רקע
איסאק באבל
הדרך
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

הלכתי מן החזית שנתמוטטה בנובמבר שנת שבע־עשרה. בבית צררה לי אמי צרור צנימים ולבָנים. לקיוב נקלעתי יום אחד לפני שמוּראַביוֹב החל בהרעשת העיר. מגמת־פני היתה פטרבורג. שנים־עשר מעת־לעת שרויים היינו במרתף האכסניא של חיים צירוּלניק בבּייסאַראַבּקה. היתּר יציאה מן העיר קיבלתי מאת מפקדה של קיוב הסובייטית.

מי שלא ראה את בית־הנתיבות של קיוב, לא ראה מחזה אָבֵל מעולם. צריפי־עץ של ארעי מכערים מזה שנים רבות את מבואות העיר. על גבי קרשים לחים נתפצחו כּינים. עריקים, שַׂקָאִים, צוענים נתגוללו בערבּוביא. נשים מגאליציה הטילו מימיהן על הרציף במעומד. שָמיים נמוכים נתלמו תַלְמִיוֹת תלמיות של עננים, הוצפו ערפל וגשם.

שלושה מעת־לעת עברו עד שיצאה הרכבת הראשוֹנה. תחילה היתה זו ניצרת בכל פרסה, לסוף החישה מרוּצתה, הגלגלים נשתקשקו ביתר שאת, פצחו שיר של תעצוּמוֹת. מתוך כך נעשו כל נוסעי “החֲמָמִיה” שלנו מאושרים. בשנת השמונה־עשרה היתה מהירות המסע עושה את בני־האדם מאושרים. בלילה נזדעזעה הרכבת ונעצרה. דלת “החממיה” נתפשקה, זיוום הירוק של השלגים נגלה לעינינו. לקרון נכנס הטלגראפיסט של התחנה באדרת־פרווה משוּנצת ברצועה ובמגפי־קאווקאז רכים. הטלגראפיסט הושיט ידו והקיש באצבעו על כף־ידו הפתוחה.

– תעודות לזֶה המקום…

ראשונה ליד הדלת שכבה על גבי צרורות זקנה חרישית, מקופלת. היא נסעה לליוּבּאַן אל בנה העובד שם במסילת־הברזל. על ידי נמנמו בישיבה המורה יהודה וויינבּרג ורעייתו. המורה בא לפני כמה ימים בברית הנישואין והסיע את בת־זוגתו לפטרבורג. כל הדרך מתלחשים היו על שיטת־הנושאים בחינוך, אחר־כּך נרדמו. ידיהם גם בשינה היו אחוזות זו בזו, רתוּקות זו בזו.

הטלגראפיסט קרא את המאנדאט שלהם, החתום בידי לוּנאַצ’אַרסקי, הוציא מתחת לשולי הפרווה מאוּזר, שלועו צר ומזוהם, וירה בפניו של המוֹרה.

צווארה הרך של האשה נתנפח. היא החרישה. הרכּבת עמדה בערבה. תלי־שלג גלייניים הרחישו באור הקוטב. מן הקרונות הושלכו יהודים אל סוללת־המסילה. יריות נשתמעו למקוטעין, כקריאות. כפרי בכובע־שליש שהותרו קישוּריו הוליכני אל אחורי סוור־של־עצים שנתכסה קרח והחל לפשפש בכלי. הלבנה, שהיתה מתעממת, האירה אותנו. חומת הסְגוֹל של העצים נתאבכה, בּוּלי האצבעות, הקפואות עד בלתי היכּפף, זחלו על גופי. הטלגראפיסט קרא מעל מִשְטַח הקרון:

– ז’יד או רוסי?

– רוסי, – הרטין הכפרי שמִישש את כלי, – ממש צא ומשחהו לרב…

הוא קירב אלי את פניו המעוכות, המפיקות־דאגה, – תלש מן התחתונים אבעה מטבעות־זהב, עשרה רובל המטבע, שהתפירה לי אמי לדרך, הסיר מעלי את המגפיים והמעיל, ולאחר מכן הפך גבי כנגד פניו, טפח על עורפי בחוּדה של הכף ואמר ביהודית:

– אַנקלוֹיף, חיים…1

הלכתי בדריסת רגלי היחפות בשלג. מטרה נִצתה בגבי, נקודת המטרה עברה בין הצלעות. הכפרי לא ירה. בין שדרות האורנים, במחילה הסכוּכה של היער, הבליח ניצוץ אור בתוך הילה של עשן חכלילי. הגעתי במרוצה אל סוכת־השומר. היא נתקטרה בעשן של אריחי־גללים. היערן נתאנח, כשפרצתי לתוך הסוּכה. מלוּפף ברצועות, שנגזרו מפרוות ומסגינים, ישב הלה בכורסית־קטיפה של חִזְרָן ופרפר טאבּאק על ברכיו. היַערן, שנתמשך בעשן, היה גונח, לסוף קם והשתחווה לי ארצה:

– הסתלק, דוֹדי רחימאי… הסתלק, אזרחי רחימאי…

הוא הוציאני אל משעוֹל ונתן לי מטלית לחתוֹל את רגלי. נשתרכתי הגעתי לעיירה בשעת־בוֹקר מאוחרת. בבית־החולים לא נמצא רופא לקטוע את רגלי, שהוכּו בכפור; הממונה על מחלקה היה חובש. בוקר־בוקר היה מגיע בדהרה לבית־החולים רחוב על סוסו השחור וקצר־הקומה, קושרו אל הכַּלנָס ונכנס אלינו משולהב, וברק עז בעיניו.

– פרידריך אנגלס, – היה החובש נרכן למראשותי בנצנוץ הפחם של אישוניו, – מלמד את אנשי־שלומכם, שהאוּמוֹת צריכות להתבטל מקיוּמן; ואנו אומרים היפוכו של דבר – האומה מוכרחה להתקיים…

בתולשו את התחבושות מעל רגלי, היה מזדקף ובחירוק־שיניים שואל בקול חרישי:

– לאן? לאן אתם מיטלטלים… למה היא מטולטלת בנסיעות, האומה שלכם?… למה היא הומיה, משַגֶשֶׁת שיגוּשים…

הסובייט הוציאנו בלילה בעגלה – חולים, שלא היו שרויים בשלום עם החובש, ויהודיות זקנות בפאות־נכריות, אִמותיהם של קומיסארים בני־העיירות.

רגלי חזרו לאיתנן. המשכתי את מסעי בדרך־העוני לז’לובּין, לאוֹרשה, לוויטבּסק.

לועו של תותח־הוביצר היה לי למחסה בקטע המסילה נובוסוקולניקי–לוֹקְנְיָה. נסענו בקרון־מִשְׁטָח מגוּלה. פָדיוּכָה, בן־לוויתי האקראי, שעשה את דרך־העריקים הרבה, היה בעל־אגדות, בעל־חידודים, בעל־לשון. ישנים היינו מתחת ללוע־האדירים הקצר והמזוּקר כלפי מעלה ומתחממים זה בחומו של זה בבור של בד, המרופד בשחת, כמאורתה של חיה. אחרי לוֹקניָה גנב פדיוּכה את הארגזית שלי ונתעלם. את הארגזית קיבלתי מידי הסובייט של העיירה, והיו בה שתי חליפות לבנים של חיילים, צנימים ומעט כסף. שני מעת־לעת – היינו קרובים ובאים לפטרבורג – עברו עלינו בלא מזון. בבית־הנתיבות של צאַרסקוֹיֶה־סיילוֹ יצאתי בשלום מן היְרי האחרון. אנשי פלוגת־החוסמים ירו באוויר, בהקבילם את פני האכבת הקרבה. את השַׂקאים הוציאו אל הרציף, החלו לפשוט מעליהם את מלבושיהם. על האספלט, יחד עם אנשים של בשר־ודם, צנחו אנשים של גוּמי, הממולאים שׂפירט. בשעה התשיעית בערב פלטני בית־הנתיבות מתוך כִּלאוֹ המילל לפרוספֵּקט זאַגוֹרוֹדני. על הקיר, שמעבר לרחוב משם, ליד בית־מירקחת המאוּטם בקרשים, הראה המדחום 24 מעלות כפור. במינהרת רחוב גרוֹחוֹבאַיה הרעימה הרוח; מעל התעלה געה צוֹפר של גאז, וונציה קפואה של בּזלת עמדה בלי נוע. נכנסתי לגרוֹחוֹבאַיה כִּלְשָׂדֶה שנתכסה קרח, שנתגדש צוּקים.

בבית מס’2, בבניין שר־העיר לשעבר, שכנה הצֶׁקָה. שני מקלעים, שני כלבי־ברזל, עמדו זקופי־זרבּוּבים בפרוזדור. הראיתי לקומנדאנט את מכתביו של וואניה קאַלוּגין, רב־סמל ראשון שלי בגדוד שוּיסקי. קאלוגין היה לחוקר בצ’קה; הוא הזמינני במכתביו לבוא אצלו.

– לך לאַניצ’קוֹב, – אמר הקוֹמינדאנט, – הוא עכשיו שם…

– לא אגיע, – ונתחייכתי כנגדו.

כנתיב־החלב נָהַר נייבסקי למרחוק. פגרי סוסים ציינוהו כתמרורי־דרך. ברגליים מזוקרות תמכו הסוסים בשמיים, שהנמיכוּ לנפול. כרסיהם הרטושים היו נקיים ומתנוצצים. זקן, שדמותו כדמות גוואַרדאי, הוליך על פָנַי מזחלת־צעצוע מגולפת. מתוך ההתאמצות היה תוקע בקרח רגליים של עור, לקודקדו חבושה היתה כיפה טירוֹלית, חוט־משיחה קשר את זקנו, התקוע ברדיד.

– לא אגיע, – אמרתי לזקן.

הוא נעצר. פניו החרושים פני האריה, אמרו שלווה. הוא היה בָּהוּל על עצמו וגרר את המזחלת והלך לו.

“כך מתבטל ההכרח לכבוש את פרטרבורג”, – הרהרתי בלבי וניסיתי לזכור את שם האיש, שפרסות סוסיהם של ערביים דרסוהו עִם שהגיע עד סוף דרכו ממש. היה זה יהודה הלוי.

שני סינים במגבעות נוקשות, שכיכרות־לחם להם תחת בית־שחיים, עמדו בקרן רחוב סאַדוֹבאַיה. בציפורן סוֹמרת מקור סימנו פרוסות־פרוסות על גבי הכיכר והֶראוּן לזונות שנתקרבו. בתהלוכה אילמת היו הנשים עוברות על פניהם.

ליד גשר אַניצ’קוב, ליד סוסי קלוֹדט,2 ישבתי לפוש על זיז האנדרטה.

מרפקי הוּסב אל תחת ראשי, נשתרעתי על לוח־האבן הממורט, אך השחם צרבני, קלעני, הטיח בי והטילני קדימה, אל הארמון.

באגף הצדדי, שצבעו כצבע הדומדמנית, היתה הדלת פתוחה. סהרון של תכלת הבהיק מעל המשרת, שנרדם בכורסה. בפנים הקמוטות, המשחירות שחרירוּת של ברמינן, צנחה השפה התחתונה, חֲליצָה בלתי חגורה, מוצפת אור, כיסתה את מכנסי החצרוני, את הגדיל המרוּקם־זהב. חץ שעיר, משורטט בדיו, הורה דרך אל הקומינדאנט. עליתי במדרגות ועברתי על־פני חדרים ריקים, שפלי־קומה. נשים, מצוריות בשְׁחוֹר ובקַדרוּת, ערכו מחולות־מחניים על־פני הסיפּוּנים והכתלים. סבכוֹת של מתכת סרגו את החלונות, על מסגרותיהם תלויים היו הבריחים שניתזו. בקצה שורת־החדרים, מואר כעל הבמה, ישב אל השולחן, בעטרה של שערות־קש כשל כפרי, קאלוּגין, לפניו על גבי השולחן מונחים היו תילי־תילים של צעצועי ילדים, מטליות צבעונין, ספרים מצוירים שנקרעו לגזרים.

– והנה באת, – אמר קאלוגין, בהגביהו את ראשו, – יופי… אתה נחוץ כאן…

הזזתי בידי את הצעצועים, הפזורים על השולחן, הצנחתי ראשי על טבלתו המבריקה, ו…הקיצותי – עברו רגעים או שעות – על גבי ספה נמוכה. קרני נברשת נתנצנצו מעלי באֶשֶׁד הזגוגית. הסחבות שנכרתו מעלי נתגוללו על הריצפה בתוך שלולית שנקוותה.

– להתרחץ, – אמר קאלוּגין שעמד ליד הספה, הרימנו ונשאני לאמבטיה. האמבטיה היתה נוסח עתיק, נמוכת־דפנות. המיים לא קלחו מן הברז. גאלוּגין שפך עלי מיים מתוך דלי. על גבי שרפרפי־אטלס צהוּבּים־חוורוורים, על גבי כיסאות קלועים בלא מיסעדי־גב מונחים היו מלבושים – חלוק עם רכיסים, כותונת וגרביים של משי מושזר. בתחתונים שקעתי ראשי ורובי, החלוק היה גזור לפי מידתו של ענק, רגלי דרסו את שרווליו.

– וכי חתיכה של כלום הוא בעיניך אלכסנדר אלכסנדרוביץ', – אמר קאלוגין, בהפשילו עלי את שרוולי, – הבחור כשיעור תשעה פוד היה…

איך־שהוא חגרנו את חלוקו של של הקיסר אלכסנדר השלישי וחזרנו לחדר, שממנו באנו. היתה זו ספרייתה של מאריה פיודורובנה – תיבה מבוּשׂמת, ובה ארונות לחוצים אל הקיר, מוזהבים ורצועים רצועות־רצועות כעין הפֶּטל.

סיפרתי לקאלוגין – מי נהרג אצלנו בגדוד של שוּיסקי, מי נבחר להיות קומיסאר, מי הלך לקוּבּאַן. שתינו תה, בדופנות הבדולח של הכוסות פשטו כוכבים. אנו קינחנו אותם בנקניק מבשׂר־סוס, השחור והרכרוכי מעט. בינינו לבין העוֹלם חצץ מִשְׁיָם הדחוּס והקל של הווילאות; שמש, שנקבעה בתקרה, נשתברה וזרחה, החום המחניק היה פורץ ובא מצנתרות ההסקה הקיטוֹרית.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר קאלוגין, כשחָסלנו את בשר־הסוס. הוא יצא למקום שיצא וחזר, ועמו שתי תיבות – דוֹרוֹן ששלח השוּלטן עבדול־חמיד לקיסר הרוסי. אחת היתה של אבץ, השניה תיבת סיגארים מדובקת בסרוים ובאותות־הצטיינות של נייר. “A sa majesté, l’Empereur de toutes les Russies” 3 – היה חקוק על גבי מכסה האבץ – מאת הקוּזין שלו, הדורש טובתו…

חדר־ספרייתה של מאריה פיודורובנה נתמלא בְּשׂוֹמֶת, שהיתה שרויה בה דרך־קבע לפני חצי יובל־שנים. פאפירוסים, שאורכן 20 ס"מ ועובין אצבע, היו מעוטפים בנייר וורוֹד; איני יודע, אם היה בעולם איש, חוץ משליטה היחידי של כל־רוסיה, שעישן פאפירוסים כאלה, אך אני בחרתי לי סיגר. קאלוגין הסתכל בי וחייך.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר, – אולי לא נספרו… המשרתים סחו לי – אלכסנדר השלישי היה בעל־קטוֹרת מופלג: טאבאק אהב, קוואס ושאמפאניה… ועל שולחנו, ראה־נא, מאפרות־חרס השווֹת־פרוטה, ועל מכנסיו – טלאים…

ואומנם, החלוק שהלבישוני היה מטונף, התנוצץ מרוב שימוש והוטלא וחזר והוטלא כמה וכמה פעמים.

את שארית הלילה בילינו בברירת צעצועיו של ניקולאי השני, – תופיו וקטריו, כותנותיו מימי טבילתו, ומחברותיו המטוּיטות ב“קשקושי” דרדקוּת שלו. תצלומי נסיכים גדולים, שמתו בילדותם, קווצות שערותיהם, יוני הנסיכה הדנית דאגמארה, מכתבי אחותה, מלכת אנגליה, שהדיפו ריח בשמים ורקבובית, נתמוללוּ בין אצבעותינו. על שעריהם של ספרי הברית־החדשה וספרי לאמארטין כתבו רעיות ועלמות־החצר – בנותיהם של בורגומיסטרים ויועצי־הממלכה – בשוּרות מלוכסנות ומדוקדקות את פסוקי הפרידה מן הנסיכה, שנסעה לרוסיה. אמה, המלכה לואיזה, שנחלת אחוזתה קטנה היתה, דאגה ל“תכלית” בשביל בנותיה; היא השיאה בת אחת לאדוארד ה־VII, קיסר הודו ומלך אנגליה, בת שניה– לבית רומאנוב, ואת הבן גיאורג שמו למלך על יוון. הנסיכה דאגמארה היתה למאריה ברוסיה. הפליגו, רחקו מאד תעלותיה של קופנהאגן, גבות־הזקן השוקולאדיות של המלך כריסטיאן. בְּלִדְתָהּ את אחרוני הקיסרים, נתלבטה האשה הקטנה בחֲמַת־שועלים בין השורות הצפופות של הגרינאדירים מגדוד פריאובראז’נסקי, אך דם־לידתה נשפך ונבלע באדמת־השחם הנוקמנית, שאין לפניה רחמים.

עד הנץ החמה לא יעולנו להתיק עצמנו מספר־הימים הזה, הנידח, הֲרה־האבדון. הסיגאר של עבדול־חמיד עוּשן עד תוֹם. עם בוקר הוליכני קאלוּגין לצ’קה, לרח' גרוֹחוֹבאיה, 2. הוא לקח דברים עם אוּריצקי. אני עמדתי מאחורי הקלעים, שירדו ארצה בגלי אריגים. הגיעוני קטעי דברים.

– בחור משלנו, – אמר קאלוגין, – אביו חנווני, מאנשי המסחר, אך הוא התיק עצמו מהם… יודע שפות…

הקומיסאר לענייני הפנים של קומונות החבל הצפוני יצא ממשרדו בהילוך מתערסל כדרכו. מאחורי זגוּגיוֹת־הפנסנה נשתרבבו עפעפים צרובים מנדודי־שינה, רופסים, נפוחים.

שָׂמוּנִי תורגמן במחלקה לעינייני־חוץ. קיבלתי מדי צבא ותלושים לארוחת־צוהריים. בקרן זווית, שהוקצתה לי בטרקלינו של שר העיר פטרבורג לשעבר, שקדתי על תרגום העדויות, שנגבו מפי דיפלומאטים, מחרחרים ומרגלים.

לא עבר יום אחד, ואני רכשתי את הכל, – בגדים, מזונות, עבודה וחברים, הנאמנים בחייהם ובמותם, חברים, שאין דוגמתם בעולם, אלא בארצנו בלבד.

כך החלו לפני שלוש־עשרה שנה חיי הנפלאים, המלאים מחשבה ושמחה.



  1. ברח, חיים…  ↩

  2. גשר אניצ‘קוב, הנטוי בשדרות נבסקי על נהר פונטאנקה; בשעת חידוש בניינו ב־1841 נקבעו בד’ פנותיו פסלי קבוצות של סוסים, שיצק הפסל פטר קלודט.  ↩

  3. להוד מלכותו, קיסרה של כל רוסיה. (צרפתית)  ↩

המלצות קוראים
תגיות