רקע
ישעיהו אברך
ימים של שביתת שובע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מי שלא שיער כי בין האלים ההולכים וניתצים של התקופה תגיע גם שעתה של העליה — אינו מבין ברמזי הזמן, גם אם הם ניתנים לו במכת־אגרוף הפוחסת את אפו. תהליכים חברתיים ומוסריים אינם מנותקים זה מזה. וכאשר שכבת־שומן מטפסת על כרסה של חברה, דרכה שתעלה על לבה וסופה שתעפיל אל צור־מחשבתה ותערפל מוחה וסוף־סופה שייטרפו על חברה זו דעתה, מוסרה ואפילו חשבונה שלה עצמה. ומבין העיקומיס השונים של התקופה — הטלת הדופי בעליה ובעולים, המטופחת על־ידי הסַלוֹן הישראלי ולא רק על־ידיו, היא מן החמורים ביותר.

האמירה כי בענין העליה החל הציבור הישראלי לצאת מן הכלים איננה מדויקת. הוא פשוט קרוב ליציאה מן הדעת. כי רק אי־שפיות לאומית ואישית יכולה להביא ציבור לנסר בתאוה כזאת את השורש המזין לא רק את חזון חייו אלא גם את עצם קיומו.

 

ב

אך בטרם קטרוג — מלים אחדות של זכות על הדור הצעיר של ישראל.

זהו בעיקר דור לא ציוני. לא רק מפני שחינוכו בארץ הריבונה לא הביא בחשבון יסוד זה כיסוד חיוני בעיצוב דמותו. על כך נאמר עוד דברים אחדים בהמשך הטורים. זהו דור לא ציוני כי באופן מעשי ואוביקטיבי ניטלה ממנו השאיפה לציוֹן וחלום השיבה אליה. זהו דור שהעצמאות הלאומית היא לגביו דבר מובן מעצמו וטבעי כנשמת־אפו. הוא אינו צריך לחלום על הכותל־המערבי — הוא גר בסמוך לו; הוא איננו צריך להיכסף אל כנרת — הוא רואה יום־יום יפעתה; הוא אינו הוזה את שובו לציון ברחמים — הוא צמח מתוכה ומתוך סלעיה. רצונך: הוא־הוא ציון.

היעדר הצורך לבנות מעבורת רגשית מציון־שבחלום אל ציון־שבמציאות עושה אולי את יליד הארץ עני יותר בכיסופים מבן־דורו בגולה שרקם בלבו את חלום הארץ הזו שנים. צעיר הארץ איננו זוכה גם בטראומה האדירה שבהיתקלות אומה עם ארץ־כיסופיה, כפי שזוכה בה המגיע כעולה בספינה אל חופה או הנוחת אל נופה ממרומים. ואם נשארה לו פיסת־ציונות לערוג עליה, גם לאחר קום מדינתו, בדמות העיר ירושלים — באה מלחמת ששת־הימים, שצעיר ישראלי זה עשה אותה במוֹ־ גופו, ו“נטלה” ממנו גם חוף זה. הכל כמעט, מצד החלום הציוני, נתון לו.

המפגש של צעיר זה עם בן דורו הציוני מברית־המועצות הוא מבחינה זאת כמפגש בין חולם למפוכח, בין מי שנתון עדיין בעצם חלומו לבין מי שהקיץ ומצא, או עשה, את חלומו — בשר וגידים.

 

ג

אך בעוד אין הוא חולם עוד חלום של שיבת־ציון, הוא נושא על כתפיו כל עומס מציאותה. הוא מחרף חייו על כל תלם ואמה של ארצו. שלא כשום נוער אחר בעולם הוא נותן פרק מכריע של חייו לחפירות. מעטות הדוגמאות לתעוזה ולגבורה אישית כמלחמתם של השובתים־רעב ליד הקרמלין. אך התצפית הדרוכה על הירדן ועל סוללות הסואץ איננה מפגרת אחריה.

מידת הקשיחות הנראית בפניו של הצעיר הישראלי היא, במידה לא־מועטה, גם תולדה של המתח האדיר הזה. זהו מתח הנוצר גם מעצם השירות המפרך, גם מתוך התחושה כי בהצלחתו או בכשלונו תלויים לא רק שגשוגנו המדיני אלא עצם קיומנו.

לא הרבה דורות יהודיים נעמסו אחריות כזאת. לא הרבה נוער יהודי נעמס תמצית האחריות הזו. לא היה לו אח להישג. אין לו אח למשא.

זה להבנת דמותו של הצעיר הישראלי, שבו פוגש העולה החדש. והוא גם הרקע להצדקה מפורשת של תביעתו לביסוס ולנחלה, כל עוד אין הוא מעמיד אותה בניגוד למעשים למען העולה. ואולם אילו ביקשנו להסביר ברקע זה בלבד את ההתנכרות הגואה לעליה ולעולה, היינו מתעלמים מתהליכים עמוקים יותר, חינוכיים ואחרים, המתהווים בחברה הישראלית כולה. תהליכים אלה אינם יכולים שלא להוליך אל ההתנכרות.

 

ד

בתוך תהליכים אלה מזדקרת באופן אכזרי התפתחות האֶגוֹצנטריות היהירה של הישוב הזה.

אין לך כמעט רגע — בחיי־שלום או בימי־חירום — שבו לא תבענו מיהודי העולם גילויים של אחריות ואחדות וערבות הדדית של יהודים. את שדותינו אנו משקים בכוח התביעה הזאת. את ארובות החרושת שלנו אנו מנשאים בכוחה. את קופות הציבור שלנו, כמעט בכל תחום ותחום, הפכנו לאבן־שואבת בכוח הצו הזה ששליחינו הניפו אותו בכל קצוי עולם ובכל פינה שבה בני ישראל נמצאים. הסברנו חובתה של אחדות זאת לקהילה נידחת באיים הקאריביים כמו לאמידי היהודים ביוֹהנסבורג. את קני־התותחים שלנו יצקנו במפחת האחדות הזאת. לא היה כמעט תחום בחיינו, מהחזקת “תלמוד תורה”, שפעמים אינו קיים כלל, עד הבנינים הרבים והמפוארים, מהם מיותרים, שבו לא ראינו זכות לפנות אל יהודים בשם “אחדותיות העם היהודי” ולבקש את עזרתם.

אך ככל גוף המתרגל להיות במצב של תובע דהינו את האפשרות להיות אנו עצמנו נתבעים. פירשנו באופן הנרחב ביותר את המושג אחדות־ישראל, מצד חובת היהודים בעולם כלפינו, אבל רק לעתים נדירות נזדעקנו לקיים חובתנו, מאותה בחינה עצמה של אחדות ישראל, כלפיהם. וכאשר שבתו יהודים בברית־המועצות שביתת־רעב ליד הקרמלין, במאבק על זכויותיהם האלמנטריות, יכולנו לאסוף רק תמהוניים מעטים להצטרף אל שביתת־רעב מקבילה בארץ, כי העם הישראלי כולו היה — ועדיין הוא נתון — בשביתת־השובע הגדולה והממושכת בתולדותיו.

 

ה

ואולם בצד התפיסה החד־צדדית של מושג האחדות היהודית, אנו הולכים ומאבדים גם את חוש החסד האלמנטרי כלפי הגר, באשר הוא גר.

כי בהמשך לדרמה האישית שעובר כל עולה ועולה מברית־המועצות במלחמתו על זכות העליה שם — עדיין צפויה לו הדרמה העיקרית של התערות והיקלטות בארץ חדשה. עקוּר ככל שהוא היה מן החברה הסובבת אותו בברית־המועצות, הוא היה רקום בתוכה, הוא צמח עמה מגן־הילדים עד בית־הספר הגבוה והיה בא עמה בקומוניקציה אישית יום־יום, שעה־שעה, במשך השנים. מלחמת־הקיום של יהודי, החמרית והרוחנית, אף־על־פי שהיא מבודדת ומתישה, היא יוצרת בכל־זאת מערכת של מושגים משותפים עם הסביבה. היא מבליטה את הפרדוֹכּס המוזר, שאיננו בלתי־מוּכר לסוציולוגים, שבעוד אדם נלחם על ניתוקו ועקירתו מן החברה שבה הוא חי, הרי בעצם מלחמתו הוא גם מוסיף ומתערה בה.

העקירה הפתאומית מאורח־חיים, משפה, מחברה, אל עולם אחר, אפילו זה עולם נשאף, כשהיא באה בגיל היציבות והעמידה, היא דרמה אנושית חריפה של עקירה מזה והתערות מזה, שבכל דיבורינו על עליה ובכל חישובינו הלאומיים עדיין לא עמדנו, ואולי גם לא ניסינו לעמוד, על מלוא משמעותה.

מידת האדישות שאנו מגלים לדרמה האינדיבידואלית הזאת היא אחד הגילויים של אבדן החסד היהודי המציין את הישראלי, הצעיר והותיק והמבוסס כאחד, ויען כי יש בכך משום טשטוש קו אחד מקוי־היסוד של האופי היהודי — מתקבל הדבר בתדהמה כזאת על־ידי כל עולה הנפגש עמנו לראשונה והגורר אחריו עדיין את שובל־החסד המרהיב של המסורת היהודית עתיקת־היומין.

והעובדה הנחרצת כי ארץ זו הולכת ומאבדת את מידת־הרחמים ואת מידת־החסד; את נודב־הלב של יהודים ואת הטעם האמיתי של היותם ערבים זה בזה, היא מן הדברים המצערים ביותר שהנחילה לנו התקופה — והיא דוקא תקופת הריבונות הישראלית.

 

ו

הדבר נעשה פרדוכסלי שבעתים מול התעוררותו המודגשת של הוּמַניזם ראוי לציון כלפי שכנינו. בעוד הוּמַניזם ראוי־לברכה זה הולך וחזק ונעשה רגיש יותר ויותר כשהדברים אמורים ביחס אל שכנים — הוא הולך ומתפוגג ונעשה מגומגם מאוד כשהדברים אמורים ביחס אל יהודים שמקרוב באו. אולי משום שהשני מחייב יותר. אולי משום שבעת הדיבור על הצבת או אי־הצבת גדרות בפתחת־רפיח — הויכוח הוא עדיין בתחום המופשט שאינו נוגע אישית לנוקט עמדה זו או אחרת. בעוד שהוּמַניזם ביחס אל העולה החדש איננו יכול להיות סַלוֹני ואיננו יכול כלל להיות מופשט, וביטויו עשוי להיות ויתור, התחלקות, וקרבן חמרי־אישי של ממש. ובמבחן התכליתי והמשמעי הזה, העשוי לנגוע בו במישרין, אין הישראלי, כנראה, מוכן לעמוד.

 

ז

ואולם שום דבר אינו מעיד כל־ כך על מידת הצביעות שבטענות על אפלית העולים לטובה — מעדותו של העבר הלא־רחוק.

יכולנו לשאת בשלוָה ובלי פציית־פה את העובדה כי רבבות ומאות אלפי עולים נשכנו באוהלים, בפחונים ובמעברות, בעוד שאנו ישבנו כבר אז בדירות מרוּוחוֹת. משום חוג הטוען עתה נגד האפליה, כביכול, בשיכון לא שמענו אז זעקה נגד המגורים האלה. מכל־מקום: הסַלֹון הישראלי, שהיה אז רק בראשית התהוותו ועדיין לא תפח למידותיו ולעזותו הנוכחית, לא השמיע ציוצו נגד עיוות ואפליה אלה. הוא היה עובר על־פני המעברה והבדון ולא נתקף כלל מוסר־כליות כלשהו על העולה המופלה לרעה, כשם שאין הוא נתקף היום שום הרהורי־תשובה כשהוא חולף במכוניתו על־פני פרברי העוני והדחקות. ואילולא מדיניות ממשלתית נועזה ומכוונת, שבענין זה הקדימה את רגשותיו של הציבור והנחתה אותם, ייתכן כי היינו רואים עד היום עוד מאות אלפים יושבים בבקתותיהם.

כפל־מוסר זה של הישראלי הותיק הוא מן החמורים בגילויי הזמן. יכולנו לשאת את קליטת העולים בבדונים, אך איננו יכולים לשאת קליטתם במגורי־אנוש מיד לבואם לארץ — אף כי כספם הוא זה שאנו אוספים בעם היהודי ואף כי זכותם על ישראל — לתמהונו של הישראלי הותיק — איננה נופלת מזכותנו.ׂ

 

ח

בתוך תרגילי ההתחמקות אתה שומע גם אנחה שוברת־גוף על העול הגדול שמטילה עלינו הציונות ועל הכריעה שאנו כורעים תחת נטל משאה.

הרבה דברים נאמרו על הציונות — בזכותה ובחובתה — מן הצד הרעיוני, אך נוכח הקינה על הציונות המרוששת ישראלים מנכסיהם הגיעה אולי השעה לומר משהו עליה גם מן הצד העסקי.

אילולא חששנו לפתוח פה לשטן היינו אומרים כי בצד היות הציונות אידיאה לאומית כּוֹנפת שמעטות דוגמתה בעמים — היא היתה גם אחת העסקות המצוינות שעשה העם היהודי מעודו. ויושבי ישראל במיוחד. לפי כל מה שנשאב ממנה במשך השנים היא שקולה כנגד הרבה בארות־נפט ומכרות־זהב ועדיין היא מכרה לא אכזב מן הבחינה העסקית. יתר על־כן: הרבה עסקוֹת שהיו נכשלות כשלון חרוץ מבחינה חמרית ניצלו בסופו של דבר על־ידי הציונות או על־ידי שימוש בציונות כתחליף לנימוק כלכלי. איש לא הפסיד עליה. לא הנותן במקום נתינתו, אך בודאי לא המקבל במקום קבלתו. היא היתה קרן־המטבע הגדולה של היהדות. לא הפסיד עליה לא הפועל ובודאי לא הקבלן; לא המתישב הישר בעמקים ובודאי לא המסרסר בקרקעותיה, שייתכן כי הוא־הוא דוקא המצוות היום יותר מאחרים על כל אשר מעמיסה עליו הציונות בחובת הקליטה.

דומה, בארץ הזאת צריך אדם לקום כל יום ולומר תפילת “מודה אני” לציונות העסקית שהוכיחה עצמה כאחת ההשקעות הטובות ביותר בבורסה היהודית.

 

ט

התפתחותו של אכּסיסטנציאליזם ישראלי מגושם והתבססותו הם סימן מבשר רעות. העוֹינוּת לעליה ולעולים היא רק אחד משפלי מדרונו, אם כי לא אחרון בהם. רדיפת הבצע חסרת־המעצור, הבולמוס לשעשוע והאטימות המתעבּה לכל מצוקה אנושית הם המדרגות האחרות בשיפוע זה.

הופעתו החריפה של אֶכּסיסטנציאליזם זה, המשיל מעליו כל משאת־נפש אידיאית, היא בסתירה גמורה לדמות האדם היהודי, לכל מסורת העם ולסולם־העדיפויות שגיבש בכל שנות חייו; הוא אנטי־מוסרי בעיקרו, משום שהוא תובע מן העם היהודי לעזור לנו בהכשרת החרמון לצרכי הסקי שלנו, אך איננו מודה בחובה האלמנטרית שאנו מצדנו חייבים ליהודים המחפשים מחסה וקורת־גג במדינתם.

אך מעל לכל הוא מסוכן גם מן הבחינה האֶכּסיסטנציאליסטית גופה. כי אך שטות היא להניח שבזכות הסיסמה של קיום מסגרת של שנים וחצי מיליונים יהודים נוכל להמשיך לגייס מן העם היהודי ומחוצה לו את כל הנחוץ כדי לקיים גן שוטים־מרוצים־מעצמם זה. ועל תוחלת־חייו של גן אטום כזה בתוך כל המדבר והצמחיה שמסביבו — אין אולי צורך להרחיב את הדיבור.

 

י

מידה גדולה של קדרות יורדת עליך כשאתה מנסה להרהר מה הדרך או הסיכוי לעצור את הנכר הזה ואת תהליך עיווּתם של פני עם וסגולותיו. השורות שאנו ושכמותנו כותבים — ככלות הכל אינן אלא השׂחה מן הלב שבין כותב לקורא.

כי יש לסתום מקורות אמיתיים לטענות נוער — ודאי. כי נוער השב ממלחמה זכאי לתכנית נועזת לקורת־גג, מחוץ לכל המושגים המקובלים שלנו בתחומי השיכון ותנאיו — ודאי וודאי. ככלות הכל: מבחינה זאת גם הוא עולה — הוא עולה מן החפירות אל בנין־חייו, כשהוא נושא עליו עוד ימים רבים את חותם המלחמה.

כי יש צורך לגדוע את ההתעשרות המקרעת פני חברתנו, במדיניות תקיפה הנושאת בין השאר סימנו של שלטון־עובדים — ודאי וודאי. כי יש כוח לכך — אף בכך אין ספק.

אך עיקרה של המהפכה המבוקשת ועיקר המלחמה נגד הפילוסופיה האֶכּסיסטנציאליסטית המתפתחת של ישראלים הוא במקום אחר — בחינוך.

השוקת שבורה כאן בכל דפנותיה. ולאו דוקא בתחום המוגדר של בית־הספר. מערכת־ניכור חריפה פועלת יום־יום שנים ארוכות באופן מוחץ בכל אמצעי־התקשורת — ברדיו, בטלויזיה, בחינוך התיכון וביותר בחינוך האוניברסיטאי — וההתקוממות נגד העליה היא רק אחת מתוצאותיה. ועדיין לא אחרונה. הציונות נתונה מכבר במרכאות, אך למראה דמות החיים המתהווית בארץ לא רחוק היום והמדכאות יולבשו גם על עצם המושג יהדות. ואם יש שביתת־שובע, המסוכנת לארץ עוד יותר מן השאננות החמרית, זוהי שביתת־השובע הקיימת בשדה החינוך היהודי. היחס לעליה ולעולים — הוא רק בּיכּוּרים בפירותיה של שביתה מסוכנה זאת.

1972


המלצות קוראים
תגיות