[עם דין־וחשבון המבקר על ההימורים]
לפני כעשרים שנה, בראשית משרד־החינוך, בא אחד משוחרי הספורט בארץ והציע לדויד רמז, אז שר החינוך והתרבות, להקים מערכת ניחושים בספורט ולתת על־ידי כך דחיפה להתפתחותו. קומץ התקציבים הציבוריים, טען הטוען, לעולם לא ישביע את הארי הספורטיבי ותמיד יימצאו צרכים עדיפים.
המדינה עדיין היתה בחיתוליה והאוזן היתה כרויה לכל הצעה, לכל רעיון חדש ־ שלא להחמיץ חלילה איזה ברק־ השראה של יהודים ואיזו תושיה לישראל. אף־על־פי־כן דחה ד. רמז את הרעיון בלי שום הנמקה סבירה והיה מסיים תמיד שיחה עם אותו דובר מכובד בתיבה אחת שלא היה בה לא מן ההסכמה ולא מן הדחיה: שמעתי. פעמים אחדות חזרה הפנייה ונשנתה וכמספר הפעמים הזה בהברות מתמשכות אך קצובות: שמעתי.
כאשר שאלנו באחד הערבים את ד. רמז, מפני מה הוא דוחה־לא־דוחה את הרעיון, היה משיב בדרך שהיתה אָפיינית לו: אין נַחַש ביעקב. הניחוש, ההימור איננו לפי אָפיוֹ של העם הזה, לא מן הצד הטוב ולא מן הצד הרע של הענין. יהודים יהמרו, אך יחפשו פרצות להבטיח את הימורם. אני לא אעמוד כזקיף עליהם ואינני חייב לפתוח סדקים לכל מי שמחפש לבוא בהם. פּיִס, אמר — ניחא. הוא עיור. אבל “טוטו” הוא הימור פעיל, מפוכח וחריף־יצרים. אינני רוצה בו. המדינה עצמה היא הימור גדול. הבאים אחרי — כרצונם. אני — לא.
ב 🔗
יאמרו חסידי הספורט אשר יאמרו — חינוכו של העם לא יצא נשכר מן המהומה ההימורית הסדירה הזאת אחת לשבוע. אין אנו יודעים עדיין, אם הגוף הבריא כתוצאה מפעילות מופלגת במגרשים, אך הנפש חלתה. בכך אין ספק. והפתגם הלאטיני המפורסם, שהוא נר לרגלי ספורטאים, רחוק מלהתקיים כאן בשלמותו, ובתחום הכדורגל מכל־מקום פשט את הרגל לחלוטין.
אילו ניתנה הדעת יותר על הצד החינוכי שבדבר, בודאי היו מגיעים למסקנה, כי אין להגיש לעם — בהתהוותו, ברופסותו החברתית, בעניוֹ ובמרדותו — עוד אפשרות לפרנסות אוריריות ואין להוסיף על כל מתחיו גם את מתח ההימור. בזיעת אפיך תאכל לחם — הוא עדיין הכלל שלפיו, בין רוצה בין לא רוצה, תצטרך החברה הישראלית לערוך את חייה עוד ימים רבים. והדבר האחרון שיש להגישו לה הוא שלל אפשרויות להשתכר לא על־פי העמל והטורח אלא על־פי הניחוש והנס. ואם אין הנס נוטה לך חסד — הטה את הנס אליך, דבר שעשוהו מהמרים בכל הדורות ומהמרים בּישראל אינם יוצאים מכלל מהוגן זה.
הטוטו והלוטו, או יקראו להימורים האלה כאשר יקראו, כמו דוחפים חלק של העם לפעילות של סרק ומטים אֶנרגיה מחשבתית של מנחשים ומהמרים לאלפיהם אל אפיק שלילי, עקר. וכל המהומה העסקית והעסקנית הזאת של תחנות גירוּלים ואיסוּפים וממיינים וזקיפים וסוכנים — ולצדם גם קצת צדיקים־יסוד־עולם העוסקים ביחוס הציבור — היא וכל אלה הם דוגמה מובהקת לתעשיה־של־כלום. ציבור המתחיל לראות בפעילות כזאת חלק מן המערכת הכלכלית והתעסוקתית שלו — כמו נמצא בתהליך מובהק של ניוון והתאפסות.
ג 🔗
שלטון, אמר החכם, משחית. כסף, כנראה, משחית ממנו — אולי משום שפעמים הכסף מזכה גם בשלטון.
בעוד יש עוני פרטי בארץ, שאיש אינו חולק על קיומו, יש — מכל־מקום לפי הגילויים החיצוניים — עושר ציבורי רב. שפעת ממון משייטת בקערות־הציבור השונות ואין כשפעה הזאת קוראת לשחיתות. לא העכבר גנב אלא החור — אמרו קדמונים. וזקננו הנבון היה משפר אִמרה זאת ואומר: לא העכבר גנב ולא החור, רק חריץ הגבינה שמעבר לחור. תהיה גבינה — יבואו עכברים. ואמנם הם באים.
ד 🔗
לא צריך היה להיות נביא כדי לדעת, למשל, כי המס המפלגתי שהונהג לפני שלוש שנים ושהזרים כמו מקרן־שפע כספים לכל בדל מפלגה בישראל, סופו להוליד גם גילויי שחיתות. כיתות ופלגים התחילו טובלים בכספים ובמקום הדאגה כיצד לכלכל פעולות באין כסף, אפשר היה להבחין אצל כמה פלגים התלבטות כיצד לכלכל כסף באין פעולות. וכך המציאו וכילכלו פעלתנות ומסעות ובתי־לשכה מפוארים — על־פי החוק של הטבע האנושי שאין עניוּת במקום עשירוּת. וגם — על־פי טבען של קופות־כספים גדולות, שככל שהן מתמלאות ומתרבות — התולדה הישרה של ריבוין הטבעי הוא קופה נוספת: של שרצים.
כך בכל מקום — כך בספורט. פתאום ניתן בידי עסקנות גדולה ובינונית — וגם גמודה — מקור־כספים מתוך הימורים, הזורם כאשד והראשים עדיין לא עמדו מסחרורם. ובעצם הדיש הגדול והמתרחב הזה מי — עד בוא שר־החינוך עצמו — העֵז לחסום שוָרים?
ה 🔗
בתוך מהומת הכספים והקנוניות הממלאת באחרונה קצת מחלל הארץ, ולא רק בספורט, אנו מתחילים להתגעגע מעט על העניות. לא עניות המשקעת עצמה בחוב ובעבוט ובלבד להעמיד פני נגידות, אלא עניות כפשוטה. עניות של מחסור. המצוקה הפרטית, האישית, היא פגם אנושי וחברתי שיש לעקרו, אך המחסור הציבורי, או נאמר: חוסר השפע בקופות־ציבור הוא, ככל שיהיה הדבר מוזר, ערך חיובי. אמת: הוא מרבה דאגה ומעמיק קמיטות המצח ומכפיל יגיעתם של פרנסים — אך הוא מרבה נקיוּת. הוא מרבה ענוָה. הוא מרבה שמחה אמיתית על כל הישג, ודברים שנבראים מתוך המחסור כמו נבראים בטהרה והם בני־קיימא. גם תרבות־הגוף.
ואם אין אנו מסוגלים להאדיר ספורט אלא אם כן נגדיל רמיה —שמא נוַתר על כמה בעיטות רגלים לטובת נקיון־הכּפּיִם.
1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.