רקע
ישעיהו אברך
שעתה של מידת הדין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אל נוף המרמה נוסף כמעט מדי שבוע שיח אחד וכבר נראה נוף זה בארץ כנוף יער. הגלוי מתחרה בסמוי והסמוי מעמיק שלוחות וכמו לופת בחניקה שרשי חברה ומדינה.

אמר לנו פעם משורר חכם־לב שאינו עוד עמנו: אילו אפשר היה לסגור את המדינה לשעה אחת ולטאטא אותה כראוי — זה הדבר שנכון היה לעשותו. אך מצערת לא רק הידיעה כי מן הצד המוכני אי־אפשר כלל להעמיד מלכות מסיבובה, אלא העובדה כי עשרים וחמש שנים בלבד אחרי הקמתה כבר זקוקה המדינה — ומדינת היהודים דוקא — ל“רָמוֹנט” מוסרי כזה. רבים חלמו חלום המדינה הזאת. איש בודאי לא חֲלָמָהּ כך.

כי כל “שיח” כזה כשהוא מבצבץ ועולה מן הקרקע, כמו מבקע אדמה שאתה עומד עליה. כמו מנפץ חלום. וגרוע מכל — כמו מוזג טיפה של ספק: חירות לשם חירות הערמה והביזה — מדוע יהודית דוקא?

 

ב

מזויות שונות הואר — או הוחשך — ענין הנפט ונתיביו בישראל כמו ענין ההילולה הגדולה של ישראלים, רבים כנראה ככל האפשר, סביב הזבח הגדול באבו־רודס. המשפטנים והחוקרים למיניהם1 ייקראו כבר קרוב לודאי לקבוע לא את קיומה או אי־קיומה של תרמית אלא את היקפה ומידותיה — מידות טובת ההנאה ומספר הנהנים.

לא נקדים את השופטים ולא נבוא להוסיף על המקהלה הגדולה של מוכיחים ומיסרים — שככל שהיא מתרחבת ומתגוונת אתה עשוי למצוא גם בה עצמה קצת בני־לוָיה קבועים הנסחפים תמיד אל ה״מצליחים״ — לפני הילכדם, כמובן — והמשמשים להם לא פעם שופר בציבור. הטיסות והסיורים והחינגות ומדורי הדיווּח והשיבּוּח וההתפעלות של עתונאים למיניהם כל הימים — אינם יוצאים מכלל גדול זה והם רק גוון בפסיפס צבעוני או שובל משָׁבלי גלימתה של השחיתות.

עוד ניחד בסיום הדברים שורות אחדות לטעמה של השחיתות הסמויה, אך נפנה אל זוית שונה מעט של הנושא. זוית שמעצם טבעה אינה יכולה כלל להשתבץ במערכת החיים התקינים וענינה בסוגיה של עמק עָכוֹר — הוא המקום שנקרא על שם עוכר ישראל אחד, שנרגמו בו הוא וביתו.

לא היום. היום אין רוגמים. בימי־קדם.

 

ג

והסוגיה היא, כידוע, סוגית הביזה.

אנו כובשים — לבטחוננו, אד למען מה — הבוזזים? זוהי שאלה חמורה מאוד ונוקבת עד עומק הוייתנו המוסרית, אך אי־אפשר שלא לשאול אותה בעקבות סיפורים מאבו־רודס, אום־בוגמה ואבו־זנימה ומקומות אחרים במדבר — הוא אותו מדבר שבטרם כל חשיבותו כארץ־מחצבים הוא קודם־כל מדבר הגנה לישראל.

מַלקוֹח שלוקחת המדינה לצרכיה החיוניים הוא אחת מתוצאותיה של מלחמת־המגן ושל הנצחון בה. ואולם כיבוש המלוּוה שוד של בוזזים להנאתם — הוא דבר שאין לו שֵם. ׁשבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים לא בהתפרצות חד־פעמית, כדברים שאירעו לא פעם במלחמת־השחרור, אלא בביזה שיטתית ומוצצת־לשד, ביזה תוך הנאה. ואם יש דבר שקשה למצוא לו הסבר, זו העובדה כי בסמוך למסירות־נפש עילאית, הבוקעת מן הטהורים במעיינות אדם והמולידה את הנצחון, מבצבצת אצל קצת מאותו עם עצמו — כמו מן הדלוחים במקורותיו — תאוה פרועה לנכסים, להוללות, לביזה אישית של פירות המוסרים את נפשם.

כאילו אין הארי יכול בלי הסרטן.

 

ד

יניקת הנפט המצרי — ועדיין הוא נפט מצרי — שנועדה להזין את בטחוננו ולהבטיח את הקיום כפשוטו — חיונית ומוצדקת. זהו חלק מן ההתבצרות מול הסכנה להישמד. זוהי העברת מוקד־כוח מידי הבא להרוג לידי העומד על נפשו. הקוד המוסרי של חברה שחייה מתנהלים על מי־מנוחות יוכל, אם ירצה, למצוא פגם גם בכך. אך כללי המלחמה, כמאמר הצרפתים, אף שאינם משנים את יסודות המוסר האנושי, כמו מכתיבים דרכי התנהגות משלהם.

אם כבשנו נפט מצרי ומילאנו בו צרכינו וחסכנו מעט מן הנפט לרכוש עוד קנה ועוד כנף להגן על עם שמילט עצמו משדה־קטל אחד ואינו רוצה להיקטל עוד — ספק אם יש איזה שולחן־ערוך מוסרי בעולם שיכול לדוננו על כך.

אך אם כבשנו נפט מצרי — נכס מנכסיו של עם מרוד, מורעב, שקוע בעוני, בחולי ובמדוים — כדי לבוֹז אותו ולהנות ממנו יחידים בישראל, אין לנו כפרה. אם נטלנו מרכושו של עם זה — יהיה היום אויבנו כאשר יהיה — כדי שימלאו ממנו כיסיהם של הוללים מישראל, קיא חברה לוחמת, נרכין ראשנו בחרפה. לפני עצמנו וגם לפני אויבים — אף שאין אולי כמשטרם בוזז ומרושש את עמם שלהם עצמם.

ומי שאינו מסוגל לראות את מעשיו כאן גם ראיה שמן הצד השני של קו החזית — לא יוכל לעולם להגיע לשיפוט נכון ומאוזן של טעם המעשים ומשמעותם — לא לטוַח היום ובודאי לא לטוַח העתידות.

 

ה

כי יש דברים שהמלחמה מעלה אותם והם נשכחים ויש דברים במלחמה שרודפים כצל אחרי ימי השלום ואינם מרפים והם כחותמם לאורך ימים. מהם שנעשים סמל. אנו ספונים בקונכיתנו ואין הד מעשינו או בת־קולם בסמוך או במרחקים חוזר אלינו. גם מפני לשון שאיננו שומעים גם מפני תוף־האוזן שלנו שהורגל לסנן דברים לפי מידת נעימותם.

ובכן, מה שעשה לנו בזמנו כפר ערבי אחד באזור ירושלים בתחום הנפשות, הולך ועושה לנו עתה אבו־רודס בתחום הממונות והחומר. קשה היה מאוד — ועדיין בלתי־אפשרי לצייר את הישראלים כצמאי־הרג; לא קשה לצייר יושבים בישראל ־ ובהכללה מרושעת את ישראל כולה — כצמאי־בצע חסרי־מעצורים. יום המפגש עם המצרים — על אף המחנות הערוכים זה מול זה — אולי רחוק פחות משהוא נשקף לרבים מאתנו. עם מוכה ומורעב לא ייתכן כלל שלא יצמא בעומק לבו לשלום. הרבה דברים יישכחו, אך השוד הזה, ירידת קבוצה קטנה של עיטים ישראלים על פגרי הנכסים של מצרים — לא יישכחו במהרה.

וכל מה שנאמר במוסר היהדות על שוד עניים ואנקת אביונים — חל גם על אביון מצרי או סורי או כל אביון אחר במשפחת האדם. גם אם היום הוא אויבך.

 

ו

נוכח התרחשויות אלו — שמוטב לראותן כּמוֹת שהן מאשר לנסות להַורידן — לא די עוד בעֵרנוּת חד־פעמית לתועבה העולה פה ושם על־פני השטח. נחוצה משמרת רצופה של התודעה המוסרית והציבורית. נחוצה תפנית. והיא נחוצה משום שכל מה שהתרחש, כנראה, במדבר לא היה בא לעולם אילולא ניזון מקרקע דשנה ומזובלת בארץ הנושבת; אילולא ניזון מאוירה של סלחנות ושל מגמה לא־מודעת אולי של אי־חסימת השוָרים. השחיתות הסמויה מסוכנת שבעתים מפני שהיא הולכת ונארגת באורח־החיים כחלק ממנו וזורמת בזרמם ואתה מתרגל לנשום אותה ביחד עם אויר החברה וחמצנה. יש קשר — אומר ד״ר דויד ניב, האזרח עז־הרוח — בין התעשרות במצב מלחמה לבין מה שקורה ב״נתיבי־נפט״. נפרש ונאמר: יש תלות הדוקה בין מפגני־הראוָה והמותרות והבזבוז המתיהר של החברה הישראלית, הפרטית והממוסדת, לבין מה שמצמיח פתאום המדבר. ויש גם תלות בין מעשים והרגלים שאנו נוטעים ביודעין, אך בלי שיקול מספיק ובלי זהירות חינוכית וחברתית נאותה (כגון ההימורים) לבין התופעות הצומחות אחר־כך גם במדבר גם בחצר ביתנו.

 

ז

העלינו בראשית הדברים ספק שאלה ספק הרהור: חירות לשם חירות ההונאה — מדוע יהודית דוקא?

יהיו בודאי משיבים וטוענים כי קיומו הריבוני של עם מוצדק מצד עצמו, הַינוּ הך מה מעלתו המוסרית. וכשם שעמים רבים אחרים מתקיימים במעלת המוסר שלהם, בין רמה היא בין נמוכה, כך אין ישראל צריכה להעמיד ריבונותה למבחן או לספק על־פי מוסר חייה.

גישה אכזיסטנציאליסטית זאת אינה חסרת־הגיון, כבר מן הטעם הפשוט שכל עוד קיימת מסגרת הריבונות — רבות ופתוחות הדרכים לתיקון פני עם וחברה ושום עיקום־דמות של היום איננו סוף־פסוק. דורות כלתה נפשנו לריבונות ולא חטאיה של תקופה אחת או של פלג מעַוות בדור אחד עירערו אמונתנו בה. אפילו כך — רק מעטים, כמדומה, יראו נחמה בכך שאחד היתרונות החשובים שתתן לנו הריבונות היהודית יהיה הזכות לשדוד — גם את עצמנו — בעברית.

1971



  1. ולענין זה היו יפים ומהימנים עלינו מבקר המדינה ומשטרת ישראל ומוסדות־המשפט הרגילים של המדינה לא פחות מועדות־חקירה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות