כל חברי ההסתדרות יחויבו במס מפלגות — והמסרב יודיע.

[מן העתונות]

יש לברך תוך הפתעה על תמימות־הדעים הגמורה שהושגה בשלב זה במפלגת־העבודה לגבי צעד בעל אופי סוציאלי מובהק, שהוא מעיקרי חובתה של תנועה ציבורית מתקדמת: ביעור העוני. על דברים רבים, עקרוניים פחות או עקרוניים יותר, עוד יהיה, כנראה, הויכוח נטוש ימים רבים, אך בענין דחוף אחד כמו הוקם גשר־ביילי מהיר כדי לעבור על־פני חילוקי־דעות אפשריים, הוא ענין הרפורמה הסוציאלית החשובה שהארץ מצפה לה מכבר: עקירת הדלוּת. לא של שכונת שפירא. לא של מחנה־יהודה. לא של מרודי־יום באפקים או בדימונה — של המפלגות.

כי כל אדם בארץ הזאת — עובד בימי מיתון, חקלאי בשעת בצורת או תעשיין בעת שפל, יכול להיות חשוף מזמן לזמן לטרדות הפרנסה והקיום. מפלגה אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו יום אחד להיות קשת־יום. מפלגה אינה יכולה לעמוד כל יום שני וחמישי בלשכת התעסוקה או לפשוט ידה בגדוד. הדברים שמפלגות בישראל טרודות בהם בין השאר הם בספירות כה נעלות של האצילוּת האזרחית עד שאין לך עוול גדול יותר מאשר להעסיקן בענינים כה גשמיים כמו דאגת פרנסה — של עצמן.

עני, נאמר, חשוב כמת, מפלגה עניה — כמוה, חלילה, כבית־עלמין. והתקנה העומדת להיתקן שכל חברי ההסתדרות למפלגותיהם יחויבו — או כלשון המחליקים: יזוּכּו בחובה — לשלם בתוך מסיהם גם את מס המפלגות באה, כנראה, בין השאר כדי להסיר ממפלגות סכנת השממון הזה.

כך נראים הדברים בראי החיוך. אך הם אינם נראים הרבה אחרת גם בראי החומרה. אנו יודעים כוונתו של אחד מרענני המחשבה הציבורית שהעלה הצעה זאת וגם תום־לבם של כמה מראשי התומכים בה, אך הדרך הזאת לא זו בלבד שאין בה כדי להטות את תקציבי המפלגות אל אפיקים של נוהג ומשטר, אלא שגם אינה צופה מראש את כל המשתמע מאותו כלל מסוכן ההולך ונשתל בדמוקרטיה הישראלית: הכל מצוּוים, אך כל המסרב — יודיע.

ואין לך דבר המכרסם יותר בשרשיו של אורח־חיים חפשי מן הכלל התמים או המיתמם הזה.

ב    🔗

כיון שאנו שומעים כבר רשרוש חבלי־הפשתן שמהם קולעים קולר לצוארנו — אולי נקדים ונאמר:

אין צורך להסביר לאיש חשיבותה של מפלגה במערך החיים המדיניים. הארגון המפלגתי, בין נאהב אותו בין לא, הוא אחד התאים החיוניים לקיומה של חברה מתוקנת, לבירור שאיפותיה ולהכרעות. הרתיעה — וגם הסלידה — שאנו עדים להן לפעמים אינן מפני התא החשוב הזה כשלעצמו אלא מגידולו הבלתי־טבעי ומהתפשטותו המוגזמת לתוך ועל חשבון רקמות ותאים חיוניים אחרים. אך שום איש החושב במונחים של חברה חפשית, בנויה על הסכמה ציבורית, לא יכפור בעצם חיוניותו של תא יסודי זה לארגון תקין של חיי ציבור.

יתר על־כן: חוק מימון המפלגות שהועלה באחרונה על הפרק הוא אולי מן החוקים הדחופים שעל המדינה לתקן. לא כדי להקטין מצוקתן של מפלגות ולהקל על גזבריהן, אלא כדי להכביד עליהן. כדי לקבוע לא רק כמה כסף תקבל המפלגה ומאין תקבלנו אלא גם כמה תוציא ולמה ומאין לא תקבל ולאיזו מטרה לא תוציא. בארץ של פיתוח סוער, שבקערתה הציבורית נערמים בהיקף כזה כאן ובחוץ־לארץ גם מסי העם גם נדבותיו, תקנות כאלו הן סייג חיוני. הן לא יפתרו הכל. ריבוי המפלגות יישאר גם להבא מקור העיוּותים. אך כוחן העיקרי של התקנות יהיה לא רק במה שיינתן למפלגות אלא גם במסכת שלמה של הגבלים שתמנע את עיקופן. זה כוחם וזה יִחוּדם של חוקי־מדינה שיש להם לא רק שיני־בינה אלא גם שיני־עונשין.

ואולם מי שמקיש מן החיוב שבחוק ממלכתי מסדיר ומוַסת גם על תקנה של גוף ציבורי הקובעת רק את חובת התשלום ואותה בלבד, והמטילה אותה למעשה גם על ציבור גדול שאינו חייב בה; מי שעושה גזירה־שוה כזו, או שנתן לתום־לבו להעביר אותו על דעתו או שנתן לנוחיוּת להעביר אותו על תום־לבו.

ג    🔗

כי להבדיל מחוק ממלכתי למימון מפלגות, התקנה שעומדים לחוקק בהסתדרות, אין בה מאומה — ומטבע הדברים לא יכול להיות בה — כדי לפקח על הוצאותיהן או להגבילן. והגבולות בסופו של דבר ייקבעו בנקודת־בינים איזו־שהיא בין מה שמפלגות טוענות כי נחוץ להן לבין מה שגוזרי המסים והגובים יהיו סבורים — ולא פעם בטעות — שאפשר להעמיס על הציבור. והם ייקבעו כך בלי לבחון אם מה שהמפלגות — בהיקפן ובהרגליהן הנוכחיים — רואות כהכרחי לפעולתן הוא־הוא אמנם התקציב המוצדק, או אולי רק האופי המסורבל שקיבלה הפעילות המפלגתית במשך השנים הוא המכתיב תביעות נפרזות אלו. יתר על־כן: תשלום־חובה, אפילו באמצעות בול מצויר יפה, בו כשלעצמו אין עדיין שום מחסום בפני כל אותם העיווּתים שתומכי ההצעה מתכוונים להעבירם מן העולם. בלי משטר מוסרי אחר של חיים מפלגתיים ובלי חוקים מפורשים, עשויים להתקיים גם להבא זה בצד זה — ותוך שכנוּת טובה להפליא — גם הסֵדר החדש וגם עקיפותיו החמורות.

ד    🔗

מה שנחוץ עתה בארץ איננו דוקא חיזוק עַצמתה של מפלגה. הדבר שדחה שכבה ניכרת של דור צעיר מעצם המונח מפלגה, הוא לא חולשת כוחה אלא עודף כוחה. אין המפלגה, בשום פנים, המקרה הסוציאלי של חיינו ואין צורך להיתפס לעודף של מידת־הרחמים לגורלה. ליחה לא נס וקרוב לודאי שלא ינוס עוד ימים רבים גם משום שבעיקרו הוא הכרחי ואולי גם מן הסיבה הפשוטה, שאם אמנם ינוס הלֵֵיח — יצטרכו אולי רבים לנוּס בעקבותיו.

ליחהּ לא נס, אך תפקידה אינו דומה כלל לתפקיד שאותו מילאה, ובתוקף הנסיבות אולי חייבת היתה למלא, בעבר. כי היתה גם־היתה תקופה שבה שימשו מפלגות גם מסגרות של חינוך אנשיהן לתביעה מעצמם, להגשמות. מכמה מהן הוליכו שבילים ישרים אל התחייבויות עצמיות חמורות של חבריהן בין אם היתה זו ההתחייבות הכבדה של מישבי השממה, שהולידו מפלגות־העובדים, ובין אם היתה זו — ובפרספקטיבה היסטורית אנו רואים זאת צלול יותר — ההתחייבות האישית החדה כחרב שנטלו עליהם לוחמים מגזע “חירות”. תקופה זאת, בתוקף אלף נסיבות, חלפה. החלום לעשות דוקא את המפלגה סדן לריקוע חובה של התנדבות אישית לסוגיה השונים — נכשל, או נגנז.

והדבר ששעתו הגיעה בחריפות הוא איזון מקומה של המפלגה בחיי המדינה. תיחום גבוליה. העמדתה כערכה במקומה הנכון. ראייתה כמכשיר חיוני לקיום חיים פוליטיים סדירים, אך לא כתבלין שבלעדיו לא ניתן כלל להעלות שום תבשיל — מדיני, חברתי וגם תרבותי — על הכּיריִם הציבוריים. ובודאי לא ככפות־מאזנַיִם שבהן משוּקלל כל מעשה ומעשה בחיי הציבור קודם־כל למשקלו הסגולי מבחינת הכימיה המפלגתית.

והמעשה שנחוץ היה לעשות הוא לא לחפש דרך איך להקטין את לבטי הקיום החמרי של המפלגות, אלא איך לגזם את התפקידים המרובים והמדוּמים שהעמיסו על עצמן ולהתאימם אל צרכיה האמיתיים של דמוקרטיה מודרנית ולא לצרכים מיושנים של התגודדויות, מארזים עד אזוב.

ה    🔗

ואולם צד אחד בתקנת המס החדש מטריד ואינו מרפה, והוא השיטה שלפיה מחייבים ציבור גדול בהיטל מסוים ומחייבים את מי שמסרב לשלם — להודיע על סירובו. אם יש ארץ שבה נחוץ היה להישמר משיטה מוזרה זאת — זוהי הארץ שבה אנו יושבים.

כי זוהי ארץ של עולים. זוהי ארץ שאליה באים אנשים מארצות שבהן כל נקיפת־אצבע היא נקיפה של חובה, או שבלי חובה כזו לא יכלו כלל לנקוף אותה. זוהי ארץ שבה אפוף אדם ממילא מערכת שלמה של חובות — בלחץ התקופה ובלחץ היעד היסודי של המדינה וגם בלחץ התנאים החמורים של התאקלמות והשתרשות. כלום לא חייבים היו להרהר אם נכון הוא להטיל עליו גם את חובת הביטוח המפלגתי האוטומטי, בנוסף על המצוות המרובות שהמיסוד הישראלי המשוכלל ורב־הדמיון הספיק להמציא?

על אחת כמה וכמה אין לצפות — אם אמנם מצפה מישהו לכך בלב תמים — כי בארץ שבה כה מפותחים רַתּוֹקי הארגון והמסגרת יימצאו רבים מאוד שירהיבו עוז להצהיר על סירובם. יהיו רתיעתם או פחדם מוצדקים או חסרי־יסוד — הם קיימים ומושרשים וסופם להביא לידי כך שרבבות יפרישו משׂכרם לא משום שזה רצונם אלא משום שזה פחדם.

ובשולי כל אלה מתעורר ספק חמור אם אמנם ניתן ומותר לכרוך בצרור אחד כל־ כך הרבה חובות ושירותים שונים זה מזה, עד כדי כך שלהלכה, לפחות, אם אדם לא ישלם מס־המפלגה במועדו הוא יהיה משולל גם עזרה רפואית, משום שהחכמה הארגונית והסוציאלית ראתה לכרוך אותם יחד. וחיבור זה של דיני־נפשות עם ענינים משניים, חשובים כאשר יהיו, אם הוא כופה עצמו עליך — אינו מותיר לך מבחר רב ולא נותר לך אלא לקבלו, ולוּ גם במשיכת־כתף של אין־אונים.

ו    🔗

בכל המסכת הזאת בולט ומצער אולי יותר מכל אבדן חוש־ההאזנה לרחשי הציבור. כה רפוף הקשר עד שלעתים נדמה כי יותר משנחוצים לצמרת קצינים ליחסי־ציבור, נחוצים, כנראה, לציבור, להסברת עצמו. קצינים ליחסי־צמרת. אין לך דבר פשוט יותר מלהחליט ברוב קולות על מס ווֹלוּנטרי־של־חובה לטובת המפלגות. הוא יותקן — וישולם. אך מבחן מתמיד זה של צייתנות מתוך צידוק־הדין איננו מוסיף למאגר־הכוח של שום ציבור. הוא מחליש אותו ולאורך ימים הוא עלול גם למוטטוֹ.

לגבי הענין שבו אמורים דברינו, יסתבר בסופו של דבר כי חומת־הכספים שתוקם על־פי המס החדש, יותר משתיבנה על היענותו של המתנדב, היא תיבנה על שתיקתו של המסרב. ספק אם נתן מישהו את דעתו על חָזקה המוסרי של חומה כזאת, יגביהו אותה הגובים כאשר יגביהו.

1968