בתא הקרון היה חושך, ושני אנשים נחרו. והם התעוררו ברוגז, בשעה שהמבקר הראשי נכנס לבדוק את הכרטיסים. רק אותה שעה ראו זה את זה.
– יַאש?! – קרא בעליזות קול גבוה ודק.
– אנדזשיי! – השיב טנור.
הם לקחו בחזרה את הכרטיסים ונשקו זה לזה.
– להיכן? – שאל יאש.
– אל העולם! – משיב בעצב הטנור.
– גם אני! – אומר הקול הגבוה והדק – עולם נאה! רפואה אף היא פסקה מלהיות עסק טוב… חסל סדר זמנים טובים.
– לי קרה אסון! – נאנח הטנור.
– אותי גם־כן… שֶערשֶע לה פאם… בגלל אשה?
– בגלל אשה!
– כלומר, אהבה?
– ואהבה אומללה – נאנח הטנור – השם ישמרנו… דבר כזה מתרחש פעם למאה שנה!
– אני יש לי גם־כן אהבה, אני גם־כן בורח מפניה אל מרחקי העולם – משיב הקול הגבוה והדק – אך אצלי המעשה הוא כזה שכמותו מעשים בכל יום, לא מענין… מה קרה אצלך?
הטנור נאנח אנחה עמוקה, בממחטה ניגב את מצחו, ואחר־כך את המשקפים ואת החוטם, היטיב את הבלורית, חזר ונאנח אנחה עמוקה וספר:
– אתה זוכר את המשפחה צימרינג בפלוֹצק?
– מה שאלה היא, אם אני זוכר! תכופות חטפנו שם משחק בקלפים, לעתים רקידה כלשהי, ותמיד טה מצויין עם קתלי־חזיר מפוארים!… משפחה עשירה, כמה נערות… פאניא, פראניא, ו… ו…
– ואננא, – ביטא הטנור ברגש.
– כן, כן! אילמלי עברתי לקאליש, בוַדאי שהייתי מתאהב באחת מהן! אך עדיין ועדיין הייתי מתישב בדעתי, לאיזו מהן אשא את עיני־העגל הכחולות־הרומנטיות שלי, ועוד קודם שהספקתי להגיע לכלל הסכמה עם עצמי, הרביצו לי בלתי־מספיק מלאטינית. מה שלומם?
– צימרינג הזקן מת.
– חבל! חבר־למשחק נפלא שכמותו! תמיד היה מפסיד כמה רובלים. הוא ניצב לפני עיני רוחי כחַי. ״מי שוכב?" ״על כמה?״,״בלא שנַים"! והוא רשם. מעולם לא ידע, כמה ומה, ואימתי זה “השכיבוהו” בפעם האחרונה… וסתמו את הגולל?
– רק לפני כמה שנים.
– והיא, מרת צימרינג, מה עושה? בוַדאי מיני מרקחת? אתה זוכר, צנצנות שלימות היתה מגישה, והיו שואבים ואוכלים בכפות של מרק.
– היא נתעוורה אחר־כך.
־ נתעוורה? והילדים?
– פאניא גם היא מתה.
– פאניא, ענק כזה?
– בשחפת!
– ופראניא?
– נישאה לסוכן עשיר.
– ואננא, הבלונדית עם שערות־המשי הארוכות, מה שלומה ומעשיה?
– גם היא חולה בשחפת, יושבת כיום בהרים.
– אננא?
הטנור נאנח שוב אנחה עמוקה, הוא הרכין ראשו על חזהו.
– אתה התאהבת באננא?
– אהבנו זה את זו אהבה אמיתית עזה, – משיב בעצב הטנור.
– בחום גבוה? – מחייך יאש.
– רק בלי לעג, בלי ההעוָיות שלך. בבקשה ממך, שתוק! עדיין הדבר הזה מכאיב לי יותר מדי. אני אהבתי אותה באמת, באמת…
– שוטה שלי, אתה סבור, אני לועג לך! אף אני אהבתי. אתה בפלוצק, אני בקאליש. שלך, אננא, שערותיה שערות של משי. שלי – שערותיה שערות של קטיפה. הירח האיר לשנינו במידה שוָה. שנינו נשקנו בוַדאי באותה שעה. אתה אולי רק את נעל־היד הלבנה, ואני – את השפתים האדומות גם־כן… אין מה ללעוג לך!
– לא לי, אלא לאהבתי שלי אל תלעג. זוהי המזכרת היחידה שלי בחיים. אני לא אוהב עוד. הריני נשבע לך!
– אל תשבע! אני גם־כן נשבעתי, ואת אַמַאליא שלי, בחיי, אהבתי אהבה רצינית, רצינית מאד, ונשבעתי לה בכל לבי. וכל־כך מאושר הייתי!
הקול הדק והגבוה הרעיד.
– אני גם־כן מאושר היייתי, יאש; מיד לאחר הבחינה הבטחנו זה לזו בהן־צדק! הו, זה היה לילה יפה כל־כך, בהיר כל־כך! ואנחנו טיילנו בגן…
– ובכן, הצפרים שרו, העצים התלחשו, ולבותיכם נתמוגגו מעונג?
– שוב אתה מתחיל? אל תלעג, בבקשה ממך! הצפרים שרו באמת שירה חדשה לגמרי ובאמת נדמה היה לי, שהעצים מתלחשים ומרמזים עלינו בפוארותיהם… לבי נתמוגג בי, והיא בכתה… בכי תמרורים בכתה….
– בכתה?
– אותו זמן לא היה עוד האב בחיים. והאחות הבכירה אף היא לא. האמצעית נסעה לה עם בעלה. והיא נשארה לבדה עם האם העיוורת, היא נפרדה ממני. הוי, כמה יפה היתה אז!
– חכה, אני אתאר אותה. שלי נפרדה גם־כן ממני, וגם היא בכתה. היא חבּקה אותי בזרועותיה הדקות ונתלתה לי על הצוָאר! מבעד לדמעות הביטה לי אל תוך עיני. חלל האויר היה אפלולי, אך אני ראיתי בעינים הללו תהום של אהבה, של אושר! נשימתה היתה ריחנית יותר מכל ימות השנה… נזכּוֹר נזכרתי ב“קופסת־הבשמים” של אבא שלי, שהייתי מחזיק אותה להבדלה במוצאי־שבת. והשערות… אך שלך בלונדית היא, ואילו שלי שערות שחורות וארוכות היו לה. היא הטילה אותן מעל לראשי, ומתחת לרשת הזאת התנשקנו!… האפלולית התגברה עוד יותר, אך עיניה שלה האירו, בערו! תפסתיה בידי והרימותיה כילדה, לחצתיה אל לבי בחזקה כל־כך, שהיא השמיעה קול צעקה מתוך כאב, ומיד ביקשה: עוד פעם. עוד פעם! היא רוצה, שעוד פעם יחסר לה כך אויר לנשימה, יכאב לה כל־כך!
הוא הרכין את ראשו והוסיף בהתרגשות:
– האמינה לי, כל זה עשיתי בלב שלם ובאמונה שלימה!
– לא! – משיב הטנור, – דבר זה לא עשיתי מעולם! אני לא לחצתי אותה אל לבי. לא, אני מעולם לא יכולתי, מעולם לא רציתי לעשות כן. בשבילי מספיק היה, שישבתי לרגליה והיא ליטפה את שערותי! ניצוצות של חשמל חלפו ועברו בעצבי… ועיניה שלה, עיניה שלה – יש לך מעט יי״ש?
אחרי קורטוב היי"ש הוסיף וספר:
– אותו ערב נערכו הארוּסין שלנו.
– עד כדי כך לא הנחתי לדברים להגיע, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, אך הטנור משים עצמו כלא־שומע.
– התיישבנו שנינו למרגלותיה של האם הזקנה. הדמעות הלוהטות מעיניה העיוורות נטפו על ראשינו.
– הוֹ, – אומר הקול הדק והגבוה בנעימה של הקלה, – ארוסין חשאיים, זהו ענין אחר! בזה אין סכנה!
– הזקנה נרדמה כך, ואנחנו ישבנו כך עד שהתחיל הבוקר מאפיר. דבּרנו על כל דבר שבעולם, דבּרנו על עתידנו.
– שלי, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, – רצתה דוקא צפוי ירוק לרהיטים! ודירה עם שלוש גזוזטראות, לא פחות!
– אל תפסיקני! שלי לא דבּרה על דברים אלה… במשך חמש השנים שאני למדתי, היתה היא צריכה לקרוא הרבה, ללמוד הרבה, כדי שנוכל אחר־כך לעבוד יחד.
– יחד לנתח את ה“שזיפים” הישנים בראשיהם של החולים? – לא יכול בעל הקול הדק והגבוה למשול ברוחו.
הטנור קפץ ממקומו כמי שהכישו הנחש:
– יאש!
אנדזשיי, אנדזשיי! חברי וידידי הטוב! וכי לך אני לועג? או לאהבה? ישמרני השם! אני לועג לעצמי. וכי אני לא עשיתי אותו דבר עצמו? וכי אני לא נפתחו לי השמים בעיניה? ומי הוא זה שאין השמים נפתחים לו לאחר שהוא מקבל את תעודת־הגמר? ומי הוא זה שאינו מתאהב אותה שעה? אנדזשיי – מוסיף הוא ואומר – אל תכעס. רואה אתה, הנה ביקשת שלא אלעג, מפני מה עלה בדעתך שאלעג? אל נא תניח את ידך על הלב, אלא גרד לך במקצת במוח… מפני מה ידעת, כי אפשר שיעלה בדעתי, שיתּכן ללעוג?
אנדזשיי צוחק.
– על דברתי שלי – מוסיף ומתחנן בעל הקול הדק והגבוה – אין אני לועג אלא לעצמי! אצלי לא היו כלל אֵרוּסין, אף לא חשאיים! הוריה שלה לא ידעו כלל על הדבר הזה, האב היה מין פגע־רע, גולם גמור; והאם ערמומית, חכמה בעיניה, יהודיה פשוטה! אך היא עצמה היתה נערה טובה! אש ולהבה. על אֵרוּסין לא דברה. היא האמינה לי יותר מדי. גם אני בטוח הייתי. ואף אנחנו דברנו על עבודה משותפת. לכל ימי החופש הייתי בא לשם.
– יאש! – צעק אנדזשיי, – לא אוסיף לדבר אתך!
– מפני מה?
– אתה נשאת אותה לאשה? ־ שואל הדוקטור.
– לא!
– מפני מה?
– אתה רוצה לדעת מפני מה? טוב, אספר לך.
– לא! אני אספר לך תחילה את ספורי שלי – משיב הטנור מרוּגז. – שמע!
בעל הקול הדק והגבוה שם את אזנו על המשען, שייטיב לשמוע.
– אני לא ראיתי אותה כל הזמן, כמוך… אני לימי־החופש הביתה לא באתי, אני נתתי שעוּרים כל השנה כולה, עבדתי שמונה־עשרה שעות ביממה.
– משום מה?
– היא היתה עניה… צימרינג פשט את הרגל מיד לאחר שאתה נסעת.
– ואתה ידעת?
– כן, אני ידעתי, כן, אני שלחתי כל חודש את המחצית משכרי, שומע אתה? במשך חמש שנים לא קבלתי אני ממנה ולא היא ממני, חוץ מבהזדמנות, שום מכתב. חסים היינו על ההוצאה לבולים. אמה שלה היתה כמה פעמים חולה. במשך חמש השנים הללו הייתי עובד קשה שמונה־עשרה שעה ביממה, ושאר הזמן לא הייתי ישן מרוב צער. לבסוף מתה הזקנה, אני משכנתי את מעילי, ושלחתי טעלעגר"ם שהיא תבוא אלי.
הטנור הרכין את ראשו ונתהרהר במקצת.
– הדבר היה בעשרים וששה במאי – התחיל אחר־כך, – ישבתי בבית, כבר הייתי כמה ימים בתחנת־הרכבת והיא לא באה. פעם אחת נדמה לי, שהנה היא היא זאת. ראיתי גברת אחת רעולה צעיף: והיה דומה עלי, היא זאת… אך הגברת פנתה והלכה לה לצד אחר. ישבתי בבית, על המטה, כסא לא היה אצלי… בלילה, האור כבה.
– מפני מה לא שכבת לישון? לא פשטת בגדיך?
– דבר זה לא הייתי עושה זח כחודש ימים… ישבתי וישנתי. החלומות הרעים ביותר היו מבהלים אותי. החדר אין בו חלונות, אתה זוכר? אתה היית פעם אחת אצלי, ובזבזתי לכבודך והעליתי אור ביום!… חליומות רעים ומרים ביעתוני… נדמה היה לי שבוַדאי חלתה… אלי שבשמים! אין אתה יכול לשער כלל את עניי.
הטנור רעד וחברו פיהק בחשאי ובהסתר.
– בתוך כך התעוררתי. אני רואה, מישהו כורע לפני, מישהו מחזיק אותי בידי ומביט בי בפני, היא! היא! היא היתה זאת! – אך היא קפצה ממקומה וברחה אל קצה־החדר האחר. אננא, אננא! – קורא אני לה בשמחה ובפחד גם יחדיו; הכרתי את הגברת הרעולה בצעיף… הרגשתי, כי משהו נורא מערבב את מוחי. – אננא! מפני מה אַתּ בורחת מפני? – היא נסוגה שוב ושוב. אני רוצה לקפוץ ממקומי, הלב מתכווץ. אני פושט את זרועותי.
– שב! – קראה בקול רם, – בשם אלהים, שב! אל תזוז ממקומך. אם אתה קם ממקומך, מיד אני מתה!
דמי קפא בעורקי. הרגשתי, שכל דבּור שלה מחתך בלבי, הרגשתי שמוחי מתבלבל לגמרי, מתערבב לחלוטין.
– אננא! אננא! – אמרתי בהתאמצות יתירה, אננא!
– יש לי בקשה אליך, – אומרת היא עצבה כל־כך ועם כל־כך הרבה דמעות בקול, שהייתי סבור, עוד מעט ומשהו מתפקע בתוכי, עוד מעט ובא קצי.
– אמרי…
– השבע לי, שתעשה כפי שאבקש ממך.
נשבעתי לה.
– שב, אל תזוז… אני אגש אליך. אני אשק לך נשיקה אחת. אך אתה אל תשיב לי. שומע אתה? אחר־כך…
– מה אחר־כך? מה אחר־כך? – שאלתי נבהל.
– אחר כך תראה, – השיבה בכאב, – השבע לי!
– אני נשבע!
היא נגשה. רעדה כולה. התנודדה. כרעה לפני; הביטה אל תוך עיני, אף־על־פי שהיה חושך. לפתע קמה במהירות, נשקה לי והשמיעה קול צעקה גבוה כל־כך, חזק כל־כך, חותך כל־כך. אני – רואה אתה – שכחתי את השבועה, אחזתי בה והרימותיה על זרועי – והיא התעלפה! נשקתי לה, קראתי לה – איננה שומעת. השכבתיה במטה… בקושי מצאתי גפרורים, בקושי הדלקתי, והנה…
– והנה מה?
– שמע! שמע! פניה היו צלקות־צלקות, היא חלתה באבעבועות! פנים גמומות כפומפיה! ברחתי מן החדר!…
– והיא?
– כשחזרתי כבר לא היתה שם.
– ועד היום?
– עד היום…
– אתה מחפש אותה?
– אני מחפש אותה.
– אצלי – משיב יאש לאחר רגע של שתיקה – ההפך מזה! היא מחפשת אותי, אני בורח… אפשר שלי חלתה גם היא באבעבועות, אינני יודע… מבין אתה? מי שעתיד היה להיות חותני פשט את הרגל…
– ובכן?
– בלא נדוניה, אחי, גרוע יותר מאבעבועות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.