רקע
ישעיהו אברך
לאן שכולם נוסעים: ליפאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בכלכלה הישראלית, אומרים, שליטים החוקים הפועלים בכל כלכלה לאומית. אך כל כלכלן בישראל יוסיף מיד: חוקים אלה — אבל לא רק הם. במדינה־דוד־רותח כמדינתנו אף גורמים אחרים מעלים רעידות של גאות ושל שפל, והם, אולי יותר מן החוקים, מעצבים פני הכלכלה — לפעמים: עצבון גמור.

מדינה שכזאת.

בין הגורמים האלה נוכל מעתה למנות גם גורמת אחת: חתונה. כן. חג־הכלולות. לא רק כאֶלמנט־של־אישות. כגורמת כלכלית. עוד ימים רבים יסובו, כנראה, גלגלי תעשיה ומסחר שהונעו עם חגיגת־הנישואין המפוארה על־גבי משטח של אברזין (מה זה אברזין?) שנמתח לצורך לילה אחד של כלולות על־פני הדשא של מלון בשרון. אין עוד ספק: אנו עומדים על סף פריחה כלכלית, כמעט — טוטלית. אין לך ענף בענפי הכלכלה שחבצלת־השרון הזאת לא תתן בו אותות. אין.

תעשית־הבשר, למשל, שנקראה ליַצר ביום אחד “חצי קילומטר נקניקיות” בשביל מִפקד העולים־מנכסיהם בישראל, כמו עברה בבת־אחת לפסים של יִצוּר המוני, המשַׁנה מן הקצה אל הקצה כל מושגינו גם על פריון־יִצוּר גם על הרגלי־הצריכה ומעלה אותה למעלת תעשיה־כבדה שהיא, כידוע, אבן־פינה בסטרוקטורה הכלכלית של כל מדינה מתוקנת. מוכר־הנקניקיות בשערי אתונה העתיקה צריך היה, לפי תוקידידס, לעשות מהלך של עשרה קילומטרים כדי למכור צמד אחד של נקניקים. הפונדקאים על הדשא בשרון הוכיחו כי אפשר בברית־נישואין של צמד אחד למכור — וגם לכלות — חצי קילומטר נקניקיות. כמות שנהפכת — לכמות. כושר יִצוּר וצריכה כזה, גם אם אין בו עדיין כדי להביאנו לשוק האירופי, כבר יש בו כל סימני־ההיכר של שוק. פרסי, כלומר.

כוחה של גורמת אחת: חתונה.

 

ב

וחרושת־הפלדה? קריה שלמה עומדת כעשר שנים למעצבה ואינה יודעת מה בדיוק תיצר כדי שתזכה למעט רווחיות. באו אמידי־השרון והעמידו ביצת קולומבוס: 1 שפודים. חרב־האבירים של האמוּדה הישראלית החדשה. אלף ומאתים פגיונות לדקירת האומצה נתבעה תעשית־הפלדה שלנו להכין בשביל דיביזיה אחת של העשירוּת הישראלית הממונעת שחנתה לילה אחד בשרון. עוד כמה הילולות משופדות כאלו ואנו עולים על פיטסבורג. לא בדימונה. במלון השרון. איך אמר זקנו של וינסטון צ׳רצ׳יל: חכמת היצרן היא לדעת מה השוק רוצה ומה איננו רוצה. והשוק של ישראל בימינו איננו רוצה צנורות־פלדה נבובים. הוא רוצה שפודים. עם אומצה, כמובן. נביבות יביא משלו.

אך מעל לכל — ניצל, כנראה, משק הלול. אם להאמין לסטטיסטיקה הרשמית של עתוני־הערב — היה זה לילם הנשחט ביותר של בעלי־הכנף. באלפיהם נפלו. ארץ קליפורניה, אוהבת העופות, אינה נוקמת בתרנגולי־ הודו שלה ערב חג־המולד נקמה גדולה מזו שנקמנו כאן בשארי־בשרם, בעלי־הכרבולת הפשוטים, בליל־ירח בשרון. עוד כמה אפריונים כאלה והגזירות שנגזרו בזמנן על הלולים היו כלא היו. האפרוחים המתחתנים של האצולה הישראלית יצילו את התרנגולות. את הלול, כלומר.

כמעט שכחנו את המחצבים. שתי תחנות־כוח באשדוד ביחד עם כור גרעיני לא ימריצו כל־כך פיתוחם של מחצבי־הדלק במדינה כפי שתמריצם חופה ממוכנת אחת, אפילו תיערך רק פעם בשבועים. הנרי פורד הראשון היה טוען כי את השפע הכלכלי בארצות־הברית תוליד המכונית. כאשר אתה רואה צי של אלף מכוניות נמתח כחוט־עקלתון לכל אורך נתיב־הנישואין קשה לך לקבוע מי הוליד את מי: המכונית את השפע או להיפך. דבר אחד אתה יודע בוַדאוּת: צי־כלולות כזה איננו ילידו של העוני. מכל־מקום: לא בישראל.

ואולם יותר מכל צפויה, כנראה, פריחה כלכלית ל…יפאן. כן. ליפאן. לארץ השמש העולה. היפאנים אולי אינם יודעים זאת עדיין. אנחנו — יודעים. כאשר נשאלה כלת הערב לאן יסע הזוג לבלות את ירח־הדבש — השיבה בכל מידת הצניעות: ״מה פירוש לאן? — לאן שכולם נוסעים: ליפאן״. פשוט, בקרבת מקום: ליפאן. לאן שכולם נוסעים. שכולם.

אם לקבל הודעה זו של צעירה בת־ימינו כפשוטה — עומדת ממלכת המיקאדו לפני ירח־דבש כלכלי שכמוהו לא ידעה מימי הדומפינג הגדול. חמישים אלף זוגות ישראלים נכנסים מדי שנה לחופה. חמישים אלף ירחי־כלה כאלה בטוקיו — והשמש ביפאן תעמוד. מרוב זריחה. אמנם, לא דייקנו מעט. חמישים אלף — פחות אחד. בבית־ההחלמה שבו בילינו את ימי־הפסח פגשנו בכל־זאת זוג צעיר חינני מאוד משדות־מיכה בחבל עדולם שבא לבלות את ירח־הדבש שלו על הכרמל. כאשר שאלנו את בני־הזוג בתמיהה: מה פתאום מיַרחים כאן את הדבש — הן כולם נוסעים ליפאן? נבוכו. ארצנו גדולה. עדולם רחוקה. הדואר — דואר ישראל, והידיעה על יפאן עדיין לא הגיעה לעדולם. לכן: ליפאן. כולם — פרט לעדולם. אבל גם יוצא־מן־הכלל אחד אין בו עוד כדי להסיר את חרב־הלבלוב התלויה מעל יפאן כגורל והכל בזכות ירחי־הדבש מאגן־הירכַים של ישראל.

אף־על־פי־כן: אין אַליה בלי קוץ. אין רוטב בלי מים. ואין אברזין בלי סרח־העודף. ובסרח־העודף של האברזין הגדול שנמתח, כאמור, על הדשא בהרצליה — היה גם מעשה־אונס. נאנסה שם ללא־רחם כל מערכת הנימוסין של החברה הגבוהה. כרגיל — ללא תקנה.

שלוש מאות ששים וחמש פעמים בשנה מתפרסמים בעתוני הארץ. ובשירות השידור הממלכתי פרקי תלמוד בבלי של הנימוס, קוֹדֶכּס ההתנהגות של החברה לימי מבחן. אך כל התורה המהוקצעת, שנבנתה בשקידה ובאלגנטיות כזו, לא עמדה בפני המבחן האנושי הפשוט ביותר: מבחן הנחיריִם, תל אחד של קורקבנים ברוטב, ולא רק התל ־ ריחו בלבד, הספיק כדי למוטט את כל מגדל הנימוסין שהתחיל לפאר טבור חברתנו כמו פסל מינרוָה את האקרופוליס. במקום כל תקנות הנימוס השתרר כאן החוק הקדמון של דארוין: כל דאלים יטרוף. גבר מקדים את הגבירה. נער את הזקן, גיבור את החלש, וכל המשתה דומה יותר לתחרות מי יגיע ראשון ־ אל השפודים. ובעיית הנימוסים הקולינאריים של חברתנו איננה עוד איך לאכול דגים בלי סכין אלא איך למנוע רצח המונים מול ירכו הצלויה של תרנגול הודו. כל המאמץ האינטלקטואלי של העתונות והרדיו הממלכתי יצטרך להיות מופנה אל מטרת־חינוך הרבה יותר אֶלמנטרית, ראשית החינוך של כל אדם ביער: איך לאכול (בציבור) בלי שפיכותדמים.

עוד לכוחה של אותה גורמת: חתונה.

 

ג

יכולנו להמשיך בקו הגרוטסקה אל תחומים לאו דוקא כלכליים של חיי החברה הישראלית. אך אין טעם להיתלות בסימפטום אחד של העוית ולהתיחס אליו במקום אל מקורותיו. החברה הישראלית החדשה צריכה, כנראה, למופעים אישיים ציבוריים כאלה כרמון לפַצָץ, כבלוֹן־ניפוחים לאויר. כאפס לחישוקו.

כי נישואים של זוג בני־טובים ־ מכל השכבות בישראל – חדלו מכבר להיות ענין שבינו לבינה. זהו ענין שבינם לבינינו, לבין הציבור הרחב. חג העצמאות הפרטי של אפרוח ופרגיה המאמנים כנפיהם לעוף – הולך ונהפך לחג העצמאות של העיירה, של העיר – וביחסי ציבור כהלכתם ־ של האומה כולה. מומחים לפולקלור ולהוי עדיין מתלבטים בנסיון להפוך את חגי־העם הלאומיים לחג המשפחה. אך המומחים ליחסי־ציבור כבר הצליחו להפוך כל חג משפחתי להילולה של העם. כאילו העם כולו נכנס לחופה, לבר־מצוה או לברית־מילה. וזה הַינוּ הך. כי בימינו ברית־מילה דומה לבת־מצוה ובת־מצוה לחתונה וחתונה ־ כבר אמרנו – לחג הריבונות על כל סממניו של החג. מפגן הרכב הממונע, מפקד העתודים וטור השפודים השלופים.

 

ד

אך האמת היא שמידת הניפוח איננה רק מידתו של הפרט בישראל. היא מידתו של הכלל, ושל הכלל המאורגן. וכבר אין לדעת מי סיבה ומי מסובב והעם כולו סובב במעגל־הניפוחים וכמו עט על הסעודה המפסקת שלו ברעבתנות של מי שצם אתמול ואולי של מי שיודע כי הוא עתיד לצום מחר. והסעודה המפסקת הזאת, במשמעה הפשוט ובמשמעה המושאל והמדאיג, היא נחלת הכלל כנחלת הפרט ונחלתנו על הים ־ לא פחות מאשר על היבשה.

נאמר מראש: אין חטא למדינה כשהיא מבקשת להיראות גדולה משהנה. מדינה שבידודה הוא חלק בתכנית־הכחדה של אויביה, צריכה למעט רעש של יחסי־ציבור כדי שלא יושתק קיומה ולא תושתק ההתנכלות לו. אַלפּיִם שנה לא הופענו ביריד העמים ואין רע אם אנו מהַמים קצת יותר מעמים אחרים כדי להדגיש עובדת קיומנו. טוב לדגלנו שלא יחסר בשום מקום שבו מתבדרים דגליהם של עמים חפשים. אך בשעה שאנו מנסים לחבוש מצנפות שלא לפי מידת ראשנו ־ ראשנו נבלע ונראית רק המצנפת ונראה כל הגיחוך של מי שחובש אותה והיא איננה לפי מידתו.

אחת המצנפות האלו היא בעינינו האניה – אשר כבר למדנו בכנות לאהוב אותה כנכס של גאוה לאומית ־ האניה “שלום”.

מעט מאוד דברים בארץ נבנו בעמל שקדני ומאוּפּק־פרסומת כזה כפי שנבנה צי־הסוחר של ישראל. והוא עמלם של קבוצת הוזים. והוא משענתו של עם מנותק מכל יבשה. אך כמו מערבולת־בים כן נראה לנו הסחרור הפתאומי הזה שבו נסתחררנו כולנו עם אניית־הדגל. עם הארכיטקטורה הראויה לכל תהילה. עם ציוריו של טאמאיו הגדול ועם ברק־השפע הנוצץ כמראה שאתה יכול לראות בה כל דבר ־ רק לא את עצמך. אלף קישוטים מקוריים להפליא ואלף תמונות־נוף מרהיבות מקשטים את הספינה. אף־על־פי־כן אין זו תמונתה של ארצך. בערפל הכשרות והטריפה נדון כלי־השיט הזה רק מזוית השולחן־ערוך של ר׳ יוסף קארו אך לא מזוית השולחן הערוך הכולל של העם. ובודאי לא מזוית העוית של פאר וניפוח הלופתים אותנו כבמלתעות של סרטן. ובשולחן הכולל של העם כמו ערוכה השאלה המנקרת בלב ואיננה נשאלת בפה: האומנם כה גדולה ומכרעת חשיבותו של כלי־השיט המוביל־במים הזה עד שהוא ראוי לחלק הששי של ההשקעה במוביל־המים הארצי — תקוַת המדינה ופיתוחה? כאשר אתה מוסיף אל הספינה עצמה את ארבע הפלגות־הבתולים שלא על־מנת לקבל פרס ולא על־מנת לשלם מס עם כל בכורי־ישראל (וגם כאן לפי הכלל: כולם — חוץ מעדולם) אין אתה יכול שלא לבוא למסקנה כי ציוצה הנון־שאלנטי של כלת השרון: "לאן שכולם נוסעים: ליפאן״ — איננו כל־כך מחוץ לענין גם כאשר הדברים אמורים בכלל הישראלי המאורגן — בו ובמאשריו.

יובן: ניגודו של ניפוח זה איננו צניעות חסודה. ניגודו: תגובות נורמליות לפי מידת היכולת. בטוב הטעם, אך לא בהתנוצצות מזויפה. ייתכן כי אניית־הדגל שהיתה מסמלת את ישראל יותר מכלי שיט אחר היא אניית־מפרשים המפליגה עם הרוח. אך המדאיג איננו רק כלי המפואר למעלה ממידתנו ומסע־הנסיון של ראשי הישוב לבדוק אם הוא יסכון לשיט־תענוגות של האמידים היהודים האמורים למלא את תאיו. מדאיגה אוירה הסעודה המפסקת שבה אנו חוטפים ואוכלים פאר בשפודים כאילו מתוך הרגשה עמומה כי מחר — מחר יהיה צורך בשפודים לא כדי לאכול. כדי להתקיים.

1964



  1. “ביצת קולבוס” במקור המודפס, צ“ל: קולמבוס — הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות