחרץ לשעות־קיץ רצופות היו למלחמה המוסרית הכונפת והמכניעה של התקופה.

כי אם הדברים אמורים בשכחה — סברה שהקדמנו מעט את הגרמנים, והמושג “עקבות של העבר” מתחיל להלום לא רק את הסמַנטיקה המלוּלית שלנו אלא גם את הלך־הרוח של רבים מאתנו — שוכחים־לתיאבון או לוחמים ורדיקלים עייפי־מלחמה.

דברים אלה לא נאמרו מתוך געגועים להפגנות אלו, הם באו רק לציין סימנם של תהליכים ומידת יחסיותם של מושגים מוסריים כאשר הם חרותים על דגליהן של כיתות פוליטיות. ומי שמאמין כי הוא נושא בלבו את צלקתו הצורבת של הכאב הזה מוטב יתיחד עם מצוקתו בלבבו.

 

ג    🔗

ואולם נטיל אנחנו את עצמנו במודע ושלא במודע אל השִׁכחה כאשר נטיל — אם כדרך הקרבן הבורח מסיוטי עברו אם כדרך הקרוב־לקרבן המבקש להשתחרר מן הזכרונות ומן המתחייב מהם — בו ברגע שהגרמנים מראים סימנים של חפזון למצוא מחסה בחיקה של אותה שכחה, עלינו לטלטל אותם טלטלת־סער ולהזכירם. ולהזכירם בלי חלקות־לשון, בלי ערפלי ניבים, בלי “עקבות ועבר”, אלא במלים הפשוטות וההיוליות ביותר: רצחתם, גם ירשתם. בלי סימן־שאלה נוסח אחאב. בסימן הקביעה והוַדאוּת הננעצות בבשר כהינעץ חנית, כהינעץ עובדה. להזכירם שתי מלים אלו שאינן יפות אולי למסיבות־גן ולערבי־קוקטייל ולרשרוש שָבלי־האָפנה, אך הן המלים שעמן ועמן בלבד יכול להיפתח ולהינעל איזה שיח שהוא בינינו לבינם בכל מישור שהוא וכך עוד ייפתח ויינעל שיחנו אִתם ימים רבים מאוד.

אנו יודעים: אנו מכבידים עליהם באִזכּוּר זה. הצוארונים המעומלנים מתחילים פתאום ללחוץ כלחוץ הקולר. האוירה נעגמת, הבּוֹן־טוֹן הדיפלומטי נפגם מעט והיין בגביעים של ברכה נרעד מעט, נִמרָר מעט. אין ברירה.

ואין ברירה — כי אולי ראוי היה לומר לגרמנים, שאכן יש יסוד לפחדם שלא תהיה נורמליזציה ולא תהיה לעווֹנם תכלה ולא יהיה לו ריצוי ולא מאזן מיַשב־חשבון ולא שום “תם ונשלם”. אנו נקח מהם ונחזור ונתבע וכאשר תאותת סכנה לקיומנו ונחשוב שמהם ורק מהם — למגינת־הלב — יכול לבוא איזה קורטוב של ישועה, לא נרפה מכנף בגדם ולא יהיה קץ לתביעתנו — כי אין קץ ואין קו־תיחום לאסון שהמיטו עלינו — ואין לו פדיון.

וכאשר ילכו וייערמו עלינו הררי־סכנה, לא נוכל שלא להיזכר כי מהם, וקודם־כל מהם, באה לנו הרעה הנוראה הזאת של אימת־הכליון גם לאחר תקומה. כי הדבר שעוללו לנו הגרמנים הוא לא רק טביחת ששה מיליוני נפש אלא קטיעת העורק הכלילי, בדמותה של יהדות ברוכת־לשַׁד, שממנו שאב לב העם את ההספק העיקרי של מחזור־דמו. וכך החריבו לא רק הוֹוה חולף וקצוב־זמן בחייה של אומה אלא גם שינו מן הקצה אל הקצה את קלסתר עתידה לדורות.

ולא נוכל שלא להיזכר בהם בכל עת סכנה כזאת משום שהם־הם שנתנו לעולם דוגמה של אפשרות, בסופו של דבר גם בלתי־נענשת, של הכחדת עם. משום שאת רעיון השמדתו הפיסית האפשרית של העם היהודי — ולא רק מלחמה בו כבעם המתחרה על זכויות בר־מצרא לאומיות — הנחילה לערבים ושתלה במזרח התיכון גרמניה, והיא בלבד. היא הוכיחה לעולם כי הדבר אפשרי לא רק מצד התכנוּן והביצוע המושלם אלא גם מצד היכולת להמשיך ולחיות אחר־כך חיים לאומיים שׂבֵעים מאוד ומכובדים מאוד במשפחות העמים. ואם אפשר להמשיך ולחיות כך באירופה הנאורה, קל וחומר — במזרח המטולטל בלי הרף בין יצרים לדמים ובין רחמים־על־עצמו לצרוּת־עין.

 

ד    🔗

אין כמעט עם במשפחות עמי הנצרות לזרמיה, בעבר ובהוֹוה, שאין לנו חשבון עמו. רק המיתממים שבינינו והמבקשים להעמיד פני מחלימים־בחפזון מתסביך, לא יראו גם בחריפות בגידתה של צרפת, גם בקשיחותך. המרושעת של ברית־המועצות, גם בגלגול־העינים הישועי של מכנסיה הקתולית בענין ירושלים את עקבות יחסם המסורתי לעם היהודי וממילא גם למדינתו כמדינת היהודים. אף־על־פי־כן חשבוננו עם גרמניה אחר.

הכל יכולים לנסות להוליכנו שולל. להערים עלינו, לרמותנו — לא הם. לא רק משום שכל הבא מידי גרמניה לא יוכל עוד להוליכנו שולל אלא משום שאינו דומה חשבון־בגידה וחשבון־ממון ואפילו לא חשבון של מוסר ערטילאי — לחשבון דמים העשנים עד היום הזה ויעשנו עוד לאורך הדורות כקברו של זכריה.

אמת, לא נוח לאומה שלמה לשאת את הכתם הזה. אין זה עָרב ביותר לאוזן לשמוע את המלים האלו, שיותר משהן יוצאות מכלי הלשון וההגיה המקובלים בין הבריות, הן יוצאות מן הארובות ומן המשרפות. לא טוב, מאוד לא טוב, לראות פתאום בכל יום חג וגנוסיה איזה אורח קרוע־לשון וקרוע־לב וקרוע־בגדים בדמות הזכרון, מתערב בין הקרואים ומנפץ את גביעי היין וממריד את היין על לוגמיו וכמעט משנק את גרונם. אין ברירה. גורלנו נטבע על־ידי הגרמנים — לדורות, גורלם יהיה טבוע בחותם הזכרון הזה — לנצחים.

בחותם הזכרון — ובמחירו. ומחירו אינו מועט. הוא יפגע בדמותם. הוא יפגע במה שהם מבינים כאינטרסים שלהם. הוא יופיע בכל מקום שבו יחלו לבנות את חייהם הבין־לאומיים בנין של מתנערים מאחריות לחטא ושל נשואי־פנים. הוא יופיע בשעה שהם יעמדו להסדיר עניניהם עם הרוסים, עם הערבים ואפילו עם הצרפתים. אין ברירה.

נכון. זה עלול להוציא מן הכלים. לטרוף את הדעת. אך מדוע, באמת, לא תיטרף מעט דעתם עליהם אל צד הכפרה והריצוי, לאחר טירוף־הדמים השטני שאחז בהם רק לפני דור אחד?

האם המחיר רב מדי?

 

ה    🔗

לפני ימים אחדים הודיע דובר ממשלת גרמניה, כי שגריר גרמניה בצרפת נפגש עם שר־החוץ הצרפתי ודבריו של השגריר הרגיעו את בן־שיחו בענין ההודעות שהשמיע וַלטר שֶל בישראל. הודעה זו מעוררת דאגה לא רק משום שמה שמרגיע את צרפת בעניני המזרח התיכון חייב להדאיג את ישראל. היא מדאיגה מפני הרושם המחריף, כי בעוד שבדרכה על אדמת ישראל עדיין מבקשת גרמניה להשתחרר מעקבות העבר, הרי בעסקה בענינים החיוניים של ישראל ליד שולחן הכרעות עם אחרים היא כבר רואה עצמה חפשית ומשוחררת מן העקבות האלו. עקימת־אפה של צרפת נראית חשובה יותר מזעקת־המרי של ישראל, וחשבון הרוכלות הדיפלומטית של “השוק”, במרכאות ובלי מרכאות, הולך ומכניע את חשבון־נפשם של עם ומדינה שהובילו אומה שלמה אל הטבח. הרי שהחשבון הנוקב עם גרמניה לא זו בלבד שלא ייושב אלא הולך ונעשה מפותל ומעוקם ומסוכסך דוקא עם משטרה הסוציאל־דמוקרטי הנוכחי, שצדקנות כלל־אנושית והרגשת נקיון־כּפּיִם כלפי יהודים משמשות בו בערבוביה. החשבון גורר עמו את שובל האש של העבר אך על אף דברי־הנחמה שאנו אומרים לעצמנו הוא מוריד גם עמוד של ענן כבד לפני העתיד. על־כרחך אתה נוטה למסקנה הנוגה כי גרמניה של הסוציאליסט בראנדט עלולה לכסות על העבר לא בדוֹק־הכפרה של החסד אלא במסך־ההונאה של ההתחסדות.

1971



  1. שר־החוץ של גרמניה באותו זמן.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!