רקע
אייזיק רמבה
ידידיה שמיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס; 1971
ידידיה שמיר.jpg

מוניה מרדור, שפורסם בפעולות הרכש וההעפלה מטעם ה“הגנה” (לרבים הוא ידוע בשל ספרו “שליחות עלומה”) ואשר עסק ברוב שנות המדינה בתחום פיתוח אמצעי לחימה, אמר לי אגב שיחה על מדענים ישראליים, העושים לבטחונה של מדינתנו; אל נכון שמעת את שמו של ידידיה שמיר.

מודה ומתוודה אני שלא שמעתי. אבל ההמלצה היתה חשובה בעיני וטרחתי למצאו, כדי להכירו. בפגישתנו הראשונה התברר לי כי השם איננו זר לי, מכמה בחינות. ידעתי על אביו, הסופר בן העדה הספרדית יצחק שמי ז"ל, שעוד לפני שנים רבות קראתי את סיפוריו על חיי הערבים בארץ.

הכרתי את דודנו אליהו שמיר, מדען צעיר מזהיר, פרופסור למתמטיקה שימושית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן היה ידוע לי שם אשתו, המהנדסת הדסה רביקוביץ, ילידת חארבין, חניכת בית"ר שהייתה בין הראשונות למעצר על־ידי הבריטים בשל פעילותה הלאומית.

אך עליו על ידידיה שמיר, אישית, לא ידעתי דבר. כי האנשים מסוגו, “ענוי עולם” הם, העושים מלאכות חיוניות ורבות חשיבות בחשאי, הרחק מזרקורים אספתי איפוא, ממקורות שונים ומוסמכים צרור ידיעות על המדען הישראלי החשוב הזה, ואת הידיעות השלמתי לאחר מכן בשיחה מלאת עניין במישרין אתו.

 

המשימה הראשונה של תא החמ"ד בחיפה

הנה כי כן נודע לי כי בשנת 1947 כאשר נוצר התא של החמ“ד (חיל המדע) בטכניון בחיפה, תחת הנהלתו של הפרופסור נאור (בונפיליולי), השתייך גם ידידיה שמיר לקבוצה זו. זה היה עוד לפני צאת הבריטים, ועל חבורת המדענים הצעירים, בוגרי הטכניון, הוטלה משימה להכין הפתעות למען הערבים שהתכוננו למלחמה נגדנו. השלטון הבריטי עמד לעזוב, אך היה חשש מבוסס כי בינתיים יעשו דברים רבים, אשר יכבידו על היהודים במאמצי שחרורה של הארץ. קבוצת החמ”ד החיפנים ייצרה שיטות איתות סודיות, שהבריטים לא היו מסוגלים לקרוא, ואשר יוכלו לפעול מן הכרמל לקריות, ואפילו עד הגליל המזרחי. כן הכינו כמה כלים בשביל ערביי חיפה, כגון מכונית עמוסת חומר נפץ, מופעלת מרחוק ונהוגה בעזרת כבל. למזלנו הטוב, לא היו כל הפתעות הללו דרושות כיוון שערביי עיר הכרמל גרמו את ההפתעה הגדולה ביותר בכניעתם ובריחתם, ולא היה צורך להפעיל את כל ההמצאות של המהנדסים הצעירים.

ידידיה שמיר, ממסיימי הטכניון, כבר הספיק לעבוד כאסיסטנט בפקולטה להנדסת חשמל, של הפרופסור אולנדורף, במוסד שבו השתלם. וכתום מלחמת השחרור, שבה1 שרת בחמ“ד, ביקש הטכניון את תלמידו לשעבר כי יחזור למשרתו. אולם צה”ל היה מתחרה רציני ביותר. ידידיה שמיר, ששמש כמפקד הבסיס החיפאי של חיל המדע בדרגת סרן, ואשר שותף בימי המלחמה בכמה פרויקטים אלקטרוניים, ביחוד באמצעי עזר לתקשורת, חש יעוד לפיתוח אמצעי לחימה למען כוחותינו המזוינים. כי הכל ידעו והבינו שהמלחמה לא הסתיימה סופית ועוד נכונו לנו מבחנים כבדים.

 

הראדאר הראשון מן הגרוטאות

הישוב העברי בארץ ישראל התפתח יפה בשלושים שנות המנדט הבריטי. וגאוותו היתה על כמה וכמה הישגים, בפרט בצורות המשטר החברתי, וכן בחקלאות, ומעט מזעיר גם בתעשיה. אבל בתחום האלקטרוניקה היתה מדינת ישראל עם תקומתה קרקע־בתולה. הבריטים הביאו לארץ־המנדט, בעיקר בשנותיהם האחרונות, כלים אלקטרוניים מודרניים שנועדו להצר את צעדינו. עדיין זכורות למבוגרים שבתוכנו תחנות־הראדאר, שנועדו לגלות בהקדם את התקרבותן של אניות־מעפילים לחופי הארץ, וכן ידועים לנו הכלים האלקטרוניים שלהם, בהם השתמשו לגילוי מחבואי־נשק בישובים העבריים. אולם כאשר האנגלים החלו לפנות את הארץ ועזבו את מחנות הצבא, לקחו אתם את הכלים, הציוד והתחמושת. ואת אשר לא יכלו לקחת, השמידו. בין המכשירים שנועדו להשמדה היה הציוד האלקטרוני היקר. הם עשו ערמות־ערמות של מכשירי־קשר יקרי־המציאות, ועברו עליהם בטנקים. בטוחים היו כי לדברים שגלגלי הטנקים מחצו, לא תהיה עוד תקנה עולמית. אך רק הלכו להם הבריטים, נטלו על עצמם מהנדסינו הצעירים את התפקיד להציל את אשר ניתן להציל. בחורינו לא היו מפונקים בנשק וציוד כחיילי הוד מלכותו. חטטו איפוא בערמות של הגרוטאות אספו את השברים וניסו לבנות מהם מכשירים שלמים. “לא אשכח את ההתרגשות” – סיפר לי ידידיה שמיר – “כאשר המכשיר – הראדאר הראשון, שהתקינו מן השברים, החל להראות סימני־חיים”.

“תחילה ראינו את הר הכרמל בלבד. אך כעבור זמן־מה בהוסיפנו לעבוד ובצרפנו עוד חלקיקים שמצאנו באשפתות הופיעו במכשיר הזה גם אוניות השטות בים”.

“איזו שמחה, אפפה אותנו אז. רקדנו סביב המכשיר בהתלהבות ילדותית. היום, לנוכח ההתפתחות המפליאה שחלה בתחום זה במדינתנו, לא יאמן כי יסופר שרק לפני עשרים שנה התקנו את הראדאר הראשון מן הגרוטאות והחרסים שאספנו מאחורי הגלגלים הכבדים של השריון הבריטי, שבעליו היו משוכנעים כי עשו מלאכת־ההרס בשלמות, והשברים לא יצלחו עוד לכלום”.

 

שתי האסכולות על דרכי התעצמותנו הבטחונית

מדינת ישראל עמדה על תילה והחלה המלאכה במלוא התנופה. הממשלה הקימה אגף למחקר ותכנון ליד משרד הבטחון וידידיה שמיר הועמד בראש המדור למחקר אלקטרוניקה. ממדי־פעילותו של האגף למחקר ותיכנון היו לכתחילה מצומצמים ביותר. קודם כל, משום שהשעה הייתה דוחקת. לא היה זמן לאכספרימנטים ארוכי טווח. תשומת הלב והמאמצים העיקריים הופנו להשגת כלים מן המוכן מן הארצות המפותחות. במדינה לא טבלנו מעולם בעודף של כסף, והיו שסברו כי יותר זול יהיה לקנות מן המוכן מאשר להשקיע בפתוח וייצור עצמאי, שזה נראה כחזון לאחרית־הימים. עתה מותר לגלות כי גם בצה"ל לא האמינו, שאנו נהיה מסוגלים לפתח בעצמנו את כלי־הנשק המודרניים ולייצרם. היה זה מאבק ממושך בין שתי אסכולות. המדענים הצעירים של מערכת הבטחון בערו מתשוקה לחדש חידושים. הם הסבירו קודם כל שאין בכך מן התבונה להשליך את יהבנו על זרים, פן תבוא, חלילה, השעה והם יחסמו בפנינו את המקורות אם נהייה תלויים רק בהם.

אך עוד יותר יקדה בעצמותיהם של הבחורים שלנו האמביציה להוכיח, כי אם ינתן להם, נהיה אנו עצמנו מוכשרים לבצע בארץ את המשימה.

ברור שהשיקול היה רציני והקשיים העצומים לא נעלמו מן העיניים. כי גם אם האמינו בכוחו של המוח העברי לפתח את המכשירים, הרי עדיין רחוקה היתה הדרך מן הייצור ההמוני. לשם ביצוע דרושה היתה תעשיה משוכללת, וזאת לא היתה קיימת בשנות המדינה הראשונות.

לאחר שקלא וטריא ארוכות ולבטים מכל המינים והסוגים נתקבלה ההחלטה הגורלית והנועזת: מה שאפשר לייצר בארץ במערכת הבטחון, נייצר פה. הודות לכך קמה והתפתחה רשת שלמה של התע“ש (תעשיה צבאית), ה”בדק" (התעשיה האווירית) והוקמו כמה מפעלי תעשיה פרטיים, שהובטחו להם הזמנות, והם מלאו אותם בהצלחה.

 

מחמ“ד לרפא”ל

החמ“ד (חיל המדע) שינה את שמו והיקפו, לרפא”ל (ראשי תיבות של: רשות פיתוח אמצעי לחימה). קבוצות המחקר של מערכת הבטחון, המונות מספר הגון של אנשי־מדע מתוצרת מקומית (מחמת עינא בישא לא כדאי לגלות את מספרן) הלכו מחיל אל חיל.

ידידיה שמיר קובע, כי בשטח הפתוח אנו עומדים על רמה מקצועית גבוהה מאד, ואין ישראל מפגרת בידע לגבי המדינות המפותחות ביותר. התעשיה האווירית והצבאית של ישראל יכולות לפתח ולייצר את הדברים המסובכים ביותר שיש כיום. צוות אנשי המדע של מערכת הבטחון עובד הן לצרכי ההוה לצרכיו החשובים, חיל האויר, חיל הים וחיל היבשה, וגם פועל לתוכנית רב־שנתית למחקר ופיתוח לימים יבואו. אין שוקטים על השמרים.

 

מלחמת ששת הימים וכנס המליונרים

באחרונה חלה התקדמות מואצת בפתוח וייצור של רפא"ל. היתה זו קפיצה נחשונית. גרמו לכך שני גורמים: האחד – מלחמת ששת הימים, שכמה לקחים למדו ממנה, כגון התפנית שחלה ביחסו של דה ־גול, שהטיל אמברגו פתאומי עלינו. על כן הושקע מאמץ נמרץ לייצר חלקי חילוף לכלי המלחמה, לבל נהייה תלויים בחסדי זרים, וכן הושגו הישגים בייצור דברים חשובים, שהיו קודם לכן מצרכי יבוא מן החוץ.

דחף שני לברכה נתן הכנס הכלכלי האחרון (זה “כנס המליונרים”), אשר קידם בהכרח את בעיות המחקר והפתוח.

אחינו שבארצות הברית אינם מיוצגים כידוע בתעשיה הכבדה. הפלדה, למשל, היא כמעט “יודן־ריין”. ליהודי אמריקה היה לפנים מונופולין על התעשיה הקלה, ובפרט טקסטיל. וכן אמרו על היהודים כי הם שולטים בתעשית הסרטים, הראדיו והטלביזיה. אמת היא, שיהודי אמריקה מחזיקים בעמדות מפתח בתעשיה האלקטרוניקה האזרחית, שבה היו חלוצים. וזו תהיה לעזרה רבה בהתפתחות המודרנית של ישראל.

 

עתיד מזהיר לאלקטרוניקה הרפואית

לדוגמא נקב ידידיה שמיר ב“פריט” אחד: האלקטרוניקה הרפואית. לזו נשקף עתיד מצויין בארצנו. שירותי הרפואה שלנו הם בעלי מוניטין בינלאומי. ההנדסה האלקטרונית שלנו מפתחת עתה, בשיתוף עם רופאי תל־השומר, קוצב לב (Pace Maker) אחד המכשירים החדישים הפלאיים לחולי לב. מכניסים את האלקטרודות לתוך הלב, ושותלים בו את המכשיר. בעזרת פולסים הוא מגביר את קצב פעולת הלב בהתאם לצורך. כלי זה יוצר בארצות הברית, ולא היה עדיין אצלנו. אך מדענינו התחילו לעסוק בפיתוחו, והתקדמו עד כדי חידוש מהפכני. כיום הזה יש צורך להוציא את המכשיר מן הלב מדי שנה – שנה וחצי, על מנת להחליף את הסוללות. בפיתוח שלנו חלה התקדמות עד כדי כך, שלא יהיה עוד צורך בהחלפת הסוללות.

 

חסרים לנו מאות מהנדסים אלקטרוניים

מחקר ופיתוח נחשב קודם בארץ ישראל כדבר בלתי חיוני, קבעה העובדה שתעשייתנו היא קטנה ולא יכלה להרשות לעצמה השקעות כספים גדולות למטרות אלו, אעפ"י שהשקעות כאלו הן רנטאביליות לטווח רחוק.

עכשיו מתחוללת והולכת תודעת חשיבותו של המחקר והפתוח. גם במשרד המסחר והתעשיה יש עתה פרויקטים של קידום טכניקת המיקרואלקטרוניקה. ידידה שמיר, שהיה ב“כנס המליונרים”, הוא יו“ר הועדה מטעם הממשלה בפרויקט עתיד האפשרויות הלזה. ההתפתחות המהירה בשטח האלקטרוניקה הביאה לידי כך שכבר עתה יש מחסור במהנדסים אלקטרונאים. כל תלמידי הפקולטה בטכניון בחיפה “מכורים” כבר מראש, עוד לפני שסיימו את חוק־לימודיהם. ואם יבואו כמה מאות מהנדסים אלקטרוניים מחו”ל, יקלטו פה בלי שהות של יום אחד.

עתידה של האלקטרוניקה בישראל מזהירה ביותר. וצריך לנקוט אמצעים דחופים כדי להרחיב את אפשרויות ההשתלמות במוסדות ההשכלה הגבוהה של המדינה.

 

האב ספרדי, האם – אשכנזיה

תהיתי על קנקנו של ידידיה שמיר. ישבתי מול גבר הנראה הרבה יותר צעיר מכפי גילו. תמהתי לשמוע מפיו שהוא מתקרב לגיל חמישים וכי הוא פעיל בחיל־המדע שלנו למעלה מעשרים שנה. הוא בן ל“מזוג העדות” המבורך בישראל. אביו הוא הסופר יצחק שמי ז“ל, ספרדי. יליד חברון מכמה דורות. האם פנינה גינגולד ז”ל. וכפי שהשם מעיד עליה – אשכנזיה ילידת עיירה פולנית – רוסית, ליד בריסק־דליטא. עלתה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. בת העליה השניה. אולם את בעלה הכירה בנכר. הפדגוג והסופר העברי, אשר ארליך (שכל בני העליה השניה, השלישית והרביעית הכירוהו, והדור החדש לא שמע עוד את שמעו), נשלח ע"י ראשי הישוב העברי בארץ שתחת שלטון התורכים, להרביץ תורה עברית לנערים יהודים בבולגריה. בעיר פלובדייב (פיליפופול) הועמד ארליך בראש הפרו־גימנסיה העברית והזמין מן הארץ מורים וגננות. פנינה גינגולד היתה אחת מהן. שם, בבולגריה, זימן לה הגורל את בעלה לעתיד. יצחק שמי החברוני נסע לקושטא לרכוש דעת. בהיותו חסר־אמצעים, שם פעמיו לבולגריה כדי לחסוך קצת כסף מהוראה. בבית־הספר העברי הכיר את המורה האשכנזיה, פנינה גינגולד. התחתנו ובבולגריה נולד להם בנם היחידם. הרי הוא ידידיה שמיר.

כך קמות משפחות יהודיות: האב, יליד חברון. האם – בת בריסק־דליטא, ובנם נולד להם בפלובדייב שבבולגריה. אבל זו היתה משפחה ארץ־ישראלית במלוא מובן המלה. כתום המלחמה, חזרו לחברון ושני בני הזוג עסקו בהוראה. ב־,1926 בעוד ידידיה ילד קטן, נפטרה האם. האב עקר מחברון תחילה לטבריה ואחר־כך לחיפה והמשיך בהוראה עד גיל הפנסיה. נשא אשה שניה, אף היא אשכנזיה, אחות במקצועה, שקה קליש. האם החורגת גדלה את ידידיה, אהבתהו כבן שיצא מרחמה והיא שנטעה בו את התשוקה ללמוד. רגש של תודה עמוקה לאשת אביו ממלא את לבו עד היום הזה.

 

הביקור בתחנת הכוח של רוטנברג

בקבעה את מקום־מגוריה בחיפה איפשרה המשפחה לבן ללמוד בעיר־הכרמל, והוא סיים את בית־הספר הריאלי ואת הטכניון. עוד מילדותו היה ידידיה שמיר בטוח כי יהיה מהנדס. אף שאביו סופר, לא משכוהו לימודים הומאניים, בבית־הספר הריאלי הצטיין רק במקצועות הריאליים ובהתעמלות. לפתוח הנטיה למקצועות הריאליים סייעו לו שני המורים המצויינים הפרופסור צ’רניאבסקי והפרופ' קלוגאי. אולם לא הם בלבד. הוא זוכר את היום, בו גמלה החלטתו על דרך־העתיד.

“נערים היינו. פעם ערך בית־ספרנו טיול לנהריים, לתחנת־הכוח של פנחס רוטנברג. הסתובבתי בין המכונות. ראיתי איך נוצר הכוח החשמלי, והחלטתי: לכשאגדל, אהיה מהנדס”. אגב, הוא נזכר שגם בבחירת ספרי קריאה להנאתו, העדיף ספרי מדע. “עשרים אלף רגל מתחת למים” של ז’ול וורן, שבו ישנם אלמנטים של הנדסה ומדע, הלהיב את דמיונו.

החליט וקיים. האב, סופר ומורה עברי, לא היה מעולם בעל אמצעים רבים. למזלו היה יצחק שמי פטור ממאמץ כספי למען בנו כי מורי הטכניון מצאו את ידידיה בחור מוכשר ביותר שכדאי להשקיע בו והעניקו לו כמה סטיפנדיות, שהיו אז יקרות־המציאות. והוא לא אכזב אותם. את לימודיו סיים בציונים מעולים.

עד אשר שם בו צה"ל, וקודם לכן פיקוד ההגנה, את עינו, עבד ידידיה שמיר כמהנדס חשמל בדואר חיפה להקמת תחנת הטלפון האוטומטית. אך מורו, הפרופסור קלוגאי, הוציאהו מן הדואר והביאהו להורות את המקצועות הריאליים בכתות הגבוהות של בית־הספר, שעל ספסליו ישב שנים כתלמיד. והטכניון, שראה את עצמו כבר־מצרא של ידידיה שמיר, תלמידו, חטפהו מבית־הספר הריאלי ומינהו כאסיסטנט בפקולטה להנדסת חשמל.

 

בראש השטח למחקר אלקטרוניקה

אולם עם קום המדינה הועבר לשרות בחיל־המדע של ישראל, והועמד בראש שטח מחקר האלקטרוניקה. צה“ל הבחין כי כוכב עולה הוא ידידיה שמיר בשמי המדע ושלחהו מידי פעם בפעם לחו”ל להוסיף דעת. באוניברסיטת בוסטון עבר קורס של אלקטרוניקה לבקרה אוטומטית. בקולומביה־אוניברסיטי שבניו־יורק ישב שנתיים בסטיפנדיה ממקורות אמריקניים וצבר ידע ותוארים. בקולומביה נבחר לחבר באגודת־הכבוד לסטודנטים מצטיינים, ובשל יחוס זה החלו להגיע אליו הזמנות מחברות אמריקניות גדולות למשרות דשנות.

אך מיותר להוסיף שאף רגע קט לא חדרה למוחו המחשבה לעיין ברצינות בהצעה כל שהיא מחו"ל.

עוד משחר נעוריו היה מנוי וגמור איתו לסייע בחיזוק בטחונה של ארץ המולדת ולא לרעות בשדות זרים. שב הביתה, והידע שלו הופעל בלי דיחוי לטובת המדינה. הטכניון בא 2אליו בתביעות כי יתחלק בידע שלו גם עם תלמידי המוסד. ידידיה שמיר הכיר בצדקת טענתם של ה“אלמה מאטר” שלו, ואת שעות הפנאי שלו ממלאכתו במערכת הבטחון נתן לטכניון כמרצה ראשי לבקרה.

בשנות שיתוף הפעולה המדעי ההדוק עם צרפת, נשלח לפריס כיועץ טכני במשרד הנציג לעניני מדע של שגרירותנו. בחוזרו הביתה, נתמנה למנהל טכני לאלקטרוניקה של רפא"ל וכיהן באותו תפקיד שלוש שנים.

אך עדיין לא אמר די. יצא להשתלמות נוספת בארה"ב, למד מתמטיקה של חקר המערכות, קיבל עוד תואר במתמטיקה שימושית. והיום, בהיותו אנציקלופדיה גדושה של ידע, הריהו מכהן כעוזר למדען הראשי של מערכת הבטחון בתחום האלקטרוניקה.

 

אשתו המהנדסת הדסה רביקוביץ

בעולם ההנדסה מצא ידידיה שמיר גם את אשתו, הדסה רביקוביץ. (דודתה של המשוררת דליה רביקוביץ). אביה היה ראש הקהילה היהודית בחארבין. עלה עם משפחתו ב־1934 לארץ. הבת, הדסה, למדה בטכניון בחיפה וגם היא גמרה הנדסת חשמל. אך לא ייאמן הדבר כי היו לה קשיים להתקבל לעבודה בחברת החשמל, משום שהיא אשה. מנהל הפרסונל של חברת החשמל שהיה שרוי בהשראת רוטנברג בלהט היצירה, היה משנן באוזני כולם: זהו מפעל שצריך לעבוד 365 ימים בשנה, יומם ולילה. ואילו עם “המין היפה” יש תמיד בעיות.

הדסה רביקוביץ היתה אמנם אשה בעלת טמפרמנט מלחמתי. אולם היא נצלה אותו למערכה לאומית. כחניכת בית“ר מילדותה (מפקדיה היו אליהו לנקין והאולמרטים), היתה פעילה באצ*”*ל, ובגלל נאום חוצב להבות אש שלה בהפגנה אנטי־בריטית – אסרוה וכלאוה בסוהר3 ירושלים. לעומת זה “נכנעה” בתחום המדע. עברה מהנדסה – לאחר שגמרה את הטכניון – לפאקולטה למתימטיקה ופיסיקה בירושלים, ופה לא נפסלה עוד בשל נשיותה. היא עובדת מחקר באוניברסיטה של ירושלים. וכמה פעמים בשבוע היא נוסעת לרמת־גן, למקום מגורי הזוג שמיר, ובחזרה למעבדות הפיסיקאיות של האוניברסיטה הירושלמית.

בשנים שקדמו לעצמאותנו היתה אמנה בלתי כתובה בין ידידיה שמיר, איש ההגנה, לבין אשתו הדסה לבית רביקוביץ חברת אצ"ל ואח“כ לח”י. אמנה – לא לדון בינם לבין עצמם בתחום שהיה משמש סלע מחלוקת ביניהם. עם התקרבות השחרור, חוסל הפרוד האידיאולוגי שאגב לא פגע מעולם ביחסים האישיים.

 

אסטרונומיה ומוסיקה

מוחו של מדען עובד בלי הרף, ואיננו נח לעולם. אך כדי להסיח את הדעת מתחומי העבודה היום יומית, רכש לו ידידיה שמיר כמה תחביבים המגוונים לו את אורח החיים, ומהווים כעין תבלין למאכלים. מימי נעוריו הוא מתענין באסטרונומיה ובנה לעצמו טלסקופ בבית. לפנים היתה לו אמביציה לגלות אחד מכוכבי השביט הבלתי ידועים, המשוטטים בשמים. אסטרולוגים רבים מקווים כל ימיהם כי יזכו להכנס אל הנצח ע"י כוכב שביט חדש, שלפי הנוהג נקרא על שם המגלה. תשוקה זו נמוגה אצל ידידיה שמיר, כשהוא נבלע בתוך המפעל הכביר למען עוצמתה של ישראל.

בשעות הפנאי מתרכז הזוג שמיר בתחביב האחר: מוסיקה, כמומחה לאלקטרוניקה בנה ידידיה שמיר, לעצמו מכשיר היי־פידליטי מעולה, וההנאה מהאזנה למוסיקה קלסית היא כפולה ומשולשת. מפרק לפרק צריך גם להציץ בספר.

בהיותו אחד המדענים הראשיים במערכת הבטחון הישראלי, נהירים לידידיה שמיר בעיות המדיניות החברתית שלנו. הוא ואשתו אינם סוגרים עצמם במגדל שן של המדע. שניהם, בעלי חינוך לאומי, ערים לענייני השעה, וביקוריהם לעיתים תכופות של בני המשפחה דליה רביקוביץ המשוררת ויצחק לבני, מנהל “גלי צה”ל" והעורך הראשי של “במחנה” – מוסיפים ממד פוליטי וספרותי של החבורה.

ידידיה שמיר – אין זה מדרכו לשוחח על עצמו ולהתגאות בהישגיו. אבל הוא אדם מאושר. כי הוא רואה יום יום את פרי עמלו, בחיזוק כוח צבאנו ובפיתוח המכשירים המודרניים ביותר לבטחוננו.

בעבדו בתוך קבוצה של טובי המוחות המדעניים שבמדינת ישראל גדלה, הרי גם בלי דיבורים רבים על התקדמותנו הנפלאה הוא משרה בטחון עמוק בעתידנו. וכשהוא אומר במשפט אחד: “ישראל איננה מפגרת עתה בידע לגבי המדינות המפותחות ביותר” מובנת משמעותה של חוות הדעת הזאת, המרנינה כל לב יהודי.



  1. “שבא” במקור המודפס, צ“ל: שבה – הערת פב”י.  ↩

  2. “בה” במקור המודפס, צ“ל בא – הערת פב”י.  ↩

  3. “סוהר” במקור המודפס, צ“ל: בבית–הסוהר – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות