רקע
יצחק ליבוש פרץ
מנורת חנוכה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

בימים של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, יורד, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת־חנוכה…

וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושבר־כלי. איזו ירושה מדורי־דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…

היהודי הזה היה תחילה בעל־בית ככל בעלי־הבתים.

ופתאום נתעשר.

כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.

אומרים, חייל נשא ברחובה של העיר מטיל ברזל למכירה. וקנה אותו בפחות משויו. והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!

המטיל גנוב היה מאוצר המדינה!

אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקיים ישן מפני חדש תוציאו, הוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא – נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית־המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשאוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראָה גדולָה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר־בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי־חינם וקונים “לוּדויג הארבעה־עשר” – רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעים מעוקלות, אבל – עם חשוקים של ארד ועל־גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.

מעט כלי־כסף ישנים היו להם: קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו־נתנו מתנות־דרשה לקרובים; וקנו כלי־זכוכית, כלי־גביש… כדים לפרחים, אגרטלים, כמנהג העולם – לפי המוד"אַ!

אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם – לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה. הבנים כבר הם בחוץ־לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי־בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות־חסד להשיג אין יכולים…

ונעשה המצב קשה עוד יותר. נותנים דעתם על כלי־הבית, האם אי־אפשר למשכן משהו? ״לודויג הארבעה־עשר" התפורר… כלי־הזכוכית וכלי־הגביש – נתבקעו, נשתברו… כמה הכלים שנשתיירו עוד – מדובקים בגבס…

וחיים בדחקות.

וכשחיים בדחקות, נזכרים לאט לאט ביהדות…

הפלונית שואלת לפעמים משכנה “צאינה וראינה” וקוראה בה. הפאַן סאַלומון, שהתחיל קורא לעצמו שוב שלמה־זלמן, עומד לפעמים להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. וכשמגיעים ימי החנוכה, מתחשק לו גם להדליק ולברך על נר של חנוכה…

נרות השיגו ממקום שהשיגו; רצים אל המטבח להביא גזר־עץ – ואָין! אין אפילו קיסם־עץ אחד!

ונזכר שלמה־זלמן, שבשעת חדוָתא תפס לה פעם למנורת־חנוכה ישנה־נושנה והטיל אותה גבוה־גבוה על־גבי התנור.

– שלמה־זלמן, – מתחננת הפלונית, – עלה והורד אותה…

והריהו מסכּן נפשו ועושׂה; מעמידים כסא על־גבי שולחן, מקרבים אל התנור, והכול מדלג וחורק. לוּדויג הארבעה־עשר נאנח, הפלונית מחזיקה ומסייעת – הורידו…

מאובקת היא, ניגבוה מעט – והוא מדליק ומברך…

יום אחד, היום השני, וכך כל שמונת הימים – אך שכוב שכבו בלא פת־ערבית, ועצוב להם. יושב שלמה־זלמן בעברו האחד של השולחן, והפלונית – בעברו האחר, ומהרהרים הם – הרי יתכן שיגועו ברעב!

מצלצל מישהו, קופצים שניהם ממקומם. פותחים את הדלת. נכנס אברך מוכּר להם, סרסור לכל דבר שבעולם.

מה הענין?

הוא צוחק ואינו יכול לחדול מלצחוק. לוַארשה בא אנגלי מטורף אחד. מגולח למשעי, ואפשר אינו אלא נקבה בבגדי גבר… והוא קונה שברי־כלים ישנים מכל המינים. הנה הוא ממתין בפרוזדור.

– אפשר להכניס אותו? מן הסתם המצא ימצא משהו… אצל בעל־בית ותיק שכמותו.

האיש ואשתו הזקנים מסתכלים זה בזו. מה כלים ישנים יש להם? והאנגלי נכנס בינתים; נמאסה עליו העמידה בפרוזדור, והדלת פתוחה היתה. הוא נכנס החדרה, מסיר כובעו מעל ראשו, מיד הוא רואה את מנורת־החנוכה, דבק בה כאהוב באהובתו, תופסה בידו ומחזיק בה – וידיו רועדות, ועיניו מבריקות…

– הרי אמרתי לכם, משוגע! – סח הסרסור.

– כמה? כמה? – שואל האנגלי בלשון־דייט"ש משובשת.

קצוּר הדבר, את מנורת החנוכה מכוֹר מכרו. סמכו על יושרו של האנגלי המטורף ולקחו כמה שנתן.

האנגלי והסרסור הלכו להם, והאיש עם אשתו נשארו לבדם.

– באמת משוגע! –ד אומר שלמה־זלמן.

– ואפשר – אומרת הפלונית בהִסוס – אליהו הנביא? אפשר בזכות הדלקת נרות של חנוכה?…

בין כך ובין כך, היה במה לקנות לפת־ערבית, היה גם במה לצאת אל הרחוב ולעשות מסחר כלשהו…

והכסף הזה היה משום מה כסף ממוּזל… הגלגל מתחיל חוזר לטובה. למעלה!…

שלמה־זלמן חוזר ונעשה שוב פּאַן סאַלומון…

וכשהמזל מאיר, אורו גדל והולך… והריהם מקבלים מכתבים מלאים נחת מן הבנים מחוץ־לארץ. בכוח עצמם גמרו למודיהם ועלו לגדוּלה. אחד בלונדון, מהנדס הוא! גדול הוא! נשא אשה ממשפחה טובה! והוא מזמין אליו. שיבואו אבא־אמא ויכירו את כלתם…

ונוסעים הם…

ושמחים כמה ימים בבית, ואחר־כך הולכים לראות את לונדון… בתים, בתי־חרושת. ואחר־כך תיאטראות, בתי קונצרטים, תערוכות.

מוליכים אותם פעם אחת אל בית־אמנות – אל מוזיאון…

ושערו לעצמכם, מה משתאים ומשתוממים עמדו האיש ואשתו, כשנפגשו באחד האולמות פנים אל פנים עם מנורת־החנוכה הישנה, שעמדה תחת מכסה של זכוכית… הם הכירו את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.

– לא משוגע היה! – מהרהר, עכשיו באנגליה, מיסטר סאַלומון…

– ולא אליהו הנביא! – מהרהרת ה“מיסיס” סאַלומון.

לדבּר על כך בקול, ובפרט לשאול בענין זה, לא נאה בפני הכלה הצעירה, אשת הבן.

והם מהרהרים רק בכך…

אפשר תהרהרו גם אתם בדבר הזה?


המלצות קוראים
תגיות