(מונולוג)
אמא’לי, אני רוצה לגלות לך סוד; והעיקר – שאבא לא ידע!
שואלת את מפני מה? מפני שאבא אוהב אותי פחות… לא, אמא’לי, אני חוטא בדברי; פחות אין הוא אוהב אותי; אבל באופן אחר הוא אוהב אותי!
הוא הרי אבא הוא, ועל כן הוא קשה…
אבא יש לו זקן ארוך; פניו של אבא אין יכולים ללטף כך, כמו שמלטפים את פני־האטל"ס של אמא… ועינים יש לו אחרות לגמרי, מבט־עין אחר מכול וָכול; אַת, כשאַת מסתכלת בי, יש לך עינים שוחקות כל־כך, וגם לחות כל־כך – – יש לך עינים טובות כל־כך, וגם נלבבות־רחמניות כל־כך… אַת אמא וחברה גם יחד… מפניך אין אני יכול לשמור סוד… בעינים אַת דולה ומוציאה אותו מתוך לבי…
אבא מביט הבטה אחרת לגמרי, תמיד בכובד־ראש, כביכול בקרירות.
לא, אמא’לי, אלה הן עינים אחרות לגמרי, לגמרי אחרות!
בעודי ילד, אמא’לי, הייתי מתיירא פחות מפני אבא. אני זוכר, איך הייתי קופץ ועולה על ברכיו, פורע לו את כל שערות ראשו, מברש זקנו וקולעוֹ קליעות־קליעות, מגביה ומהפך לו את שפתו, וכשהיה מבקש להעמיד בי עין זועמת, הייתי שם אצבעותי על האשמורות וסוגר לו את העינים… והיום אין אני יכול לעשות כך…
פעם אחת, שומעת אַת, אמא’לי, כשהייתי חולה, התעוררתי וראיתי את שניכם עומדים על ידי אצל המטה… אַת בכית, בכיה לבבית־חשאית כל־כך בכית… ואבא… אמא’לי! פניו של אבא היו נוראים כל כך… ראיתי שהוא כועס אותה שעה על אלהים! מפחד חזרתי ועצמתי את עיני – – –
ומאז אין אני יכול לגשת אל אבא כמו לפנים… משהו מעכב בעדי; לעתים קרובות רוצה בי הלב לקפוץ לקראתו, לרוץ לקראתו, אך אינני יכול!
סבורה אַת, שאני אוהב את אבא פחות… השם ישמרנו… את אבא אני אוהב מאד בכל יום ובכל רגע אני אוהב אותו יותר… כשהוא הולך ונגש אלי, דופק בי הלב משמחה; רועדת בי הנשמה מתקוָה: הנה יאחזני בידי, הנה ילחצני אל הלב…
אצלך אין אני רועד… אַת אוהבת אותי תמיד אותה אהבה עצמה… יש לך תמיד פנאי למעני, אַת חובקת ונושקת אותי בכל רגע… אַת תמיד שלי, תמיד שלי… אבא יש לו כל־כך הרבה עסקים…
אני יודע, הוא רוצה שאני אהיה עשיר!
* * *
כבר אַת רוצה, אמא’לי, לדעת את הסוד?
אני מתבייש!
בפני אֵם – אומרת אַת – אין צריכים להתבייש? נכון… אף־על־פי־כן… יודעת אַת מה, אמא׳לי? הנה, שבי לך כאן על הכסא הזה, ממול החלון… כך טוב!
הוי, כמה יפה השמש שוקעת, כמה יפה נופלות קרניה האדמדמות האחרונות על פניך העדינים, החיורים…
הוי, אמא’לי, כמה יפה, כמה יפה ועדינה אַתּ!
המתיני… עכשיו אשב אני לרגליך… שלא תביטי בי בפני בשעה שאספר… על הדום־הרגלים אשב ואביט מבעד לחלון החוצה…
לא… לא טוב כך! אתבייש מפני השמש… רואה אַת, באמצע היום היא לוהטת, ולפנות ערב היא נפרדת מאתנו עצובה כל־כך, שאני מתבייש מפניה לדבר על עצמי…
אני רוצה להניח את ראשי בחיקך… אני אעצום את העינים, ואַת – אַת הניחי גם את ידך על מצחי.
האם לא קשה לך, אמא’לי, להחזיק אותי בחיקך? לא?
בן שש־עשרה שנה הוא ילדך, ויש לו ראש קטן כל־כך, קל כל־כך… וגם אני כולי – – –
אל תאָנחי, אמא’לי! אלהים לא קפּח אותי, לא נגרע חלקי… הוא נתן לי מעט בשר, אך כנגד זה נתן הרבה טובה אחרת… אותך, את אבא… ימים ולילות עם חלומות מופלאים… והיום – את הסוד…
עכשיו אין אני רואה… בעינים עצומות אוכל אולי לספר… אנסה…
זה כל־כך קשה…
נדמה – לא כלום, רשת של כמה קרנים נפלאות – ואף־על־פי־כן זה מוטל על לבי כמו אבן… לא כמו חלוק־אבן פשוט… אין זו אבן מן הרחוב, או מן השדה…
זו היא אבן יקרה… היא קורנת… היא מאירה…
היא מוטלת אצלי עמוק בלב וזורעת סביב־סביב כל־כך הרבה אור נעים וחמים, אור חי…
רק שלא יכבה, אמא’לי!
כל־כך הרבה אור הולך וכבה!…
* * *
אַת שומעת, אמא’לי!
לא, המתיני! להתחיל כך פשוט בדבר אינני יכול…
אך שמעי! זוכרת אַת, אמא’לי, אתמול נתת לי כסף להוצאות קטנות? זוכרת אַת?
עדיין לא הוצאתי ולא כלום וכבר חסר לי…
חסר לי עשׂור!
אם אבדתי אותו? לא… הרי אַת נותנת לי בשביל עניים, בשביל ילדים עניים, שאני פוגשם בטיולי… כספם של עניים לא אאבד.
אם נתתי אותו למישהו? בוַדאי… אם לעני? אינני יודע… אפשר כן ואפשר לא… שמעי, אולי אַת תדעי!
אתמול גם־כן שקעה יפה השמש, אפשר יפה עוד יותר…
אַת מלמדת אותי להסתכל, ואני מסתכל ורואה, מה שאחרים בני־גילי אינם רואים… על־כן אני מטייל כרגיל לבדי… ולטייל הלכתי מאחורי העיר, במקום שאדם רואה את עצמו כולו בנהר, במקום שאַת יודעת… הבתים מתרוממים יותר ויותר, זה מעל־גבי זה, זה מעל־גבי זה… ואותם העומדים רחוקים יותר רוצים להציץ מעל־גבם, לראות את עולמו של אלהים, ומגביהים עצמם, כל מה שהם רחוקים יותר מגביהים עצמם יותר, והשמש השוקעת מסתכלת בהם, פורשת עליהם את הקרנים האחרונות… נפרדת מהם… נושקת אותם…
ואני רואה, איך הצללים מאיצים בקרנים ומגרשים אותן, ומַטילים את עצמם בגלים עבים יותר ויותר, ושוטפים ומספיגים את עצמם בכל מקום שיכולים; הם ממלאים את כל הרוָחים שבין הבתים, כל המקומות הפנויים שבין החומות, ומגביהים ומגרשים את האור האדמדם האחרון כלפי מעלה, כלפי מעלה, בחזרה אל השמים… ״אל מקום מנוחתכם, קרני אור, עכשיו שעתנו אנו!… ליל מנוחה!…"
ולאט לאט הכול מאפיל ומאפיל, והשמים מתעמקים ומתעמקים… מיד ידלקו בזה אחר זה הכוכבים… ובלכתי כך הלוך והבט, באתי אל רחוב־הנגרים, אל הסמטה היורדת יותר ויותר עמוק… עד אל הנהר, לא הרחק מבית־הכנסת הגדול.
לאור היום מראהו נורא… עלוב, הטיח מקוּלף, הקירות מושחרים… השמשות שבורות, ומתוך רחמים מבקשים העכבישים לארוג את קוריהם ולכסות בהם את הפרצים… וממול – מעבר לנהר, על ההר, בתחילתו של הרחוב, עומד בית־התיפלה הגבוה, העוקצני, וצוחק…
לפנות ערב היה מראהו של בית־התפילה הגדול אחר לגמרי… זו הפעם הראשונה ראיתי אותו כזה… ערפל קליל, נעים, כחול־כהה, עטף אותו… החלונות ששמשותיהם שבורות לא היו עיורים… הם הביטו בכובד־ראש ובעמקות אל חלל־העולם… ולמעלה היו הכרכובים חיים וערים, כמעט נעו… כמה אריות מן החזית ביקשו לעקור עצמם מעל הכרכוב, מן הקיר… הנה הנה מתחילים הם לשאוג!
חושבת אַתּ, כי זה הוא הסוד? הוי, לא, אמא’לי! כל זה לאמיתו של דבר, רק עכשיו ראיתי, רק עכשיו בעינים של אתמול.
הוי, אמא’לי, אילו אני הייתי עשיר!…
מה שהייתי עושה? הייתי מחדש את בית־התפילה הגדול! אני רוצה, שיהיה גם הוא גבוה, שיהיה גם ראשו שלו מתנשא השמימה; והוא מוכרח לחיות גבוה יותר, מפני שהוא עומד נמוך יותר! וגג של זהב שיהיה לו, וחלונותיו של כדכוד!
שומעת אַת, אמא’לי, אני מהרהר לי כך: בלי בית־תפילה אפשר גם־כן, הרי אלהים נמצא בכל מקום… כל מקום שנופלת דמעה, רואה הוא! כל מקום שמישהו נושא אליו עינים, רואה הוא! כל מקום שנאנח לב עצוב, שומע הוא!… אך כשיש בית־תפילה, הוא צריך להיות גבוה, יפה ומזהיר ברוב כבוד.
כך אתמול גם־כן חשבתי. ובאמצע – שומע אני בכיה! בכיה חשאית נוגה… מתוקה ונוגה, וכל־כך נלבבת…
אַת, כשאַת מנגנת, אַת מוציאה לפעמים מתוך הפסנתר בכיה כזאת…
וחשבתי, אמא’לי, – למען האמת, רציתי לחשוב, ובכוָנה לא פניתי להביט, שאוכל כל כמה שאפשר יותר לחשוב, – שכך בוכה ומנחם הקול מתוך בית־התפילה… שבפנים שם יושבת, בערפל תכלכל קלילי עטופה, נשמתו של בית־התפילה המסכן, ובוכיה, והומיה…
והיא קובלת על־כך, שהשמש מקפחת את חלקה, מפזרת אלומות־אלומות שלימות של קרני זהב על גגו של בית־התיפלה ולו היא מקמצת בקרן־אור… משליכה לו באמצעיתו של היום הבהיר־הנאה, כמו נדבה, כמה קרנים חיורות… והיא מַחלקת ועוברת מעליו, מתחמקת מיד כמבוישת!…
ואף־על־פי־כן זה לא היה בית־התפילה…
* * *
נערה קטנה היתה זאת… היא שכבה על החול, חפשה משהו… ובכתה…
כשהפניתי את עצמי לראות, רק את שמלתה הישנה־השחוקה ראיתי, כמו כתם אפור־כהה על גבי החול… וזוג נעלים מעוקמות!…
עוד משהו ראיתי…
אמא’לי… אני מתבייש… משום מה נעשה לי חם כל־כך.…תארי לך גל של שערות אדומות, אדומות־לוהטות…ניצוצות התעופפו…
״מה בוכה אַת ילדה, מה מחפשת אַת בחול?…"
שומעת את, אמהּ נתנה לה עשׂור, ושלחה אותה לקנות משהו; וחבט מישהו, בעברו, בידה! ונפל העשׂור אל תוך החול… משום כך בוכה היא…
אני אילו אבדתי מי־יודע־מה, לא הייתי צריך לבכות…
אני שואל אותה: עשור גדול, או עשׂיריה לבנה?
– לבנה! – אומרת היא ואינה פונה אפילו להביט במי שמדבר עמה.
– אני אעזור לך לחפש, אומר אני.
אני מתכופף, עושה עצמי כמחפש, ומוצא לה עשירית לבנה.
״הנה!״
היא קפצה ממקומה משמחה. בתנועת־ראש חזרה והטילה לאחוריה את גל השערות הלוהטות… כמו מתחת לענן יצא והופיע קלסתר־פנים צחור כבהט… עם עינים – אמא׳לי עם עינים…
לא, אמא’לי, את העינים אין אני יכול לתאר לך…
הבריק בהן כל־כך הרבה שמחה – – –
כל הלילה ראיתי את העינים האלה בחלום… כל הלילה…
* * *
הנה, זה הוא, אמא’לי, כל הסוד שלי.
אַת מחייכת?
אל תצחקי, אמא’לי, את העינים האלה לעולם לא אשכח…
–—––––––––––
אמא’לי – – –
מותר לי לטייל ברחוב־הנגרים, להסתכל – – – בבית־התפילה הישן?
* * *
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.