אל מצוקת־הנפש היהודית הרגילה נוספה לנו בשנים האחרונות עוד עגמה אחת — היא עגמת החרמון. ספק אם יש בעולם עוד הר בלתי־יציב ומסוכסך עם עצמו כהר זה. בבוקר משליג — בצהריִם מפשיר; בלילה מבהיר — ביום מקדיר. יום אחד יש לו רכבל וכולו תנועה — יומים אין לו וכולו תנומה. יש שאלפי ישראלים צמאי־סקי יוצאים בשבת בהמוניהם אל החרמון — ואל פסגתו לא יגיעו. עד שהספיקו לחגור מגלשיהם, נמס השלג וחסל סדר החלקה. כביכול, הר־נבו בהיפוכו. מן הארץ תראה את ההר, אך אליו לא תבוא. אנו חרדים מעט לתחרות סקי־השלג הארצית שהוכרזה — כך קראנו השבוע — ברוב חגיגיות על־ידי מר בוכובזה לעשרים ושבעה במַרס. עם ההר הקאפריזי הזה לא היינו קובעים ויעודים. בשלהי מַרס הקרוב אתה עשוי לקטוף בו סיגליות. תהפוכותיו של הר סורר.

קשה לדעת תעלוליו של מי כישפו את ההר הזה, אך ראוי — כמדומה — תאומו של שׂניר שניחד בו מלים אחדות.

ב    🔗

ההחלקה על החרמון — אומרים לנו — היא חלק מ“אקט הנוכחות” שלנו ברמת־הגולן. חמישה־עשר אלף כלי־רכב, או יהודים, הנאספים להחליק על ההר הם ראָיה־של־ברזל שאנחנו שם. לכאורה, טיעון שאין עליו עוררים, אלא שלאחר בחינה קלה מתברר כי אין בו משמעות. כי לא במצהלות־שלג מכניעים הר. לא במגלשי־סקי קונים בעלות. ולא במחליקים האדמה נבעלת.

אלף מכוניות “פולקסואגן” עם נוער שַׁבתּי מתרונן, לא יעמידו לפנינו, לפני שכנינו ולפני העולם כולו עובדת־נוכחות מַסיבית יותר משיעמיד טרקטור אחד ביום חול. כי דבר אחד הוא הנחָלָה, ודבר אחד הוא החלקה, ואין להחלקה משמעות גדולה ועמוקה יותר מפשוטה. גם אם תחליק אלף פעם ממרום־ההר עד מורדו וגם אם יחליק כך כל העם כולו בשבתותיו — עדיין איננו אלא מחליק. ושום דבר אינו מנוגד יותר להכאת שורש מן ההחלקה, שיש בה גם מאי־היכולת לעמוד יציבוֹת במקום אהד וגם מן הגלישה מפסגות.

אחת מן השתים: יקום לנו ההר הזה לצמיתות בבוא היום — ונקווה כי אמנם יקום — ניצמד אליו בכל אפני ההתוַדעות אל נוף הארץ הזאת ואל הריה ועמקיה, ובדורות שיבואו יהיה אולי הסקי לאחד האפנים המרובים שבהם אירשנו לנו את הארץ. לא יקום לצמיתות — כלום כה להובים יצרי הגלישה שלנו עד שאיננו יכולים לכבוש אותם תקופת־בינים קלה? האומנם כל אבותינו כולם — מן העיירה באירופה ועד צנעה וחצרמוות — לא הוציאו שַׁבּתם בלי סקי, בלי מגלשים?

ג    🔗

אילו היינו ספורטאים, היינו בוחנים ענין זה גם מצדו ותכליתו הספורטיביים. ככל שנתרפק על השלג — אין השלג מקוי־הדמות האמיתיים והטבעיים של הארץ הזאת. רק פסיכוזה המונית יכולה לעוות כך מושגי־ספורט ובריאות־הגוף ולהטות רבבות אנשים מחיים ספורטיביים טבעיים, הנובעים באופן אורגני מאקלים הארץ הזו, אל סנסציה שלגית בקרחת־שלג מרדנית שאיננה אלא ענין ליחידים ולא נועדה אלא לטפח בישראל עוד גוון של אריסטוקרטיה מזויפת. טבעה ונופה הספורטיביים של הארץ קרובים יותר לנהריה מאשר לאינטרלאַקן והנסיון לצייר דמות הארץ הזאת, לפני יושביה או לפני תייריה, כארץ השלגים והסקי, יכול להיות רק נסיונם של אלופי פרסומת או של נוכליה. מכל־מקום — כטעמם היא מצוירת.

ד    🔗

אולי גם נחליק. אולי תבוא גם שעת־הסכמה ונשב על ההר הזה בטוחות. אז נחליק ונבוא אל ההר במצהלות נעורים וזקנים כדרך שאנו באים אל גופיה האחרים של הארץ. לא עכשיו. לא נעמיד כניגוד חריף כל־כך בינינו לבין שכנינו, הצופים חלקת־אדמתם מקרוב ובלי משקפת, מצהלות־סקי ישראליות מזה ופליטים נוטשי־ביתם מזה. גם אם הם אויבינו.

בטרם צאתנו בשבת, רתומים אל הווּלגאריה הישראלית ההומה לצהול בחרמון, נזכור כי מלכתחילה באנו אל הגלישה הזאת עייפים ויגעים מדרך ארוכה מאוד. דרך שתחילתה התלולה אינה מתחילה במג׳דל־שמס ואפילו לא באילת־השחר. באנו אל החרמון עטורי גבורה כאשר הננו בשארית כוחו של עם פצוע, כמעט בנשימתו האחרונה. לא העפלנו אליו לשם תרגיל אלפיניסטי. נאחזנו בו כבאחת היתדות שבהן — כמאמר המשורר — נאחזים בעת חלחלה שלפני תהום. בסך כל הדברים אין ההר הזה קיים בתודעתנו כהר לשמו. הוא נחרת בה במשך שנים כהר־מִִתקף והוא מתבסס עתה בהכרתנו יותר ויותר כהר־מגן. ואף כי עברו כבר כמעט שש שנים מאז נכבש, עדיין מהותו כהר המגן על כל אשר בתחתיתו ובדרומו — חריפה וצורבת כשהיתה. באוירו עדיין נישאים לא רק עשן המלחמה שעברה וריחו החריף של הדם מלפני שש שנים. באוירו עדיין תלויה הסערה העלומה ולמרגלותיו עדיין נופלים הנופלים.

ה    🔗

אולי נניח לו מעט כהר־שעשועים. אולי נתן לו לעמוד קצת בהוד הימים הנוראים ההם — ולהמתין לנו מעט. להמתין לשעטת הרכב המטייל, לברק המחליקים ולתרועות־השמחה המגושמות. שכרון־החושים שבו שמחה זו אוחזת בנו מפחיד לפעמים לא פחות מעלפונו של העצב או מסיוטו של הייאוש.

על הצלת קיומנו נריע גם בחביון הלב גם בראש חוצות. אך הסִקי על החרמון איננו חלק ממצהלות ישראל בחופתה העצמאית. הוא משהו גלמי מאוד, מגושם מאוד, לא־שייך לנו מאוד ־ ואין לו ולשמחת ההתקיימות וההצלה ולא־כלום. ויותר משהוא מראה אותנו טורחים ברעדה על בנין ביתנו שלנו ־ הוא מראה אותנו מחליקים על ביתם החרב של אחרים.

1973