רקע
איסאק באבל
איוואנים
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

הדיאַקוֹן אֲגֵייֶב ערק מן החזית ב' פעמים. בעוון זה מסרוהו לגדוד־הענוּשים המוסקבאי. המצביא העליון קאמיינייב, סרגיי סרגייביץ', סקר גדוד זה במוז’אַיסק לפני שילוחו לחזית.

– אי אפשי בהם, – אמר המצביא, – יוחזרו למוסקבה, לנקות מָחראות…

במוסקבה צירפו איכשהו מן הענושים פלוּגת־מילוּאים. בין השאר הוכנס בה הדיאקון. הוא הגיע לחזית הפולנית ושם השים עצמו חֵרֵש. החובש הקרבי באַרסוּצקי מן הפְּלַגָה הרפוּאית נתעסק עמו שבוע ימים ולא הצליח לשבור עקשנותו.

– השד עמו, עם החֵרש הזה, – אמר בארסוּצקי לסאניטאר סוֹיצֶ’נקוֹ, – מְצָא עגלה בין כלי הרכב, נשלח את הדיאקון לרוֹבנוֹ לשם בדיקה…

סוֹיצ’נקוֹ הלך אצל כלי־הרכב והשיג שלוש עגלות: בראשונה שבהן ישב על הדוכן אֲקינְפִייִב.

– איוואן, – אמר לו סוֹיצ’נקו, – הובֵל את החרש לרובנו.

– להוביל אפשר, – השיב אקינפייב.

– ותאשר לי מסירתו בחתימת המקבל…

– ברור, – אמר אַקינפייב, – ומהי סיבתה של חֵרשוּתו שלו?..

– אדם דואג על אבוד פַרְצוּפוֹ ואינו דואג על אבוד מַרְצוּפוֹ, – אמר סויצ’נקו, הסאניטאר. – זו כל הסיבה כולה. חָרַש־משחית הוא, ולא חֵרֵש..

– להוביל אפשר, – כפל אקינפייב אמירתו ונסע אחורי שאר העגלות.

בסך־הכל נתלקטו ליד בית־הֶחָבְשית1 שלוש עגלות. בראשונה הושיבו את האחות, שנשתלחה לתפקיד בעורף, את השניה ייחדוּ לקאזאק החולה בדלקת־הכליות, בשלישית ישב איוואן אגייב, הדיאקון.

ככלותו את כל מלאכתו, קרא סויצ’נקו את החובש הקרבי.

– נסע חרש־המשחית שלנו, – אמר, – טענתיו על עגלה של הריבטריבונאל כנגד קבלת־חתימה. מיד יזוזו…

באַרסוּצקי השקיף בחלון, ראה את העגלות ופרץ מפתח הבית, מסמיק כולו וגלוי־ראש.

– אָח, הרי אתה תשחטהו! – קרא בקול אל אקינפייב. – יש להעביר את הדיאקון למקום אחר.

– להיכן תעבירנו, – השיבו הקאזאקים, שעמדו בקירוב־מקום וגעו בצחוק, – וואניה שלנו בכל מקום תשיג ידו…

אקינפייב עמד שם ליד סוסיו, והשוט בידו. הסיר כובעו ואמר בדרך־ארץ:

– שלום, חבר חובש קרבי.

– שלום, ידידי, – השיב בארסוצקי. – הרי חיה רעה אתה, יש להעביר את הדיאקון למקום אחר…

– אשתדל לברר, – אמר אז הקאזאק אמירה יבבנית, ושפתו העליונה נרעדה, נזדחלה ונתרפרפה מעל לשיניו, המסמאות עיניים בלובנן, – אשתדל לברר, הראוי הוא לנו או בלתי־ראוי, אשר בהיות האויב עוֹרץ אותנו באכזריות־חימה עד אין לשער, בהיות האויב מכה אותנו אל החוֹמש, בהיותו תלוי על רגלינו כאבן־מעמסה ואוסר ידינו בנחשים, הכדאי־וראוי הוא לנו – לאַטֵם אוזנינו בשעת2 הרת־מוות כזאת?

– עומד וואניה למגן לקומיסאריקים, הפטיר בצווחה קוֹרוֹטקוֹב, עגלונה של העגלה הראשונה, – עומד בכל עוז…

– מה שייך “עומד”! – הרטין בארסוצקי והפך פניו. – כולנו עומדים. אלא שיש לעשות מעשים כהילכתם…

– והרי הוא שומע, החרש דנן, – שיסע פתאום אקינפייב, סיבב את השוט באצבעותיו הבלומות, נצטחק וקרץ עין לדיאקון. הלה ישב בעגלה בהרכנת כתפיו הכבירות והניד בראשו.

– נוּ, סע בשלום! – נצטעק החובש ביאושו. – בצווארך יהא הקולר תלוי, איוואן…

– ליתן צווארי בקולר מסכים אני, – אמר אקינפייב מתוך ההרורים והשפיל ראשו. – שֵׁב בהרווחה, – אמר לדיאקון בלי הסבת הראש, – ביתר הרווחה, שב, – כפל הקאזאק אמירתו ואף המושכות בידו.

העגלות נערכו בשורה ובזו אחר זו נישאו על־פני הכביש. ראשון נסע קורוטקוב, אקינפייב היה השלישי, הוא השריק איזה ניגון ומפקידה לפקידה נפנף במושכות. כך הפליגו כשיעור חמש־עשרה פרסאות ועם ערב הוּסגוּ אחוֹר בהתפשטות־פתע של האויב.

ביום ההוא, בעשרים־ושניים ביולי, שיבּשו הפולנים בתמרון מהיר את עורף צבאנו, פרצו בפשיטה לעיירה קוֹזין ולקחו בשבי רבים מחיילי הדיביזיה האחת־עשרה שלנו. פלוּגות הדיביזיה הששית הוטלו לאזור קוֹזין לפעול נגד האויב. תימרוֹן־הבזק של היחידות היכּה לרסיסים את תנועת כלי־הרכב, עגלות הריבטריבּוּנאל תעו שני מעת־לעת בעיבורי הקרב הגועשים ורק עם הלילה השלישי הצליחו לעלות לדרך, שבה נסוגו המטות שלעורף. ואכן, בדרך הזה פגשתין בחצות־הלילה.

סוֹמר מחמת היאוש, פגשתין אחרי הקרב בשערי חוֹטין. בקרב שבשערי חוטין הרגו את סוסי. כיוון שֶׁשְׁכַלְתּיו, עקרתי לסַרגלית הסאניטארים ועד הערב עסקתי באסיפת הפצועים. אחר־כך סילקו את הבריאים מעל הסרגלית, ואני נשארתי לבדי ליד ביקתת־עוֹני חרבה. הליל דהר אלי בסוּסים עליזי־מירוֹץ. קול אנקתן של שיירות־העגלות הלך מסוף העולם ועד סופו. על־פני הארץ, הנאפדת יבבה, כבו דרכים. כוכבים הגיחו מבטן־הלילה הקרה, וכפרים נטושים עלו באש מעל לשיפולי־הרקיע. טענתי את אוכפי והלכתי בשביל־המֵצַר המשובש וליד המיפנה נשתהיתי לצרכי. משנפניתי, רכסתי מכנסי וחשתי נְתָזים על ידי. הדלקתי את פנסי הקטן, הפכתי פני וראיתי על הארץ גווייתו של פולני, שֶׁמֵימֵי־רגלי שטפוה. פנקס־כיס וקרעי כרוזיו של פילסודסקי נתגוללו ליד הגוויה. בפנקסו על הפולני נרשמו ההוצאות הקטנות, סדר ההצגות בתיאטרון הדראמאטי של קראקוב ויום־הולדתה של אשה, ששמה מריה־לוּאיזה. בכרוזו של פילסודסקי, המארשאל והמצביא העליון, קינחתי את המיים הבאוּשים מעל גולגולת אחי האלמוני ונסתלקתי כפוף מכוֹבד האוכף.

באותה שעה נִתְגַנְחוּ אופנים אי־בזה בקירוּב מקום.

– עמוד! – נצטעקתי. – מי הולך?

הלילה דהר אלי בסוסים עליזי־המירוץ, דליקות נתפתלו בשיפולי־הרקיע.

– של הריבטריבּוּנאַל, – השיב קול, שמיעכתו האפילה.

רצתי כנגד פני ונתקלתי בעגלה.

– את סוסי הרגו, – אמרתי בקול רם, – לאַבריק היה שמו של הסוס…

איש לא השיב לי. עליתי לעגלה, הנחתי האוכף מראשותי, נרדמתי וישנתי עד שעלה השחר, מְחוּמם בשחת העַבֵש ובגופו של איוואן אקינפייב, שכני שבאקראי.

בבוקר איחר הקאזאק להקיץ אחרי.

– האיר היום, השבח לאל, – אמר, הוציא אקדוח מתוך הארגזית וירה מעל אוזנו של הדיאקון. הלה ישב כנגד פניו ממש וניהג בסוסים. מעל הגוש הגדול של גולגלתו המקריחה נתפרחו שערות אפורות, קלות. אקינפייב חזר וירה מעל אוזנו השניה וטמן את האקדוח בנרתיקו.

– בוקר טוב, וואַניה! – אמר לדיאקון, והיה גונח ומתנעל. – שמא נסעד את הלב?

– בחור, – נצטעקתי, – מה אתה עושה?

– כל המעשים שאני עושה אין די בהם, – השיב אקינפייב אגב הוצאת הצידה, – הוא מעמיד פנים עלי זה המעת־לעת השלישי…

ואז נענה מן העגלה השלישית קוֹרוֹטקוֹב, שהכרתיו מן הגדוד ה־31, וסיפר את כל פרשת הדיאקון מתחילתה. אקינפייב הקשיב לו רב קשב, בהרכנת האוזן, אחר־כך הוציא מתחת לאוכף רגל צלויה של שור. היא היתה מכוסה בסק ונפלשה בקש.

הדיאקון עבר אלינו מעל דוכן־העגלון, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח־נתח לאיש. כתוֹם אכילת פת־השחרית קשר אקינפייב את הרגל בשק ותקעו לתוך הקש.

– וואַניה, – אמר לאגייב, – הייא, בוֹא ונגרש את הדיבוק. שממילא חנייה היא, את הסוסים משקים.

הוא הוציא מכיסו צלוֹחית של סם־מרפא מַזְלֵף של טארנובסקי, ומסרם לדיאקון. הם ירדו מעל העגלה והרחיקו לשדה כשיעור עשרים פסיעות.

– אחות, – קרא קורוטקוב מעל העגלה הראשונה, – השיאי עיניך לטווח רחוק, שמא יסתמאו משפעת־נכסיו של אקינפייב.

– מחַרבּנת עליכם ועל נכסי־צאן־ברזל שלכם, – הרטינה האשה והפכה פניה מהם.

מיד הפשיל אקינפייב את כותנתו. הדיאקון עמד לפניו על ברכיו והזליף. לאחר מכן קינח את המזלף במטלית והסתכל בו כנגד האור. אקינפייב משך את מכנסיו כלפי מעלה; בחפשו שעה של כושר, עקף את הדיאקון, ובעמדו מאחורי גבו חזר וירה מעל לאוזנו ממש.

– חן־חן לך, וואניה, – אמר אגב כיפתוּר המכנסיים.

הדיאקון הניח את הצלוחית על־גבי העשב וקם מכריעתו. שערו הקל המריא כלפי מעלה.

– בית־דין־של־מעלה ידוּנני, – אמר בקול עמום, – אתה, איוואן, לא הופקדת עלי…

– עכשיו הכל דנין והכל נידונין, – שיסע עגלונה של העגלה השניה, הדומֶה לבעל־גבנון זריז וממולח. – ודנין למיתה, פשוט מאד…

– או מוטב, – אמר אגייב ונזדקף, – הרגני, איוואן…

– אל תשתטה, דיאקון, – ניגש אליו קוֹרוֹטקוֹב, שאני מכירו מימים עָבָרוּ. – דע, עם מי אתה נוסע. אחר במקומו היה קוטלך כברווז, בלא פליטת־פה, והוא את האמת מבקש להציל מפיך וחוקר לדעתך, כלי־קודש שיצא בדימוס…

– אוֹ מוטב, – נתעקש הדיאקון לכפול אמירתו וחלץ לפנינו, – הרגני, איוואן.

– במו ידיך תהרוג עצמך, נבֵלה, – השיב אקינפייב והיה מחוויר ומסנסן בדבּרו, – במו ידיך תחפור לך בור־קבר, במו ידיך תקבור בוֹ את עצמך…

הוא הניף ידיו, קרע את בית־צווארו ונפל ארצה אחוּז־התקֵף.

– אח, צפור־נפשי שלי! – נצטעק בקול־זוועות והחל לעפר פניו בחול. – אח, צפוֹר־נפשי שלי רבת־התלאוֹת, שלטוני שלי הסובייטי…

– וואן‘, – ניגש אליו קרוטקוב וברחשי־חיבּוּב הניח ידו על כתפו, – אל תתחבט, רעי הנלבב, אל ייצר לבך… עת לנסוע, וואן’…

קורוטקוב מילא פיו מיים והתיזם על אקינפייב לאחר מכן נשאוֹ אל העגלה. הדיאקון חזר לשבת על הדוכן, ואנו נסענו.

עד העיירה וויָרבּי לא נותרו לנו אלא כשיעור שתי פרסאות בלבד. בעיירה נצטופפו בבוקר ההוא שיירות־של־רכב רבות עד אין מיספר. היתה כאן הדיביזיה האחת־עשרה והארבע־עשרה והרביעית. יהודים בחזיוֹת, שכתפיהם מוגבהות, עמדו על סיפי בתיהם, כעופות מרוטים. הקאזאקים חיזרו על החצרות, אספו אלונטיות ואכלו שזיפי בוסר. אקינפייב, מיד עם שהגענו, שיקע עצמו בשחת ונרדם, ואני לקחתי שמיכה מעל עגלתו והלכתי לבקש מקום של צל. אך השדה משני צדי הדרך היה זרוע גלִלי־אדם. כפרי עבדקן, שמשקפי נחושת לו על חוטמו ומגבעונת טירוֹלית לראשו, היה יושב מן הצד ומעיין בעתון. כיוון שתפס את מבטי, אמר:

– אדם קרויים אנו ומטנפים יותר מן השועלים. בושה מפני האדמה…

ובהפכו פניו ממני, חזר לקרוא בעתון מבעד למשקפיים הגדולים.

אזי שמתי פעמי אל החורשה שבצד שמאל וראיתי את הדיאקון, שהיה מקריב והולך אלי.

– להיכן הרגליים, בר־נש? – קרא אליו בקול קורוטקוב מעל העגלה הראשונה.

– לצרכי, – הרטין הדיאקון, תפשׂ ידי ונשקה. – אדון מהוּגָן אתה, – לחש והיה מעוות פניו, מרעיד וחוטף אוויר. – אבקשך בשעה־של־פנאי להריץ מכתב לעיר קאַסימוֹב, תהא נא זוגתי בוכיה עלי..

– אתה חרש, אבא דיאקון, – שאלתיו בקול גדול כנגד פניו, – או לא?

– סליחה, – אמר, – סליחה, – והרכּין אוזנו.

– אתה חרש, אגייב, או לא?

– אומנם־כן, חרש, – אמר בחפיזה. – שלשום היה חוּש־השמע שלי בתכלית השלימות, אלא שהחבר אקינפייב ביריותיו השחית את חוּש־השמע שלי. הוא לרובנו נתחייב להביאני, זה החבר אקינפייב, אך חוששני, כי ספק הוא אם יביאני…

ובכרעו על ברכיו, היה הדיאקון זול בין העגלות, וראשו כנגד פניו, מלופף כולו בשערותיו, שערות־הכומר המדובללים. לאחר מכן קם מעל ברכיו, נחלץ מבין המושכות וניגש אל קורוטקוב. הלה שפך לו מן הטאבאק, הם גוללו סיגריות והציתון איש איש בשל חברו.

– כך מובטח יותר, – אמר קורוטקוב ופינה מקום על ידו.

הדיאקון ישב בצדו, והם נשתתקו.

לאחר מכן הקיץ אקינפייב. הוא הפך את השק על פיהו והטיל מתוכו את רגל השור, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח נתח לאיש. למראה הרגל המרקיבה הזאת, אחזוני החלָשוּת והיאוּש, ואני החזרתי את נתחי.

– היו שלום, חבריא, – אמרתי, – דרך צלחה…

– היה שלום, – השיב קורוטקוב.

לקחתי את האוכף מעל העגלה והלכתי לי, ובלכתי שמעתי את ריטונו הבלתי־פוסק של איוואן אקינפייב.

– וואן‘, – אמר לדיאקון, – משגה גדול, וואן’, שגית. ראוי היה שתתחלחל לשמע שמי, ואתה בעגלתי ישבת. נו, אם יכולת לכרכר כרכורים עד כה, כל זמן שלא נקרית אלי, הנה עכשיו, כיוון שנקרינו, אתעלל בך, וואן', ויהי מה אתעלל…



  1. תחנת העזרה הראשונה, שבה נחבשים הפצועים.  ↩

  2. “בשעת” במקור המודפס, צ“ל: בשעה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות