רקע
אוריאל אופק
אַרְבַּע פְּגִישׁוֹת וּמָקוֹם אֶחָד
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ש' פרידמן; תשל"ח 1978

המקום האחד הוא רפיח. וארבעת חלקי הפוֹאמה נכתבו ב’תשלומים' – פרק חדש אחרי כל פגישה נוספת: 1946 – המעצר; 1949 – מבצע חורב; 1956 – ‘קדש’; 1967 – ששת הימים. רק אחרי הפגישה הרביעית צורפו יחד כל הפרקים, בתקוה שזו תהיה אמנם פגישה אחרונה וסופית.


 

פְּרוֹלוֹג

הַרְבֵּה אֲהָבוֹת נוֹדְדוֹת בָּעוֹלָם;

יֵשׁ גָּרוֹת עַל קַרְחוֹן; יֵשׁ – עַל אֵשׁ־לֶהָבָה.

לֹא אָבוֹאָה הָעֶרֶב לִמְנוֹת אֶת כֻּלָּן;

הֵן עַל כָּל הַסּוֹדוֹת תְכַסֶּה אַהֲבָה…

אַהֲבָה עַתִּיקָה לִי, קְדוּמָה כְּסִינַי.

מַה גִּילָהּ? בַּת מָאתַיִם דּוֹרוֹת הִיא, וְעוֹד.

לֹא פַּעַם נִסּוּ לְגָזְלָהּ מִיָּדַי,

אַךְ זָכַרְתִּי תָּמִיד –

כִּי שֶׁלִּי הִיא מְאֹד.

זֶה סִפּוּר מְרַגֵּשׁ וְרוֹתֵחַ כִּשְׁאוֹל,

הָעוֹלֶה בְּלִבִּי מֵחָדָשׁ כְּסָפִיחַ.

אֶת שְׁמָהּ הַמְפֹרָשׁ אַל תָּבוֹאוּ לִשְׁאֹל,

כִּי הִנֵּה אֲפָרֵשׁ בְּעַצְמִי: שְׁמָהּ –


 

רָפִיחַ

כֵּן, רָפִיחַ הִיא זוֹ; קְצָת דָּרוֹמָה לְעַזָּה.

יָפָה. הֲפַכְפֶּכֶת. קְרוֹבָה – וּרְחוֹקָה.

חִבָּתִי אֶל נוֹפָהּ הָאִינְטִימִי לֹא גָּזָה

גַּם בְּעֵת שֶׁהִשְׁמִיעָה אֶת לַעַג־צְחוֹקָה.

בְּמַלְכוּת יְהוּדָה הִיא הָיְתָה עִיר־הַפֶּלֶךְ,

וְיַנַּאי בָּהּ הִצִּיב אֶת מִשְׁמֶרֶת־הַמֶּלֶךְ.

קְהִלָּה יְהוּדִית בָּה עָלְתָה לִגְדוּלָה

וְהַגְּדוּד הָעִבְרִי הִתְמַקֵּם עַל גְּבוּלָהּ.

גַם אֲנִי לֹא אַחַת אֶת נוֹפֶיהָ פָּגַשְׁתִּי;

הִיא הָיְתָה מַמָּשִׁית, עַרְפִּלִּית וְשׁוֹנָה.

נָא, סִלְחוּ בְּטוּבְכֶם אִם טִפָּה הִתְרַגַשְׁתִּי…

וְעַכְשָׁו נַעֲבֹר לִפְּגִישָׁה רִאשׁוֹנָה.


 

פְּגִישָׁה רִאשׁוֹנָה – 1946

נַעֲבֹר בִּרְשׁוּתְכֶם אֶל יְמֵי פְּרֶהִיסְטוֹרְיָה,

זֹאת אוֹמֶרֶת: אֶל שְׁנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ.

הָאַנְגְלִי עוֹד בָּאָרֶץ, כָּרָשׁוּם בַּהִסְטוֹריָה

וַאֲנִי אָז פַּלְמַחְנִיק בְּעֵין־הַחוֹרֵשׁ –

עוֹבֵד בַּגִּנָּה,

מִתְאַמֵּן בְּרוֹבֶה,

מְחַבֵּב נְגִינָה,

קְצָת כּוֹתֵב וְהוֹזֶה…

מִין טִפּוּס שֶׁכָּזֶה.

לִפְעָמִים עִם הַחֶבְרֶה יוֹצֵא לִפְעוּלוֹת –

גְּשָׁרִים, סִיּוּרִים, מַעְפִּילִים, חַבָּלוֹת…

עַד שֶׁפֶּתַע יָרְדָה הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה

(וָתִיקִים שֶׁבָּכֶם יִזְכְּרוּ הַמְּאֹרָע);

אֶת הַמֶּשֶׁק כִּתְּרוּ חַיָּלִים אַנְגְּלִיִּים,

שֶׁרִכְּזוּ אֶת כֻּלָּנוּ בְּתוֹךְ מִכְלָאוֹת.

הֵם פָּרְצוּ לַבָּתִּים, לָרְפָתוֹת, לַלּוּלִים,

חִפְּשׂוּ מַרְגֵּמוֹת וּמָצְאוּ – – גְּרוּטָאוֹת.

הֵם חִלְּקוּ גַם מַכּוֹת, כְּבַּקְשִׁישׁ.

מַה לּוֹמַר? זֶה הָיָה עֵסֶק בִּישׁ…

אַחַר־כָּךְ הֶעֱלוּנוּ אֶל תּוֹךְ מְכוֹנִיּוֹת –

עֲצִירִים חֲשׁוּבִים בִּפְקוּדַת הוֹד־מַלְכוּת;

מֻקָּפִים כְּחוֹמָה בִּגְדוּד כַּלָּנִיּוֹת,

מְכוֹנוֹת־יְרִיָּה וְאַנְטֶנוֹת־אַלְחוּט.

נָסַעְנוּ דָּרוֹמָה. הַלַּהַט גָבַר.

וְנִכְנַסְנוּ אַט אַט אֶל תְּחוּם הַמִּדְבָּר.

וְאָז נִתְגַּלְּתָה לְעֵינַי הִיא לְפֶתַע:

רְבוּצָה בֵּין הַחוֹל וְהַחוֹף וְהַכְּבִישׁ.

הִיא רָבְצָה רְדוּמָה, עַרְפִּלִּית כִּפְלַנֶטָה

וְקִבְּלָה אֶת פְּנֵינוּ בְּשֶׁקֶט אָדִישׁ.

יָרַדְנוּ בְּטוּר; נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים

לְקַבֵּל בַּחוּרִים הַקְּרוּיִים ‘טֶרוֹרִיסְטִים’.

אַךְ אֶל תּוֹךְ הַגָּדֵר נִכְנְסוּ נְעָרִים

שֶׁעוֹשִׂים אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁל… חֶבְרֶה־אַרְטִיסְטִים.

הִתְיַשַּׁבְנוּ בְּתוֹךְ הַצְּרִיפִים הַגְּדוֹלִים,

כְּלוּאִים עִם עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ גֶּדֶר־תַּיִל.

זָחֲלוּ הַיָּמִים כִּגְדוּדֵי שַׁבְּלוּלִים

וְזָחַל לוֹ גַּם סַבָּא יָרֵחַ בַּלַּיִל.

לִפְעָמִים הִסְתַּנֵּן שִׁעֲמוּם נוֹרָאִי,

כְּאִלּוּ יָשַׁבְנוּ שְׁנָתַיִם עַל אִי;

אֲבָל לִפְעָמִים גַּם עָשִׂינוּ שָׂמֵחַ –

עַד אֲשֶׁר הִתְפַּקֵּעַ מִצְּחוֹק הַיָּרֵחַ…

זוֹ הָיְתָה הֶכֵּרוּת רִאשׁוֹנָה עִם רָפִיחַ,

הֶכֵּרוּת שֶׁל כּוֹבֶשֶׁת עִם נַעַר נִכְבָּשׁ.

הִיא כָּבְשָׁה אֶת לִבִּי, לֹא רָצְתָה לְהָנִיחַ;

וַאֲנִי – כִּנְמָלָה הַנִּמְשֶׁכֶת לַדְּבַשׁ.

בַּתְּחִלָּה לָהּ רָחַשְׁתִּי אֵיבָה וְחָרוֹן

כִּי סִמְּלָה אֲזִקִּים וּמֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן.

וְהִנֵּה, לֹא חָלַף זְמַן אָרוֹךְ בְּיוֹתֵר

וּבִמְקוֹם הָאֵיבָה בָּא מִין רֶגֶשׁ אַחֵר.

לַמִּדְבָּר הִתְגַנְּבָה רוּחַ טְרוֹפִּית שֶׁל לַיִל,

וַאֲנִי אָז נִצַּבְתִּי עַל־יָד הַגָּדֵר.

שְׁתֵּי עֵינַי שׁוֹטְטוּ אֶל מֵעֵבֶר לַתַּיִל…

וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי – קוֹלִי מְדַבֵּר:

"הַרְשִׁי לִי, רָפִיחַ, לוֹמַר: הִתְאַהַבְתִּי.

בְּנוֹפֵךְ הִתְאַהַבְתִּי, קְשַׁת־לֵב וְיָפָה;

בְּנוֹפֵךְ הַכָּלוּא בַּמִּדְבָּר הָרוֹמַנְטִי

הִנְּנִי מְאֹהָב בִּנְשָׁמָה עֲיֵפָה.

עַל עֶלְבּוֹן זָרוּתֵךְ אֶתְיַסֵּר בִּדְמָמָה,

כִּי שֶׁלִּי אַתְּ הָיִית בְּאַלְפַּיִם שְׁנוֹתַיִךְ;

וְנוֹפֵךְ לִי קוֹרֵא לְגָרֵשׁ הַשְּׁמָמָה,

לְעָבְדֵּךְ מֵחָדָשׁ, לְחַדֵּשׁ נְעוּרַיִךְ.

לִי הַקְשִׁיבִי, רָפִיחַ, יָפָה כְּתַפּוּחַ,

וְעֵדִים כּוֹכָבִים עַל הַנּוֹף הַיָּבֵשׁ:

יוֹם יָבוֹא וְאָשׁוּב אֶל גְּבוּלֵךְ הַשָּׁטוּחַ,

אֲבָל אָז אֶסְתָּעֵר לִקְרָאתֵךְ – כְּכוֹבֵשׁ!

אָזְ אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, חוֹלוֹתַיִךְ אַפְרִיחַ,

עַד תִּהְיִי מֵחָדָשׁ עִיר־וָאֵם, הוֹ, רָפִיחַ!"

כָּךְ דִּבַּרְתִּי אֵלֶיהָ בְּקוֹל רְווּי סוֹד;

הִיא שָׁמְעָה אֶת דְּבָרַי וְשָׁתְקָה עַד מְאֹד.


 

פְּגִישָׁה שְׁנִיָּה – 1949

מִנִּי אָז נִתְלְשׁוּ כִּשְׁנָתַיִם בְּעֵרֶךְ;

בָּא הַיּוֹם – וְגַם שַׁעַר רָפִיחַ נִפְתַּח.

יָצָאתִי מִמֶּנּוּ, עָלִיתִי לַדֶּרֶךְ –

וְהָלַכְתִּי לִהְיוֹת מִקְלָעָן בְּ“יִפְתָּח”.

בֵּינָתַיִם הִתְחִילוּ קְרָבוֹת הַשִּׁחְרוּר

וְיָצָאתִי לִנְדּוֹד בְּחֶבְרַת הַמִּקְלָע.

אָרֹךְ וּמְרַתֵּק הוּא אוֹתוֹ הַסִּפּוּר,

כִּי עָשִׂיתִי בּוֹ דֶּרֶךְ רַבָּה, לֹא קַלָּה…

עֵת בִּמְרוֹם הַגָּלִיל הִשְׁתַּתְּקָה הַתִּזְמֹרֶת

הָעֳבַרְנוּ כֻּלַּנוּ יָשָׁר לַדָּרוֹם.

אִם קָלַטְנוּ קְרִיאַת־בַּקָּשָׁה לְתִגְבֹּרֶת –

הָיִינוּ חָשִׁים לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם:

הַמִּקְלָע הַחַבּוּבּ

עוֹד זוֹכֵר: דִּיר אַיוּב.

עִם קָנֶה קְצָת חָלוּד

הוּא טִאטֵא אֶת פְּנֵי לוּד.

הוּא יָצָא גַּם לִשְׁדֹּד

מִשְׁלָטִים בְּאַשְׁדּוֹד

וְסִלֵּק אוֹת־קָלוֹן

מִדַּרְכֵי אַשְׁקְלוֹן…

כָּךְ עָבְרוּ חֳדָשִׁים שֶׁל קְרָבוֹת מְפָרְכִים,

וְהַלֵּב מִתְפַּלֵּל לַשִּׁחְרוּר הַקָּרֵב.

… עַד שֶׁפֶּתַע עָבְרָה הַשְּׁמועָה בַּדְּרָכִים:

הַפַּלְמַ"ח מְתַכְנֵן אֶת מִבְצַע “חוֹרֵב”!

בָּעֶרֶב שׁוֹמְעִים אֶת פְּקוּדַת הַמִּבְצָע;

הַקַּמְבַּ"ץ יִצְחָק רַבִּין אוֹמֵר וּמַבְטִיחַ:

הַלַּיְלָה נוֹרִיד לָאוֹיֵב הַרְבָּצָה,

נַעֲלֶה בְּאִגּוּף וְנִכְבֹּשׁ אֶת רָפִיחַ.


רָפִיחַ!

  • בִּי נִדְלָק הַנִּיצוֹץ הַיָּשָׁן

וְעָלָה בְּתוֹכִי כַּלַּפִּיד הַלּוֹהֵט.

שׁוּב נִזְכַּרְתִּי בַּנֵּדֶר הַהוּא הַנּוֹשָׁן

וְיָדַעְתִּי: הִגִּיעַ סוֹף־סוֹף הַמּוֹעֵד!

עִם לַיְלָה יָצְאָה הַפְּלוּגָה אֶל הַיַּעַד.

שָׁתַקְנוּ. הַגִ’יפּ הִשְׁתָּעֵל לוֹ בַּלַּאט.

רוּחַ־חֹרֶף זִמְּרָה בְּהַרְמוֹנְיָה רוֹגַעַת –

וַאֲנַחְנוּ זִנַּקְנוּ אֶל רֹאשׁ הַמִּשְׁלָט.

זֶה הָיָה קְרָב קָשֶׁה, אַכְזָרִי, רַב־דָּמִים.

הָאוֹיֵב נֶאֱחַז שָׁם בְּכָל סַנְטִימֶטֶר.

הִסְתָּעַרְנוּ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים

עַד אֲשֶׁר נִכְבְּשׁוּ הַמִּשְׁלָט וְהַיֶּתֶר.

לִפְנֵי הַזְרִיחָה הִתְחַפַּרְתִּי מוּל שִׂיחַ

וְשָׁלַחְתִּי עֵינַיִם וָלֵב אֶל רָפִיחַ.

הִיא רָבְצָה לְרַגְלַי עֲיֵפָה, מִתְנַכֶּרֶת,

קְצָת נִפְחֶדֶת, אוּלַי; קְצָת זָרָה וְקָרָה.

הִיא אוּלַי נִרְאֲתָה אָז שׁוֹנָה, מְסֻגֶּרֶת,

אַךְ הָיְתָה בְּכָל־זֹאת מֻכָּרָה – וִיקָרָה.

הַיָּדַיִם שִׁמְּנוּ אֶת סְלִילֵי הַקָּנֶה

וְעֵינַי שׁוֹטְטוּ אֶל שְׁבִילֵי הַמַּחֲנֶה…

כָּךְ רָבַצְתִּי עַל־יָד הַמִּקְלָע, הֶאֱמַנְתִּי:

הִנֵּה מִתְאַמֵּת חֲלוֹמִי הָרָדוּם.

עוֹד הַלַּיְלָה אַגְשִׁים אֶת נִדְרִי הָרוֹמַנְטִי

וְאָשִׁיב אֶת רָפִיחַ לַגְּבוּל הַקָּדוּם.

… אַךְ לְפֶתַע הִגִּיעַ הָרָץ הַשָּׁלִיחַ

עִם פְּקֻדָה:

“יֵשׁ לָסֶגֶת מִשֶּׁטַח רָפִיחַ!”

זוֹ הָיְתָה מִין גְּלוּלָה שֶׁקָּשֶׁה לְבָלְעָהּ,

אַךְ פְּקוּדָה הִיא פְּקוּדָה, וְצָרִיךְ לְמַלְּאָהּ.

כָּךְ נוֹתְרָה הִיא שֵׁנִית רְחוֹקָה, לֹא כְּבוּשָׁה.

שׁוּב הִדְהֵד בָּאָזְנַיִם צְחוֹקָהּ בְּלִי בּוּשָׁה.

רַק הַלֵּב עוֹד הוֹסִיף תִקְוָתוֹ לְהָפִיחַ:

עוֹד אָשׁוּב לְפָגְשֵׁךְ, הוֹ רָפִיחַ, רָפִיחַ! – –


 

פְּגִישָׁה שְׁלִישִׁית – 1956

פֶּרֶק־זְמַן דֵי אָרֹךְ שׁוּב חָלַף וְעָבַר;

אֵיזֶה שֶׁבַע־אוֹ־שְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

כָּל אוֹתָן חֲוָיוֹת שַׁיָּכוֹת לֶעָבָר,

לְפִרְקֵי זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים.

בֵּינָתַיִם הֵסַרְתִּי אָבָק וּמַדִּים

וְרָכַשְׁתִּי דִּירָה בְּשִׁכּוּן־וָתִיקִים.

לִי אִשָּׁה חֲמוּדָה, וְגַם שְׁנֵי יְלָדִים,

מַזְכִּירָה, וּמִשְׂרָד וְתִיקִים…

כָּךְ עָבְרוּ הַיָּמִים בְּשׁוּבָה וּבְנַחַת,

וּכְכָל אַהֲבַת נְעוּרִים רִאשׁוֹנָה

מִתְכַּסָּה הִיא שִׁכְבָה שֶׁל אָבָק וְנִשְׁכַּחַת,

אוֹ נִרְאֵית יַלְדּוּתִית בְּמִקְצָת וְשׁוֹנָה.

אֲבָל הִיא לֹא חָלְפָה. לֹא נִשְׁכַּח גַּם הַנֵּדֶר.

אַךְ חַכּוּ נָא מְעַט. אֲסַפֵּר לְפִי סֵדֶר.

בַּחֲצוֹת מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן־הַדִּירָה

וּבַפֶּתַח נִצָּב הַקַּשָּׁר, בֶּן־נַחוּם.

הוּא מוֹשִׁיט לְיָדִי בִּשְׁתִיקָה צַו־קְרִיאָה

בּוֹ כָּתוּב בְּקִצּוּר: גִּיּוּס שֶׁל חֵרוּם.

לְמָחָר הִתְיַצַּבְתִּי בִּמְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ

וְקִבַּלְתִּי לַיָּד אֶת רֵעִי הַמִּקְלָע.

שׁוּב מִלֵּא אֶת הַלֵּב אוֹתוֹ הַמַּרְגָּשׁ

שֶׁקָּשֶׁה לְבַטְּאוֹ, אַךְ לוֹ טַעַם נִפְלָא.

וּכְאִלּוּ יָרְדוּ נְעוּרַי מִמָּרוֹם…

וַאֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ אֶל גְּבוּל הַדָּרוֹם.

מָה אַרְבֶּה לְדַבֵּר וּמָה אֲחַדֵּשׁ?

בְּוַדַּאי תִּזְכְּרוּ אֶת שְׁבוּעַ “קָדֵשׁ”:

אֵיךְ שָׁטְפוּ הַגְּדוּדִים עַל מִדְבָּר וְשָׁמַיִם,

אֵיךְ לִקֵּק הָאוֹיֵב אֶת פְּצָעָיו, יָא־שֵׁיךְ;

אֵיךְ נָסוֹג לַתְּעָלָה וּפִזֵּר נַעֲלַיִם

מִמְּבוֹאוֹת אֶל־עָרִישׁ וְעַד שַׁרֶם־אַ־שֵׁיךְ;

כָּל הַלַּיְלָה נָסַעְנוּ; בְּלִי הֶרֶף נָסַעְנוּ

שַׁיָּרָה מְגֻיֶּסֶת שֶׁל “אֶגֶד” וְ“דָן”.

הַפַּעַם נַגִּיעַ רָחוֹק – זֹאת יָדַעְנוּ;

רַק נוֹתַר לְבָרֵר עוֹד:

  • לְאָן?

בַּבֹּקֶר עָצַרְנוּ, וּפֶתַע גִּלִּיתִי:

הַסְּבִיבָה מֻכָּרָה לִי… הַנּוֹף… הַשָּׁמַיִם…

הִיא שָׁתְקָה כְּמוֹ סְפִינְקְס עֵת אֵלֶיהָ פָּנִיתִי:

סְלִיחָה, לֹא נִפְגַּשְׁנוּ כְּבָר, פַּעַם־פַּעֲמַיִם?

חֲבָל, לֹא נִשְׁאָר לִי דַי זְמַן לְנִחוּשׁ.

הִסְתָּעַרְנוּ מִיָּד, בְּשִרְיוֹן וְעָשָׁן.

הַקְרָב הַקָּצָר הִסְתַּיֵּם בְּכִבּוּשׁ

וְשֵׁנִית בִּי נֵעוֹר הַנִּגּוּן הַיָּשָׁן.

הִיא בַּפַּעַם הַזֹּאת נִכְנְעָה בְמַפְתִּיעַ,

לֹא עָמְדָה עַל נַפְשָׁה; לֹא זָרְקָה אֲבָנִים.

אַךְ אֲנִי, רַבּוֹתַי, בְּכָל־זֹאת הִכַּרְתִּיהָ

גַם בַּלְּבוּשׁ הֶחָדָשׁ שֶׁל דְּגָלִים לְבָנִים.

הִיא רָבְצָה צַיְתָנִית, דּוֹמְמָה, מִתְרַפֶּסֶת,

מוּכָנָה לְלֹא הֶגֶה לִפְרֹעַ הַחוֹב.

לְמַרְאֵה הַמִּקְלַע חִיְּכָה כָּל מִרְפֶּסֶת

וּמִיָּד נִפְתְּחוּ כָּל סִמְטָה וּרְחוֹב.

זוֹ הָיְתָה הַרְגָּשָׁה נְעִימָה, אֵין סָפֵק,

בְּיִחוּד הַיְּדִיעָה כִּי הַנֵּדֶר נִשְׁלָם.

רַק בְּתוֹךְ לְבָבִי עוֹד כִּרְסֵם צֵל־סָפֵק:

הַאֻמְנָם, הִיא תִּהְיֶה כְּבָר שֶלִּי לְעוֹלָם?

מַה הָיָה אַחַר־כָּךְ, יְדִידַי, הֵן יָדוּעַ;

לֹא צָרִיךְ לְפָרֵט, כִּי עֲדַיִן כּוֹאֵב.

הִיא לֻקְּחָה מִן הַנּוֹף כְּעָנָף הַגָּדוּעַ

וְחָשְׂפָה מֵחָדָשׁ אֶת שִׁנֵּי הַזְּאֵב.

וּבְכָל זֹאת, כַּאֲשֶׁר אַךְ עָצַמְתִּי עֵינַיִם,

יָדַעְתִּי מְאֹד: זֶה אֵינֶנּוּ הַסּוֹף.

יוֹם יָבוֹא, יַא־חַבּוּבּ, הוּא יָבוֹא, חֵי שָמַיִם –

וְתִזְכֶּה לִפְגִישָׁה רְבִיעִית עִם הַנּוֹף.

 

פגישה רביעית – 1967

שׁוּב דָּהַר לוֹ הַזְּמָן כְּרַקֶּטָה בַּלִּיסְטִית

וְסָחַב אִתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְשָׁנָה.

הַבַּת הַקְּטָנָּה הִיא פִּתְאֹם גִימְנַזִיסְטִית;

וּבִמְקוֹם הַבְּלוֹרִית יֵשׁ… קָרַחַת קְטַנָּה.

וַאֲנִי כְּבָר מֵבִין שֶׁאֵין מַה לְשַׁנּוֹת;

וּמְגַלֶּה: כֵּן הַזְּמַן הָרוֹמַנְטִי עָבַר…

וּמַרְגִישׁ לִפְעָמִים דְּקִירוֹת בַּצַּוָּאר…

אַח, אֵיפֹה הַזְּמַנִּים? וְאוּלַי הֵם יָשׁוּבוּ?

– – וּפִתְאֹם… וּפִתְאםֹ – מַה תַּגִּידוּ? – זֶה שׁוּב הוּא!

כִּי פִּתְאֹם מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן הַדִּירָה

וּבַפֶּתַח נִצָּב כְּמוֹ אָז – בֶּן־נַחוּם;

הוּא מוֹשִׁיט לְיָדִי הַקְּשִׁישָׁה צַו־קְרִיאָה

בָּהּ כָּתוּב, בִּחְיַאת־אַלְלָהּ: גִיּוּס שֶׁל חֵרוּם!

לְמָחָר הִתְיַצַּבְתִּי בִּמְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ

וְקִבַּלְתִּי לַיָּד אֶת רֵעִי הַמִּקְלַע.

שׁוּב גָאָה בַּלְבָבוֹת אוֹתוֹ הַמַּרְגָּשׁ

שֶׁקָּשֶׁה לְבַטְּאוֹ, אַךְ לוֹ טַעַם נִפְלָא…

שְׁבוּעַיִם רָבַצְתִי בְּמִדְבַּר־יְהוּדָה,

בֵּין טַנְקִיסְטִים, תּוֹלָ"רִים, נוּן־מֵם, צַנְחָנִים.

מִתְעַטֵּף בְּחוֹלוֹת, מְחַכֶּה לִפְקוּדָה,

וְרוֹאֶה וּמַכִּיר: הִשְׁתַּנּוּ הַזְּמַנִים…

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בָּאֲוִיר, בַּמּוֹרָל,

וְאֶפְשַׁר זֹאת לִרְאוֹת, לְמַשֵּׁשׁ, לְהָרִיחַ…

… וּפִתְאֹם – הוֹדָעָה, כְּמוֹ בְּצַו־הַגּוֹרָל:

שִׁרְיוֹנֵי הָאוֹיֵב מִתְקַדְּמִים מֵ־רָפִיחַ!

תּוֹך דַּקָּה הִדְהֲדָה הַפְּקוּדָה: אֶל הַיַּעַד!

וּבְטוּר־הַפְּלָדָה אָז נִדְלַק אֵיזֶה רַעַד.

וַאֲנִי חִישׁ עוֹלֶה לַמְכוֹנִית הַצְּבָאִית,

מְזַנֵּק עִם כֻּלָּם – לִפְגִישָׁה רְבִיעִית.

לִפְגִישָׁה רְבִיעִית עִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם,

עִם רָפִיחַ הַהִיא, וּצְחוֹקָה הָאָדוֹם.

רַצְחָנִית וִעִקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ הִיא עָמְדָה

בְּכָל בּוּנְקֶר, בְּכָל תְּעָלָה וְעֶמְדָה.

וַאֲנִי מִסְתָּעֵר עִם חֻלְיַת צַנְחָנִים

שֶׁעָרְכוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת קְרָב פָּנִים־אֶל־פָּנִים.

לֹא אֶשְׁכַּח אֶת אוֹתָן הַשָּׁעוֹת, בֶּן־אָדָם,

אֶת רִגְעֵי הָאֵימָה שֶׁמִלְּאוּ אֶת כֻּלִּי,

אֶת מַפֹּלֶת הָאֵשׁ, הֶעָשָׁן וְהַדָּם,

אֶת מַבַּט הָרֵעִים שֶׁנָפְלוּ לְמוּלִי…

… אוֹתוֹ עֶרֶב, סָפוּג בֶּעָשָׁן וּבְפִיחַ,

נִכְנַסְתִּי עָיֵף לִרְחוֹבָהּ שֶׁל רָפִיחַ.

שָׁלַחְתִּי עֵינַי לַדְּגָלִים, לַצָּרִיחַ

וְרָצִיתִי מִלִּים אֲחָדוֹת לְהַגִּיד:

"שׁוּב חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, רָפִיחַ, רָפִיחַ,

אַךְ הַפַּעַם חָזַרְתִּי אוּלַי – לְתָמִיד!

הַפַּעַם אוֹתָךְ לֹא אֶטֹּשׁ, הוֹ רָפִיחַ,

כִּי לֹא לְשֵׁם כָּךְ שׁוּב הִגַּעְתִּי הֲלוֹם.

כָּל הַזְּמַן בִּי נִשְׁמַרְתְּ חֲתוּמָה עַל בָּרִיחַ

רְחוֹקָה וְזוֹהֶרֶת כְּמוֹ יַהֲלוֹם.

וְעַל כֵּן שׁוּב הִגַּעְתִּי אֵלַיִךְ, רָפִיחַ,

לִפְגִישָׁה אַחְרוֹנָה,

לִפְגִישָׁה שֶׁל שָׁלוֹם!"


המלצות קוראים
תגיות