(תרל“ה־1875–תש”ד־1944)
הוא נולד, גדל ובילה את שנות ילדותו בעיירה בּלגוֹרוֹד בגליל חבל הדוֹן שברוסיה. בילדותו היה שובב גדול, הוקיר את רגליו מן החדר והשפעתו של זה מעטה עליו מאד. אך עוד בשחר ילדותו נודע כגיבור. נלחם יחיד נגד המון ילדים רוסיים, הראה להם את נחת זרועו אם העליבו אותו בדיבור או במעשה. יש שהיה מגיע הביתה מנוצח, קרוע בגדים ופצוע־גו עד זוב דם, אך בלי השמיע קול־בכי או תלונה. בכובד־ראש גמור ובהכרת ערך עצמו היה שומר את הדבר בלבו ומחכה לשעת־הכושר להנקם באויביו…
כן היה אוהב בילדותו לבלות בקריאה על חיי גיבורים ואנשי־מלחמה וכבר אז, לדברי אחיו, חלם להיות למפקד על מחנה־צבא עברי כדי להנקם באויבי עמו. ומוזר, כמעט מפליא הדבר, שאותו ילד, הרחוק כל־כך מרוח עברית ומיהדות, בחר לו בדמיונו כמקום למעשי תקפו וגבורתו – את הרי יהודה והגליל.
בן שמונה־עשרה עלה אליעזר עם הוריו לארץ־ישראל. סיבת עזבם את רוסיה היתה, שההורים לא רצו כי בנם יהיה לחייל רוסי. אביו היה אחד ממייסדי המושבה רחובות, רכש לו כרם־ענבים ושקדים. הוא היה גם חבר לועד המושבה.
בהיות אליעזר צעיר לימים מתו עליו בשבוע אחד אביו ואמו, ועול משק הוריו – משק הכרם והיין – נפל על שכמו. חל “משבר היין”, חלו גם משברים בנפש אליעזר והוא נמשך לנדוד למרחקים. הוא מגיע לאוסטראליה ושם נוטל חלק בין בני האוסטראלים חסוני־הגו והאמיצים ביסוד מיליציה עממית ונבחר על ידיהם לקפיטן.
כשפרצה המלחמה העולמית, התנדב מארגולין אל הצבא האוסטראלי וביחד עם בני אוסטראליה נשלח אל חצי־האי גאליפולי לשחרר את הדרדאנלים.
בגאליפולי, על־יד הדרדאנלים, החל מארגולין מצטיין במעשי גבורה ועלה לדרגת מיג’ור. באותו פרק זמן לא התעניין מארגולין בשאלת גדודים עבריים, אף שנזדמן לו ודאי לראות את גדוד “נהגי הפרדים” שנמצא שם בפיקודם של פטרסון וטרומפלדור.
האנגלים נסוגו מהדרדאנלים, ומארגולין המוכתר בתואר מיג’ור הועבר אל החזית הצרפתית. יותר משנה נלחם בחזית הצרפתית ואחרי הפצעו שלוש פעמים הסב עליו את תשומת־לב המטה הראשי, הוכתר באותו הצטיינות וקיבל את התואר קולונל.
בחזית זו נפצע מארגולין פצע אנוש ובהיותו שוכב בבית־החולים, נודע לו דבר הגדודים העבריים.
כעת בא תורו של חלום אליעזר הילד על מחנה־צבא עברי להתגשם בחיים. הוא כבר מצא בלונדון לגיון צעירים עברים מתנדבים, מוכנים וערוכים בשביל החזית הארץ־ישראלית. הוא מבקר את הלגיונרים העבריים בקראון־היל, אצל פּלימוּת, מתקרב אליהם יותר ומתקשר אתם בקשרי ידידות. בחג הפסח הוא בא מלונדון לערוך את הסדר ביחד עם הלגיונרים. בשעת הסדר הוא קם ומשמיע נאום נלבב מאוד, הועשה רושם כביר על השומעים ומסיים את נאומו בתקווה, לערוך את הסדר הבא – בירושלים.
קולונל אליעזר מארגולין
*
הקולונל מארגולין מקבל לידו את הפיקוד של הלגיון העברי – “היורים המלכותיים” 39. עם באטאליון זה, כלומר עם הקבוצה הראשונה של הלגיונרים היהודים האמריקאיים, הוא מגיע למצרים ואחרי אימוני הגדוד הוא עובר עמו לארץ כדי להשתתף בחזית עמק הירדן בצד הגדוד היהודי הלונדוני – “היורים המלכותיים” מספר 38, שחנה שם בפיקודו של פטרסון.
בחזית הארץ־ישראלית הצטיין מארגולין כמפקד הלגיון העברי שהשתתף בכיבוש רמות־גלעד א־סאלט, מעבר לירדן, ונתמנה אחר־כך כמושל הצבאי של העיר הזאת.
אחרי הקרב נשאר משני הבאטאליונים העבריים כדי שליש מוכשר למלחמה, ויתרם חלו בקדחת הקשה של עמק הירדן או נפצעו. אולם חלום מארגולין לערוך את הסדר באותה שנה בירושלים נתקיים במלואו.
מארגולין היה חביב מאוד על הלגיונרים בשל פשטותו, רוחו הנדיבה ואהבתו את המשמעת. עם שביתת הנשק ושחרור רוב החיילים היהודים האמריקאים והלונדונים – הורכב הגדוד הארץ־ישראלי, שרוב מנינו היה ממתנדבי ארץ־ישראל. הגדוד נקרא בשם “גדוד ראשון ליהודה” ולמפקדו מונה אליעזר מארגולין. מענינים הם הפרטים המסופרים במכתב אחד הלגיונרים, על מסע הגדוד הזה מסארפנד ליריחו בחודש תמוז, – תקופת־החום הקשה ביותר באיזור הארץ הבוער כגיהנום.
"יצאנו את ירושלים חמושים וטעונים ילקוטים מלאים. החום גבר והלך. אחרי כל חמישים דקה ניתנו לנו עשר דקות למנוחה. נחל זיעה יורד על פנינו, אבל אנחנו שומרים “פאסון”, מתאמצים והולכים ושרים. תוקף ומרץ רב הוסיף לנו הקולונל מארגולין. הוא ירד מעל סוסו וילך ברגל בראש הגדוד. עברנו מהלך חמש שעות. הגיעה השעה אחת־עשרה. לפי החוק גמרנו בזה את מהלך היום. אבל המפקד הולך עדיין בראש ובצעדי־און ואנחנו הולכים בעקבותיו. פתאום פונה המפקד ושואל את שלישו: “כמה אנשים נפלו כבר?” מה גאים היינו כששמענו, כי אף אחד מאתנו לא נכשל מן החום הנורא. הילקוט על השכם מעיק עד כאב עצמות, ונדמה שמסביב בוער הגיהנום. כנראה, שהמפקד רוצה להגיע היום עד ואדי־איל־קלט. אחדים מחברינו מתחילים להכשל ולהתעלף. השעה אחת אחרי הצהריים. מן המדבר נושבת רוח חמה. כל אחד חושב לו לבושה לצאת מן השורה ולנסוע בקרון “הצלב־האדום”.
המפקד, כאילו, אינו שם לב לנעשה. הוא – חייל, ואנחנו התאהבנו בו בשל הסבלנות הזאת. פתאום ניגש אליו השליש, מוסר ראפּורט ומבקש מנוחה. המפקד מפנה אליו את עיניו הטובות ומסכים. כעבור עשרה רגעים ממשיכים את הדרך. הלכנו כחצי השעה והגענו לואדי־איל־קלט. השלכנו את החבילות מעל שכמנו. השמש בוערת. למרות העיפות אצנו כולנו למקום המים. גם הקולונל והקצינים הלכו אתנו – עכשיו אין נוהגים מנהג כבוד וחוקים רשמיים. הכול אוכלים מסיר אחד.
אחר־הצהרים מסתדרים ויוצאים לדרך. הקולונל יורד עוד הפעם מעל הסוס וצועד ברגל בראש הגדוד. היום ההליכה קשה יותר מאתמול".
כזה היה, איפוא, המפקד מארגולין: הוא לא יכול לרכוב על הסוס בעוד שחייליו, ביום לוהט, הולכים ברגל.
*
בעת הפרעות ביפו הוכיח אליעזר מארגולין, כי מלבד קולונל ואיש־צבא נאמן, הריהו קודם־כל אדם ויהודי גאה.
ביום השני בבוקר, הוא היום השני לפרעות ביפו, בבואו אל מקום המאורעות, מצא מארגולין את הפרעות בעצם תקפן. הלגיונרים שלו, שהקדימו לבוא, הספיקו שלא בידיעתו לארגן הגנה כלשהו. בעת הופעתו הם חששו שמא יכעס עליהם על רוצם ליפו בנשק שלא ברשותו, בהפירם את המשמעת. ואולם מארגולין, כשראה את חייליו עובדים בעבודת ההגנה, נגש אל אחד מהם, שם יד על שכמו ואמר לו: “לך קרא לי מיד את הקפטן יפה”. הוא נסע אל המיור ג’ון מן הנמל לקבל נשק, וארגון חיילים ומשוחררים להגנה מסודרת, שהצילה את העיר תל־אביב מהתפרצות הפרעות לגבולותיה. בהיותו בטוח שהפורעים לא יוכלו לחדור אל העיר, הוא עלה על סוסו ובלי מלווים שם פניו אל העיר יפו לראות מה נעשה שם.
בדרך בין תל־אביב ויפו הוא רואה קצין־לויטנאנט מחזיק במאסר קבוצת חלוצים ופונה אל הקצין במלים: “מדוע את מחזיק במאסר את החבורה?” הקצין ענה לו: “אני אסרתי אותם, מפני שציויתי עליהם להתפזר והם אינם נשמעים לי”. הקולונל מארגולין: “אבל הם אינם מבינים אנגלית ואינם מבינים מה שדיברת אליהם. אני מצווה עליך לשחרר אותם”. על זה ענה לו הקצין: “אין אני יכול לעשות זאת, כי יש לי פקודה מן הקצין הראשי שלי ורק את פקודתו הוא עלי לשמור”. הקולונל מארגולין נרגז ופנה אליו בדברים האלה: “אני, הקולונל מארגולין, מצווה עליך לשחרר את הצעירים כרגע”. הקצין ענה לו: “אני מוכרח לציית לך, אני משחרר אותם. אולם אני אגיש את הדבר לפני המפקדה העליונה ואתאונן”. על זה ענה מארגולין כאילו בהיתול: “טוב, מתחילה מלא את פקודתי ואחר־כך תתאונן”. הקצין שחרר את הצעירים והקולונל מארגולין חזר אל המשמרות.
עם שוך הפרעות באה משלחת של שיכים ונכבדים לתל־אביב לראות את חללי היהודים בגימנסיה והקולונל מארגולין גילה כשרון־מעשה וטאקט נפלא להשקיט את הקהל היהודי הנרגז, שלא יתפרץ למראה אחיהם של הפורעים המרצחים. קול פקודתו הנמרצה “בשם ד', הנני דורש מהקהל תיכף להתפזר”, – הכריח את הקהל לפנות מקום למשלחת הערבית ומקום להגנה ולסניטארים לעשות את עבודתם באין מפריע.
תפקידו הבלתי שכיח בפרעות יפו, בהגנתו על תל־אביב, נודע במפקדה של הדיביזיה שאליה היה שייך מארגולין עם הגדוד ה־40. העובדה, שמארגולין הלך בלי נטילת רשות לארגן את ההגנה העצמית, לא ישרה בעיני המפקדה. ביום השלישי להיותו ביפו, אחר־הצהרים, נקרא מארגולין אל הטלפון. קצין מן המטה הודיע לו, כי הצעד שעשה הוא אחראי מאוד. אם הוא רוצה להבא להשאר ביפו הוא יכול להשאר רק כאזרח, אך לא במדי קולונל אנגלי. בעיני מארגולין לא ישרה ההודעה ושאל לשם המדבר אליו. התשובה היתה: “אני קצין מן המטה”. מארגולין ענה לו בהכרת ערך עצמו לאמור: “אין אני מקבל פקודות מקצין ואין אני נכנע להן”. הקצין חזר ושאל אותו: “כך, קולונל מארגולין, אינך מקבל את הפקודה! אינך מציית לה?”. למשמע הדברים הללו הפסיק מארגולין את השיחה וחזר לעבודת ההגנה על תל־אביב ויפו.
כשעות אחדות אחרי השיחה נקרא מארגולין מאת הגנראל הדיביזיוני לבוא לירושלים. תוכן השיחה בין הגנראל ובינו לא נודע, אולם ברור, כי שם נודע לו בדבר העונש הצפוי לו ולאנשיו על השתתפותם בהגנה. הוא ידע, כי מפקדי־הצבא הראשיים בארץ חרשו עליו ועל שרידי גדודו רעות ומבקשים הפעם להפטר ממנו, אך רוחו לא נפל עליו. בו ביום עזב את המטה בירושלילם וחזר אל מחנה הגדוד. שם פנה אל השליש שלו באהלו בדברים האלה: “קפטן דז’יקובס, הכן את נירות־הפיטורים שלי, כי אני מתפטר מן הצבא ואשלח אותם ירושלימה”, אחר־כם הוסיף: “הם לא יעשו אתי כרצונם. לא!”
באותו ערב אסף את חייליו וקציניו המסורים והודיע להם: “בחורים, שוב אינני הקולונל שלכם. את הפיקוד עליכם מקבל לידו מיג’ור ניל. הנני מבקש מכם להשאר נאמנים ומסורים במילוי חובותיכם כמו שהייתם נוהגים כלפי”. ולבסוף העיר: “בעד לכתכם ליפו בלי פקודה צבאית הוטל עליכם עונש קשה, ואולם אל ירע בעיניכם הדבר ואל יצר, הענין הזה כבר נוגע לי ואני לקחתי את הכל על אחריותי. השארו בני־חיל נאמנים ולגיונרים עבריים מסורים לעמכם”.
אולם בירושלים – אותה מפקדה צבאית עליונה, אשר קודם לכן רצתה שיתפטר מן הצבא, לא נאותה כעת לקבל את פיטוריו. הוא שלח בשניה את כתב התפטרותו ועבר כמעט חודש עד שנתקבלה. עם התפטרותו נערכה החקירה בה התנהג מארגולין, כאיש ישר אשר שם לו את האמת לחוק, בלי לחשוש שמא יזיק הדבר לעניניו הפרטיים. בדברים פשוטים, אך נובעים מעומק הכרתו, ביטל את האגדה על “בולשביקים” עבריים שגרמו, כביכול, לפרעות. בינו ובין החוקרים התנהל דו־שיח זה:
לוֹק: “החושב אתה כי נוכחותם של “הבולשביקים” האלה השפיעה באיזה אופן להרעת הרגשות?”
מארגולין: “לא, אינני מאמין כי יש פה בולשביקים וזו רק אמתלא בפי המסיתים. המסית אומר כי כל יהודי שבא עכשיו הוא בולשביק. יתכן כי יימצאו חצי תריסר בולשביקים שבאו לארץ והורשו להשאר, אחרי שהודיעו עליהם לממשלה, והיא לא נקטה אמצעים נגדם. הדברים הנזכרים על ידי מר לוק היו רק הניצוצות שגרמו לתבערה”.
היו"ר: “אתה חושב כי חמרי ההתפוצצות היו כבר מוכנים, והדברים היו הניצוץ שהצית אותם?”
מארגולין: “כן”.
היו"ר: “וחומר ההתפוצצות היו התעמולה וההסתה?”
מארגולין: “כן”.
מר סטאבס: “כשיעצת למר דידס למסור את הנשק (ליהודים), החשבת על הרושם שזה יעשה על הערבים?”
מארגולין: “לא, אני רק התחשבתי בהגנת תל־אביב”.
מר סטאבס: “השמעת כי ההמונים הערבים דרשו גם הם נשק?”
מארגולין: “כן, שמעתי כי הם באו ל”שעריה" לדרוש נשק. השקפתכם אף פעם לא חדרה אל מוחי. אני חשבתי רק על הגנת תל־אביב".
*
בנשף הפרידה, שהבאטאליון עם הקצינים האנגליים ממחנות הצבא מסביב ערכו לכבודו, השתדל מארגולין במלוא הכרתו להטעים את העברי־הלאומי שבו. בנאום הפרידה שלו הדגיש נמרצות את עמדתו הבלתי משוחדת במאורעות יפו כיהודי המגן על חיי אחיו ושבעוון מעשה זה הוא נאלץ לעזוב את הארץ. בעת הנשף, כשהלגיונרים העברים פרצו בשיר “התקוה”, נלווה אף הוא אליהם. הם הגיעו אל החרוזים:
"עוד לא אבדה תקותנו
להיות עם חפשי בארצנו".
ומארגולין תרגם לקצינים האנגליים את דברי־השיר הללו בהדגשה מיוחדת לאנגלית.
בא רגע פרידתו מן הארץ… הקולונל עמד כבר ברכבת לפני החלון בתחנת לוד. עוד רגעים מספר והרכבת ההולכת מצרימה תוליך אותו בדרכו לאוסטראליה. הקצינים האנגליים שבאו ללוותו לא יכלו להשיג בשום אופן כיצד אדם שהגיע למשרה גבוהה של הקולונל בצבא האוסטראלי עוזב את משרתו זו בגלל הגנה על איזו עיירה קטנה, ושאלוהו על הדבר הזה. על כך ענה להם מארגולין: "כבן לעמי לא יכולתי לעשות אחרת וגם לא רציתי לעשות אחרת. אני עוזב, איפוא, את הארץ בתקווה לשוב אליה ואל עמי בתנאי חיים חפשים ואנושיים יותר…
*
קולונל אליעזר מארגולין נפטר בסידני (אוסטראליה) ביום ז' טבת תש"ד (3.1.44). לפי צוואתו הובא ארונו לקבורה במושבה רחובות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.