רקע
יעקב יערי־פולסקין
זאב ז'אבוטינסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרמ“א־1880–ת”ש־1940)

"אחד מאותם המעטים, ברוכי־אלוה, אשר חוקי הטבע הקבועים כאילו אין להם שליטה לגביהם. המלים: ליאות, רפיון, עצבות, יאוש – נעדרות מלכסיקון חייו. תמיד – עוז, מרץ וקצב חם ומכה גלים. ז’אבוטינסקי היכן נולד? מתי הופיע על במת חיינו הלאומיים? מוזר כמעט לקבוע את הדמות הרוויה תסיסת־חיים בלתי־פוסקת במסגרת של ביאוגרפיה קבועה. מי הוא ולאדימיר, ואחרי־כן, זאב ז’אבוטינסקי? בחיתוך דיבורו, בטון, בהטעמה, בתנועותיו, ובעיקר, בהכרת ערכו ובטחונו העצמי – יליד כל מקום, כל ארץ שבא אליה להשמיע את דברו. כאחד התושבים הטיפוסיים והמחוננים של אותה ארץ ידבר, אף יתהלך בה… מתי הופיע על במת חיינו? – מזמן שהתחיל פועם דופק חיים מחודשים…

העתונאי שמריהו גורליק מספר על ז’אבוטינסקי ב“צייט”:

“מאיטליה, הארץ, בה בילה הרבה משנות עלומיו, היה מזכה את קוראי העתון היומי האודיסאי “אודעסקיא נובוסטי” בציורים מזהירים מחיי האיטלקים, בחתימת השם “אלטלינה”. והאודיסאי התפאר ב”אלטלינה" כמו בטנור המפורסם של האופירה האודיסאית. ואולם, האודיסאים לא שיערו מעולם שהוא צעיר כל־כך, עד אשר הופיע לפניהם בפעם הראשונה בהרצאה על נושא ספרותי. פחות מכן פיללו לשמוע נואם מקסים כזה, אמן הדיבור. בהרצאתו הראשונה הציב לו למטרה, כמדומה לי, לנתץ כמה אלילים ספרותיים. הפתיע ברעיונות פאראדוכסליים מאוד, ציער את בעל־הבית, ואף־על־פי־כן, אפילו הוא, הפיליסטר, הודה: מקסים, מצודד את הנפש, ואיזו שפה, איזה קול נהדר ומצלצל!

"כן היה גם אחרי־כן, כשהיה עובר בערים כנואם ציוני, בלחמו נגד מתבוללים, אנטישמיות, נגד המפלגה היהודית “הבונד”. המתנגדים חורקים שן, היטב חרה להם על מפלתם. אמנם הם לא עזבו את המערכה, הם נשארו נאמנים להוכחותיהם – מחר ישובו, ובמשנה־עוז, להוכיח את הוכחותיהם נגד הלאומיות והציונות. ואולם הנאתם מנאומו של ז’אבוטינסקי גדולה ועמוקה. “אינני מסכים עמך”, טוען המתנגד לז’אבוטינסקי, “אולם הנני מודה לך מקרב לב בעד העונג שגרמת לי”.

“ז’אבוטינסקי הופיע בעולם הציוני כאורח פתאומי, וכפי שהוברר אחרי־כן, אורח עשיר מאוד. היה לו הרבה מה לתת: אחד הפובליציסטים החשובים, מייסד הירחון “יבריסקיא ז’יזן”, בו כתב את מאמריו הגדולים על השאלות הלאומיות ועל אוטונומיה לאומית, מייסד הוצאת ספרים יהודית־רוסית ומתרגם את שירי ביאליק. אולם לראש לכל: הנואם הציוני הגדול! מזגו הלוהט אינו מפריע לו להשתקע בספרים ולחקור את בעיות האוטונומיה הלאומית, הבחירות היחסיות, ובינתים לפרסם בעתונים הרוסיים הגדולים פיליטונים מצויינים. מפעם לפעם הוא נזכר בחייו באיטליה וכותב רשימות־בקורת על נובליסטן איטלקי, ושוב – על רודולף שפרינגר, קאוטסקי, בואר. אולי נושאים משעממים קצת לגבי האדם האוהב את פלורנץ ויודע בעל־פה פרקים מ”הקומדיה האלוהית" – – אך כלום לא פוליטיקאי הוא? כלום אין הוא עומד בראש מפלגה פוליטית? הועידה הידועה של הציונים הרוסיים בהלסינגפורס, שבה עובדה הפרוגרמה של “העבודה המעשית” הנה בחלקה הגדול פרי עבודתו. כן הועידה של האגודה לשיווי־זכויות בשנת 1906, בה דנו על השאלה אם על החברים היהודים של “הדומה” הממלכתית לייסד קבוצה לאומית בפני עצמה, – גם בה מופיע ז’אבוטינסקי כלוחם נלהב. וגם שם אותו מחזה: העורך־דין גרוזנברג, מתנגד, ניגש אל ז’אבוטינסקי אחרי נאומו, לוחץ את ידו ואומר בהתלהבות: “דיברת היום, ולאדימיר יבגנייביץ, כאחד האלים – –”

4 זאב ז'אבוטינסקי.jpg

זאב ז’אבוטינסקי


כך דיבר תמיד.

ניצב על הבמה ישר, כמדומה במנוחה, אין תנועות ידים, אין הכאות על השולחן. שתי אצבעות הוא מרים לרוב, מכוונן אל מצחו, וכמו אשף פלאי טווה והולך תמונה אחר תמונה. אין הוא משנה את טעמו אפילו במקומות הפאתיטיים שבנאומו, כשקולו מצלצל והולך והקהל מקשיב ברטט ובנשימה עצורה.

"רעם יעורר רעם וסופה אחר סופה תתחולל ונדמה לך: הנה עוד מעט ויכרע הנואם תחת נטל הפאתוס והאקסטאזה. אך פתאום כבש את הסופה, פקד על האש ותכבה. מעודי לא נזדמן לי לשמוע נואם שני שיכול להגיע לידי אפקטים כבירים כאלה באמנות הדיבור באמצעים חיצוניים מועטים, לכאורה. הוא דיבר שלוש־ארבע שעות וקולו צלצל, כמו תמיד, רענן. מספר התמונות אינו מתמעט ותמיד נשאר הרושם: יש עוד, הרבה יותר… ונדמה: הוא יכול לדבר עוד עשר שעות כשיהיה צורך בדבר.

"כשהרצה במוסקבה על התרבות העברית, כתבו העתונים הרוסים הגדולים שבבירה ובפרובינציה מאמרים מלאי־התלהבות. מה להם ולשאלה על עברית ויהודית? העיקר בשבילם היה הפלא, שאפשר לדבר רוסית כה נשגבה ונהדרת…

“ויש אשר זרק ז’אבוטינסקי לתוך העתונות הרוסית פצצה. אז יפרוץ פולמוס נלהב שממנו לא יצא מנוצח. היכן היו עמודי הליבראליזם הרוסי, בעת שז’אבוטינסקי, בגלל תלונה מקרית של סופר רוסי ליבראלי בדבר ההשפעה המזיקה של היהודים על הספרות הרוסית, קרע את המסווה מעל פניהם של הרבה מראשי הליבראליזם ולעיני כל העולם נתגלו פתאום פנים לא־יפים וזרועים חריצים אנטישמיים. הוא סתר את החלום, שטובי הסופרים הרוסיים נקיים, כביכול, מן המחלה המכוערת: האנטישמיות. כל מה שכתב אז על פּושקין, טוּרגנייב, גוֹגוֹל, ניקראסוב (על דוסטוייבסקי למותר להוסיף) היה מלא עוז, תבונה, כשרון ואש התלהבות. כשהמהומה גברה יותר, שב ופרסם מאמר מצוין בשם “הדוב במאורתו”. הפולמוס הביא לידי זה, שסוף־סוף הועלה הדוב ממאורתו. הדוב, שאינו טוב־לב מעיקרו ואשר נהמתו מלאה משטמה – – דוב אשר בדריסת כפו עשוי להסביר בצורה בולטת ומוחשית מאוד, מה טיבו ולמה הוא מתכוון…”

*

בשנת 1908 ראיתי את ז’אבוטינסקי בבואו בפעם הראשונה לארץ. הוא לא נכנס דרך יפו, כתייר ציוני רגיל, אלא ירד בבירות, על חוף הלבנון. עבר תחילה את המושבות והערים שבגליל העליון והתחתון, סר גם לשומרון. בכל מקום שהה זמן־מה, התבונן, שאל וחקר את המצב. רק אחרי־כן בא ליפו ולירושלים.

במושבה הקטנה עין־גנים שעל יד פתח־תקווה בא אלינו, הפועלים, לבקרנו. ישבנו בישיבה. היושב־ראש הציג לפני הנוכחים את ז’אבוטינסקי וביקש ממנו למסור פרטים על המצב ברוסיה. ז’אבוטינסקי דחה את מבוקשו וביאר לנו בעברית יפה ש“לדבר אליכם עברית היטב איני יודע עוד, ובשפה אחרת מלבד עברית לדבר בארץ אין אני רוצה”. בקשות היושב־ראש ואחדים מן הנאספים, שהרשו לו לדבר רוסית, היו לשוא… ז’אבוטינסקי עמד במיאונו. הוא נכח כל העת בישיבתנו והקשיב מתוך התענינות רבה לדברי החברים, עובדי־האדמה, על הבעיות הנוגעות לעבודתנו ולחיינו. סוף־סוף עלה בידינו להשפיע עליו, ועוד באותו לילה, הרצה לפנינו, בעברית, על “הציונות בגולה והציונות בארץ־ישראל”. בשפה חיה וגמישה, שופעת צלילים וצבעים ובמבטא מזרחי כמעט הביע באזנינו את רעיונותיו על תפקידנו בארץ.

זמן־מה אחרי ביקורו הראשון בארץ עשה ז’אבוטינסקי בקושטא כעסקן ציוני וערך שם עתון ציוני בצרפתית. דבריו הבהירים והשנונים ועמדתו המיוחדת כלפי מנהיגי הציונות בימים ההם גרמו לכך, שמנהיגי הציונות ובראשם דוד וולפסון, הכריחו אותו להתפטר.

אחרי עזבו את קושטא הוסיף ז’אבוטינסקי לעסוק בעבודה ציונית מעשית, שבה־ורק־בה ראה את פתרון שאלת היהודים. מיד לאחר פרעות, בטרם הובאו החללים לקבורה, המשיך בעבודתו, ואחרי הפרעות בביאליסטוק כתב במאמרו: “אמכור שקלים בשעת רצח ועל רשימת הנהרגים אדביק בול כחול־לבן, וזו תשובתי האחת על רעם החורבן”.

כך עבד בלי הרף וללא ליאות עד פרוץ המלחמה העולמית. אז הרגיש והבין בחושו הפוליטי המפותח את נבואת הרצל, שבמלחמה העולמית תהיה לעם היהודי ההזדמנות לרכוש את ארצו ואת עמדתו העצמאית. מצד שני הכיר, שההסתדרות הציונית תוכל למלא תפקיד במלחמה העולמית, רק בתנאי שהנהלתה תעתיק את מקום־מושבה מגרמניה לארץ נייטראלית. כשתגיע השעה ויצטרכו לדבר אל העמים על גורל ארץ־ישראל וישאלו: מי אתם? והיכן אתם נמצאים? לא יצטרכו להצביע על הכתובת היחידה שבברלין, הרחוב הזכסי מס' 8, שם כוננה ההסתדרות הציונית העולמית את מרכזה.

בחודש ספטמבר 1914, כחודש אחר פרוץ המלחמה, בחר מרכז הציונים הרוסיים בז’אבוטינסקי כציר אל ההנהלה הכללית של ההסתדרות הציונית. מובן מאליו, שלא ניתנה לו הרשות להכנס לגרמניה. הוא התראה בקופנהאגן עם בא־כוח ההנהלה הציונית ומשם נסע להתראות עם מנהיגי הציונות בלונדון, האַג ומאדריד, בה ישב מאכס נורדאו. הכל היו תמימי־דעים עם ז’אבוטינסקי כי יש לקבל את הצעת הציונים הרוסיים ולמנוע את “ההזדהות החד־צדדית” של ההנהלה הציונית עם גרמניה. אולם מסיבות ידועות נתקבלה הצעה זו רק להלכה וההנהלה הציונית המשיכה, למעשה, בהזדהותה החד־צדדית.

כעבור זמן־מה, כשהמלחמה התלקחה ואחזה גם בפינות המזרח ובארץ־ישראל עצמה, נשלח ז’אבוטינסקי על־ידי העתון הרוסי החשוב “רוסקיא וידומוסטי” ככתב מיוחד למצרים. במצרים ציפו אז לבואו של הצבא התורכי, שהתכונן לעבור את תעלת־סואץ דרך המדבר, ולשחרר את מצרים מעול האנגלים. בתקופת שהותו של ז’אבוטינסקי במצרים הגיעה לשם האניה הראשונה עם פליטי היהודים מהארץ. למעלה משש מאות גבר ואשה, אמהות וילדים, גורשו על ידי השלטונות התורכיים ביפו באכזריות רבה. המשטרה התורכית היתה מאספת את היהודים קבוצות קבוצות ומשלחת אותם באוניות, – מחזה עגום ומעציב בעיני כל מי שראה אותו. דומה היה, כי נתקיימו דברי התוכחה: “והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה…”

המגורשים סיפרו אחרי־כן שהתנהגות הערבים־הספנים, בהעבירם אותם בסירות אל האניה, היתה מבישה. הללו עיכבו את הסירות אחרי הפליגם מן החוף ודרשו מאת היהודים המגורשים את כספם וזהבם ותכשיטיהם. כל הפרטים הללו על דבר עריצות השלטון התורכי ומעשי האלימות של הערבים, שהיו נמסרים מפי חבורות הפליטים אשר הגיעו באניות מצרימה, עשו על ז’אבוטינסקי רושם מדכא, ואלה הדברים אשר כתב לאחר זמן במאמרו המעורר הראשון בגליון הראשון של העתון “טריבונה”, שיצא בקופנהאגן:

“לכל איש גלוי־לב אשר התחקה על המאורעות בארץ־ישראל מראשית המלחמה ואינו רוצה להונות את עצמו, ברור מה שמתרחש עתה. הממשלה התורכית השתמשה במלחמה ובביטול זכויות־היתר לנתינים הזרים כדי להתחיל במלחמה נגד הציונות בתוך הארץ. “המסע” הזה נמשך שלושה חדשים, ולפי התכנית הברורה של מארגניו היה צריך להסתיים בפרעות. לאחרונה נאלצו התורכים למשוך ידם מפרעות, כי בענין זה התערבה אמריקה שלחצה לחץ רציני על ברלין וקושטא”.

דברי ז’אבוטינסקי, שהיה חבר הוועד למגורשי הארץ במצרים, היו מבוססים. היו בידיו תעודות־הוכחה וידיעות על פעולות בהא־אד־דין, צורר הציונות ביפו, שהמליץ במיניסטריון בקושטא על אמצעי המלחמה בציונות. ז’אבוטינסקי ידע כמו כן על דבר “ספר הנקמה” בשפה הערבית שנתפשט בארץ, והתיר או דרש מכל מוסלמי אדוק להמית למצער “כופר” אחד – בין נוצרי ובין יהודי. ז’אבוטינסקי ידע יפה את העובדות ועשה במיטב כוחו כדי למנוע את האסון הזה. יתכן, כי לשמע ידיעות אלה מארץ־ישראל, כבר עלה אז על דעתו הרעיון לייסד לגיון לוחמים עבריים תחת דגלה של ממשלת אנגליה!

לאחר שנתאספו במצרים הרבה יהודים מגורשים מהארץ ביחד עם הקצין היהודי־רוסי טרומפלדור, החל מנסר באויר רעיון יסוד לגיון עברי בשביל החזית הארץ־ישראלית. הירש ליב גורדון, אשר לקח חלק ביסוד הבאטאליון העברי הראשון, מספר בלשון זו:

“מתוך מצב־רוח מרומם פתח היו”ר ז’אבוטינסקי את האסיפה בנאום פיוטי יפה, בשפה נמלצת להפליא ובטון בטוח ונמרץ. באותות ובמופתים חותכים הוכיח כי נחוץ ומועיל מאוד לכונן מהצעירים שלנו לגיון במצרים. אנו השתמשנו אחרי־כן בנימוקו לשם תעמולה גלויה והם שימשו היסוד העיוני ללגיון העברי, שאפשר למצותו בדברים אלה:

"כפי שיש לראות משתוקק מאוד הקונסול הרוסי, שאנחנו הצעירים העברים־הרוסיים נסע “הביתה” דרך הבּאלקנים, כדי להניח שם את ראשינו בהגנה על “מאטוּשקה רוסיה” (האם רוסיה). אם לא נאחז מראש באמצעים מספיקים – נישלח כולנו לרוסיה. האפשר לדרוש אהדה מצד הממשלה האנגלית? בודאי שלא! ראשית, היא שותפתה של רוסיה, ושנית, גם היא מביטה בעין רעה עלינו, הצעירים החיים במנוחה, בשעה שדם צעירי אירופה נשפך בכל מקום בעד המולדת. אין, איפוא, אף כוח אחד שיוכל להציל אותנו. למוות אנו צפויים בעל־כרחנו, ואם כן, מוטב שנבחר מיתה יפה. למות מיתה יפה, משמע, במות איש מתוך הגנה על עמו ומולדתו. לאשרנו יש עתה לנו, בני־בלי־בית, ההזדמנות למות בעד כיבוש ארץ־מולדתנו – ארץ־ישראל. נפנה איפוא אל הממשלה האנגלית בדברים אלה:

"אין אנו פחדנים. המוות לא יפחידנו ובשדה־מלחמה לבנו לא יחת. אולם אחת אנו מבקשים: במקום להלחם עם התורכי בקאוקאז, תחת הדגל הרוסי, רוצים אנו להלחם עמו יותר קרוב, בארץ־ישראל עצמה, תחת הדגל האנגלי. אנו באים עתה מארץ־ישראל שקשורים אנו בה קשר לאומי. יש מאתנו כאלה שנולדו בה ושייכותנו לארץ־ישראל גדולה יותר מאשר לרוסיה. אנו רוצים איפוא ללכת עמכם, האנגלים, ולכבוש באש ובפלדה את ביתנו אשר גרשו אותנו מתוכו. קחונו תחת דגלכם, אולם לא כרוסים כי אם כיהודים.

“כמו המכבים בשעתם נירשם גם אנו הלגיונרים בדברי ימי העם העברי, והוד הגאון המכבי יסובבנו גם אנו. נוכיח לכל העולם כי בעורקינו עוד נוזל דם גיבורינו הקדומים, וכי גיבורים אנו לא רק בדברים, בספרים, כי אם בכוח, בהקרבת גופנו ודמנו בעד הרעיון הלאומי שלנו ובעד כברת הארץ שתהיה לנו. במוזיאום הירושלמי נמצא גויל של ספר־תורה אשר נקרע בפרעות קישינוב. על פיסת הגויל הזאת המלוכלכה בדם שרדו המלים ב”ארץ נכריה“… גם שמותינו, אשר ייחרתו באותות של דם בדברי ימינו, יזכרו בכל מקום ביראת הרוממות”.

הבאטאליון הציוני הראשון התחיל להתארגן בהשפעת ז’אבוטינסקי, אולם בידיו לא עלה לקבל את הסכמת השלטון הצבאי, שהלגיון העברי יכון למען החזית הארץ־ישראלית, ועל כן נוסד כבאטאליון־עבודה בשם “גדוד־נהגי־פרדים”. ז’אבוטינסקי לא הסכים לכך וזמן מה אחרי־כן כתב מאמר על “הלגיון האַלכסנדרוני” ב“טריבונה” מס' 2, ובו הוא מסביר את עמדתו לאמור:

“ישנם דברים שלגביהם מתירה המחשבה העברית שני מיני יחסים: לכתחילה ובדיעבד, לאמר: Post factum ו־Ante factum. אם ישאלו אתכם בטרם העשות דבר אם צריך לעשות אותו, תענו: לא, לא צריך לעשותו. אולם אם הדבר כבר נעשה, לא נשאר לך אלא לאשר אותו. לסוג מעשים זה שייך גם הלגיון האלכסנדרוני. בדעת מייסדיו היה לארגן גדוד־לוחמים אך ורק בשביל החזית הארץ־ישראלית. השלטון הצבאי במצרים ענה, שהוא יכול לקבל אותו לפי־שעה רק לתפקידי תחבורה ובלי התחייבות להפוך אותו לגדוד־לוחמים בארץ־ישראל. ועד המייסדים החליט שאינו יכול להסכים לזה וביטל את הצעתו המקורית. באותו זמן קרא קולונל פטרסון, שנשלח לתכלית זו מקאהיר, לאסיפת־עם של הצעירים העבריים ופנה ישר אליהם בהצעה, שנתקבלה על־ידיהם מיד בו במעמד. לכתחילה Ante factum. היה זה צעד, שאפשר היה להשמיע נגדו הרבה דעות שוללות. אולם בדיעבד Post factum, הרי זה מעשה שיש לו בלא ספק ערכים מדיניים חיוביים שלו”.

בפרק הזמן שעבר מן הבאטאליון הציוני הראשון עד הווסד הלגיון העברי בשביל החזית הארץ־ישראלית, ניהל ז’אבוטינסקי מלחמה קשה עם שונאיו ועוד יותר עם אוהביו, שהתנגדו לרעיונו על הלגיונות העבריים. הוא לא נרתע ונסע מארץ לארץ ומעיר לעיר וניהל תעמולה בעד לגיונות עבריים לשם כיבוש הארץ בשביל העם.

במאמרו “לגיון” הסביר ז’אבוטינסקי את תפקיד הלגיון בארץ־ישראל בעת המלחמה בדברים אלה:

“הלגיון מה הוא? זה אמצעי כדי להכין את העמדה שלנו למקרה של חלוקת סוריה; בזה נעוצה כל מטרתו. אותה יש להגביל ואין לערבבה בשום מטרות אחרות. לגבי השאלה – אם יישמע הקול העברי בויכוח שבין צרפת ואנגליה על דבר גורל ארץ־ישראל, – יכולה השתתפותו של כוח־צבאי עברי בכיבוש ארץ ישראל למלא תפקיד. זהו רעיון הלגיון כולו, כי מיד עם פתיחת המשא־ומתן על השלום צריך שבמסגרת צבא־הכיבוש שיתישב בארץ־ישראל יימצא גם כוח־צבאי עברי. אם דם יישפך בעד כיבוש ארץ־ישראל, צריך שיישפך גם דם עברי”.

למתנגדים הציוניים לרעיון הלגיון וללגיון עצמו, אשר דיברו וכתבו כי אפשר לבוא אל ועידת השלום ולדרוש את ארץ־ישראל על סמך כל מה שנעשה בארץ, – הישוב החדש, המושבות היפות, היקבים החדישים וכו' – להם משיב ז’אבוטינסקי כי “בימי מלחמה שקולה טיפה אחת דם כנגד חבית מלאה יין־כרמל”. והוא לא רק נאה דרש כי אם גם נאה קיים בהצטרפו כחייל פשוט אל הצבא האנגלי בלונדון, כדי להגיע במהירות האפשרית אל מטרתו הנכספת – יסוד הלגיון העברי. במעשהו זה היה הראשון בין המנהיגים הציוניים, אשר הצליח לעורר את לב הצעירים למעשה של ממש. בו בזמן לא הזניח גם את עט־הסופרים וכתב את מאמריו ופיליטוניו המצויינים על מצב היהודים ועל מאורעות המלחמה. בהצטרפו לשורות הצבא האנגלי התחיל מיד להבקיע את חומת־הברזל מבפנים, כדי להחדיר את הרעיון שיש לשלוח את הלגיון אל החזית הארץ־ישראלת. מעשהו הראשון היה להשתדל ולהשיג את הרשיון מאת השלטון הצבאי העליון, ועד שר־המלחמה הבריטי הגיע. הוא כתב תזכיר על תכניתו זו ושלח אותו אל מיניסטריון המלחמה, ומה נדהמו המפקד והקצינים של הבאטאליון בהיוודע להם, כי ז’אבוטינסקי משרת בו כחייל פשוט, עת נתקבלה פקודה מאת מיניסטריון המלחמה, שהחייל ז’אבוטינסקי מתבקש לבוא אל שר־המלחמה לראיון! השר קיבל אותו, הקשיב לדבריו, הביע לו אהדתו והבטיח לעשות הכל כדי להגשים את תכניתו.

כשקיבל ז’אבוטינסקי מאת מיניסטריון המלחמה את הרשיון ליסוד לגיונות עבריים, אזר את כל כוחו וכשרונו להגשים את הדבר בפועל – והלגיון העברי הראשון, הגדוד הלונדוני ל"ח, שעליו נמנה ז’אבוטינסקי כלייטנאנט, נוסד. כאשר הבקיעו האנגלים את החזית הארץ־ישראלית, נמצא כבר הגדוד הזה בעמק הירדן ליד יריחו. השמועה על יסוד הגדוד עוררה הד עצום ולגיונות דומים החלו להתארגן גם באמריקה. היהודים הצעירים, הלגיונרים בעתיד, קראו ברגשי קנאה בעתונים איך הגנראל אלנבי וצבאותיו האנגליים, האוסטראליים, הקאנאדיים, הסקוטיים והניו־זילאנדיים נלחמים כאריות על הרי יהודה ולפני חומות ירושלים. כובש ירושלים, הגנראל אלנבי, נכנס לבסוף בגאון, גלוי־ראש וביראת הרוממות אל עיר־הקודש, ואחריו צעדו ברטט־קודש הלגיונות המנצחים ובתוכם גדודים צרפתים ואיטלקים, כל אחד על דגלו הלאומי. רק גדוד עברי לא היה בתוכם, רק דגלנו הלאומי לא נראה ביניהם.

דבר העדרו של לגיון עברי עם כניסת האנגלים לארץ, והעובדה שרוב מושבותינו והערים חיפה, טבריה וצפת עוד נמצאו בידי הממשלה התורכית, הוסיפו תוקף לרעיון הגדודים וההתנדבות ללגיונות העברים בשביל החזית הארץ־ישראלית גברה והלכה.

כשנתיים שירת ז’אבוטינסקי בתואר לייטנאנט בלגיון העברי בחזית הארץ־ישראלית, נלחם כחייל מסור ונאמן בעד עמו וארצו, ובו בזמן נלחם בפיו ובעטו גם במתנגדים העקשנים מבפנים. מזמן לזמן ביקר ז’אבוטינסקי בתל־אביב, שבה התחיל להתארגן הגדוד הארץ־ישראלי. ביום 5 ביולי שנת 1918 דיבר לפני המתנדבים בחצר בית־הספר לבנות, מקום שם התאמנו יום־יום בהתעמלות ובתרגילי־מלחמה. ז’אבוטינסקי ביאר למתנדבים והזהיר אותם שלא תקל בעיניהם עבודת הצבא ואל יטעו לחשוב, כי דבר קל הוא להיות חייל. יש משמעת צבאית שמוכרחים להכנע לה ויש אי־נעימויות שמוכרחים לעמוד בהן, לשאת ולסבול אותן בלי תלונה. יש פתגם אנגלי האומר: – “שחק את המשחק”. יש אנשים, שבעסקי מסחר שלהם אינם מדקדקים ביושר ואינם עומדים בדיבורם, אך בקלפים ובשאר משחקים הם שומרים על כבודם ומשלמים את חובותיהם בדיוק רב יותר מאשר את שאר חובותיהם. הללו אינם רוצים שיאמרו עליהם כי במשחק הקלפים אינם עומדים בדיבורם. והאנגלים קוראים לא רק את המלחמה, כי אם גם את החיים, בשם – “משחק”. המוסר והתועלת הנובעים מזה הם, שברגע קשה ורציני נותנת מחשבה זו עוז ועצמה לנצח את הקושי. בחייהם המעשיים נוהגים האנגלים כאנשים ישרים וכאנשי־חיל ודורשים כי גם במשחק יהיו הבריות רציניים ומסורים. הלגיונרים הולכים אל המשחק הזה – המלחמה, “ובכן, התאצמו בכל כוחותיכם להיות ישרים ומסורים ככל שיידרש מכם”.

ועוד אמר ז’אבוטינסקי באותו מעמד:

"באנגליה יש מימרה “סטיק טו־איט” ופירושה: החזק בו! תפשת דבר בידיך – החזק בו בכל מאמצי־כוחותיך, אל תרף ממנו. אתם המתנדבים, מחזיקים בידכם את דגל ההתנדבות לעבודת הצבא בעד המולדת, החזיקו בו עד לאפשרות האחרונה.

“האמהות ביוון כשהיו שולחות את בניהן למלחמה, היו מלבישות על חזיהם מגינים גדולים וארוכים לכסות את גופם, ומוסיפות באזניהם את המלים הקצרות הללו: “בם, או עליהם” – – לאמור: תשובו לבושים בהם כמנצחים, ולא – ישיבו אתכם מוטלים עליהם. אתם יוצאים, המתנדבים, מלאי עוז ורוח־גבורה. תשובו, איפוא, חזרה בריאים ושלמים כגואלי ארצנו”.

*

בהשתחררו מן הלגיון העברי נימנה ז’אבוטינסקי עם עורכי העתון העברי החדש “הארץ”. מאמריו הכתובים בסגנון חי ונמרץ היו נקראים בהתענינות מרובה, כי הוא השמיע את דברו רק אז כשהיה לו להגיד דבר חשוב ורב־ערך, שחיי העם היו תלויים בו.

שבועות אחדים לפני מאורעות תל־חי נזדמן לי לראות ולשמוע את ז’אבוטינסקי באסיפת הוועד הזמני, כשדנו על יחס הישוב אל קומץ הפועלים והשומרים שנקראו אחר־כך בשם “מגיני תל־חי”. הללו עמדו באותו זמן בפני נחשול המאורעות שהציף את הגליל העליון ונקודותיו העבריות המעטות. חבורת המגינים היתה קטנה, כחמישים איש במספר, ואלה נתרכזו בשלושה מקומות: כפר־גלעדי, תל־חי ומתולה, במעט נשק ובחוסר לחם ומים, כשהם מוקפים בדווים־שודדים ושואפי־קרב, אשר ארבו בדרכים ולא הניחו להעביר אל המתיישבים אוכל או עזרה. ז’אבוטינסקי טען, כאיש־צבא, כי לא יתכן בשום פנים כי המגינים המועטים יוכלו להחזיק מעמד בתנאים כה קשים בלי עזרה בנשק ובמזון מול מחנה גדול של שודדים מזויינים בכל מיני נשק.

אחרי מאורעות תל־חי השתרר אי־שקט גם ביהודה. ביפו ובירושללים התחילו הפגנות, וכנופיות ערביים, שהיו מאורגנות בידים אמונות ומחוזקות בדברי שיסוי ותעמולה גלויים, שמו פניהם לערוך פרעת ביהודים. ז’אבוטינסקי הבין מיד את חומרת המצב, הראה בדברים בוטים על מקור התנועה הזאת והתוצאות העלולות לצמוח ממנה. הוא החל לארגן קבוצת מגינים כדי להגן על חיי היהודים מפני השודדים והמון עוזריהם שואפי־הדם.

הפרעות בירושלים התחוללו. פקידי הממשלה הבריטית סגרו את שערי העיר העתיקה, אחרי שהפורעים נכנסו שמה לשדוד, לחמוס ולרצוח. למגינים העברים לא הותרה הכניסה להגן על אחיהם ובתנאים הקשים הללו עשתה ההגנה העצמית רק מה שהיה בכוחותיה הדלים לעשות. ביום רביעי, יום לאחר הפרעות והלווית קרבנות היהודים, אסרו את ז’אבוטינסקי כראש ההגנה ועמו עוד תשעה־עשר יהודים. בעמדו בבית־המשפט העליון בירושלים לא הכחיש ז’אבוטינסקי את האשמות שבהן האשימו אותו. הוא טען גלויות, כי במקום שאין הגנה חוקית מטעם הממשלה – ההגנה העצמית מקבלת תוקף של חוק. השופטים הוציאו את פסק־דינם וגזרו על ז’אבוטינסקי חמש־עשרה שנות עבודת־פרך וגירוש מן הארץ. פסק־הדין הטיל רעש גדול בקרב העולם היהודי וגם בקרב טובי החוגים באנגליה, אך השופטים עשו את שלהם. מגולחי־ראש ולבושים בגדי־אסירים, כפושעים פליליים, הובלו ז’אבוטינסקי ותשעה־עשר חבריו המגינים למצרים וממצרים הוחזרו לעכו ונחבשו במבצר בעיר זו.

חברי הגדוד העברי, שפגשו את האסירים בתחנת לוד, מסרו בשעתם את הפרטים הבאים:

“אחרי חיפושים קצרים מצאנו את ז’אבוטינסקי בעגלה, בלווית קצין. פניו היו רעים מאוד. שער ראשו גזוז. גידי רקותיו מתוחים ומשורגים. על המאסר הוא מדבר בהיתול וללא התרגשות – –”

“כאשר הגיעה הרכבת עם האסירים לחיפה נאסף קהל יהודים גדול וקיבלום בשירת “התקוה”. לאורך הדרך הסתדרה תהלוכה. כחמש מאות איש הלכו בסך אחרי האסירים. לפני בית־הסוהר עמד הקהל ושר “התקוה” וקרא קריאות הידד לחיי ז’אבוטינסקי, הגדוד וההגנה העברית!”

למרות מצבו הקשה והמחפיר, לא חדל ז’אבוטינסקי לחשוב על מצב היהודים בארץ ועל עתידם בה. בשיחה, שהיה לעתונאי ולחבר האקסקוטיבה של ההסתדרות הציונית באמריקה אב. גולדברג, בבקרו את ז’אבוטינסקי בבית־האסורים בעכו, אמר האחרון כדברים האלה:

“אין ברצוני לדבר על מאסרי ועל מאסרם של חברי. אולם… הן זוכר אתה מה שעשו: את מיטב צעירינו הלבישו בגדי פושעים, גילחו את ראשיהם ונטלו את סימניהם. בעיני ראיתי זאת. את פני ואת תלבושתי אני לא ראיתי היטב, אבל ראה ראיתי אותם, ולבי נתכווץ מכאב. זה היה מעשה־נקם אכזרי מצד הנהלת השלטון המקומי. ידיה חוללו זאת למען הכאיב לנו ולהשפיל את כבודנו. לא את כבודנו אנו הצעירים בלבד חשבה להשפיל, – בעם העברי שלחה את ידיה המלוכלכות בדם. אותנו אשר חפצנו רק להגן על עצמנו שפטו לחמש־עשרה ולשלוש שנים עבודת־פרך, בעוד שלאותו רוב אשר שיסה את ההמון לפרעות, – להם הרשו להמלט ורק את מעט הנשארים שפטו לשתי שנים…”

5 ז'אבוטינסקי בכלא עכו.jpg

ז’אבוטינסקי בכלא עכו


בשבתו בבית־האסורים ובהגיע אל אזנו הבשורה כי נציב יהודי בא לארץ־ישראל, לא מיהר ז’אבוטינסקי להאמין בישועות ונחמות. הוא ידע יפה יפה כי בלי חיל־הגנה, מן הנמנע שלא יתחוללו פוגרומים גם להבא, והנציב היהודי יהיה חסר־אונים לדכא אותם. אכן, נבואה נזרקה מפיו באמרו:

“צבא יהודי” – הוסיף ואמר לגולדברג, “זה אולי הסעיף החשוב מכול. בו תלויה כל הצלחת עבודתנו. לו נתנו לנו את הרבּרט סמואל כמנהיג לא יכול לפעול הרבה כל זמן שלא יהיה צבא יהודי, יען כי בבוא התנגשות עם הערבים ודרוש יהיה כוח־מתנגד, תשאר אנגליה אדישה, אף תכריז: “אאור בּוֹייס אר קילד” (בחורינו נופלים חלל) – – ואולם אנו מוכנים תמיד לתת את ה”בּוֹייס שלנו“, כי עניננו הוא ואיננו יכולים להיות אדישים בנידון זה. נחוץ לנו בעוד מועד מחנה־צבא יהודי בפיקוד אנגלי. הננו חיילים טובים ואתנו אפשר לפעול הרבה. הגדוד הקטן שיש אתנו פה מראה מה שמסוגל להיות חייל עברי. אני חוזר ומדגיש: דרישת גדוד עברי הוא עיקר העיקרים. במשא־ומתן ישר וגלוי אפשר להשיג את הדרישה הזאת. גדוד אחד בטל לשוא, מחוסר הגנה, אחרי אשר עברו שנות תעמולה כדי להוכיח את צדקת הרעיון. נשתדל נא שבפעם זו לא נאחר”.

מאסר ז’אבוטינסקי וחבריו הדהים כרעם את הישוב והשם ז’אבוטינסקי היה לסמל הגבורה ומסירות־הנפש. התנהגותו במשפט, המלאה עוז וגאון לאומי, בהטילו על עצמו את כל האחריות, למרות העובדה שעדיין לא שוחרר באורח רשמי מן הצבא הבריטי והוא צפוי לעונש קשה, – עוררה את שלוש מאות ושמונים החברים של ההגנה העצמית להודיע למפקדת הצבא, כי אשמים הם כולם בחטאו של ז’אבוטינסקי וכי ברצונם לחלק עמו את גורלו. הרב הכולל בירושלים התיר לחתום ביום השבת על כתב־בקשה לממשלה לטובת ז’אבוטינסקי, ורב אשכנזי אדוק חתם עליו הראשון. אכן, זה היה רגע של התגלות אחדות יהודית בכל זהרה. אחדות כזאת, שהקיפה כטבעת־אש את כל שכבות העם מקצה ועד קצה, אין דוגמה לה בכל דברי ימי ישובנו החדש. ביום ב‘, ח’ לחודש אייר, הוכרז מטעם רבני ירושלים וכל יהודי הארץ יום צום והבעת מחאה נגד הפרעות בירושלים ועיוות־הדין במשפט ז’אבוטינסקי וחבריו. החנויות, בתי־החרושת ובתי־הספר נסגרו, נפסק משא־ומתן של חול, ושבת־שבתון שרר באותו יום. המלים “יום צום ז’אבוטינסקי”, שהתנוססו מעל מודעות הרחוב, הזכירו את ניגון האבל של “איכה” ביום תשעה־באב.

במקרה נתקבלה באותו יום, אחרי־הצהרים, הבשורה מסאן־רימו, כי נתאשרה הצהרת בלפור. הידיעה חלפה כזרם חשמל בכל הארץ, ויום האבל נהפך ליום ששון, שמחה ויקר. ז’אבוטינסקי, בשבתו בבית־הסוהר, שידע מה ערך יש לייחס לאישור ההצהרה, נזדעזע כשנודע לו דבר החדווה אשר תקפה את קהל המוכים מתמול, ובמכתבו אל הישוב הוא כותב בין השאר:

– – "ועד הצירים יודע ורואה את המצב ויודע גם את ערכן של הבטחות והכרזות, חוזים ומינויים בלי ערובה ממשית. ויודע ועד הצירים גם את ההפסד הנורא שגרמו לנו עד כה תכסיסי השתיקה, חוסר מחאות ותלונות מארץ־ישראל – “השקט הציבורי”. בדעתם את כל אלה – הפכו יום־צום ליום־ריקוד, עצרו בעד אסיפות־מחאה והפיצו בעולם מברקים של ברכה בלי להזכיר בהן אף ברמז את האבל הגדול של הארץ. הקהל העברי באירופה ובאמריקה, שעיניו היו נשואות אל ירושלים ואשר היה מוכן על פי צעקה לעזרה מפה, להתפרץ בסער הפגנות ומחאות – קהל זה שמע במברקים רק קול דיצה ושמחה, – כלומר, “שוב הפעם הכל בסדר בארץ־ישראל”. – ואמנם שוב הפעם הכל בסדר בארץ־ישראל: סטורס מושל בירושלים כאשר משל עד הפרעות; הקולונל באדי עומד בראש הגנת ירושלים כאשר עמד בימי הפרעות ועשרות קולונלים אחרים, גם אלה שבגליל, לומדים מהדוגמה הזאת, שאנחנו הפקר ודמנו מותר. ענין מסחה אינו אלא תוצאת הריקודים שרקדתם ביום־צום אסירי־עכו – לא יותר ולא פחות.

“כמובן הבשורה מסאן־רימו באה דוקא ביום הצום, אלא שכל יהודי פשוט יודע מה עליו לעשות אם יקבל בשורה בזמן שמתו מוטל לפניו. הוא ידחה את השמחה לשבוע, ליומיים, ליום אחד אחרי הלוויה, ואחרי־כן, בענותו על ברכות חבריו יזכיר גם את אבידתו, ויכתוב: “תודה – אני שמח, אבל שמחתי מעורבת בצער…” ולגדולי הארץ, אם יש לו עסק אתם, גם להם יגיד: “תודה – אבל אני מקוה כי את כוונתכם הטובה תוכיחו עתה בעונש הרצחנים ובשיחרור המגינים!” לא כן עשו אצלנו, לא כך עשה ועד הצירים”.

עם בואו של הרבּרט סמואל ניתנה חנינה לאסירים, – היהודים וגם הערבים. ופה, גם בשעת שחרורו, גילה ז’אבוטינסקי את גאונו הלאומי כיאה לתכונתו. מושל עכו בא להודיע לז’אבוטינסקי ולחבריו על החנינה שניתנה להם וכי הוא בא לשחרר אותם. הוא לחץ באותה שעה את ידו של ז’אבוטינסקי, אלא הוסיף כי השחרור ייעשה רק בחצות הלילה על ידי פלוגת חיילים מיוחדת אשר תביא אותם לחיפה. ז’אבוטינסקי וחבריו ענו לו: “אנו מוחים נגד שחרור כזה. האם כגנבים נצא מבית־האסורים?” – והם הגישו את מחאתם בכתב למושל עכו. המחאה השפיעה והם שוחררו ביום ובלי פלוגת חיילים. כל הארץ, וביחוד הערים שעברו בהן מעכו עד ירושלים, עורכות לז’אבוטינסקי ולחבריו המגינים קבלות־פנים נהדרות ומלאות התלהבות. בהתלהבות מיוחדת פגשה אותו ירושלים, בה נשאו אותו מבית־הנתיבות העירה על כפיים. אחרי קבלת־פנים זו ואחרי הנאומים והברכות שהעניקו להם ראשי הקהילות והמוסדות, קם ז’אבוטינסקי ואמר את הדברים האלה:

“השופטים טעו בחשבון. הם אמרו לדכאנו והם לא הבינו את כוח־היהדות החי, הפועל בעולם כולו, המזעזע פרלמנטים ושרים מכסאותיהם. כוח זה הוא כוח הצדק. אפשר לומר, כי מימי דרייפוס לא נזדעזעו במידה כזאת עמודי היהדות העולמית ולא תבע הצדק את עלבונו. פנים אל פנים עמדנו אנחנו לפני שופטינו, הצדק מול העוול ואנחנו האמנו בנצחון שלנו. לא שם במקום המשפט אנו נשפטים כי אם בעולם הגדול כולו. אנחנו ידענו, כי יש צדק באנגליה. בצדקה של זו לא פקפקנו אף רגע אחד ובו נחזיק תמיד. אנגליה לא תכזב, אנגליה לא תעוות דין. האיש, אשר דנוהו לפני שלושה חדשים למאסר לחמש־עשרה שנה ולשלחו מן הארץ, מארץ־ישראל, – הנה עתה, אחר שלושה חדשים, עומד פה לפניכם בשערי ירושלים, והאנשים ההם אינם פה. אנחנו נדרוש בקורת דיננו באנגליה, אשר אנו מאמינים בה. היום קיבלתי מכתב מאת הנציב העליון ובו הוא מודיעני כי צורת זיכוי אחר לנו לא היתה ברשותו, אבל אם אנו נדרוש את בקורת דיננו באנגליה הוא עצמו יתמוך בה”.

שמחתה של היהדות הארצישראלית, כשמחת כל העולם הציוני, היתה גדולה מאוד עם שחרורם של ז’אבוטינסקי וחבריו, אולם האיש אשר פחות מכול שמח, היה גיבור המאורע עצמו, זאב ז’אבוטינסקי. כאיש עברי החרד על כבודו וכבוד עמו, לא רצה בשום אופן לזכות בשחרורו כבמעשה־חסד כי אם מתוך משפט צדק. הוא רצה על־ידי הוכחת צדקתו לגלות את אשמתם של שופטיו, את אי־ישרותם ושפלותם ביחסיהם אל היהודים תושבי הארץ. אחרי שחרורו הודיע ז’אבוטינסקי כי לי ינוח ולא ישקוט עד אשר יבוקר משפטו מחדש וצדקתו תוכח ותאושר על־ידי משפט עליון.

בועד העיר בירושלים בשעת קבלת הפנים הרשמית, אשר ערכו לו מיד אחרי צאתו מבית־האסורים שבעכו, אמר:

6 פגישת ז'אבו בלונדון.jpg

פגישת ז’אבוטינסקי בלונדון עם חיילים מהגדוד העברי לאחר שיחרורו מכלא עכו


“יש דבר שהוא חשוב לבטחוננו הרבה יותר מההגנה, והוא – הצדק. בנידון זה נעשתה טעות גדולה בזמן שניתנה החנינה. חנינה איננה מבטלת את הכתם המוסרי. אנחנו נשפטנו כ”באנדיטים" (“שודדים־פורעים”): האשמתי אני, למשל, מדברת על “הסתה לשוד, לביזה ורצח”, וזה לא נמחק. הנה דוגמה אחת: אם תרצה ההסתדרות לשלוח אותי לאמריקה לשם תעמולה, לא יתנו לי להיכנס, כי אסורה הכניסה לאמריקה לאלה שנשפטו כ“באנדיטים”, אף אם קיבלו חנינה כגון זו שקיבלנו אנו. אמנם אומרים לנו, כי נוכל לפנות לאנגליה ולדרוש את ביטול המשפט; אבל עכשיו קשה הרבה יותר להשיג את המטרה הזאת מאשר קודם, כי המסורת המשפטית המקובלת בקרב כל העמים היא: אחרי חנינה אין מקום לערעור. לתת חנינה לאנשים, אשר הודיעו מקודם שאינם רוצים בה, – לתת חנינה בזמן שהאסירים פנו בערעור לממשלה העליונה ומקווים לביטול פסק־הדין – הלא זו שלילת הצדק. ולא עוד אלא שנעשתה טעות גסה: יחד אתנו קיבלו את החנינה גם מסיתי הפרעות, ובזה הוכרז בצורה הפגנתית, שאין הבדל בין מסיתים ומגינים – –"

“אין זה ענין פרטי”, אמר בשעת קבלת־פנים רשמית בועד העיר בירושלים, “הזרע שנזרע באופן זה הוא זרע בלתי־בריא. אסור להכניס פוליטיקה בעניני המשפט והצדק. ביחוד חשוב הדבר בארצנו, שאת המוניה צריך עוד לחנך בדרכי משפט”.

לשם מטרה זו – להגיש את משפטו לבקורת של שופט עליון באנגליה ומטעמים אחרים עוזב ז’אבוטינסקי את ארץ־ישראל, אחרי שהוא מתראה עם הרברט סמואל, שנתמנה בינתיים רשמית לנציב הארץ, ויוצא ללונדון. להשיג את בקורת המשפט לא הצליח בנקל ובראותו בלונדון את המשבר השורר בהסתדרות הציונית, נכנס כחבר אל ההנהלה העולמית, למרות שהיה ראש האופוזיציה, ושקע על־פי דרכו ראשו ורובו בעבודה הציונית. כשחבריו מן האופוזיציה מגנים אותו בגלל עשותו את הצעד הזה, הוא עונה:

“אם עשיתי את הצעד הזה הרי זה רק בעטיו של זמן־המלחמה הקשה, שאנו חיים בו. בלב כואב אני מוכרח להגיד: זו לא רק מלחמה עם אויבים, נכרים או יהודים, – זו קודם כל מלחמה בחולשתנו. העם העברי, אותו העם המוחא כף וקורא “הידד!” ושר “נשבענו” – עדיין לא התחיל למלא את חובתו. אחרי כל המחאות על המשבר והרציחות, אפשר היה עוד למצוא די אמצעים כדי להתחיל בעבודה רצינית בארץ, והנה דווקא במובן זה אין העם זז ממקומו. שונאינו רואים זאת ומשתמשים לטובתם ומכל הסכנות קשה הסכנה הזאת – קשה ביותר. אנו צפויים לסכנה גדולה הרבה יותר מזו שהעולם משיג והסיבה עמוקה היא, כמו שביאליק כתב עוד לפני דור: “ולא נע ולא זע ולא חרד העם”. הסכנה הזאת מכריחה את כל אלה המרגישים באחריות לבוא ולעזור להוציא את העגלה מתוך טיט היוון בלי להשגיח אם הגענו כבר לאחדות גמורה – –”

ועוד סיבה שבגללה נכנס ז’אבוטינסקי כחבר אל ההנהלה הציונית. הוא נכנס בתנאי מפורש כי קיום לגיון עברי יהווה חלק מן התכנית הציונית והתנאי הזה נתאשר רשמית. וז’אבוטינסקי חוזר אל העבודה של חידוש הלגיון העברי.

הוא חוזר וכותב:

– – “לעם העברי צריך שיהיה פעם אחת ברור שאם בארץ־ישראל לא תהיה הגנה, בצורה זו או אחרת, לא יוכל הצבא הבריטי להגן עלינו. ראינו את זאת בימי הפרעות בירושלים וראינו את הדבר הזה לא מכבר ביפו. מלבד מה שמרחץ הדמים עורר בנו יגון כבד על חללינו, צריך שתחדור ההכרה אל לבו של כל אחד ואחד מאתנו שביצירת הגנה תלויה כל עבודתנו, ומי שאינו רואה זאת, בשבילו אין מקום בין הציונים בעלי־האחריות. לגיון עברי הוא האמצעי האחד המתאים ואמצעים אחרים לא יעזרונו. זו תהיה מעתה דרישת הרגע אחרי המאורעות ביפו. אם אנו רוצים להיות לעם, מוכרחים אנו לנקוט שיטות הגנה המקובלות על כל עם אחר. האשמה, שאנו רוצים להנהיג “מיליטאריזם” אינה צריכה להפחידנו. זו מליצה ריקה, ובמליצות אפשר לערוך גלות, אך לא לבנות בית. בנה בנינו כבר בעבר את ארצנו ואנו מוכרחים לעשות זאת מחדש, אם רוצים אנו במנוחה ואם רוצים אנו לגשת אל עבודת יצירה”.

*

דרך מסוערת היתה דרך חייו של ז’אבוטינסקי, ונתיב פעילותו הציבורית היה זרוע חתחתים לרוב. למן היום בו פרש מן ההנהלה הציונית הקים לו יריבים רבים, אך מדרכו העצמאית לא סטה. הוא קרא להמשכת רעיונו של הרצל וראה במדינה יהודית חזון הכל. הוא היה משוכנע, כי בלי החזרת ריבונות ישראל על ארץ־ישראל לא תבוא שאלת היהודים על פתרונה, ומשום כך חזר והכריז, כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת המדינה היהודית בארץ־ישראל, בגבולותיה ההיסטוריים.

נוסף על עקרון זה העמיד ז’אבוטינסקי בראש תפקידי העם את החינוך הצבאי. הוא הבין, כי לעולם לא יגישו לעמנו את המדינה כשי, פרי דיונים ומשא־ומתן דיפלומטי, אלא שמולדתו של העברי תיכבש על ידו בכוח הנשק ותיגאל בדם בניו.

נאמן לעקרון זה הקים ז’אבוטינסקי בשנת 1923 את תנועת הנוער על שם יוסף טרומפלדור (בית"ר), שהקיפה רבבות צעירים בכל רחבי הגולה ובארץ־ישראל. כן ייסד כעבור שנתים את המפלגה הרביזיוניסטית (הצה"ר), שהיתה למפלגה אופוזיציונית במסגרת ההסתדרות הציונית. מפלגה זו מתחה ביקורת על מדיניותה של ההנהלה הציונית, שנסתפקה בקטנות ושמה מבטחה במפעל ההתיישבות בארץ, המתפתח והולך בקצב איטי. ז’אבוטינסקי הגה את חזון הגדולות, ביקש לדחוק את הקץ, הציע תכניות להתישבות בקנה־מידה רחב, חזר ודרש אימון צבאי לנוער ותביעה מדינית נועזת וגלויה בפני אומות העולם.

7 ז'אבו נואם בקונגרס.jpg

ז’אבוטינסקי נואם בקונגרס הציוני הי"ז


המפלגה הרביזיוניסטית הלכה וגברה במחנה הציוני; כשדחה הקונגרס הציוני הי"ז ב־1931 ברוב קולות את הצעת ז’אבוטינסקי לקבל החלטה הקובעת כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל פרש מן ההסתדרות הציונית.

בשנת 1935 יסד ז’אבוטינסקי את “ההסתדרות הציונית החדשה” ופתח בשורת פעולות להגשמת תכניתו הציונית. הוא הקדים את בני דורו וחזה בחושו הנבואי את השואה העומדת להתרחש. בשנת 1937 עבר את פולין במסע הרצאות סוער ומסעיר ותבע מהיהודים “לחסל את הגלות” והציע תכנית “פינוי” (אבקואציה) של יהודי הגולה לארץ־ישראל. הכריז שאם היהודים לא יחסלו את הגלות, תחסל הגלות אותם. תכניתו זו עוררה התנגדות כללית מצד כל החוגים היהודיים והציוניים המאורגנים. ז’אבוטינסקי עמד אז בראש מפעל ההעפלה (עליה ב') בקנה־מידה נרחב. ספינות רעועות הפליגו מנמלי אירופה בדרכן לארץ־ישראל, כדי להפר במזיד את הגזירות שגזרו הבריטים על העליה. ערב המלחמה טרח ז’אבוטינסקי לגייס את המוני העם במזרח אירופה להתמודדות מכרעת על ארץ־ישראל. בראשית 1939 נתגבשה תכניתו להתיצב בראש הארגון הצבאי הלאומי, שהוא היה מפקדו הראשי, כדי לפלוש לארץ בכוח הנשק, אולם המלחמה שמה לאל תכנית נועזת זו.

עם פרוץ המלחמה יצא ז’אבוטינסקי לארצות־הברית להקים בה צבא עברי בן מאה אלף איש, שיתייצב לימין מעצמות הברית ויהווה גורם מכריע בדיוני השלום לאחר הנצחון. אך את תכניתו זו לא הספיק להגשים. הוא נפטר בניו־יורק בכ“ט תמוז ת”ש (4 באוגוסט 1940). בצוואתו ביקש לקברו במקום מותו, עד שתקום מדינה עברית בארץ־ישראל וממשלת ישראל תצווה להעלות את עצמותיו למולדת. ביום ב' בניסן התשכ"ד (15.3.64) החליטה הממשלה לקיים את הצוואה.

*

לאחר פטירתו של זאב ז’אבוטינסקי המשיכו תלמידיו המשתייכים לארגוני המחתרת הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל במלחמה רבת־הוד, גבורה וסבל לשחרור ארץ־ישראל מעול הכובש הבריטי. מאסרים, עינויים, הלשנות, הגליות מהארץ, רצח וגרדומים לא הניעו אותם ממאבקם, שהגיע לשיאו בפריצת כלא־עכו, הריסת המפקדה הבריטית ששכנה במלון “המלך דוד” בירושלים ומבצעים מפוארים אחרים שיחרתו לנצח בתולדות עם־ישראל.

מלחמה זו והלחץ העצום של פליטי השואה הניעו את ארגון האומות המאוחדות להכריז על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל.

בשנת 1948 עזבו הבריטים את הארץ לאחר שנלאו ממלחמת הסרק שלהם בארגוני המחתרת והוקמה מדינת ישראל בחלקה של ארץ־ישראל, שהלוחם והחולם הגדול זאת ז’אבוטינסקי לא זכה לחזות בתקומתה.

המלצות קוראים
תגיות