מוצר מקומי במאה אחוז. ישראל מן המסד ועד הטפחות – הוא אליהו שמיר, בן השלושים ושלש, שנתמנה לאחרונה כפרופסור למתימטיקה באוניברסיטה שבירושלים. הוא נולד בארץ־ישראל, קיבל בארץ את חינוכו בכל השלבים: בבית־הספר העממי, בתיכון ובאוניברסיטה. ובאותו מוסד עליון בו ישב על ספסליו כתלמיד, הריהו עומד היום על הקתדרה כפרופסור.
ולא זו בלבד, שהוא עצמו הנהו יליד הארץ, אלא שגם הוריו הם צברים מדורי־דורות: אביו – יליד חברון. אמו – נולדה בטבריה. בהיותה בת חצי־שנה הועברה עם הוריה לעיר־האבות ושם גדלה, הכירה את בעלה, נישאה לו וילדה לו שני ילדים, בת ובן. לפי דחף הגורל הטוב עזבה המשפחה את חברון זמן קצר לפני פרעות תרפ"ט ועקרה את דירתה לירושלים.
הפרופסור אליהו שמיר הוא “מגזע משובח”: תערובת של ספרדי ואשכנזי. האב – ס“ט (ספרדי טהור), האם – אשכנזיה, מצאצאי־החב”דניקים, ממשפחת שניאורסון. עד היום היא מדברת אידיש עם אחיה וקרוביה. אולם אין זה פוגם בעברית שלה השוטפת והחיה.
ואלה תולדות חינוכו של אליהו שמיר: את השכלתו העממית רכש בבית־הספר תחכמוני, וסיימו בדיוק ערב קום המדינה. מן העממי – לבית־הספר התיכון שבבית־הכרם. וכשתעודת הבגרות בידו, נכנס לאוניברסיטה, גמר את חוק־לימודיו וקיבל בה את הדוקטוראט. והכל – בירושלים.
המורה למתמטיקה – ד"ר דיבשה אמירה 🔗
מתמטיקה היתה תחביבו עוד מימי־הילדות. אליהו שמיר מזכיר בהתלהבות את מוריו במוסדות־החינוך הללו, שהעמיקו בו את האהבה למקצוע. הוא מרבה לספר בשבחה של מורתו למתמטיקה בבית־הספר התיכון, הגברת ד“ר דיבשה אמירה. שנים רבות היתה ידועת חולי. עשר שנים רצופות היתה כמעט משותקת, ובקושי רב יכלה לזוז. בשנת־הלימודים האחרונה ישבה על כסא והזמינה את תלמידיה אל הלוח, כי לא היתה מסוגלת לקום ממקום־שבתה ולהתנועע באופן חפשי. אך זה לא פגם בכושר־ההוראה שלה. התלמידים אהבו מאד את שיעוריה, כי חשו שהיא מחנכת בחסד־עליון. היא חיברה ספרי־למוד במתמטיקה. אך עיקר־כוחה היה בהוראה בעל־פה, במגע ישיר עם התלמידים. מתמטיקה היתה האל”ף והתי"ו של חייה. הרביצה מקצוע זה באהבה ובהתלהבות והדביקה בו את חניכיה. בכתה לא היתה קיימת כלל בעית המשמעת. התלמידים ישבו מרותקים לספסלים בהרצותה לפניהם. כשלא יכלה עוד להמשיך בהוראה והיתה כפותה למיטת־דווי, היו תלמידיה – ואליהו שמיר בתוכם – מבקרים אצלה, מתוך הכרת־טובה על שעשתה למענם. זכרה יקר לו, והוא מדבר עליה בהתרגשות רבה.
לתלמידי התיכון שבבית־הכרם היה מזל לא רק למורה זו. כל חבר־המורים שם היה מעולה. שמיר מונה לפני עוד שלשה מורים, ששמותיהם ידועים לנו, ד“ר יום־טוב הלמן ז”ל (“הוא אהב ביחוד את ספר איוב. באיזו רוח היה מלמדנו ספר זה!”), את הפדגוג הפרופסור צבי אדר ואת הד"ר פנחס בלומנטל.
מנהגו של הפרופ' פרנקל ז"ל 🔗
מן התיכון – לאוניברסיטה של ירושלים. ובה חבר של פרופסורים מצוינים, שזכרם לא מש מקרב תלמידיהם, אף שכולם אינם עוד בחיים: פרנקל, פקטה, לוצקי ובנימין אמירה, שנפטר לפני זמן־מה. קרנו של איש־שיחי, אליהו שמיר, עלתה בעיני, על שום שהקדיש מנה גדושה מן השעות הארוכות והמענינות של פגישתנו לספר בפרופסורים שלו. ואלמלא הפסקתיו, היה מוסיף ומעלה זכרונות עליהם.
את החותם החזק ביותר הטביע עליו הפרופסור פרנקל. “יקה” היה, יוצא־גרמניה, ובדיחות והלצות לאין־סוף התהלכו עליו, ביחוד על קפדנותו בדיוק, בדיחות העוברות מדור לדור של הסטודנטים למתמטיקה, כחומר לשעשע בו את חברותיהם. מעשה בפרופסור פרנקל שניגש לתחנת־האוטובוסים בקו־הר הצופים ושאל באיזו שעה יוצא האוטובוס.
– בשתים־עשרה! – השיב לו הנהג.
– האם ב־12 בדיוק? – הקשה שוב הפרופסור.
– אדוני, מה אתה? יקה או פרופסור? – הגיב הנהג לשאלה השניה, שנראתה לו מיותרת.
על כך ענה הפרופסור בשקט סטואי: גם זה וגם זה. וכלום יש איזו סתירה ביניהם?
היו לו, לפרופסור פרנקל, ארחות מוזרות ומשעשעות. את תלמידיו היה מזמין לראיון בשעה 6:30 בבוקר לביתו. (“אתה מתאר לעצמך סטודנט, שבילה לילה קודם עם בחורה עד אחרי חצות, והוא חייב לקום – אחרי שעות־שינה ספורות – בחמש, על מנת להספיק ולהגיע לבית הפרופסור בשש וחצי. וחלילה לך מלאחר אף לדקה אחת?”).
עד זיקנה היה פרנקל משתתף בתחרויות יום־הספורט בשחייה עם תלמידיו. אך עם כל דייקנותו, היה בענינים חשובים פחות־פורמאליסטי מאשר פרופסורים בלתי־מחמירים. לא כמורים אחרים, היה פרנקל מרשה לתלמידיו לגשת לבחינות־הסיום, בטרם הגישם את עבודת־הגמר שלהם בכתב. ולא היה מקפיד עמהם כקוצו של יוד. ב“הריחו” תלמיד טוב, היה מקרבו, מטפחו אישית, מזמינו לסעודת־ליל־שבת בביתו (הפרופסור היה יהודי שומר־מצוות, ולילות־השבת בביתו היו טבועים חותם מסורתי מובהק), ומשקע בתלמיד מאמצים רבים בכדי לקדמו. בתחומי־ההוראה היה פרנקל ההיפך הגמור מיקה".
צה"ל – כשדכן 🔗
ככל צעיר ישראלי, יש גם בביוגרפיה של אליהו שמיר פרק ששמו צבא. את השכלתו הגבוהה רכש במסגרת העתודה האקדמאית. בכל ימות־השנה למד. ומדי שנה בשנה בירחי־הקיץ, עבר אימונים צבאיים וסיים קורס־קצינים. במערכת סיני היה בשירות פעיל בחיל־האויר. ובגמרו את שרות־החובה שלו, עוד המשיך לשרת בחיל־האויר, בסטאטוס של אזרח, שנתיים נוספות. דרגתו הנוכחית בצה"ל: סרן.
מונים בצבא־ישראל מעלות רבות: רכישת ידע צבאי רב, פיתוח הרגש הלאומי, מיזוג השבטים והעדות. אבל עדיין לא העריכו את חלקו של צה“ל כשדכן. כדאי היה לערוך סטאטיסטיקה כמה חופות של זוגות שהכירו איש את רעותו הועמדו בצבא. אם ייעשה מחקר כזה ויתפרסם, בטוחני שצעירות רבות מאד, המשתדלות היום להתחמק משירות בנמוק שהן אדוקות, תעדפנה להתגייס. אין לך מקום אחר, בו רבים כל כך הסיכויים למצוא “זיווג” כצה”ל. הבחנתי בתופעה זו גם בין הפרופסורים של שאר מוסדות־ההשכלה העליונים במדינה, שנזדמן לי לשוחח אתם עד הנה. אליהו שמיר מצא אף הוא את בת־הזוג שלו בצבא. היא היתה קצינה בחיל־האויר. נהניתי מהכנסת־האורחים של הגברת שמיר, ספרדיה בהירת־שיער, שעלתה לארץ ב־1949, כשמשפחתה גורשה ממצרים. השנה הראשונה בארץ עברה עליה במעברה. אבל הכל היה כדאי. היא אמם של שני ילדי־החמד, שהתרוצצו על פני החדרים, ואשת פרופסור של האוניברסיטה העברית בירושלים.
מחוסר טלפון לא יכולתי להתקשר אתו 🔗
רקטור האוניברסיטה, הפרופסור רוטנשטרייך, המליץ לפני – בפנותי אליו – על אחדים מהקולגים שלו, עכשו פרופסורים, שלפני כן היו תלמידים באותה אוניברסיטה. בין המומלצים מצאתי את שמו של אליהו שמיר.
מוזר הדבר שנתקשיתי להתקשר איתו. נמסרה לי כתבתו הפרטית. אולם בספר־הטלפונים לא מצאתי את שמו. התברר, שאין לו כלל טלפון. מאי משמע: אין טלפון? שאלתיו מה ראה לא להתקין טלפון בביתו. האם חסרים לו חלילה, דמי־ההתקנה? ואם חסר לו, האם לא היתה האוניברסיטה מסייעת לו בהלואה לצורך חיוני זה?
– לא. לא זוהי הבעיה. אין קושי כספי. העיכוב נעוץ במשרד־הדואר. זה שנה וחצי (עם שובו מהשתלמות עליונה בארצות־הברית) מונחת בקשתו לדואר, והיא מלווה המלצות מראשי־המוסד העליון של ההשכלה בישראל. אולם כל התשובות, על טפסים מודפסים ומוכנים מראש, אומרות: אין אפשרות טכנית.
ראיתי את תיק חליפת־המכתבים שלו עם הדואר. במכתב אחד נאמר: “בקשתך אושרה עקרונית. אך מחוסר אפשרות טכנית לא נוכל, לצערנו, בשלב זה, להיענות לבקשה”. תכנו זה של אותו מכתב־חוזר הפליאני במקצת. מה פירושה של ההודעה, כי הבקשה אושרה עקרונית? האם “עקרונית” אין זכות לכל אדם החי במדינה להתקין טלפון בביתו? כלום זוהי פריבילגיה רק למתי־מספר מיוחסים, שהדואר רוצה ביקרם?
אולם מה תועלת ב“חסד” זה שעשה עמו, כשזה שמונה־עשר חודשים הוא מחכה ואינו נענה?
אין זה נאה שבמדינה מפותחת כשלנו, הנמנית עם הארצות המעטות בעולם, שעברו כולן לחיוג אוטומטי, אין אפילו פרופסור באוניברסיטה יכול לקבל טלפון. נקל לתאר את קשייו של אליהו שמיר שאני, ברצותי לפגשו, חייב הייתי להשאיר במזכירות האוניברסיטה את מספר הטלפון שלי בתל־אביב ולבקש למסור לו כי יתקשר אתי, שעה שלא הוא היה זקוק לי, אלא אני חיפשתי אותו.
“בפרסומי האקדמיה הסובייטית למדעים” 🔗
בשנת 1963, לאחר קבלו את הדוקטוראט ובסיימו את השירות הצבאי, נסע אליהו שמיר להשתלמות נוספת לארצות־הברית (הפרופסור שמואל אגמון המליץ לפני המלומדים האמריקניים). שלש שנים ומחצה עשה באוניברסיטת ברקליי שבקליפורניה, כאיש הסגל הקבוע: הירצה לפני הסטודנטים ועסק במחקר. מתקופת עשותו באמריקה הראה לי “מזכרת מקורית”: מאמר שלו שהודפס ברוסית בבטאון הרשמי של האקדמיה הסובייטית למדעים. “אילו הייתי שולח את המאמר מישראל, מסופקני אם היה זוכה לראות אור בכתב־העת המדעי הרשמי של ברית־המועצות”. אלא שבאותם הימים שהה באמריקה. בברקליי הופץ בין הפרופסורים חוזר מרוסיה, שהם יהיו מוכנים לפרסם עבודות־מחקר של מדענים אמריקניים. אליהו שמיר כתב עבודה, אגב, בהסתמכו על הספרות המתמטית הרוסית, ושלחה לעורך “פרסומי האקדמיה הסובייטית למדעים”. כתב־היד הועבר למומחה למתמטיקה שבאקדמיה, והפרופסור פונטריאגין (ששמו ידוע בחוגי המתמטיקאים בעולם) קרא, מצא בה חידושים והמליץ לפרסמה.
פרט זעיר אופייני למנהגים המקובלים ברוסיה, כאילו לא נשתנה דבר מסדרי־הצארים: – כנהוג, כשהם מפרסמים עבודה מדעית, שולחים למחבר את ההגהה לתיקונים ולבדיקה שמא נפלו שגיאות. שלחו גם לשמיר בברקליי את עלי־ההגהות של חבורו, בצרוף בקשה לעבור עליו בדחיפות ולהחזיר בלי־דיחוי. אלא שממוסקבה נשלח המכתב ה“דחוף” בדואר רגיל, והגיע לידיו כעבור חדשיים ימים. שמיר אץ לתקן ושלח את כתב־היד המתוקן בדואר־אויר־אכספרס. אולם החוברת כבר יצאה אז מתחת מכבש־הדפוס.
כתום תקופת־ההתמחות בברקליי חזר הביתה ומשרתו היתה שמורה לו באוניברסיטה שבירושלים. נתברר, כי הסנאט האקדמאי מינה אותו לפרופסור־מן־המנין.
על עצמו הוא אומר: אני יליד שנת 1934. אולם באוניברסיטה ישנם פרופסורים ותיקים, שהם צעירים ממני בשנים. היום – הוא מסביר – אין עוד פלא, שישנם פרופסורים צעירים. לפניהם, לא יכול היה איש־מדע לחלום על פרופסורה לפני שהגיע לזיקנה. נשתנו הזמנים. קיימת התחרות עצומה לכוחות מדעיים בעולם, בפרט בארצות־הברית, לאחר שהועף ה“ספוטניק” הסובייטי הראשון. אמריקה מוכנה לבלוע כל מדען, והיא מעניקה מעמד ומשכורת מושכים מאד.
אליהו שמיר מדבר בשבחם של חבריו בפאקולטה באוניברסיטה הירושלמית, ששמה הטוב הולך למרחוק. הוא נוקב בשמות הקולגים שלו, ומוסיף מחמאות לכל אחד מהם.
מיהו ראש־הפאקולטה? – אני שואל.
בנקבו בשמו, הוא אומר: כל שנתיים פורץ ריב חזק בין המועמדים לראשות הפאקולטה. כל אחד רוצה להניחה על כתפי רעהו. משרה מכובדת זו קשורה בעבודה מינהלית רבה, והמדענים מעדיפים להקדיש זמנם לעבודות־מחקר, ללמד וללמוד.
כאמו של רומאן גארי 🔗
במהלך־השיחה הזכיר כמה וכמה פעמים את הוריו (“אבי היה כל־ימיו פקיד בבית־המשפט. אמי היתה מקדישה הרבה זמן ומרץ לחינוך ילדיה”). כיון שהוריו של שמיר גרים בירושלים, הבעתי משאלתי להפגש גם אתם. אודה ואתוודה שהייתי סקרן לדעת, איך נעשה לפני למעלה מארבעים שנה ה“זיווג” בין ספרדי־טהור לבין אשכנזיה, שלא שכחה אף מלה אחת מאוצר־המלים העשיר שלה באידיש. מצאתי אותם בדירתם. כשהאזנתי לסיפורה של האם, לא חדלתי להרהר בספרו האוטוביוגרפי הנפלא של הסופר הצרפתי מגזע ישראל רומאן גארי “הבטחה עם שחר” (תורגם גם לעברית), המספר על אמו, שמימי־הולדתו היתה תקועה במוחה שאיפה עקשנית, כי בנה חייב לגדול לאדם מפורסם. ואמנם היא הצליחה בזכות מירצה הבלתי־רגיל, אף שלא זכתה לראות בחייה את התגשמות־חלומה: רומאן גארי היה לדיפלומט צרפתי ולסופר בעל־שם.
אמו של אליהו שמיר היא אשה מאותו טיפוס. אין מעצור בפני רצונה העז. היא היתה מסוגלת לפוצץ סלעים, לעקור הרים ולבקוע את חומת סין, כדי להביא את שני ילדיה למחוז־חפצם. האזנתי לסיפורה, ששטף מפיה כמימי־אשד ויקטוריה, בהנאה מרובה ולמדתי לקח מצוין בחיים, שבאמת אין דבר העומד בפני רצון כביר.
אבי־המשפחה, מר דוד שמיר (אחיו של הסופר יצחק שמי ז"ל), הוא אדם שקט, צנוע, ממעט בדיבורים, “מלה בסלע, שתיקה בתרי”, נחבא אל הכלים, אינטליגנט ללא־יומרות ושמח תמיד בחלקו. אביו, סבא של הפרופסור אליהו שמיר, היה איש אמיד. בספר רב־המידות “חברון” של אבישר (שטרם ראה אור ומוכן לדפוס1 כתב על אביו, ר' אליהו סרווי, המכונה שמי, יליד דמשק. שם, בבירת סוריה, עשיר היה ובעל נכסים רבים. עלית־דמשק ב־1840 וקנאת הסוחרים המוסלמים בהצלחתו, הניעו אותו לעלות ארצה ישראל. הוא בחר בחברון, כי אוירה, גניה וכרמיה היו דומים לעיר־מולדתו. בקי היה בתורה, בזוהר ובמדרש, לילה לילה היה קם בחצות, הולך לבית־הכנסת לתיקון חצות, והירבה בגמילות־חסדים, ללא הבדל בין יהודי וערבי.
אביו של אליהו שמיר היה כל שנותיו פקיד בבתי־המשפט. החל בפקידות נמוכה בבית־המשפט בחברון, בימי שלטון־התורכים בארצנו, בלשון הערבית, כמובן. בעברו לירושלים, נרשם לביה"ס למשפטים של ממשלת המנדט, והוסמך לעורך־דין. אולם לא עסק בפרקליטות. המשיך בפקידות בבתי־המשפט, וכיון שאיננו בעל מרפקים, עלה רק לאט לאט בדרגה, ומשרתו האחרונה – לפני שיצא לפנסיה – היתה כרשם בבית משפט השלום בירושלים.
בטוחני – אף שלא העזתי לשאול – כי גם בעוצמת־הדחף של רעייתו, הלך ללמוד משפטים ולסיים. אך את כל אונה וכוחה השקיעה הגברת שמיר בגידולם וחינוכם של שני ילדיה. היום היא יושבת על זרי־הדפנה של נחת. בתה, הגדולה בשש שנים מבנה, מוסמכת לבקטריולוגיה ולהוראה באוניברסיטה הירושלמית. והיום, אשתו של מהנדס ואם לשלושה ילדים, היא מכהנת כמורה לביולוגיה בבית־הספר הריאלי בחיפה. והבן, אליהו, ברוך־השם, קיבל תואר פרופסור מן המנין.
משפחת־שניאורסון החב"דית 🔗
היא, האם, דור שביעי בארץ, מחסידי חב“ד, שעלו ארצה והשתקעו בחברון. צרות ותלאות רבות פקדו את הישוב היהודי העתיק בחברון: עלילות־דם, התעללויות, מעשי־שוד, רציחות ונגישות. התושבים הראשונים בעיר־האבות היו בני עדות־המזרח. מצבם של אלה היה חמור למדי. אך שבעתים היה קשה גורלם של חסידי־חב”ד, שעלו מרוסיה הרחוקה. החבד"ניקים היו “אשכנזים” והם היו במגע הדוק עם הרבי מלובאוויטש, היו נוסעים אליו לרוסיה והוא היה שולח בחורי־ישיבה לחברון. אבל הצרות והתלאות שפקדו את הישוב היהודי בחברון, קירבו את שתי העדות, וזו היתה הקהילה היהודית היחידה בארץ שבין האשכנזים והספרדים שררה אחדות־לבבות. כל הפעולות נעשו בצוותא ובהרמוניה, ואף השתדכו אלה עם אלה.
כך הגיעה הגברת שמיר דהיום, ממשפחת שניאורסון מלובאוויטש, להינשא למר דוד שמיר מיוצאי־דמשק והזיווג עלה יפה. לאביה, ר' חיים שניאורסון, היה בחברון בית־מלון מפורסם בזמנו “אשל אברהם”. זה היה המלון המודרני ביותר בחברון כולה. היה מרוהט ריהוט עשיר ונאה. כל נכבד ועשיר שפקד את חברון – לרבות הציר האמריקאי הנרי מורגנטאו, שביקר בעיר ב־1913 – התאכסן ב“אשל אברהם”. וכיון ששפת חסידי־חב"ד בימים ההם היתה אידיש, היתה זו גם שפתה של הגברת שמיר, ואף מלה אחת משלה לא נשתכחה ממנה עד היום, אף שבעלה וילדיה לא למדוה.
סיפורה על גידול שני הילדים וחינוכם ריתק אותי בתאורה הססגוני העממי: כפקיד ממשלתי – הן תחת השלטון התורכי והן בימי המנדט הבריטי – לא היה מר דוד שמיר מעולם בעל אמצעים בלתי־מוגבלים. משכורתו של פקיד “נייטיב” היתה נמוכה מזו של הפקידים המנדטוריים. במלחמת־העולם השניה היה מצבה החומרי של המשפחה רחוק ממזהיר. "בבית לא היה אף אביזר מודרני אחד: לא מקרר חשמלי, לא גאז. לא לבוש, ולעיתים לא אוכל לשובע. ומלבד בשבת, לא בא בשר לפיהם בכל ימות־השבוע. האב הרויח 14 לירות לחודש, ושכר־הדירה בכרם־אברהם אכל שליש מהמשכורת. בהוצאות המחיה היה כלול גם שכר־הלימוד של הילדים. כי בתקופת המנדט הבריטי לא יכלה מחלקת־החינוך של הועד הלאומי לכסות את מלוא־תקציבם של מוסדות החינוך וההורים השתתפו בתשלום שכר־הלימודים אפילו בבית־הספר העממי. אך הגברת שמי – שהעריכה – ובמקרה זה, בלי גוזמא – את כשרונותיהם של שני ילדיה, גמרה אומר שהם יהיו “מישהו” וכי שום מעצורים לא יעמדו בדרכם להתקדם, ואת שלה השיגה.
מה ירש הפרופסור אליהו שמיר מהוריו 🔗
בעוד שבעלה הענוותן, ישב רכון על ניירותיו בבית־המשפט, התרוצצה אשתו על פני העיר, נפגשה עם המנהלים, המורים והמחנכים של שני ילדיה, העתירה עליהם דברים בשטף לשונה, קראה תגר, תבעה, עמדה על שלה והסירה כל אבן־נגף שהיתה מונחת על דרכם של ילדיה.
הבת למדה בבית־הספר למל, הצטיינה בלימודיה, עזרה לחבריה שעל ספסל בית־הספר, וכתמורה קיבלה מהם ספרים בהשאלה. כי התקציב הזעום של המשפחה לא איפשר רכישת כל ספר שהיה דרוש ללימודים.
והבן אליהו, היה תלמיד חרוץ ומעולה בכל המקצועות, רק בציור – מדגישה האם – היה בלתי מוכשר. “גם הוא וגם אחותו אינם ציירים גדולים”. בן י"ג היה כאשר נכנס לתיכון, והתגלה בנטיותיו למתמטיקה. בגלל כשרונותיו נהנה, גם בגימנסיה וגם באוניברסיטה, ממילגות, ויותר לא היתה להורים דאגה מאין לקחת כסף לשכר־לימוד. אולם בכל שנות־השתלמותם עמדה על גביהם של הילדים ודרבנה אותם. היא היתה חברה פעילה בכל ועדי־ההורים של שני בתי־הספר, בהם למדו ילדיהם. והיא לימדה אותם שיהיו צמודים בעקשנות למטרה ולא לוותר. בשום פנים ואופן – לא לוותר.
אני תוהה על קנקן השנים, האב והאם, השונים כל כך איש מרעותו בטמפרמנט ובאופי, וטורח ללמוד מה היו הסגולות שהילדים ירשו מאבא, ואיזו – מאמא. הגברת שמיר כאילו ניחשה את מחשבותי, מוסיפה: “בעלי הוא וותרן מטבעו ויש לו שקט נפשי רב. ואילו אני הנני רתחנית ואינני ותרנית. הילדים לקחו את הטוב משנינו ואת הרע השליכו. ראית את בני. אליהו הפרופסור! כלפי חוץ הוא שקט כאבא. אולם הוא לא וויתר על שלו. בכך הוא דומה לי!”.
אני שב לאליהו שמיר. אנו משוחחים על בעיות־השעה. אף שעיסוקו מתמטיקה, הריהו בקי בכל המתרחש במדינה, ועוקב גם אחרי המתהווה בארצות־הברית מתוך ענין, עקב שהייתו בה שנתיים וחצי. דעותיו על הענינים העומדים על הפרק הן ברורות. כאשר נודע לו באחד הערבים כי הסנאט האקדמאי של האוניברסיטה אישר את מינויו כפרופסור, הלך מאוחר בערב לבית־הוריו, העירם ובישר להם את הבשורה המשמחת. ולשבת באה הבת עם משפחתה מחיפה, והשמחה היתה רבה.
אלה תולדות חייה של משפחה אחת בישראל.
-
בינתיים יצא הספר לאור. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.