רקע
איסאק באבל
מפקד־האסכדרון טרוּנוב
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

לעת צוהריים הבאנו לסוֹקאַל את גופו הנוֹרָה של טרונוב, מפקד־האסכדרון שלנו. הוא נהרג בבוקר בעת קרב עם אווירוני האויב. כל הפגיעות שנפגע טרונוב היו בפניו, לחייו היו זרועות פצעים, לשונו עקורה. רחצנו, כמיטב יכולתנו, את פני המת, כדי למעט את אימת מראהו, הנחנו את האוכף הקאווקאזי מראשות ארוֹנוֹ וכרינו לטרונוב קבר במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בטבּוּרה של העיר, סמוך לכנסייה הגדולה. לשם בא האכסדרון שלנו ברכיבה, מטה הגדוד והקו“ף־צ”די של הדיביזיה. ובשעה השניה, לפי שעון הכנסייה, ירה תוֹתחוֹננו התשיש את היריה הראשונה. הוא סילד למפקד המת בכל שלושת האינטשים הישָׁנים שלו, הוא השלים את מניין הסילוּדים, ואנו נשאנו את הארון אל הבּוֹר הכרוי. הארון היה פתוח, שמש־צוהריים צחה האירה את הגוויה הארוכה, ואת פיו הממולא שיניים מנותצות, ואת המגפיים המצוחצחים, המונחים מרגלותיו, כבשעת התירגוֹלת.

– הלוחמים! – אמר אז המג"ד פוגאצ’וב, שנתן עיניו במנוח, וניצב על פי הבור. – הלוחמים! – אמר ברעדה ובמתחוֹן ידיו המוּרדות. – אנו קוברים את פאשקא טרוּנוֹב, הגיבור הכל־עולמי, גומלים לפאשא כבוד של אמת…

ובשאתו השמימה את עיניו, המיוקדות מנדודי־שינה, הצוויח פוגאצ’וב את נאומו על חללי חיל־הפרשים הראשון, על הפאלאנגה הגאה הזאת, ההולמת בקורנס ההיסטוריה על סדן הדורות הבאים. פוגאצ’וב הצוויח את נאומו בקול גדול, הוא לחץ בידו את ניצב החרב הצ’צ’נית העקומה, ומגפיו המקורעים בדרבנות של כסף חפרו באדמה. לאחר נאומו ניגנה התזמורת את האינטרנציונאל, והקאזאקים נפרדו מעל פאשקא טרוּנוב. כל האסכדרון קפצו לרכב שיא על סוסו וירו צרור־יריות באוויר, תותחנו הפטיר בשפה רפה פעם שנייה, ואנו שלחנו שלושה קזאקאקים להביא זר. הם נישאו ביעף והיו יורים אגב דהירה, צונחים מאוּכּפיהם ומפליאים לעשות מעשה־דז’יגיט, ובחזירתם הביאו מלוֹא חופניהם פרחים אדומים. פוגאצ’וב פיזר את הפרחים ליד הקבר, ואנו היינו ניגשים אל טרונוב לנשיקה אחרונה. הִשַׁקְתִּי שפתי אל המצח שנזדכך, המעוּטר באוכף, ונסתלקתי העירה, אל סוֹקאַל הגוטית שהיתה שרויה באבק כחול ובעַגמה הגאליצית.

כיכר גדולה נשתרעה שמאלה מן הגן, כיכר המלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות עתיקים. יהודים בלאפסירדאקים קרוּעים היו מתנצחים באותה כיכר ומושכים זה את זה. קצתם – הקנאים – היו משבחים ומרוממים את תורת הרבי מבֶּלז; ומחמת כך תקפוּ על הקנאים החסידים המתונים מהם, תלמידי הרבי מהוּסיאַטין ר' יהודה. היהודים התנצחו בקבּלה והזכירו בדברי ריבותיהם את שמו של אליהו, הגאון מווילנא, מרדפם של החסידים.

בשכחם את שעת החירום ואת רעם־היריות, היו החסידים מגדפים את שמו של אליהו, הכוהן־הגדול של וילנא, ואני, בדכדוך־נפשי על מות טרונוב, גם אני דיחקתי עצמי בתוכם ולהרווחתי צווחתי יחד עמהם, עד שראיתי לפני גאליצאי אחד, חיוור כבר־מינן וארוֹך כדון־קישוט.

אותו גאליצאי היה לבוש כותונת לבנה של בד־פשתן, שהגיעה עד עקביו. הוא היה כביכול מעוטף תכריכים לקבורה או להתקדשוּת והוליך בחבל פרה מדוּבללת. בגוֹבה גופו הענקמוֹני נטוע היה ראש־נחש מיטלטל, זערורי, ומגולח־למשעי; הראש היה חבוש מגבעת רחבת־שוליים מקש־של־כפריים ונתנועע. הפרה העלובה נגררה אחרי הגאליצאי; הוא הוליכה דרך־חשיבות ובעמוּד־התליה של עצמותיו הארכניות הבקיע את זיוום הלוהט של השמיים.

בהילוך חגיגי עבר על־פני הכיכר ונכנס לסימטה עקמומית, המקוטרת אבכי עשן מבחילים. במשכנות־עוני שנתפחמו, בחדרי־המבשל הדלים, טרחו יהודיות, הדומות לכושיות זקנות, יהודיות דַדָניות עד אין לשער. הגאליצאי עבר על פניהן ונעצר בקצה הסימטא ליד גַמלוֹן של בניין מנוּתץ.

שם, ליד הגמלוֹן, ליד העמוד הלבן שנתעקם, ישב צועני־נפח והיה מסַנְדֵל רגליהם של סוסים. הצועני הקיש בפטיש על פרסוֹת־הברזל, ניער שערותיו השמנוּניות, השריק וחייך. כמה קאזאקים עם סוסיהם עמדו סביב לו. הגאליצאי שלי ניגש אל הנפח, בלי אוֹמר נתן לו כתריסר תפוחי־אדמה אפויים, ובלי הביט אל איש חזר על עקביו. ביקשתי ללכת אחריו, לפי שנלאיתי להבין, מה טיבו של זה ומה אורח־חייו כאן בסוקאל; אלא שבאותה שעה עצרני קאזאק, שעמד הכן עם סוסו המזוּמן לפרזוּל. שם־משפחתו של אותו קאזאק היה סַלִיוָרסְטוֹב. הוא פרש בשעתו ממאַכנו ושימש בגדוד־הפרשים ה־33.

– ליוּטוֹב, – אמר, בברכו אותי לשלום בלחיצת־היד, – לכל אדם אתה נטפל, שד שוֹכן בקרבך, ליוּטוב, למה קיפחת הבוקר את טרוּנוֹב?..

ומפי השמועה האווילית הטיח סייליוויירסטוב בפני מיני בוקי־סרוקי, שכביכול הכיתי הבוקר מכּוֹת־רצח את טרונוב, מפקד האסכדרון שלי. סייליוויירסטוב הוכיחני על כך בכל לשון של תוכחה, הוא הוכיחני בפני כל הקאזאקים, אך בכל אותו מעשה שסיפר לא היה קורטוב של אמת. אומנם, נתקוטטנו הבוקר עם טרונוֹב, לפי שבעניין השבויים היה טרונוב זה מדקדק תמיד דקדוקי־טַרחוּת שאין להם סוֹף, נתקוטטנו עמו, אך הוא מת, פאשקא זה, שוב אין לו דיינים בעולם, ואני האחרון בדייניו. והקטטה שנפלה בינינו כך נפלה.

את השבויים של היום לקחנו עם שחר בשערי תחנת זאַווֹדי. הם היו עשרה למניין. הם היו בתחתונים, בשעה שלקחנוּם בשביה. ערימת מלבושים מוטלת היתה בקירבת הפולנים, היתה זו תחבוּלת־ערמה שלהם, כדי שלא נכיר לפי המדים בין קצינים לטוּראים. בעצמם היו משליכים את לבוּשם, אך זאת הפעם גמר טרונוב בלבו להגיע עד חקר האמת.

– הקצינים, צאו! – פקד, בקרבו אל השבויים, ושלף את אקדוחו.

טרונוב כבר נפצע בראשו הבוקר, ראשו היה חבוש מטלית, הדם ניגר ממנו, כגשם מערימת־חציר.

– הקצינים, התוודו! – כַּפַל פקודתו והחל להדוף את הפולנים בקת האקדוח.

אז יצא מן הקהל איש צנום וזקן, שעצמות גדולות וחשוּפות לו על גבו, שלסתותיו צהובות, ושפמו משולשל.

–… הקץ לאותה מלחמה, – אמר הזקן בהתלהבות שאין לעמוד על טיבה, – כל הקצינים ברחו, הקץ לאותה מלחמה…

והפולני הושיט למפקד האסכדרון את ידיו הכחולות.

– חמש אצבעות, – אמר בבכיה גדולה והיה מסבב ידו הכּמושה והגמלונית – באלו חמש האצבעות טיפחתי־וריבּיתי את משפחתי…

הזקן נתחנק, נתנועע, הזיל דמעות של התלהבות עד אפיסת־הכוחות וכרע־נפל על ברכיו לפני טרונוב, אך טרונוב דחאוֹ בחרבו.

– קציניכם שרָצים, – אמר מפקד־האסכדרון, – קציניכם השליכו כאן את לבושיהם… אשר יהלמַהו הלבוש – פה תהיה קבורתו, אבדוק ואראה…

ומיד ברר מפקד־האסכדרון מתוך ערימת הסחבות כובע עטור־פס וחבשו לראש הזקן.

– ראשׁ־בּראש, – מלמל טרונוב והיה מתקרב ומפטיר בלחישה, – ראש־בראש… – ונעץ את החרב בגרגרתו של השבוי, הזקן נפל, הניד ברגליו, ומגרונו נשתפך נחל מקציף של אלמוגים. מיד, בנצנוּץ העגיל והצוואר הכפרי המעוגל, התגנב ובא אליו אַנדריוּשקא ווֹסמילייטוֹב. אנרדיושקא התיר כפתוריו של הפולני, ניערוֹ קמעא והחל למשוך מעל הגוסס את מכנסיו. הוא הטילם אל אוכפו, נטל עוד שתי יַרכּיוֹת־שׂרד מתוך הערימה, לאחר מכן הרחיק מאתנו רכוב על סוסו ונשתעשע במגלבו. באותה שעה יצאה השמש מן העננים. היא עיטרה בשטף רב את סוסו של אנדריושקא, את מרוּצתו העליזה, את נענועיו השאננים של זנבו הקצר. אנדריושקא נסע במשעול אל היער, ביער עמדה שיירת־הרכב שלנו, עגלוני השיירה נשתוללו, השריקו ועשו סימנים לווֹסמילייטוב, כלאִלם.

וכבר הגיע הקאזאק עד אמצע הדרך, אלא שפתאום כרע־נפל טרונוב על ברכיו והצריד אחריו:

– אנדריי, – אמר מפקד־האסכדרון, בכבשו עיניו באדמה, – אנדריי, – כּפל אמירתו, בלי הגביה עיניו מעל האדמה, – הריספובליקה שלנו הסובייטית עודה חיה, עוד לא הגיעה השעה לחלק חלוּקתה, השלך המְרוּטָאוֹת, אנדריי.

אך ווֹסמילייטוב אפילו לא החזיר פניו, הוא נסע ברהיטתו הקאזאקית הנפלאה, סוּסיתוֹ טלטלה בזריזות את זנבה מתחתיה, כביכול נתנערה מעלינו.

– בגידה! – הרטין אז טרונוב ונשתומם. – בגידה! – אמר, כיתף בחיפזון את הקאראבּין, ירה והחטיא מחמת החיפזון. אך זאת הפעם נעצר אנדריי. הוא הפך אלינו את סוסו, נתרקד באוּכפו, מעשה אשה, פניו נעשו סמוּקים וזעוּפים, הוא פרכס ברגליו.

– שמע־נא, בר־נש, – נצטעק, בקרבו על גבי סוסו, ומיד נתקררה דעתו מצליל קולו העמוק והחזק, – ראה, פן אדפוק אותך, בר־נש, בערוות אמֶך… עשׂיריה מבני השליאכטה נזדמן לך ליקח בשבי, ראֵה נא איזו בהלה אתה מבהל כאן, אנו למאות לקחנום בשבי, ולא הבהלנוך לעזרה… אם איש פועל אתה, – עשׂה איפוא, את מלאכתך…

ועם שהשליך מעל אוכפו את המכנסיים ואת שתי ירכּיות־השרד, נתנשף אנדריושקא בחוטמו, ובהפכו פניו ממפקד־האסכדרון, החל לסייעני בעריכת הרשימה של השבויים שנותרו. הוא ליפפני כחזזית, נישף בקולי־קולות. השבויים יללו וברחו מפני אנדריושקא, הוא רדף אחריהם והיה לופתם בזרועותיו, כצייד הלופת את קני־הסוף, כדי להסתכל בסיעת־העופות הנמשכת אל הנחל עם שחר.

בהתעסקותי עם השבויים מיציתי את כל הקללות עד תום ובקשיי־קשיים רשמתי שמונה אנשים, את מספרי יחידוֹתיהם, סוג הנשק, ונדרשתי אל התשיעי. זה התשיעי היה בחור, הדומה לספוֹרטאי גרמני מקירקס משוּבח, בחור בעל חזה גרמני לבן וגאיוני וזקנקני־לחָיים, בגופיה של טריקו ובתחתוני “יֶגֶר”. הוא הפך אלי שתי פטמות של חזה גבוה, הפשיל את שערותיו הלבנות שנתייזעו, ופירש בשם יחידתו. מיד תפסוֹ אנדריושקא בתחתוניו ושאל בקפדה:

– מניין לקחת התחתונים?

– אמא סרגה – השיב השבוּי ונתנודד.

– אמא חֲרוֹשתָנית יש לך, – אמר אנדריושקא, בלי להמיש עיניו הבודקניות, וּבכָּריוֹת אצבעותיו נגע בצפורניו העשׂוּיות של הפולני, – אמא חרוֹשתנית יש לך, אנשי־שלומנו לא לבשו כיוצאים באלה…

הוא חזר ומשמש את תחתוֹני הצמר ואחז בידו של התשיעי, כדי להוליכו אל שאר השבויים, שכבר נרשמו. אך באותה שעה ראיתי את טרונוב, הזוחל ויוצא מאחורי התלולית. הדם ניגר בראשו של מפקד־האסכדרון, כגשם מערימת חציר, מטליתו המזוהמת נפתחה ונדלדלה, הוא זחל אל בטנו והחזיק קאַראַבּּין בידיו. היה זה קאראבין יאפאני, המצופה בלכה ובעל כח־יֶרי חזק. מריחוק עשר פסיעות רוצץ פאשקא את גולגלתו של הבחור, ומוחיו של הפולני נשתפכו על ידי. אזי ניער טרונוב את התרמילים מן הרובה וניגש אלי.

– מחה אחד, – אמר, בהורותו כלפי הרשימה.

– לא אֶמחה, – השיבותי. – טרוֹצקי, מן הסתם, לא בשבילך כותב פקודותיו, פּאַבֶל…

– מחה אחד! – כפל טרונוב אמירתו ותקע בגיליון־הנייר את אצבעו השחורה.

– לא אמחה! – נצטעקתי בכל כוחי. – היו עשרה, נותרו שמונה, במטה לא יחוסו עליך, פאשקא…

– במטה על חיינו העלובים יחוסו, – השיב טרונוב והחל להתקרב אלי, כולו קרוע, צרוד ואפוּף־עשן, אך לסוף נעצר, הגביה השמימה את ראשו המגוֹאל־בדם ואמר בתוכחה מרה: – הרעש, הַרְעֵש, – אמר, – הנה גם אחר מרעיש שם…

ומפקד־האסכדרון הראה לנו ארבע נקודות בשמיים, ארבעה מפציצים, שהיו מפליגים אל אחורי העננים הבּרבּוריים, המפיקים נוגה. היו אלה מטוסים מן הלהק האווירי של המאיוֹר פאוּנטו־לַה־רוֹ, אווירונים משוריינים רחבי־ידיים.

– איש על סוסו! – קראו מפקדי־המחלקות למראיהם וברהיטה סילקו את האסכּדרון היערה, אך טרונוב לא נסע עם האסכּדרון שלו. הוא נשאר ליד בית־התחנה, נלחץ אל הקיר והדמים. אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב ושני מקלענים שני בחורים יחפים במכנסי־רכיבה1 כעין הפטל, עמדו על ידו אחוזי־חרדה.

– פזרו רגליכם, בחורים, – אמר טרונוב, והסומק היה אוזל מפניו – הנה תשדוֹרת לפוּגאַצ’וב ממני…

ובאותיות גמלוניות של כתב הדיוֹטוֹת כתב טרונוב על גבי פיסת־נייר שנתלשה בעקמימות:

“באשר עלי ליפול חלל בתאריך דנן, – כתב, – אני רואה חובה להעמיד שני בני־צוות לירוּטוֹ האפשרי של האויב, ועם זאת מוסר הפיקוד לידי סמיון גוֹלוֹבאַ, המי”ם־מי“ם…”

הוא חִתֵם את האיגרת, ישב על הארץ וברוב יגיעה חלץ את מגפיו.

– השתמשו, – אמר, במסרו למקלענים את התשדורת ואת המגפיים, – השתמשו, המגפיים חדשים…

– היה שלום, מפקד, – מלמלו המקלענים את תשובתם, דשדשו ברגליהם והתבוששו ללכת.

– היו שלום גם אתם, – אמר טרונוב, – איך־שהוא, בחורים… – והלך אל המיקלע, שעמד על תלוּלית ליד סוכת־התחנה. שם חיכה לו אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב, המַרְטוטָר.

– איך שהוא, – אמר לו טרוּנוֹב והחל לכוון את המיקלע. – שמא תהא שרוי עמדי, אנדריי?..

–בבתולתא קדישתא, – השיב אנדריושקא בפחד, נתייבב, החוויר וצחק, – בבתולתא קדישתא ובדגלי־הקודש!..

והחל לכוון כלפי האווירונים את המקלע השני.

הגביהו האווירונים מעל לסטאניצה הגבַּהה אחר הגבהה והיו מטרטרים ממרומיהם בשקידה יתירה, משתפלים, עגים עוגות, ובקרן וורוּדה נינוֹחה החמה על זיו כנפיהן.

באותה שעה היינו אנו, האסכדרון הרביעי, יושבים ביער. שם, ביער, חיכינו והגענו לקרב בכוחות בלתי־שווים בין פאשקא טרוּנוֹב לבין מאיור הצבא האמריקני רֶגִ’ינאַלד פָּאוּנט־לַה־רוֹ. המאיור ושלושת מפציציו הוכיחו את גודל־כוחם ויכולתם בקרב הזה. הם נשתפלו כדי שלוש מאות מטר והמיתו ביריות־מקלעים תחילה את אנדריושקא, אחר־כך את טרונוב. כל פונדות־הכדורים, שבזבזו אנשינו, לא הזיקו את האמריקנים; האווירונים הפליגו הצידה, בלי שהשגיחו באסכדרון, שהוחבא ביער. ולפיכך, לאחר ששהינו כדי מחצית־השעה, יכולנו לנסוע לאסוף את החללים. את גופתו של אנדריושקא ווֹסמילייטוב נטלו שניים מקרובי־משפחתו, ששימשו באסכדרון שלנו, ואת טרונוב, מפקדנו המנוח, הובלנו לסוֹקאַל הגוֹטית ושם קברנוהו במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בערוגת־הפרחים, בטבורה של העיר.



  1. “ריכבּה” במקור המודפס, צ“ל: רכיבה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות