א 🔗
היה פרנץ יוזף שטראוס בארץ — ואיננו עוד. ואף שבאויר עדיין נישאת בצד קולות־האמת של מחאת־כואבים גם הנסירה החדה והצורמת של הזיוף — אילו היה ביקורו של שטראוס ביקור של חתימת־סוגיה לא היינו חוזרים אליו. הזמן מעמיד סימני פיסוק משלו לכל ענין וענין ואילו העמיד כאן סוף־פסוק יכולנו להניח גם מחלוקת זו להכרעת הימים. אין זו המחלוקת היחידה שפתרונה תלוי כחידה או טמון כפתק־גורל בחרסיו של העתיד ויכולנו להניח גם אותה בחברה טובה של פרשיות־תיקו שחיינו העצמאיים, הקצרים ביחס, כבר הספיקו לזַמן לנו. והאמת, אף שלא תמיד דוחקת עצמה לצאת, אין לדחוק בה.
אבל האמת היא ששטראוס איננו סוף־פסוק. הוא רק פרק בסוגיה ועוד ניקרא לשוב אליה והיא אמורה לשוב אלינו — ואין מפלט. אפשר לפנות לה עורף מתוך חרון או להעמיד פני “ברוגז” בעת המפגש וההתנגשות, אך איננו יכולים למנוע את עצם המפגש הזה. כי, נוסף לכל, גם ישראל — ועד כמה שהדבר לא יהיה צורם ואירוני מבחינה היסטורית — גם גרמניה סובבות על צירים של חיפושי בטחון וחיפושי משענות בעולם. כל אחת מתוך נימוקים שלה, כל אחת מתוך דחפים אחרים, אך בתוך מסלולים אלה, שהם כה שונים במהותם אך בשום פנים אינם מקבילים, נפגוש אנחנו בגרמניה והיא — בנו, עתים במפתיע, עתים מתוך היוָעדוּת — ועל העם לדעת.
ועל העם לדעת — כדי שלא יקרה לו שוב ושוב אשר קרה לו בנושא זה לא פעם, שתעלולים פוליטיים יתחברו אל זכרונות כאובים וכֵנים ויעמידו בכיכר חיינו ראי עקום שיעוות מראש כל מראה שבו נוגעת ישראל בגרמניה ויצייר את ממשלת העם הזה כממשלת־להכעיס. ניפוץ הראי המעקם הזה מתחיל להיות חובה של מצפון.
ב 🔗
כי סוגיה זאת של גרמניה היא אחת מנקודות הבעירה של חיינו הציבוריים מאז היינו לעצמאים — אין פלא ואין תימה ואך לכבוד הוא לנו. כשאנו מדברים על גרמניה, איננו מדברים על עוד פרק אחד בדברי־ימינו. שאם אתה מחליט לזכור — אתה זוכרו, ואם אתה מחליט לשכוח — אתה שוכחו, או שאתה שוכחו מתוך היסח־הלב או היסח־הדעת. אין הוא יכול להיות מוסח מן הלב, כי הוא ארוג ברקמותיו ואין הוא יכול לחיות מוסח מן הדעת, כי הוא תא מתאי הדעת, לפחות של הדור הזה. זכרון גרמניה חי בתודעת העם לא כאפר קר אלא כרמץ לוהט, לא כזכירה מטושטשת של עבר רחוק אלא כהוָיה־של־אש הנראית בכל נוֹגה הבעירה שלה גם על רקע הנוֹגה הגדול של עצמאותנו. זהו נר הדולק בעיצומו של היום ואף־על־פי־כן אורו חד ונראה מאוד. ושני נגוהות אלה עוד ישמשו בנו בערבוביה ימים רבים, כל עוד אנו רואים את קורותינו כנתונות לא חוליות־חוליות אלא שרשרות־שרשרות, שבהן אין שום חוליה עומדת בפני עצמה. ואין חולית העצמאות של ימינו עומדת בפני עצמה אלא בקשר אל חולית־היגון שקדמה לה. וחולית־היגון הזאת, במשמעותה הישירה והאקטואלית עד היום הזה, היא גרמניה.
כשאנו קוראים ברשומות הימים על קרוב לשש מאות אלף שנטבחו על־ידי הרומאים עם דיכוי מרד בר־כוכבא, אנו קוראים היסטוריה עמומה מאוד. כשאנחנו מדברים על טבוחי גרמניה של שנות הארבעים — אנו מדברים על הוָיה־של־קטל הקיימת ועומדת לנגד עינינו בכל מוֹראה, הוָיה של קרבה, של שארוּת־בשר. כשאנו רואים את תצלומי הגולגלות של טרבלינקה אנו רואים בהן דיוקן אב ואם, כפשוטו. אין להניח כי הוָיה חיה זאת של גולגלות־מוות תיעלם במחי־דור מזכרון העם, כשם שאין לצפות כלל כי בחיותו את החוָיה המסעירה הזאת, ינתח סוגי גרמניות וסוגי שלטון גרמני ויערוך מאזן מדוקדק של הרשעת־החייבים וזיכוי־הזכאים. גם לא איכפת לו כי יכרוך זכאי עם חייב ויקפח זכאי במשפט. הוא שקוע ביגון ואינו שקוע בשקילת־הדין ואין זה מעניין אותו כלל אם איזה חף מפשע ייגרף במשפטו הכולל. ואחרי ככלות הכל — במשפטו זה אין העם טובח, חלילה, את החף ואינו שופך דמו ורק שמתוך הכללה הוא מנדה גם אותו נידוי שבלב — אין אסון.
ג 🔗
ואולם מי שמבקש להשליט עלינו את הזכרון כאַמַת־מידה יחידה שבה עלינו למוֹד כל ענין וענין שבו נקלעת ישראל למפגש עם גרמניה; מי שמבקש לעשות את זכר־העבר מעין מגלב מוסרי החייב להניא אותנו ממגע עם גרמניה גם בענינים העשויים לחרוץ גורל קיומנו — לא מוסר הוא מבקש להשליט עלינו אלא דיבוק.
כי אם יש חטא שבו לא חטא העם היהודי כל שנות גלותו — זהו חטא השִׁכחה. רק עלילה היא לומר על העם היהודי כי הוא קצר־זכרון. אַלפּיִם שנות גלותו, הם אַלפּיִם שנות זכירה — עד להחריד. החל מן הצו העתיק לזכור את עמלק, שהוא לנו כמעט הדיבר האחד־עשר, דרך ר' יהודה ב“יון מצולה” — עוברת התזכורת בדברי־ימינו, עד שניתן לומר כי אם חלה העם בדברי ימי ענוּתוֹ הארוכים הוא חלה לא במחלת השִׁכחה אלא במחלת הזכרון.
אך האמת היא שכל הפגעים והשוֹאוֹת שבאו על העם באו עליו לא מפני חוסר זכרון אלא מפני חוסר לֶקח. לא מפני שלא זכר אלא מפני שזכר ולא למד לקח. כי זכרון בלי לקח הוא כניצב בלי להב, כחנית ללא חוד, כמוסר — ללא השכל. והכלל הזה חל על סיבותיה של שוֹאת־העם האחרונה לא פחות מאשר על השוֹאוֹת שירדו עליו בעבר. יען כי התמורה העיקרית בעקבות השוֹאה האחרונה שבטויה הוא חידוש עצמאותנו, לא באה משום שבתקופה זאת זכרנו יותר מבעבר אלא משום שהפעם הזאת הוצאנו לקח, והרכבנו על ניצב־הזכרונות את להב המאבק הנחרץ על הריבונות. והלקח הוא קודם־כל: התעצמות, רק מי שקיים — זוכר. והלקח הוא לא לכתוב עוד “נאד דמעות” אחד, אלא לעשות הכל כדי שלא להיכנס שוב לספר אזכרת־הנשמות של העולם, המקום היחיד שבו עדיין רואה אותנו העולם הסובב אותנו בלי צרוּת־עין.
וצרוּת־העין הזאת לא נתמעטה כלשהו גם לאחר שכבשנו לנו פיסת־ריבונות תחת השמש.
ד 🔗
מי שמטה אוזן למה שמבעבע מתחת לפני השטח יבחין באותה דרמתיות נועזה, עתים כמעט נואשת, שבה מתנהל החיפוש כובש־הנשימה אחרי כלים להבטחת קיומנו. את הודעתו של שר־ההגנה הגרמני, לשעבר, כי עשרות פעמים ביקר אצלו סגן שר־הבטחון של ישראל — קיבלה הקלחת הפוליטית שלנו באיזה ביטוי נוסף למחשכים, כביכול, שבהם מנוהלים עניני הבטחון שלנו ולתינוי־אהבים, כביכול, עם גרמניה. אך איש לא נפעם לצד האחר שבאותו גילוי. איש לא נרעד לדרמה הגדולה המקופלת בשורות מעטות אלו, למתח הנפשי הזה שבחיפוש אחרי כל מקור, בהתדפקות על כל דלת ובהתפרצות לכל חריץ כדי להרחיבם ולהבטיח לנו מגן. איש לא עמד על העובדה — שאין לה, כמדומה, דוגמה ואחות אצל שום עם ריבוני אחר — כי גם לאחר חמש־עשרה שנות עצמאות, עדיין אנו בעיקרו של דבר, “מדינה במחתרת”, מבחינת רכש הכלים לקיומנו, ועלילות הרכש הזה בימי עצמאותנו אינן נופלות במתחן, בתעוזתן, בכושר ההמצאה והתושיה, מעלילותיו בימים שקדמו לה.
ה 🔗
איננו יודעים בדיוק — ולא כל העם חייב לדעת בדיוק — מה נתנה ומה לא נתנה לנו גרמניה. אך אלה שבידם הפקדנו את האחריות לשלומנו, לבטחוננו ולעתידנו — אל דין העם היינו צריכים לתבוע אותם אילו לא ניסו דרך גם לגרמניה ואילו היו נעצרים מול מחסום הזכרונות. שרי־בטחון — הם שרי־בטחון ולא שרי־זכרון. הם ממונים על הבטחת קיומנו לעתיד ולא על קיום זכרונות העבר. הם אינם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לומר עלינו כי היינו עם גדול שלא שכח את עמלקיו — ובזכרונו אבד. הם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לדבר עלינו לא בלשון עבר, אלא בלשון הוֹוה. לא כעל עם מוכר קדשיו אלא כעל עם, שגם בהיחרף סכנות, לא איבד את מצפונו המוסרי. והעם אינו מאבד ולא יאבד את מצפונו המוסרי גם אם הוא מבטיח את קיומו בחרב גרמנית.
ו 🔗
איננו מאמינים כי ההיסטוריה תתגרה בנו עד כדי כך שתעשה את גרמניה משענת יחידה לבטחוננו. לשילומים מוסריים כאלה אין גרמניה — שום גרמניה — זכאית, ואילו נעשה בטחוננו תלוי רק בה, היו חיינו תלויים לנו מנגד כפל־תליה. ולא מפני שגרמניה של היום איננה אחרת אלא מפני שגם גרמניה אחרת עלולה לחזור וליהפך לגרמניה אחרת לגמרי וממילא לשוב אל נקודת־מוצאה. הגנרל פון ברנארדי, שפירסם בשנת 1910 את הספר הנודע, “גרמניה והמלחמה הבאה”, על “הזכות לעשות מלחמה” ו“החובה לעשות מלחמה” — לא חיבר את ספרו בימי הנאצים. הוא חיברו בימי גרמניה האחרת וגרמניה ההיא דוקא היא שאימצה לה את תורת “המלחמה ככורח ביולוגי”, כתורת האומה הגרמנית כולה. מי שמעיין בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה הנוכחית אמנם ימצא בהם ערכי־חינוך אחרים, אך יקשה לו למצוא בהם אנטיפּוד חד ומובהק שיטע בנוער הגרמני שאט־נפש חד־משמעי לתורות אלו ולמשתמע מהן. כל עם יודע תהפוכות, אך אין להתעלם מכך שגרמניה היא דוגמה לעם־תהפוכות וקטבים הנקלע זה דורות בין פסגות ההטפה המוסרית לבין תחתיות־שאול של ההתנהגות האנושית, בין קאנט לאלפרד רוזנברג, ואין צורך להיות נגוע בשמץ־גזענות כדי להבחין במחזוריות משונה זו.
אך לענין שבו אנו עוסקים עתה לא דברי־ימיה של גרמניה מעניינים אותנו אלא דברי־ימינו. לא עבָרהּ של גרמניה אלא עתידנו. וכדי להצדיק קשר־של־סיוע לבטחוננו אין צורך להזדקק לטיעון של גרמניה אחרת. כי אם הבטחת קיומנו תלויה במידה כל־שהיא בגרמניה — גרמניה כּמוֹת שהיא כשרה.
ז 🔗
כי המערכה על קיום העצמאות היהודית היא אבן־הפינה במוסר החיים של העם בימינו. דבר־מה היה מעוקם בנפשנו אילו שכחנו מה עוללה לנו גרמניה של שנות הארבעים. אך אם צו־קיומנו מחייב העמדת פני שוכחים — אין ברירה, ונאמר זאת במלוא עוז הלב — נעמיד פני שוכחים. אם החרב שבה נוכל להגן על קיומנו תשא עליה חותם של “מוצרי סולינגן”, לא נהסס לאחוז בה. טיב החרב יקבע ולא מקום יִצוּרה. שום זכרונות אין בהם כדי להניא אותנו מכך, יען כי שום חובה מוסרית אינה גוזרת עלינו להינזר מן החרב הזאת בעת סכנה. אדם יכול לשלם מחיר כבודו בחייו, יחידים רבים יכולים לשלם בחייהם מחיר כבודם וזכרונותיהם. עַם אינו רשאי כלל להחליט מראש כי יעלה בשלמות על קידוש שם הזכרונות ויהיו מחרידים ומחייבים כאשר יהיו. כי אם יש איזה גמול לדמם של טבוחים — מדינה ריבונית זו היא הנוקם בגמולים. אילו שאלנו אבינו, שנפל בחרב־גרמנים, מה דינה של אותה חרב ביום שבו נצטרך דוקא בה להגן על נפשנו — אנו יודעים היטב תשובתו: אַל תהסס, אחוֹז בה. ואחוֹז בה לא רק לפי הכלל שאין בודקים בשעת הסכנה. אחוֹז בה יען כי קיומה של מדינת היהודים היא לא רק תשובה לחשבוננו עם גרמניה. קיומנו הריבוני הוא פריעת חשבון ויִשוּב חשבון וטיפוח על־פני כל העולם כולו. הוא מטפח לא רק על־פני תקופה אחת, לא רק על־פני עם אחד, ועל־פני דור מרושע אחד של שונאי ישראל. קיומנו הריבוני מטפח על־פני עשרות דורות ועל־פני עדת־עמים ועל־פני קשר של הכחדה הקשור עלינו, במעט או בהרבה, בגלוי או בסתר, באכזריות גסה של מרצחים או באלגנציה מתחסדת של שופטים מושבעים, לאורך כל הדורות וכל היבשות. כל חרב הבאה לקיים ולהבטיח את הגמול הניצח הזה — כשרה. ואם יש אל־נקמות בעולם — אל־הנקמות של היהודים הוא עצם תקומתם.
1963
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.