רקע
ישעיהו אברך
כנף־בגדנו הבוערת

הימים הם כאשר הם ואין צורך לברור כותרות של עיתונים כדי לראות סכנות במראה. הן מנסרות סביבנו. הן מרחפות באוויר. הן לוחכות את כנף בגדנו. בן סכנות לאסון המרחק לפעמים איננו רב. לפעמים אין מרחק כלל. הסכנה מתהפכת לממשות כמו ענן לשבר־ענן – בלי שהוּת לא לשאננות ולא לבהלה. עמנוּ יודע זאת יותר מכל עם אחר.

בימים כאלה הדבר הראשון הכפוי עלינו כגזָר, הוא רוח של אמת – בין ציבור לנציגיו, בין עם לממלכה ובין ממלכה לעם, ללא שום פרכוס הדדי. ללא שום מידה של החנָפָה. ללא שיקול מה יגידו קצינים ליחסי־ציבור. גם ללא פחד מפני ריגום אישי או מפלגתי. עמים נפלו בפטריוטיוּת של הפרכוס. עמים קמו כאשר נאחזו בגזע המר אך האיתן של אמירת אמת לעצמם.


 

ב    🔗

נקדים ונאמר: איננו שותפים לתאוַת־הטרף העוברת כנחשול על־פני הארץ וההופכת ציבור להמון והמון – לשופט. איננו שותפים לרוח הזאת ההופכת עם שלם למועדון־בידוחים, בלי לחוש כלל כי יותר משהוא נוגס בכבוד אחרים הוא אוכל בשר עצמו. זה אפשרי בג’אקארטה. לא כאן. מכל־מקום: לא באותה חברה שהיינו רוצים לעצב כאן. גם אם היא מעוצבת היום כאשר היא מעוצבת.

נכון: גילוי זה של יצרי־המון איננו כה חדש וכה ראשוני כפי שמבקשים לתארוֹ. זה גילוי שראשיתו בעבר הקרוב – הקרוב מאוד. כה קרוב עד שבת־קולו עדיין מהדהדת באזנינו. זה חולי שבהרותיו נראו לנו לראשונה כאשר עם שלם הודרך לאיבוד החושים והסתער על גדול בוניו וקרא לו מן הקירות כאשר קרא, לקול מחיאות־כפים של חברים לדרך. זה שֹכרהּ של דרך וזה המשכה ההגיוני.

אולי זה גם שֹכרוֹ של אותו פחד תמידי ובלתי־מוסבר מפני בירורים חוקיים, גלויים ואמיצים, של חברה מתוקנת ומפני פתיחת תיבות מדוּמוֹת, פחד – המביא לידי כך שרוּחוֹת־רפָאים חמורות בהרבה יוצאות לעולם מלוֹעַ ההמון בלי בדיקה, בלי – רסן ובלי תיבה.

אם כה ואם כה – שחרור־יצרים זה אינו חדל להיות תועבה בעינינו גם אם הוא מופנה היום נגד אנשים שהיה להם אולי חלק בהולדתו או בטיפוחו.

ואולם מי שמכוון סוללותיו אל גילוי זה ואינו מתעמק ברוח הכללית העוברת עתה על הארץ ובגורמיה – כאילו הסתער על העשן ולא שֹם לבו אל האש.


 

ג    🔗

כי לא חוגי־סתר מדומים מפרנסים את הרוח הזאת אלא זרמים המפכים במעמקי העם והפורצים יותר ויותר אל פני השטח.

כי זוהי עובדה שכמו נגוזה מעט האור מחיי העם ונגוזה החדוה ונגוז יצר־ההתחדשות ונתמעטה האמונה. כי אולי זו הפעם הראשונה בקורות עצמאותנו ובימים רבים שקדמו לה, שאנשים בלבבם מעלים תהיות לטעם־הגאולה – תהיות שכמוהן אולי ידע העם רק בפרקי־חייו המרים והנואשים מחוץ לארצו; כי זוהי עוּבדה שעולה חדש מסתופף היום בצל ותיק וּותיק בצל עולה חדש להתחמם מעט לא בסיפור עלילותיה של ארץ זו וחלוציה, אלא בתינוי משותף תלאות אדם וחברה ומדינה, ששניהם, הותיק כעולה, רואים עצמם חסרי־אונים לסלקן; כי זוהי עובדה ניצחת שבעוד שלפני עשר שנים בלבד היו הארץ הזו ועַמָה מופת של רעננות מתפרצת, שאיננה יודעת שָֹבעה ואיננה יודעת לאוּת, על רקע של תרדמה חברתית, לאומית ואנושית במזרח שמסביב – היא עומדת היום קופאת מעט, תוהה על עצמה ועל עתידה.

ומצטרפת אל אלה העובדה, כי הוּעַם מעט האור הרוחני שאוֹתת מכאן ליהודים בתפוצה, ושפה ושם היה מדליק בלבותיהם גם את הרצון להזדהוֹת בגופם עם החויה הרוחנית האינטנסיבית שאותה חי דור יהודי חדש ורענן בארץ חירותו.


 

ד    🔗

הרבה מקורות לרוח זו, ולא נקל לא עלינו ולא על אחרים באמירה כי רק בשנתיים האחרונות נולדה. ראש מקורותיה – אך בודאי ובודאי לא היחיד – הוא אולי רגש הבדידות המתעמק עם הפסקת זרם הבאים, שלא היה חדל להתסיס את חברתנו, לגַוון אותה ולהחיותה מאז קום המדינה. במעמקי ההרגשה הזאת ניתן לגלוֹת גם את פירותיה המאוחרים, המרים, של השוֹאה היהודית. היא ירדה בשעתה על העם כהלם מקפיא, אך אולי רק עתה נראה בבירור כל אשר עוללה לא רק לקרבנות העם אלא גם לעתידו. היא הובישה את מעיינות האדם והתקוה שהיה בכוחם להוסיף ולהזין את המדינה עוד ימים רבים ברוח של אמונה ובטחון וליטול מיושבי הארץ רגש נתיקוּת ובדידוּת. ואין הרגש הזה נעשה, כמובן, קל יותר על־ידי חומת האיבה הסוגרת עלינו יותר ויותר מסביב.

אלא שדוקא בתקופה זו ובעיצומה החמירו דברים במדינה הזאת גופה – דברים שתלויים בה ואופן הנהגתה ובהם בלבד. דברים שהעלו ממעמקים גם את הרוח הקשה העוברת עתה בארץ.


 

ה    🔗

כי גם אילולא היה לאותה רוח שום מקור אחר – די לשידורים מעיירות העולים כדי להולידה. וגם אם נסגור כל מקלטי־הרדיו שלנו – קול המדברים מעיירות אלו ינסר וילך מסוף הארץ ועד סופה. לא מפני שחמוּר או לא חמוּר הרעב בבית התינוקת הזו דוקא בבית‏־שאן, אלא משום שגם אפקים ומעלות ואשדוד ודימונה אינם יחידים היום מסוגם בארץ; די בזה ודי בגילויים מצטברים של שוד בלתי־מרוסן של המדינה על־ידי נוכלים כלכליים – כדי להצמיחה; די באותו מחול סוער של הקרתנוּת היהודית מסביב להרכבת קואליציה של מפלגות בדימונה או בעיירה אחרת – שאיננו אלא מחול מסביב למדורות של עוני, אבטלה וגם רעב. די – כן, די – באותה עובדה פשוטה, לכאורה, אך מלמדת מאוד על הכלל, שעד היום בשלטון דמוקרטי ברור ומסודר, איננו יכולים – וכבר לא נוכל, כנראה, לעולם – לדעת לאשורו אם ניתנו לפועלי נמל עשרה אחוזים, כלשון שר־התחבורה הממלכתי, או עשרים וששה אחוזים כלשון רשות־הנמלים הממלכתית – ויש, כידוע, הבדל מוסרי עצום בין מספרים אלה. כשם שלא נדע, למשל, לעולם, אם העיסקה שעשינו עם גרמניה לפני שנה סיפקה את יצרינו המוסריים, כפי שביקשנו לטעון בראשית הכניסה אליה, או את צרכינו הפיננסיים, כפי שהסברנו בדיעבד – ואולי אף לא אחד משני אלה. ורק מי שמתעלם מהלכות־יסוד בחינוך עם, יכול להניח שדברים אלה ודומיהם – והם מרובים – אינם נופלים כמִשקע מתסיס בנפש של אומה.


 

ו    🔗

כי אולי יותר מכל אלה צומחת רוח זו מן ההרגשה המקננת קינון־של צער בלב רבים, כי דור־הנהגה מופלא, שספק אם היה לאומות רבות כמוהו לטוהר ולהתמכּרות, מוצא עצמו עכשיו כרוך ומפותל בחוטים של חשבונות־עבר ויצרים, המשבשים, לפעמים, שיקול אחראי גם בתחומים חיוניים של חיינו הלאומיים. והוא כשבוי במעגל מכושף של חשבונות כיתתיים – חשבונות ויכתות שאבד עליהם כלח מבחינת משמעותם.

דור־הנהגה זה, שלא נחדל להרכין ראשינו בפני הילתו, מוצא עצמו אפוף ומלופף אהדות, שֹנָאוֹת, יצרי חסד או יצרי שילם שדבר אין להם עוד עם הכרעות־הגורל שעל הנהגת הארץ הזו לקבל שעה־שעה בתחומים העיקריים של חייה. ונכונותן של הכרעות אלו תוכח רק אם אפשר יהיה לגלות בהן התנערות גמורה מקטנות־החשבון וקטנות־המוחין ומאוצר־מושגים שלם של מפלגות ובדלי־מפלגות המפרנס את שתיהן.

כי ספק אם נדע להסביר איך אירע הדבר שבפרשת־גורל זו בדברי ימי העם והמדינה, די היה בחשבון־ מפלגות צר כדי לשלול מן המדינה שירותם החיוני של כוחות רעננים, מנוסים ומסורים, כוחות המהלכים היום בטלים ממלאכה מדינית ולאומית בונה.

ועל־כרחך אתה בא למסקנה המצערת כי דור־הנהגה זה מיצה – אולי גם מתוך מתח האחריות שרבצה עליו כל הימים – את עיקר כוחותיו הנפשיים, ובכללם הכוח שהוא מבחן־המבחנים לכל הנהגה: להעביר בהדרגה, בהרגשה של קורת־רוח וגודל־רוח, את השרביט אל דור ממשיך, וביחוד – אל דור שגדל על ברכיה.

כי בין נרצה בין לא ירצו – שעתו של דור זה הגיעה. בזכות ולא בחסד. בזכות לעצב יותר פני הארץ הזאת היום ובזכות להניח יסודות לעתידה – זכות הנתמכת על־ידי מעללי הדור הזה ואולי גם על־ידי הסיכוי שהוא נושא בחוּבּוֹ להביא לזרם התחדשות בעם שהוא בין דורו.


 

ז    🔗

כי על אף כל המבודח והמצויר בארץ בתקופה האחרונה – העם הזה איננו, בשום פנים איננו, עם של מַזוכיסטים הבז לעצמו ולפעלו. לא. משהו מרומם ומקיים גאוַת־אדם עדיין נטוע עמוק בלב כל תושב הארץ הזאת שנתן חילו ומיטב שנותיו לבנינה. רגשות אלה טמונים כגרעינים נשכחים בלב כל אדם ואדם, והם עטופים בכיסוף אמיתי, פעמים צורב, לראות בהתחדשות עצמית, בהחזרת הדר־גאונו. המרירות ובידוח ההתקלסות בעצמו – אינם רק ביטוי לזעם על שלטון. אולי הם יותר ביטוי לכאב ולרוגז של עם על עצמו, על שכך הולך ומתעוות מראה ארצו ומראה אדם בתוכה; מתוך מרי־לב זה פונה חלק זה של העם יותר ויותר אל כל מה שאינו נושא עמו עוד כל התחייבות, עול או הרגשת חובה. גם אל הריקנות. אבל בעמקי נפשו עדיין חבוי דגל, אולי מקופל מעט, אך כל רוח הנושאת עמה בשֹוֹרה רעננה זוקפת־קומה – עשויה לפרוש דגל זה ולהניפוֹ.

אין זה נכון כי נתרוקן לב העם. נכון הוא כי יש איזו שלכת, שלא די במסעי־סתיו של הסברה כדי לפזרה. נחוץ לשם כך משב אמיתי של רוח אביב, של התלבלבות חדשה. אי־אפשר לרמות לא לב אדם ולא לב עם בטעמה האמיתי של הרוח הזאת. את האביב בבואו, אין צורך להסביר. הלב נענה לו מעצמו.


 

ח    🔗

אולי אין הבּשֹוֹרה המצופה חדשה כלל. אולי היא אותה בשֹוֹרת־היסוד שכַּנפה שנים־שלושה דורות יהודיים ועשתה את גאולתם, את שיבתם למקורות המוסריים והרוחניים, את רצונם להיות ככל הגויים אך גם להיות טובים ויִחוּדיים מהם - שֹאוֹר שבעיסת חייהם. אולי זוהי אותה בּשֹוֹרה עצמה – עתיקה כעתיקוּת ימי העם – שנישאת מעמקי תולדות היהודיים למיום שהשמיעוה גדולי העם הזה וחוזיו. ודאי שהיא זאת. גילוייה אולי אחרים אך עיקרה אחד. אין שום בּשֹוֹרה אחרת שאפשר להביאה כשם שאין אולי טעם להתקיים התקיימוּת מיוחדת שלא לפי הבשורה העתיקה־המחודשת הזאת. אך היא מוכרחה, כנראה, להיות מובאת ולהגיע אל התקופה הזאת ואל הדור על כנפי־ניב אחרות, על כנפי־נוסח אחרות, על כנפי־מעשה אחרות. על כנפי התנערות ממושגים ומהרגלים שגם הדור וגם התקופה אינם נענים להם עוד.


 

ט    🔗

הרבה כוחות חלוציים נתבעו מדור קודם – ועמד בהם. אם יש מידה של חלוציוּת הנדרשת ממנו עתה, זהו כוח־הרצון והנכונות הנפשית להעביר את הלפיד. אין מבחן זה נופל ממבחנים אחרים שעמד בהם – ואולי הוא תמציתם.

1966


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!