בשנה העשירית לחיי נתאהבתי באשה, גאלינה אפולונובנה שמה. שם־משפחתה היה רוּבּצוֹבה. בעלה, הקצין, יצא למלחמת־יאפאן וחזר באוקטובר אלף־תשע־מאות־וחמש. הוא הביא עמו שפעת תרכוסים. באותם תּרכּוֹסים היו חפצי סין: פרגוֹדים, כלי־זין יקרי־ערך, בסך־הכל שלושים פוד. קוּזמא היה אומר לנו, שאת החפצים הללו קנה רוּבּצוֹב בממון, שעשה לו בעבודתו בצבא, בהנהלת חיל־ההנדסה של הגייס המאַנצז’וּרי. ולא קוסמא לבדו, גם שאר כל הבריות אמרו כן. והייתכן שלא ידברו הבריות לשון הרע על הרוּבּצוֹבים, והרובצובים מאוּשרים היו. ביתם היה סמוך לאחוזת־נחלתנו, מרפסתם המזוּגגת הסיגה מעט את גבוּל אדמתנו, אך אבי לא נתקוטט עמהם על כך. רובצוב הזקן, מפקח־המיסים, הוחזק בעירנו אחד מחסידי אומות־העולם, הוא היה מעוֹרב עם היהודים. וכשלאחר מלחמת יאפאן חזר הקצין, בנו של הזקן, לביתו, ראינו כולנו את חייהם, שחיי אושר וריעוּת היו. יום תמים לא זזה ידה של גאלינה אפולונובנה מידי בעלה. היא לא הֵמִישָׁה עיניה ממנו, לפי ששנה־ומחצה לא ראתה את בעלה, וְאִלו אני הייתי נחרד ממבּט עיניה, הופך פני ומרעיד. ראיתי בהם את חייהם המופלאים, המְבִישים, של כל בני־האדם עלי אדמות, וביקשתי להירדם תרדמה של נס כדי להסיע דעתי מחיים אלה, שהיו למעלה מכוח־הדמיון. גאלינה אפוֹלוֹנוֹבנה היתה נוהגת להלך על־פני החדר סתוּרת־צמה, במינעלים אדומים ובחלוק סיני. מתחת לתחרים כּוּתנתה, שבית־צווארה נמוּך, נראו השקע ותחילת השדיים הצחוֹרים, התְפוּחים, הלחוּצים כלפי מטה. ועל גבי חלוּקה, בריקמת חוטים של משי וורוד, נצטיירו דרקוֹנים, עופות, אילנות בעלי־נִקָרוֹת.

יום תמים משוטטת היתה בחיוך מעומעם על שפתיה הלחלוחיות ונתקלת בתרכוסים שלא פורקו, בסולמות־של־התעמלות, שהיו מושלכים על הריצפה. מחמת כך נעשה גופה נְקָפִים־נקפים. היא היתה מגביהה את שולי חלוקה למעלה מן הברך ואומרת לבעלה:

– תן נְשִׁיק לפצע שלי…

והקצין היה מכופף את רגליו הארוכות, המלובשות באברקיים של דרגונים ונעולות במגפי־לאייקה מדוּרבּנים, שלופתים אותן במהודק, כורע על הריצפה המלוכלכה ואגב חיוך וניע־רגליים וזחילת־ברכיים קרב אליה ומנשק במקום החבטה, הוא המקום שקֶפֶל תפוח נתקפל בו מלחץ הבּירית. מחלוני ראיתי את הנשיקות הללו. הן גרמו לי יסורים, אך על כך אין כדאי לייחד את הדיבור, לפי שאהבתבם וקנאתם של נערים בני־עשר דומים תכלית הדמיון לאהבתם וקנאתם של גברים מגוּדלים. שני שבועות לא ניגשתי אל החלון והייתי משַמט עצמי מגאלינה, עד שבא המקרה וזימנני לפניה. אותו מקרה היה הפרעות ביהודים, שנתחוללו בשנת 1905 בניקוֹלאייב ושאר ערים שבתחום־המושב היהודי. אספסוּף של רוצחים שכירים בזזו את חונתו של אבי ורצחו את סבי שאול. כל זה אירע שלא בפני, בבוקרו של אותו יום קונה הייתי יונים מידי איוואן ניקודימיץ'. חמש שנים מעשר שנות־חיי נתאוויתי בכל אוות־נפשי ליונים, ולסוף, כשזכיתי לקנוֹתן, מְחָצָן מאקארנקו נכה־הרגליים על רקתי. אז הובילני קוּזמא אל הרוּבּצוֹבים. על פשפש חצרו של בית הרובצובים היה אות־צלב משורטט בגיר, בהם לא נגעו, הם החביאו אצלם את הורי. קוזמא הביאני אל המרפסת המזוגגת. שם ישבה אמי ברוֹטוֹנדה ירוקה, ועמה גאלינה.

– עלינו להתרחץ, – אמרה לי גאלינה, – עלינו להתרחץ, רבּי קטינא… כל הפנים שלנו מלוכלכים בנוצות, והנוצות עקובות־מדם הן…

היא חיבקתני והוליכתני על־פני המסדרון, שריח של חריפות עמד בו. ראשי היה מונח על ירכה של גאלינה, ירכה זעה ונשמה. באנו למטבח, ורובצובה העמידתני תחת הברז. אווז היה מיטגן על גבי כיריים של אריחי־חרסה, כלים לוהטים היו תלויים על הקירות, וליד הכלים, בפינתה של הטבחית, תלוי ניקולאי, המעוטר בפרחי־נייר. גאלינה שטפה את שיירי היונה, שנקרשו על לחיי.

– חתן תהיה, זיוותני שלי, – אמרה, בנשקה לי על שפתי בפיה התפוח, והפכה פניה.

– רואה אתה, – לחשה פתאום, – עת צרה היא לאביך, כל היום משוטט הוא ברחוב לבטלה, קראהו לאבא, שיבוא הביתה…

ואני ראיתי בעד החלון את הרחוב הריקני, ששמיים כּבּירי־מידות פרוסים עליו, ואת אבי האדמוני, שהיה מהלך בדרך המרוצפת. הוא הלך בגילוי־ראש, כּולו שערות קלות, אדמוניות, שסמרו, חוֹשן־נייר מצוּדד לו על חזהו ומרוּכס באיזה כפתור, לאוו דווקא בכפתור הראוי. וולאַסוֹב, פועל שיכור־כלוט, בבלואי־חיילים מרופדים־במוך, היה כרוך אחרי אבא כצל.

– כך,– דיבר הלה בקול צרוד, היוצא מן הלב, ובשתי ידיו היה נוגע באבא נגיעה של חיבּוּב, – אין לנו נחיצות בחופש, שיהיו הז’ידים עושים מסחרים בחופשיות… אתה חיים של נגוהות הבה־נא לאיש עובד בשכר יגיעתו, בשכר התעצוּמוֹת האיומות האלה… אתה הבה לו, רֵעִי, השמעת, הבה־נא…

הפועל התחנן על משהו לפני אבּא והיה נוגע בו, ואותות של התפעמות־שכרון צרופה ושל דכדוך ורדימוּת ניכרים בפניו חליפות.

– אל המוֹלוֹקאַנים¹ ראוי הוא שיתדמו חיינו, – למלם הלה ונתנודד על רגליו הקורסות, – כצֵחוּת החלב ראוי הוא שיהיו חיינו, אך בלעדי האלוהים הזה של דַת־יָשָן, שהיהודים לבדם נאותים הימנו, ולא שום איש זולתם…

ובחמת־יאושו הצריח וולאַסוב על אלוהי דת־ישן, שלא חס אלא על היהודים לבדם. וולאסוב זעק, נתנגף פעם בפעם ואץ להשיג את אלוהיו הטמיר והנעלם, אלא שבאותה שעה פסק משמר־סיוּר של קאזאקים את הדרך לפניו. קצין בסרבלי־לאמפאסין וחגורות־כסף מטוּקסת, רכב בראש הפלוגה, כובע־מצחון היה קבוע על ראשו. הקצין נסע לאיטו ולא הביט לצדדין. הוא נסע כבתוך גיא, שאי אתה יכול להביט בו אלא כנגד פניך בלבד.

– אדוני הקאפיטאן, – ליחש אבא, כשהקאזאק נתקרב אליו אגב רכיבה, – אדוני הקאפיטאן, – אמר אבא, בכבשו את ראשו בכפיו, וכרע על ברכיו בבוץ.

– מה העניין? – השיב הקצין, בהוסיפו להביט כנגד פניו, והקריב אל המצחון את כף־ידו, הנעולה בכסיית־הזאַמשָה, שצבעה כעין הלימון.

לפניו, בקרן רחוב ריבּנאיה, היו הפורעים מנתצים את חנותנו ומשליכים מתוכה תיבות של מסמרים, מכונות ותצלומי החדש במדי גימנאזיסט.

– הנה, – אמר אבי ולא קם מעל ברכיו, – הם בוזזים את יגיעי, אדוני הקאפיטאן, בעד מה…

הקצין מלמל מזהו, השיק אל מצחונו את כסיית־הלימון, אחז ברסן, אך הסוּס לא זז. אבי זחל על ברכיו לפני הסוס, נתחכך ברגליו הקצרות, הטובות, המדובללות קמעא.

– כדבריך, – אמר הקצין, משך הרסן ונסתלק, אחריו נסעו הקאזאקים. הם ישבו שווי־נפש בחיק האוכפים הגבוהים, נסעו בגיא המדומה ונתעלמו במפנה הרחוב סוֹבּוֹרנאיה.

אז חזרה גאלינה ודחפתני אל החלון.

– קרא לאביך, שייכנס הביתה, – אמרה, – לא בא דבר אל פיו למן הבוקר.

ואני נשתרבבתי בפתח החלון.

אבא החזיר פניו לשמע קולי.

– בני־מַחמַלי, – למלם בִּרְחִימה שאין להביעה. ויחד עמו הלכנו אל מרפסת בית רוּבּצוֹב, שבה היתה אמא שוכבת ברוטונדה ירוקה. ליד מיטתה נתגוללו משקלות־ידיים וכלי־התעמלות.

– כסף הקלוקל, – הטיחה אמא לקראתנו, – חיי אדם, והבנים, ומזלנו ביש־המזל – את הכל נתת בעבוּרוֹ… כסף הקלוקל, – הצרידה בקולי־קולות, נתחבטה על גבי המיטה והדמימה.

ואז נשתמע בדממה קול שיהוקי. עמדתי ליד הקיר בכובע־המיצחון, המחוּבּש לי עד לעיני, ולא יכולתי לכבוש את שיהוקי.

– בושה היא, זיוותני שלי, – חייכה גאלינה את חיוכה הזלזלני וחבטנתי בחלוקה הנוקשה. היא עברה על פני במנעליה האדומים וניגשה אל החלון והיתה תולה וילוניות סיניות בכַּרכּוֹב המופלא. זרועותיה החלוצות טבעו במשי, צמתה החיה נעה על ירכה, הבטתי אליה בהתפעלות.

מהיותי נער משכיל, הבטתי אליה כמביט אל במה מופלגת, המוארת באוֹרן של סִפּוּנִיוֹת רבות. ומיד דימיתי בנפשי, כי הנני מירון, בנו של הפחמי שבפינת רחובנו. דימיתי בנפשי, כי הנני בהגנה היהוּדית, והנה גם אני, כמירון, מהלך במנעלים מקוֹרעים, הקשוּרים בחבל. על כתפי, בשׂרוֹך ירוק, תלוי רובה שיצא מכלל שימוש. אני עומד על ברכי ליד גדר־קרשים רעועה ומתגונן ביריות מפני הרוצחים. מאחורי הגדר שלי משתרע מיגרש שוֹמם, עליו צבוּרים ציבורי פחם שנתאבּק, הרובה הישן ירייתו פגומה, הרוֹצחים, שזקנם מגודל ושיניהם לבנות, קרבים והולכים אלי; לבי נתמלא רגש־גאווה של מיתה המתרגשת־לבוא, ועיני רואות במרום, בכחוֹלוֹ של עולם את גאלינה. אני רואה את חֲרַך־היריות, הקרוּע בקיר הבית כבּיר־המידות, שעשוי רבבות לבנים. בית ארגווני זה דורס את הסימטא, שאדמתה האפורה אינה מכוּבּשת כראוי, בַּחֲרַכּוֹ העליון עומדת גאלינה. בחיוכה הזלזלני היא מחייכת מן החלון הנבצר־מלהשיגו, בעלה, קצין שאינו מלובש כל צורכו, עומד מאחורי גבה ומנשקה על צווארה…

בהשתדלותי לכבוש את שיהוקי, דימיתי בנפשי את כל אלה, כדי שביֶתר מרירוּת, ביתר להט וביתר אֶפס־תקווה אוֹהב את רוּבּצובה, ואולי משום שגדולה־משאת היתה סאת הצער לאדם בן־העשר. הזיות־ההבל סייעוני לשכוח את מות היוֹנים ומות שאול, ואפשר שהייתי שוכח את הרציחוֹת הללו, אילולי קוּזמא, שעלה באותה שעה אל המרפסת, ועמו אותו יהודי איום ונורא – רבי אבּא.

היו דמדומי־ערב, כשבאו השניים. במרפסת דלקה מנורה עלובה, שנתעקמה באחד מצידיה, מנורה מהבהבת, בת־לוויתם של האסונות.

– התקנתי את סבא לקבורה, – אמר קוזמא בכניסתו, – עכשיו מוטל הוא יפה־להפליא, והנה גם את השַמֶש הבאתי, יאמר נא אמירה כלשהי על גוויית הזקן…

וקוזמא הורה על ר' אבא השמש.

– ימרר בבכיה, – הפטיר החצרן בהסבּרת־פנים, – ימלאו נא כרסו של השַמָש, לילה תמים יהא השמש מטריח על שוכן־המרומים…

הוא עמד על הסף – קוזמא זה – בחוטמו השבור, הטוב, הפונה לכל עבר, וביקש לספר בלבביות רבה ככל האפשר, היאך טרח לחבוש את לסתותיו של המת, אלא שאבי שיסע את הזקן:

– בבקשה ממך, ר' אבא, – אמר אבי, – אמור תהילים על המת, אני אשלם לך.

– ואני חושש, שלא תשלם, – השיב ר' אבא בקול שַעֲמוּמִי והניח על המפה את פניו המזוקנות, הבוחלניות, – חוששני, שתקח את הקארבּון שלי ותסע עמו לארגנטינה, לבואנוס־איירס, ותפתח שם בית־מסחר סיטוני בקארבון שלי… בית־מסחר סיטוני, – סיים ר' אבא, לעס בשפתיו האומרות בוז ומשך אליו את העתון “בן־המולדת”, שהיה מונח על גבי השולחן. באותו עתון כתוב היה בעניין המאניפסט של הצאר מן ה־17 באוקטובר ובעניין החופש.

“…אזרחי רוסיה החופשית, – היה ר' אבא קורא בעתון הברות־הברות ולועס את זקנו, שמילא את חלל פיו, – אזרחי רוסיה החופשית, ברכת תחיית ישו עליכם…”

העתון עמד מצוּדד לפני השמש הזקן ונתנועע: השמש קרא בו קריאה נמנמנית, בהמשכה שבניגון, והטעים הטעמות משונות במלים רוסיות שלא ידען. הטעמותיו של ר' אבא היו דומות לדיבורו העמום של כושי, שהגיע מארצו וממולדתו לנמל רוסי. הן הצחיקו אפילו את אמי.

– אני חוטאת לשמיים, – נצטעקה, בהשתרבבה מתחת לרוטונדה, – אני צוחקת, ר' אבא… מוטב שתאמר, מה שלומך, ומה שלום בני־ביתך?

– שאליני בְחַרֶם – הרטין ר' אבא, בלי השמיט זקנו מבין שיניו, והמשיך לקרוא בעתון.

– שאליהוּ בחרם, – הֶחרה אבי אחרי השמש ויצא אל אמצע החדר. עיניו, שחייכו אלינו מתוך הדמעות, נסבו פתאום בארובותיהן ונתקעו בנקודה הסמויה מכל אדם.

– הו, שאול, – קרא אבא בקול כבוש, מעושה, מתרגש־לפרוץ, – הוי שאול, איש חמוּדות…

הכּרנו בו, שמיד יתפרץ בזעקה, אלא שאמא הקדימתו.

– מאַנוּס, – נצטעקה בפריעת שערותיה כהרף־עין והחלה למרטט את חזה בעלה, – ראה נא כמה רע לו לבננו, למה אינך שומע את קול שיהוקו, למה זה, מאנוּס?…

אבא נשתתק.

– רחל, – אמר במורך־לב, – איני ביכולת לתאר לך, כמה מיצר אני על שאול…

הוא יצא למטבח וחזר משם, וכוס מיים בידו.

– שתה, אַרטיסט, – אמר השמש, בגשתו אלי, – שתה את המיים האלה, שיועילוך כקרני־אוּמן לברמינן…

ואומנם המיים לא הועילוני. שיהוקי גבר והלך. קול נהימה נתמלט מלבי. תפיחה, הנעימה למישוש־יד, נתבּטבּטה בגרוני. התפיחה היתה נושמת, תופחת, מכסה את בית־הבליעה ונשמטת מבית־הצוואר. פעפעה בה נשימתי הטרופה. היא פעפעה כמיים שהרתיחו. ועם לילה, כששוב לא הייתי ילד פתי כפי שהייתי כל ימי חיי עד כה, אלא נהפכתי לפקעת מתפתלת, – קמה אמי, שנתעטפה ברדיד, וקומתה נעשתה גבוהה וזקופה יותר, וניגשה אל רובצובה, שהחווירה כמת.

– גאלינה החביבה, – אמרה אמא בקול חזק ומתרונן, – כמה מטריחים אנו עליך ועל נאדייז’דה איוואנובנה החביבה ועל כל אנשי ביתכם… כמה בוֹשה אני, גאלינה החביבה…

בלחיים לוהטות דיחקה אמא את גאלינה אל היציאה, אחר־כך עטתה אלי ונתנה את הרדיד בפי, כדי למעך את אנחותי.

– סבוֹל מעט, בן יקיר, – ליחשה אמי, – סבול מעט למען אמא…

אך אפילו היה בי כוח לסבול, לא הייתי עושה כן, לפי שנסתלק ממני רגש־הבושה…

כך החלה מחלתי. הייתי אז בן עשר. לבוקר הוליכוני אל הרופא. הפוגרום נמשך, אך בָּנו לא נגעו. הרופא, איש בעל־בשרים, בדקני ומצאני חולה במחלת־עצבים.

הוא ציווה להזדרז ולנסוע לאודיסה אל פרופיסורים ולשהות שם עד שיבואו ימים של חום ושל רחצה בים.

וכך עשינו. לא עברו ימים מעטים, ואני נסעתי עם אמי לאודיסה, אל סבא לווי־יצחק ואל הדוד שמעון. הפלגנו באוניה לעת בוקר, וסמוך לשעת הצוהריים כבר נתחלפו מימי הבּוּג הסוערים בגלי־הים הירוּקים, הכבדים. החלה פרשת חיי אצל סבי המטורף לווי־יצחק, ופרידה עולמית נפרדתי מניקולאייב, שבה עבר עלי עשר שנות ילדותי.