רקע
איסאק באבל
קארל־יענקל
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

בימי ילדותו עמד בפֶּרֶסִיפּ בית מפַּחְתּוֹ של יוֹינֶה בּרוּטמאַן. היה זה בית־ועד לסוחרי־סוסים, לבעלי־עגלות־של משאוֹת – באודיסה קרויים הללו בשם “בּינדיוּז’ניקים” – ולקצבים מבתי־המטבחיים העירוניים. בית־המפחה עמד סמוך לדרך־בּאַלטה. הניצב שם במקום־של־מיצפה, יכול היה לעצור בדרך את הכפריים, שהוליכו העירה שיבולת־שועל ויין בייסאראביה. יוֹינֵה היה פחדן ושפל־קומה, אך מן השטופים בלגימה, נשמה של יהודי אודיסאי שכנה בקרבו.

בימַי נתגדלו בביתו ג' בנים. והיו הבנים ממותניהם ומעלה גבוהים מאביהם. בחוֹפה של פֶּרֶסיפ נתתי לבי לראשונה להרהר בעוצם האיתנים הגנוזים בתולדה. שלושת הפרים האבוסים, אדומי־השכם, שפיסת רגלם ככף המעדר, היו נושאים על כפיהם את יוינה המצוּמק אל המיים, כדרך שנושאים תינוק. ואף־על־פי־כן, הוא שהולידם, הוא ולא אחר. לא היה כאן שום נדנוד ספק כלל. אשת־הנפח היתה הולכת לבית־הכנסת ב' פעמים בשבוע – בערב־שבת ובשחרית של שבת; היה זה בית־כניסתם של חסידים, ובימות הפסח היו היהודים מרקדים שם בדביקות עצומה עד שבירת־הכלים, כדרווישים. אשת יוינה היתה מנדבת לשלוּחי־דרבנן, שהאדמו"רים הגאליציים היו משגרים על־פני פלכי הדרום. הנפח לא נתערב בעניינים שבין אשתו למקום – ככלות מלאכתו היה הולך למרתף היין, הסמוך לבית־המטבחיים, ושם, אגב לגימה מן הוורוד־הוורוד הזול, מרכין אוזנו לשמוֹע בענווה שיחתן של הבריות – על שער הבהמות ועל עסקי פוליטיקה.

בשיעור קומתם וכוחם הלכו הבנים אחרי אמם. ושניים מהם, עם שגדלו, נסתלקו מבית אביהם ונספחו על הפארטיזאנים. הבכור נהרג בשער ווֹזנייסֶנק, ובּרוּטמאן האמצעי, שמעון, נצטרף אל פּרימאַקוֹב – לדיביזיה של הקאזאקים האדומים. מינוהו מפקד של גדוד קאזאקים. ולימים היה הוא, ועמו עוד בחורים־מספר מבחור העיירות, אתחלתא לאותו גזע מופלא של בקיאי־חרב רוכבי־סוסים ופארטיזאנים יהודים.

הבן השלישי אחז במלאכת הנפחות בחזקת יורש. הוא עובד בבית־החרושת למחרֵשות של גֶן, בעיר הישנה. הוא לא נשא אשה ולא העמיד וולדות.

בניו של שמעון היו נודדים עם הדיביזיה שלנו. הזקנה נשתוקקה לנכד שתוכל לספר לו משבחי הבעש"ט, וזכתה לכך על־ידי בתה הצעירה פּוֹליָה, הבת היחידה במשפחה, שדמתה לאביה הגוץ. היא היתה פחדנית, קצרת־ראי, ענוגת־עור. רבים נשתדכו לה. פוליה בחרה באוֹבסֵי ביילוֹצֶרקוֹבסקי. לפליאה היתה בחירה זו בעינינו. שבעתיים נשתוממנו לשמועה, שבני הזוג שרויים בנחת. נשים – משק־ביתן רשות־היחיד הוא להן; עין זר לא תראה, היאך משתברות קדירותיהן. אלא שכאן שיבר את הקדירות אובסיי ביילוצרקובסקי. שנה אחת לאחר חתונתו תבע לדין את חותנתו בריינה ברוטמאן. כיוון שראתה הזקנה, שאובסי נסע בשליחות, ופוליה, שלקתה בדלקת־הדדים, הלכה לבית־החולים לרפואה, נטלה בגניבה את נכדה הרך, נשאתו אל כורת־הברית הגוץ נפתוּלי הֶרצ’יק, ושם במעמד עשר ערבות חבוטות, מניין של ישישים קדמונים וקבצנים, מן הוותיקין שבבית־המדרש של החסידים, הובא הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו.

בשׂוֹרה זו נתבשר אובסיי ביילוצרקובסקי לאחר חזירתו. אובסיי היה רשום כמועמד למפלגה, הוא החליט ליטול עצה מפי מזכיר התא של הגוסטורג1 – בּיצ’אַץ'.

– הבאישו את ריחך, – אמר לו בּיצ’אץ', – עליך להידרש לעניין הזה…

התובע הכללי של אודיסה החליט לערוך משפט פומבי בבית־החרושת על שמו של פטרובסקי. כורת־הברית הגוץ נפתולי הרצ’יק ובריינה ברוּטמַן, בת הס"ב, הושבו על ספסל־הנאשמים.

נפתולי הוחזק באודיסה נכס ציבורי, ממש כאנדרטה של הדוכס דה־רישֶׁלייה. הוא היה עובר על־פני חלונותינו שברחוב דאלניצקאיה, בידו נרתיק־של מילדת, מרוּט ומדוהן. באותו נרתיק גנוזים היו כלי־אומנותו הפשוטים. הוא היה מוציא מתוכו פעם איזמל, פעם צלוחית של יי“ש ודובשן. היה מריח בדובשן קודם הלגימה, ולאחר הלגימה מסלסל בתפילות. הוא היה אדמוני, נפתוּלי זה, כאדמוני הראשון עלי אדמות. בחתכו את חלקו הקצוב לו, לא היה מטיף את דם־הברית לשפופרת של זכוכית, אלא מוצצו בשפתיו המשורבטות. הדם היה מתמרח על זקנו המדובלל. הוא היה יוצא אל האורחים מבוסם. עיניו הזערוריות, הדוּבּיות, הבהיקו בזיו של שמחה. אדמוני, כראשון לאדמונים בעולם, היה מאנפף את הברכה על היין. בידו האחת היה נפתוּלי מְעָרֶה את היי”ש אל בור־פיו השעיר, העקמומי, המלהט אש. ובידו השניה היתה קערה. עליה היה מונח איזמל, המאדים מדם הנימול, ופיסת גַזָה. בשעת קיבוץ מעות־הצדקה היה נפתולי מחזר על האורחים, כשקערה זו בידו, מְדַחֵק עצמו לבין הנשים, מצניח עליהן את גופו, אוחזן בדדיהן ומצווח בקולי־קולות:

– אמהות שמנות, – מצווח היה הזקן, ועיניו הקטנות, האלמוגיות, מבהיקות, – המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, דוּשוֱ חִטִין על כרסיכן, שיקדו למען נפתוּלי…. המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, אמהות שמנות…

הגברים היו מטילים מעות לתוך קערתו. הנשים היו מקנחות במפיות את הדם שבזקנו. החצרות שברחוב גלוּחאַיה והוֹספיטאַלנאיה לא נידלדלו באוכלוסין. הן המו מרוב תינוקות כאפיקי נהר מהמון ביצי־דגים. נפתוּלי שירך דרכו, ונרתיקו בידו, משל לגובה־מסים. הקטיגור אוֹרלוֹב עצר את נפתוּלי במהלכו. הקטיגור הרעים מעל הקתדרה בהשתדלותו להוכיח, כי כורת־הברית הגוץ הוא מכלי־הקודש.

– המאמין אתה באלוהים? – שאל הקטיגור את נפתוּלי.

– יאמין באלוהים מי שזכה במאתיים אלף, – השיב הזקן.

– ולא נשתוממת למראה האזרחית ברוּטמאן, שבאה אצלך בשעה מאוחרת, בגשם, והרך־הנולד על כפיה?

– אני משתומם – אמר נפתוּלי, – כשאדם נוהג מנהג בני־אדם, ואלו כשהוא נוהג בשגעון, איני משתומם.

התשובות לא הניחו דעתו של התובע הכללי. המדובר היה בשפופרת הזכוכית. התובע ביקש להוכיח, כי במעשה המציצה היה הנאשם מסכן שלומם של תינוקות בסכנת הזיהוּם. ראשו של נפתוּלי – האגוֹז המתולתל של ראשו – נידלדל אי־שם, סמוך לרצפה. הוא היה גונח, עוצם עיניו ומקנח באגרופונו את פיו הנפול.

– מה אתה ממלמל, האזרח הֶרצ’יק? – שאלו אב בית־הדין.

נפתוּלי תלה עיניים כבויות בתובע הכללי אורלוב.

– למוֹסיה זוּסמאַן המנוח, – אמר באנחה, – לאביך המנוח היה מוח בקודקודו, שבכל העולם כולו אי אתה מוצא דוגמתו… וברוך־השם, לא היה לו שבץ־לב, כשקראני אליו לפני שלושים שנה להביאך בבריתו של אברהם־אבינו. והנה עינינו הרואות, כי זה הקטן גדול היה במלכות הסובייטים, וכי עם אותה חתיכה של־מה־בכך לא נטל ממך נפתוּלי שום דבר, שעתיד היה להועיל לך…

הוא מיצמץ בעיניו הדוּבּיות, טירף באגוזו האדמוני ונשתתק. נענו לו כלי־תותח של צחוק, מַטָחֵי צחוק כקול הרעמים. אורלוב, זוסמאן לבית־אביו, היה מנפנף בידו ומצווח משהו, שאי־אפשר היה לשומעו בּירי הצחוק. הוא דרש, שירשמו בפרוטוקול… סאַשאַ סבייטלוֹב, הפליטוניסט של “ידיעות אודיסה”, שלח לו מיציע העתונות פתק: “אתה גולם, סיומא, – כתוּב היה באותו פתק, – המיתהו מיתת לגלוג; המגוחך הוא לבדו עשוי להמית… שלך סאַשאַ”.

הקהל הדמים, כשהובא העד ביילוצרקובסקי.

העד חזר על הודעתו, שמסר בכתב. הוא היה כיפח, לבוש מכנסי־גאליפֶה ומגפי־פרשים. לדברי אובסיי, סייעוהו הוועדים המחוזיים של המפלגה בטיראספול ובבאלטה סיוע מלא באגירת הגֶפֶת. בעצם תוקפו של מבצע־האגירה קיבל טלגראמה על הולדת בנו. לאחר שנועץ עם ראש־הוועד המחוזי של באלטה, החליט, שלא להכשיל את מיבצע־האגירה ולהסתפק במשלוח טלגראמה של ברכה, ולא בא לביתו אלא שבועיים לאחר מכן. בסך־הכל נאגרו באיזור 64 אלפי פוד גפת. בדירתו לא מצא איש, לבד מן העדה חאַרצֶ’נקו, השכנה, כובסת לפי מקצועה, ובנו. רעייתו נעדרה מסיבת לכתה לבית־החולים, והעדה חאַרצ’נקו, אגב נדנוד העריסה, שהוא מנהג שעבר זמנו, שרה מעליו שיר־ערש. בדעתו, כי העדה חארצ’נקו היא אלכוהולית, לא ראה צורך לעמוד על דברי שירתה, אלא שנשתומם בשמעו, כי היא מכנה את הילד בשם יאַשאַ, תחת אשר הוראתו היתה לכנותו בשם קארל, לכבוד המורה קארל מארכס. בהתירו את חיתולי הילד, ראה בעליל את שִׁברוֹ.

כמה שאלות שאל התובע הכללי. הסניגוריה הודיעה, כי לה אין שאלות. קצין בית־הדין הכניס את העדה פולינה ביילוצרקובסקה. היא ניגשה אל המעקה בפיק־ברכיים. עווית תכלילית של אמהוּת שמקרוב עיקמה את פניה, במצחה הענוג עמדו אגלי זיעה. היא סקרה במבטה את הנפח קטן־הקומה, שהיה מקושט כלכבוד יום־טוב – עניבה ומגפיים חדשים, ואת פני אמא הנחושים, שהשפם מכסיף בהם. העדה ביילוצרקובסקה אל השיבה על השאלה, מה היא יודעת בעניין הנידון. היא אמרה, כי אביה היה איש עני, ארבעים שנה עבד בבית־המפחה שליד דרך־באלטה. אמא ילדה ששה ילדים, מהם שלושה מתו, אחד הוא מפקד בצבא אדום, והשני פועל בבית־החרושת של גֶן…

אמא אדוקה מאד, הדבר גלוי לעין כל, כל ימיה נצטערה על בניה, שהם אפיקורסים, ונפשה נידכדכה מפני המחשבה, שנכדיה לא יהיו יהודים. יש לשים אל לב את המשפחה, שבה גדלה האם… מז’יבוּש עיירה מפורסמת היא, הנשים חובשות שם פאה נכרית עד היום…

– הגידי נא, העדה, – שיסע אותה קול חריף. פולינה נשתתקה, אגלי הזיעה הסמיקו על מצחה, נדמה היה, כי הדם מפכפך דרך העור הדק. –

הגידי נא, העדה, – כָּפַל הקול, שהיה קולו של הפרקליט־לשעבר שמואל לינינג…

אילו היתה הסנהדרין קיימת בימינו, – היה לינינג נשיאה. אבל הסנהדרין איננה, ולינינג, שלמד קרוא־וכתוב בשנת הכ"ה לחייו, התחיל, בהגיעו לשנות הארבעים, לכתוב לסינאט כתבי־ערעוּר, שלא נבדלו במאומה מפלפולי סוגיות התלמוד…

הזקן נימנם משך כל מהלך המשפט. מקטורונו היה מאוּפּר באפר. הוא הקיץ למראה פוליה ביילוצרקובסקה.

– הגידי נא, העדה, – טור שיניו, כשיני הדגים, הכחולות והנושרות תמיד, נשתקשק, – הידעת את החלטת בעלך לקרוא את הבן בשם קארל?

– כן.

– מה שם קראה לו אמך?

– יענקל.

– ואת, העדה, איך היית קוראת לבנך?

– אני הייתי קוראת לו “מוֹתֶק”.

– מדוע דווקא מותק?

– את כל הילדים אני קוראת בשם מותק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, שיניו שמטו, הוא חטפן בשפתו התחתונה וחזר ותקען אל בין לסתותיו, – הבה נמשיך… בערב, כשהתינוק נלקח אל הנאשם הרצ’יק, לא היית בביתך, היית בבית־החולים… אני מדייק בניסוח דברי?

– הייתי בבית־החולים.

– באיזה בית־חולים טיפלו בך?

– ברחוב נייז’ינסקי, אצל הרופא דריזוֹ…

– טיפלו אצל הרופא דריזו…

– כן.

– את זוכרת זאת היטב?

– וכי איך אפשר שלא לזכור?

– יש בידי להגיש לפני בית־הדין תעודה, – פניו נטולי־החיים של לינינג הגביהו מעל לשולחן, – מן התעודה הזאת יווכח בית־הדין לדעת, כי בפרק הנדון לא היה ד"ר דריזוֹ בעיר והשתתף בוועדת הפֶּדיאַטוֹרים בחארקוב…

התובע לא התנגד לצירוף התעודה אל התיק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, בקשקשו בשיניו.

העדה הטילה את כל כובד גופה על המעקה. לחשה נשמע בקושי.

– אפשר שלא היה זה ד"ר דריזו, – אמרה, ברבצה על המעקה, – לא אוכל לזכור את הכל, אני עייפה ורצוצה…

לינינג גירד בעפרונו בתוך זקנו הצהוב, חיכך בספסל את גבו הגבנוני והניע את שיניו התותבות.

על בקשתו להראות את פתק קופת־החולים השיבה ביילוצרקובסקה, כי היא איבדה אותו.

– הבה נמשיך, – אמר הזקן.

פולינה הוליכה את כף־ידה על מצחה. בעלה ישב בקצה הספסל, מופרש משאר העדים. הוא ישב בזקיפת־קומה, באספו תחתיו את רגליו הארוכות במגפי־הפרשים… השמש הטילה את אורה על פניו, הממוּלאים עצמות קטנות ומרוּשעות.

אני אמצא את הפתק, — לחשה פולינה, וידיה גלשו מן המעקה.

בכי תינוק נשמע באותה שעה. מאחורי הדלת פעה ונאנק ילד.

– על מה את חושבת, – נצטעקה הזקנה בקול מעוּבּה, – הילד לא ינק מאז הבוקר, התינוק נתלעלע מרוב צווחה…

החיילים האדומים נזדעזעו והחזיקו ברוביהם. פולינה גלשה מטה־מטה, ראשה הופשל לאחור וצנח לארץ. הידיים נזקרו, נתנועעו באוויר וצנחו.

– הפסקה, – נצטעק אב בית־הדין.

שאול נתפוצץ בחלל האולם. בהבהיקו במשקעי־פניו הירוקים, הפסיע ביילוצרקובסקי פסיעות של עָגוּר וניגש אל אשתו.

– להניק את הילד, – קרא מישהו מן השורות האחרונות, בהשיקו כפותיו אל פיו כמין מגבּיר־קול.

– ייניקו, – השיב מרחוק קול אשה, – אכן, לך מצפים היו…

– סיבכוה לה לבת, – אמר פועל שישב על ידי, – הבת יד לה בדבר…

– עסקי משפחה, אחא, – פסק שכנו, – מעשה לילה הוא, מעשה של חושך… אשר יסוּבַּך בלילה לא יוּתַּר ביום…

השמש פלחה את האולם בקרניים אלכסוניות. הקהל זע בכבידות, פלט הבל של להט ושל זיעה. ביגיעת מרפקיים הבקעתי לי דרך אל המסדרון. דלת “המועדון”2 היתה פתוחה קמעא. משם הגיע קול אנקותיו וקול מצמוץ־שפתיו של קארל־יענקל. ב“מועדון” היתה תלויה תמונתו של לנין, הנואם מעל מכונית משוריינת בכיכר בית־הנתיבות הפיני: את התמונה עטרו דיאגראמות צבעוניות על תוצרת בית־החרושת ע"ש פטרובסקי. לאורך הקיר עמדו דגלים ורובים בתוך כַּנית של עץ. פועלת, שפניה פני קירגיזיה, היניקה את קארל־יענקל בהרכנת־ראש. היה זה בר־נש תפוּחַ, בן חמישה ירחים, לרגליו גַרִבִּיוֹת סרוגות, ולראשו כיפה לבנה. שפתיו נצמדו אל הקירגיזיה, והוא מנהם ניהומים ובאגרופונו הקמוץ מטפח על שדי המינקת…

– איזה רעש הקימו, – אמרה הקירגיזיה, – מצוא תימצא מינקת…

ועוד נסתובבה בחדר נערה, כבת שבע־עשרה, מטפחת אדומה לראשה, ולחייה משתרבבות כשתי פיקות. היא קינחה עד יבוֹשת את השעוונית של קארל־יענקל.

– איש־צבא יהיה, – אמרה הנערה, – ראו נא, איך מרביץ…

במשיכה קלה שלפה הקירגיזיה את הפיטמה מפיו של קארל־יענקל. הוא הרטין וביאושו הפשיל ראשו, החבוש כיפה לבנה. האשה חלצה לתינוק שד שני. הוא תלה בפיטמה עיניים קטנות ועכוּרות. משהו נתנוצץ בהן. הקירגיזיה נסתכלה בקארל־יענקל מלמעלה למטה בפזילת עינה השחורה.

– על שום מה איש־צבא דווקא, – אמרה ותיקנה את הכיפה על ראש התינוק. – טייס יהיה אצלנו, בשמיים יעופף…

באולם נתחדשה ישיבת בית־הדין.

עכשיו ניטשה המערכה בין התובע לבין המומחים, שמסרו חוות־דעת מתחמקת. הקטיגור הציבורי קם והיה דופק באגרופו על העמוד. ראיתי גם את השורות הראשונות של הקהל – צדיקים מגאליציה, שהניחו על ברכיהם את השטריימלין שלהם. הם באו ממרחקים למשפט זה, שלדברי עתוני וורשא, עמדו לדון בו את הדת הישראלית. פני האדמו"רים, שישבו בשורה הראשונה, נתלו בזיו־החמה המאובק והמסוער.

– הלאה! – קרא קומסמולאי, שהבקיע לו דרך עד הבמה.

המלחמה התלקחה ביתר להט.

קארל־יענקל תלה בי מבט, שאינו אומר כלום, וינק את שדה של הקירגיזיה. מבעד לחלון נישאו ביעף רחובות מיושרים, שימי ילדותי ונעורי צעדו בהם. רחוב פושקינסקאיה נמשך אל בית־הנתיבות, מאלוֹ־ארנאוטסקאיה הבקיע אל הפּאַרק שבקירבת הים.

גדלתי ברחובות הללו, עכשיו הגיע תורו של קארל־יענקל, אך על נפשי לא נלחמו כדרך שנלחמים על נפשו, איש לא התעניין בי.

– לא ייתכן, – לחשתי ביני לבין עצמי, – כי לא תהיה מאושר, קארל־יענקל… לא ייתכן, כי לא תהיה מאושר ממני…



  1. נוטריקון של לשכת המסחר הממלכתית, שעסקה בענייני יצוא ויבוא.  ↩

  2. כאן – מקום בבניינו של מוסד, שהוקצה לפעולה תרבותית של העובדים בו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות