רקע
איסאק באבל
סופו של מושב־הזקנים
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

בימי הרעב לא היו באודיסה אנשים, השרויים ברוב טובה כּאנשי מושב־הזקנים אשר עם בית־הקברות היהודי השני. סוחר־האריגים קופמאן יסד בשעתו לזכר אשתו איזאַבֶּלָה מושב־זקנים סמוך לחומת בית־העלמין. על סמיכות זו הירבו להתבדח בבית־הקפה פאַנקוֹני. אך נמצא, שהדין היה עם קופמאן. לאחר המהפיכה עמדו הזקנים והזקנות, שוכני ההקדש שליד בית־הקברות, ותפשו בידיהם אומנות הקברנים, החזנים, הטַהַרניוֹת. הם רכשו לעצמם “ארון” של אלון עם פרוכת שחורה וגדילי־כסף והיו משכירים אותו לעניי העיר במחיר כּך וכך.

הנסרים אָזלו בעת ההיא מאודיסה. “הארון” השָׂכוּר לא עמד בטל. בתוך הארון שדפיו עשויים עץ־עלון היה המת מוטל בין כותלי ביתו וכל שעת האשכּבה; וַאִלוּ לקבר הטילוהו מלוּבּש בתכריכים. כך הוא דין ישראל שנשתכח.

חז"ל הורוּ, שמחמת טוּמאתה של נבלת־המת אין לעשות חציצה בינה לבין הרימה, כעניין שנאמר “ואל עפר תשוּב”.

כיוון שנתחדש הדין הישן, קיבלו הזקנים לפת־בּגם אוכל נפש, איש לא חלם עליו בשנים ההן. בערבים היו הללו משתכרים במרתפו של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ואת שיירי סעדתם נותנים לשכנים.

ולא פסקה רווחתם, עד שאירעה מרידה במושבות הגרמנים. הגרמנים הרגו בקרב את מפקד חיל־המצב הירש לוּגוֹבוֹי.

קברוהו בטכסיסים של כבוד. החיילות באו לבית־העלמין עם תזמורות, מיטבּחי־שדה ומקלעים על גבר "טאַצ’אַנקוֹת״. ליד הקבר הפתוח ננאמו נאומים ונשבעו שבועות.

– חבר הירש, – צווח ברב התאמצות המי“ם־דל”ת ליוֹנקה ברוֹיטמאַן, – נכנס לרסדרפ1 של הבולשביקים בשנת 1911, שבה ביצע פעולה של תועמלן וסוֹכן־קשר. תחילת הרפּרסיות על החבר הירש, יחד עם סוניה יאנובסקאיה, איוואן סוקולוב ומוניסזון, חלה להיות בשנת 1913, בעיר ניקולאייב…

אריה־ךייב, הגבאי של המושב־זקנים, ניצב הכן עם בני־חבורתו. עוד ליוֹנקה עומד בגמר דבר־ההספד שלו, והזקנים כבר החלו מַטִים את הארון על צידו, לגלגל מתוכו את המת, המכוסה בדגל. באין רואה דחף ליונקה את אריה־לייב בדרבונו.

– פְרַח, – אמר, — פרח מכאן… הירש זכה אצל הריפובליקה…

לעיני הזקנים הנדהמים נקבר לוּגוֹבוֹי יחד עם ארון־האלונים, הגדילים והפרוכת השחורה, שבחוטי־כסף נרקמו עליה צורת מגן־דויד ופסוק מתפילת־האשכבה.

– אנו חשוּבים כמתים, – אמר אַריה־לייבּ לבני־חבורתו לאחר טכס־הקבורה, – אנו עבדים לפרעה…

והוא חש אל מנהל בית־העלמין ברוידין לבקש לווחים לארון חדש ואריג לפרוכת. ברוידין הבטיח, אך לא נקף אצבע. לא היה זה מתוֹכניתו להעשיר את הזקנים. הוא אמר בלישכה:

– לבי דואב על מחוּסרי־העבודה שבמשק העירוני יותר מן הספיקוּלאנטים האלו…

ברודין הבטיח, אך לא נקף אצבע. במרתף־היין של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ניתכו על ראשו ועל ראשיהם של חברי אגודת הקומונאלניקים חבילי־חבילין של קללות מפולפלות. הזקנים שלחו את הרקב בעצמותיהם של ברוידין ושל חברי האגודה, ואת המאֵרה ברחמי נשותיהם, ואיחלו לכל אחד ואחד מהם כל מיני נגע ומחלה ומכּה טריה.

פדיונם נתמעט, פת־בּגם היתה מעתה נזיד כחוֹל עם עצמות של דגים. למנה שניה ניתנה דייסה של גריסי־שעוֹרים, בלא קוֹרֶט של שוּמן.

זקני אודיסה עשויים לאכול כל נזיד שהוא, ויהא טיבו כאשר יהיה, ובלבד שיתוּבל בעלה־דפנה, בשוּם ובפלפל. וכאן לא היה זכר לכל אלה.

חלקוֹ של המושב־זקנים על־שם איזאבּלה קופמאן היה עם שאר כל הבריות. חמת הזקנים שנתרעבו גברה והלכה. היא נשתפכה על ראש האיש, שפחות מכל פילל לכך. אותו איש היה – הרוֹפאה יהודית שמייסר, שבאה למושב־הזקנים להרכיב אבעבועות.

הגוּבּאיספּוֹלקוֹם2 הוציא פקודה בדבר חובת הרכבת־האבעבועות.

יהודית שמייסר ערכה על־גבי השולחן את כלי־אומנותה והדליקה מנורת־שׂפירט. מול החלונות עמדו חומות־איזמרגדים של שיחי בית־העלמין. לשון־התכלת הקטנה של האש נתערבּבה עם חזיזי־הברק של יוני.

הקרוב ביותר ליהודית היה מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, זקן דל־בּשר. הוא עקב בפנים חרופות אחרי מעשי תכוּנתה.

– ירשני לדוקרו, – אמרה יהודית והניפה את המַלקֵט. היא התחילה לחלוץ מתוך הסמרטוטים את פתיל־התכלת של ידו.

הזקן משך את ידו:

– אין לי מקום לדקור…

– זה לא יכאיב, – נצטעקה יהודית, – בבשר הרך אין זה מכאיב…

– אין לי בשר הרך, – אמר מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, – אין לי מקום לדקור…

מקרן־זווית נענתה לו געיית־בכי עמומה. זו געתה בבכיה דאָבֵּה־לאה, לשעבר הטבחית בסעוּדוֹת של ברית־מילה. מאיר עיוות את לחייו הנבולות.

– החיים הם אַשפה, – הרטין ואמר, – העולם בית־הזונות, בני־האדם – אֲפֶריסטין…

הפֶּנסנֶה על חטמטמה של יהוּדית נתנדנד. חזה נחלץ מן החלוק המעומלן. היא פתחה פיה כדי להסביר תועלתה של הרכבת האבעבועות, אלא שהפסיקה אריה־לייב, הגבאי של המושב־זקנים.

– העלמה, – אמר, – אמא יְלָדתנו, ממש כמוך. אשה זו, אמנו, ילדתנו למען שנחיה, ולא למען שנתייסר ביסורים. היא חפצה שנחיה חיים של טובה, וצדקה בחֶפצה, כצִדקת האמהוֹת בכל עת. אדם, שמסתפק במה שקוֹצב לו ברוידין, אדם זה אינו שווה בנזק החומר שנתבזבז עליו. מגמת־חפצך, העלמה, היא להרכיב אבעבועות, והרי את מרכיבה אותן, בעזרת השם. מגמת־חפצנו היא לחיות את חיינו עד תוּמם, ולא לדקדקם ביסורים, ואין אנו עושים מגמתנו זו.

דאָבּע־לאה, זקנה בעלת שפם ובעלת פנים של אריה, הגבירה בכייתה לשמע הדברים האלה. היא געתה בקול בּאס.

– החיים – אשפה, – כפל מאיר בייסקונייצ’ני את אמירתו, – בני־האדם – אֲפריסטין…

שמעון־וולף אחוז־השיתוק תפש בהגה עגלתו, וביבבה ובהיפוך כפותיו ניזוז כלפי הדלת. כיפתו זחה מעל ראשו הפטוֹל, התפוח.

אחרי שמעון־וולף, בקול ניהום ובעוויות משונות, נשמטו אל השדרה הראשית כל שלושים הזקנים והזקנות. הם נפנפו בקבּיהם ונהקו כחמורים רעבים.

השומר, כיוון שרָאָם בכך, עמד והגיף את שערי בית־העלמין. הקברנים נשאו כלפי מעלה את אִתֵּיהם, שרגבי־עפר ושרשי עשבים מדובקים בהם, ועמדו משתוממים.

לקול ההמולה יצא ברוידין בעל־הזקן, בקרסוּליוֹת ובכוּמתת־מצחוֹן של רוכב־אופניים ובמקטוֹרנית קצרה.

– אֲפֵריסט, – נצטעק כנגדו שמעון־וולף, – אין לנו מקום לדקור בו… אין לנו בשר בידינו…

דאָבע־לאה חשפה שיניה ונשתאגה. היא החלה לגלגל את עגלתו של אחוז־השיתוק ולעלות על ברוידין. אריה־לייב פתחף כדרכו, בשפת משלים וחידות, המתגנבים ובאים מרחוק ומכוונים לנקוּדה, שלא הכל רואין אותה.

הוא פתח במשל, במעשה שהיה ברבי הושעיא, שנתן נכסיו לבניו, את לבו – לאשתוֹ, את היראה – להשם־יתברך, את המיסים והארנוניות – לקיסר, ולא שייר לעצמו אלא ד' אמות בצל עץ־זית, מקום שהחמה בשקיעתה מאריכה שם באורה הארכה יתירה. מר' הושעיא עבר אריה־לייב לעניין הלווחים בשביל ה“ארון” החדש ולעניין הפת־בג.

ברוידין פישק רגליו החבושות קרסוליות והקשיב בלא הגבהת עיניים. המחסום הקנוֹם של זקנו נח בבלי נוע על ה“פרִנטש” החדש; דומה היה, שהוא מתמכר להרהורים שיש בהם מן העצבות ומן הנפש המפויסת.

– במחילה, לייב־אריה, – ברוידין נתאנח, בפנותו אל חכם בית־הקברות, – במחילה ממך, אם אומר, שאי אפשר לי שלא לראות בך מיני מזימות ואֶלמנט פוליטי… מאחורי גבך אי אפשר לי שלא לראות, אריה־לייב, את אלה שיודעים מה הם עושים, ממש כשם שגם אתה יודע מה אתה עושה…

כאן הגביה ברוידין את עיניו. הן הוצפו מיד מיים לבנים של חמת־טירוף. גבשושיות אישוניו הרועדות ננעצו בזקֵנים.

– אריה־לייב, – אמר ברוידין בקולו העז, – קרא הטלגראמות מן הטאַטריספובליקה, שאוכלוסין מרובים של טאטארים רעבים שם, כמטורפים… קרא הכרוז של הפרוליטארים מפּיטֶר, שעובדים ומחכים ברעבונם איש על סדנתו…

– אין לי פנאי לחכות, – שיסע אריה־לייב את המנהל, – אין לי זמן…

– יש אנשים, – הרעים ברוֹידין, שלא שמע כלום, – שחייהם גרועים משלך, ויש אלפי אנשים, שחייהם גרועים מאלה שחייהם גרועים משלך… אתה זורע צרות, אריה לייב, ותקצור פורעניות… אתם תהיו חשובים כמתים, אם אהפוך פני מכם… אתם תמותו, אם אלך לי בדרכי, ואתם בדרככם. אתה תמות, אריה־לייב, אתה תמות, שמעון־וולף, אתה תמות, מאיר בייסקונייצ’ני. אך בטרם תמותו, הגידו לו, – אני מתאווה לדעת זאת, – יש אצלנו שלטון סובייטי, או שמא הוא איננו אצלנו? אם הוא איננו אצלנו, ואני טעיתי, – בכן, הובילוני אל אדון בֶּרזוֹן בקרן דֶריבּאַסוֹבסקאיה וייקטרינינסקאיה, ששם ביליתי כתוֹפרָן של חזיות כל שנות חיי. הגד לי, שטעיתי, אריה־לייב…

ומנהל בית־הקברות ניגש אל בעלי־המומים פנים אל פנים. אישוניו הרועדים נשתלחו בהם. הם עטו אל העדר שנתאנחו, שנתחוורו כמתים, כקרניים של זרקורים, כלשונות של אש. הקרסוּליוֹת של ברוידין החריקו, הזיעה רתחה בפניו החרושות, הוא קרב הלוך וקרוב אל אריה־לייב ותבע תשובה במפגיע – האם לא טעה, בסברו, כי השלטון הסובייטי כבר קם והיה…

אריה־לייב שתק. שתיקה זו יכלה להיות לו לרוֹעץ, אילולא פיידקא סטייפּוּן, שהופיע בקצה השדרה, והוא יחף ולבוש חולצה־של־ימאים.

פיידקא נהלם בשעתו בשערי רוסטוב. הוא נתגורר בחזקת מתרפא בביקתה הסמוכה לבית־העלמין, והיו עמו משרוֹקית של שוטרים, הקשורה בשרוך תַפוֹז, ונאגאן בלי נרתיק.

פיידקא היה שיכור. סלילי־האבן של תלתליו סדורים היו על מצחו. מתחת לסלילים נתעוותו פניו הלסתניות. הוא ניגש אל קברו של לוּגוֹבוֹי, שהיה עטור זֵרים שנבלו.

– היכן היית, לוגובוי, – אמר פיידקא למנוח, – כשהייתי כובש את רוסטוב?..

המלח החריק בשיניו, השריק במשרוקית־השוטרים ושלף מן החגורה את הנאגאן. לוֹעוֹ המְאוּכּם של האקדוח הבהיק.

– מיגרנו הקיסרים, – נצטעק פיידקא, – אין קיסרים… הכל ישכבו בלא ארון…

המלח היה לוחץ את האקדוח בידו. חזהו היה חשוף. בכתובת־קעקע צוירו עליו המלה “ריבה” ודרקון, שראשו נטה כלפי הפיטמה.

הקברנים, ואִתיהם מוגבהים בידיהם, נצטופפו ליד פיידקא. הנשים, שנתעסקו בטיהור המתים, יצאו מכלוביהן והתקינו עצמן לגעות בבכיה בצוותא עם דאָבע־לאה. גלי היללה נתדפקו על שערי בית־העלמין הסגורים.

קרוביהם, שהביאו מתיהם בעגלות־יד, דרשו שיניחום להיכנס. קבצנים חבטו בקבּיהם על הסורגים.

– מיגרנו הקיסרים. – המַלח ירה השמימה.

בדילוגים נישאו האנשים על־פני השדרה. פני ברוידין עטו חוורון לאט־לאט. הוא הרים ידו, הסכים לכל תביעותיו של המושב־זקנים, ובפנותו מעשה חייל, נסתלק אל הלישכה. מיד נתפשקו השערים. קרובי המתים, שדחפו את העגלות לפניהם, גילגלון בזריזות על־םני השבילים. המִתחַזנִים שוררו בפאלצֶטים רוצעי־אוזניים “אל מלא רחמים” על פי הקברים הכרויים. בערב הם חגגו את נצחונם אצל קריבורוּצ’קא. לפיידקא הביאו שלוש רביעיות יין ביסאראביה.

– “הֶבֶל־הבלים”, – אמר ארייה־לייב, בהשיקו את כוסו עם כוס המלח, – אתה אדם־בעל־נפש, אתך אפשר לחיות… “כּוּלוֹי הבל”…

בעלת הבית, אשתו של קריבורוּצ’קה, שטפה כוסות מעבר לכותל.

– כשאתה מוצא גוי, שהוא בעל מזג טוב, – העירה מאדאם קריבורוצ’קא, – הרי באמת לא בא כבושׂם הזה…

את פיידקא הוציאו בשעה שתיים בלילה.

– הֶבֶל הבלים, – מלמל הלה את המלים הקטלניות, הבלתי־מובנות, בהשתרכו על־פני הרחוב סטייפּוֹבאיה, – כּוּלוֹי הבל…

למחר נתנו לשוכני מושב־הזקנים ארבע חתיכות סוכר גזור לאיש ובשר לחמיצה. בערב הובילום לתיאטרון העירוני להצגה, שנערכה מטעם הביטוח הסוציאלי. הוצגה “כַּרמֶן”. בפעם הראשונה ראו הנכים ובעלי־המומין את היציעים המופזים של התיאטרון האודיסי, את מחיצות הקטיפה שלו, את זיוון השמן של נברשותיו. בהפסקות חילקו לכולם כריכים עם נקניק של כָּבד.

אל בית־העלמין הסיעו את הזקנים במכונית־משא צבאית. בקול קרקור וטרטור היא הבקיעה לה את דרכה על־פני הרחובות שקפאו. הזקנים נרדמו, וכרסם מבוטבטת להם. הם נתגהקו מתוך שנתם ורעדו מתוך שְׂביעָה, ככלבים שנתיגעו מריבוי המרוצה.

בבוקר השכּים אריה־לייב לפני כל השאר. הוא כיוון פניו לצד מזרח, כדי להתפלל, וראה מודעה על הדלת. בפיסת־נייר זו הודיע ברוידין, שמושב־הזקנים נסגר לצורך בדק־הבית, ועל כל החוסים בו לבוא למחלקת הביטוח הסוציאלי של הפלך לשם רישום־ביקוֹרת מבחינת־המקצוע.

החמה צפה ועלתה מעל צמרות החורש הירוק של בית־העלמין. אריה־לייב הקריב אצבעותיו אל עיניו. מארוּבּוֹתיהן הכבויות נתמצתה דמעה.

שדרת הערמונים האירה והפליגה אל חדר־הטהרה. הערמונים עמדו בפריחתם, האילנות נשאו פרחים לבנים, גבוהים, על כפותיהם המפושקות. אשה אלמונית ברדיד, הלופת בחוזקה את חזה, נתעסקה בחדר־הטהרה כבתוך שלה. שם תוּקן וחוּדש הכל, – הכתלים קוּשטוּ באשוחים, השולחנות נישוֹפוּ. האשה טיהרה תינוק שמת. היא הפכתו בחריצות־כפיים מצד אל צד: כמין קילוח יהלומים ניגרו המיים על־פני הגב הקטון, הנפוּל והמכוסה כתמים.

ברוידין, בקרסוליות לרגליו, ישב על גבי המדרגות של חדר־הטהרה. היה לו מראה איש שישב לפוש. הסיר את כומתת־מצחונו והיה מוחה את מצחו במטפחת צהובה.

– וכך אמרתי באגודה לחבר אַנדרייצ’וּק, – קולה של האלמונית היה מתרונן, – אין אנו משמטות עצמנו מפני העבודה… ישאלו־נא עלינו בייקאטרינוסלאב… ייקאטרינוסלאב יודעת את עבודתנו…

– הסתדרי, חברה בליוּמה, הסדרי, – אמר ברוידין בקול מפויס אגב טמינת מטפחתו הצהובה בכיס, – אתי אפשר לחיות בשלום… אתי אפשר לחיות בשלום, – כפל אמירתו וכיוון עיניים רושפות כלפי אריה־לייב, שנשתרך והגיע עד מדרגות־האכסדרה, – ובלבד שלא ירקקו לי לתוך הדייסא…

ברוידין לא סיים את דבריו: ליד הפתח נעצרה כִּרְכֶּרִית, הרתומה לסוס אָכוֹם וגבה־קומה. מן הכרכרית הגיח מנהל הקומחוז3 בחולצה פתוחת־צווארון. ברוידין אחז בו והוליכו אל בית־הקברות.

החַיטוּט הוותיק הראה למנהלו את תולדות מאת־השנים של אודיסה, שנטמנו תחת אבני־השחם. הוא הראה לו את מצבותיהם ואחוזות־קבריהם של יצוּאָרי החיטה, סרסרי־האוניות ועתוּדי־המסחר, שבנו את מארסיי הרוסית במקום מושבו של חג’י־ביי. הם נחו כאן – ופניהם כלפי השער – בני בית אשכנזי, הֶסֶן ואפרוּתי, קמצנים מצוחצחים, הוללנים מתפלספים, יוצרי הנכסים והבדיחות של אודיסה. הם נחו תחת מצבות של לַבְּרָדוֹר ושל שיש וורוד, המובדלות בשרשרת עצי־ערמון ועצי־שיטה מהמון־העם, שנדחקו אל החומות.

– הם לא הניחו לבריות לחיות בחייהם, – ברוידין בעט במגפו על אבן־המצבה, – ולא הניחום למות אחרי מותם.

בהתלהבותו סיפר למנהל הקומחוז את תוכניתו לשינוי סדריהם של בתי־הקברות ואת תוכנית המלחמה בחברא־קדישא.

– ואת הללו לסלק, – המנהל הורה כלפי הקבצנים, שנערכו ליד־השער.

– הדבר נעשה והולך, – השיב ברוידין, – קמעא־קמעא הכל נעשה.

– נו, נזוז, – אמר המנהל מאַיוֹרוֹב, – אצלך, דודי, סדרי־סדרים… נזוז…

הוא הניף את רגלו אל דוושת הרכרית ונזכר את פיידקא.

– מיה היה אותו לץ?..

– בחור שנהֶלם, – אמר ברוידין בהשפלת־עיניים, – ופעמים שאינו מושל ברוחו… אבל עכשיו הסבירו לו, והוא מבקש מחילה…

– רוקח המרקחה, – אמר מאַיוֹרוֹב לבן־לווייתו, עם תחילת נסיעתם, – מסובב הגלגל כדבעי…

הסוס גבה־הקומה הסיע העירה אותו ואת מנהל מחלקת השיפוצים. בדרכם נזדמנו להם זקנים וזקנות, שגורשו מבית־המחסה. הם צלעו קמעא וכפופים תחת צרורותיהם נשתרכו בשתיקה. חיילים־אדומים מזורזים כִּנָסוּם לשורות. עגלותיהם של אחוזי־השיתוק החריקו. קול־שריקה של תשנוּק וקול חרחור של הכנעה נתמלטו מחזותיהם של חזנים שיצאו בדימוס, בדחנים של חתונות, רקחות וטבחות בסעודות של ברית־מילה ופקידים שנסתיימה כהונתם.

החמה הגביהה עמידתה. חום־היום עינה את צְרוֹרֵי הסמרטוטין, שנשתרכו על־פני האדמה. דרכם הוליכה על־פני כביש־אבנים צרוּב, על־פני ביקתות־חומר, על־פני שדות, שהכאיבום אבנים, על־פני בתים פתוחים, הרוסי־פגזים, והר־המגיפה. דרך־אבלה עד אין לתאר הוליכה לפנים באודיסה מן העיר לבית־העלמין.



  1. ר"ת: המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית.  ↩

  2. נוטריקון: הוועד הפועל הפלכי.  ↩

  3. נוטריקון: המשק הקומונאלי (העירוני).  ↩

המלצות קוראים
תגיות