רקע
יהודה ליב גורדון
אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים
mנחלת הכלל [?]
tשירה

הָיוּ בְיִשְׂרָאֵל יָמִים

(וְאֶחָד מֵהֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים)

שֶׁבָּם הָיוּ בְנֵי הַנְּעוּרִים

בְּתוּלוֹת וּבַחוּרִים

יֹצְאִים וּמְחוֹלְלִים בַּכְּרָמִים;

אִם הָיוּ הַמְּחוֹלְלִים צָמִים.

אִם סוֹךְ לֹא סָכוּ

וִיחֵפִים בַּמָּחוֹל הָלָכוּ –

זֹאת לֹא שָׁמַעְנוּ,

כִּי לֹא הִגִּידוּ לָנוּ הַחֲכָמִים;

אַךְ אַחַת יָדַעְנוּ

כִּי אֲהָבִים הַתְנֵה הִתְנוּ שָׁמָּה.

כִּי מִי עָרֶל לֵב, בֵּן סוֹרֵר,

אֲשֶׁר לֹא יִתְעוֹרֵר

לְקוֹל עַלְמָה רוּחָמָה

הַקּוֹרְאָה בָּרָמָה:

בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר.

הִנֵּה כִּי כֵן יָדְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵיהֶם

לְהֵיטִיב לִבָּם בִּימֵי בָחוּרוֹתֵיהֶם

וְלִחְיוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת

חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת.

וּבְלֵב בַּעֲלֵי הַכְּרָמִים

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

בָּאָה דְּאָגָה

פֶּן תִּהְיֶינָה הַמְּחוֹלוֹת לָהֶם לְחָגָא,

כִּי יָבֹאוּ הַבָּנוֹת וְהַבָּנִים

לְקַצֵּץ בִּנְטִיעוֹת הַגְּפָנִים.

וּמֶה עָשׂוּ? לָכְדוּ שֻׁעָלִים מִן הָחֳרָבוֹת

וַיָּשִׂימוּ לַפִּידֵי אֵשׁ בֵּין הַזְּנָבוֹת

וַיְשַׁלְּחוּם בַּכְּרָמִים

לְהַבְרִיחַ מִשָּׁם

אֶת עוּלֵי הַיָּמִים

בִּיקוֹד אִשָּׁם.

אַךְ הַשֻּׁעָלִים בְּטֶרֶם

אֶת הַמְּחוֹלְלִים הִדְבִּיקוּ

בְּזַנְבוֹתֵיהֶם בְּסִבְכֵי הַכֶּרֶם

אֶת הָאֵשׁ הִדְלִיקוּ

וַתֵּצֵא הַבְּעֵרָה,

וַתִּגְדַּל בִּמְהֵרָה

וַיִּתְאַבְּכוּ תִמְרוֹת עָשָׁן

כְּאַלוֹנֵי הַבָּשָׁן.

אָז רָאוּ הַבְּעָלִים

כִּי עֲשֹׂה הִסְכִּילוּ

וַיִּצְעֲקוּ מָרָה וַיֵּילִילוּ:

אֶחֱזוּ לָנוּ הַשֻּׁעָלִים!

וַיִּזְרְקוּ מֵי זֶרֶם

עַל הָאֵשׁ לְהַשְׁקִיעַ,

וַיִּפְרְשׂוּ מִכְמֹרֶת וָחֵרֶם

הַשֻּׁעָלִים לְהַכְנִיעַ.

אוּלָם בַּעֲלֵי הַזְּנָבוֹת

עֲזֵי נֶפֶשׁ הֵם וּלְבוּשֵׁי לֶהָבוֹת,

מִפְּנֵיהֶם לֹא יִירָאוּ

וּבְצֶדֶק לָהֶם יֹאמֵרוּ:

לָמָה תִּתְרָאוּ

וּבַבֶּכִי תְמַרֵרוּ?

הֵן אַתֶּם אֶת הָאֵשׁ בָּנוּ הִדְלַקְתֶּם,

מִנְּעוּרֵינוּ לָזֹאת גִּדַּלְתֻּנוּ,

וְגַם עַתָּה שָׁלוֹחַ שְׁלַחְתֻּנוּ

לְהַבְעִיר לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת

מִגָּדִישׁ עַד כֶּרֶם זַיִת –

וּמַה לָּכֶם אֵפוֹא כִּי נִזְעַקְתֶּם?


הַבִּיטוּ, הַכֹּרְמִים, וּקְחוּ מוּסָר:

הַדָּת – אֵשׁ הִיא, אֵשׁ בּוֹעֵרָה,

הַצְּרִיכָה שְׁמִירָה יְתֵרָה;

אִם רֶסֶן הַדַּעַת מֵעָלֶיהָ מוּסָר

תְּאַזֵּר זִיקוֹת וּתְהִי לְמִתְלַקָּחַת,

יֹקֶדֶת עַד שְׁאוֹל תָּחַת.

אִם לֹא רְאִיתֶם עֱזוּז אִשָּׁהּ

מַה־זִּיקֵי הַדַּת בֹּעֲרִים –

עִבְרוּ וּרְאוּ אִיֵּי אֱלִישָׁה1

מַזִּיקֵי הַדַּת הַבֹּעֲרִים,

רְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם; וְאַל תּוֹסִיפוּ הַחֲכָמִים

לַעֲשׂוֹת שֻׁעָלִים לְנוֹטְרֵי כְרָמִים.



  1. בריטניה. רמז למאורע בלונדון, אשר יוצאי רוסיה – כדברי המשורר באחד מכתביו – אוו למושב להם את העיר הזאת ויצאו לריב מהר נגד הרב דשם ונגד השוחטים, במצאם שידיעותיהם אינן מספיקות ליראת חטאם של בני רוסיה. – (המו״ל).  ↩

המלצות קוראים
תגיות