– ז׳ידובסקי פראַזדניק! (חג יהודי) – אומר הרכב ושורק שריקה חדה, והסוסים, שהיה בדעתם להתעכב ליד הפונדק היהודי, טסים ועוברים הלאה, וכחץ מקשת מחליקה המזחלת על־פני השלג החדש שנפל…
הגעֶנעֶראַ"ל אוסטאַבנו (שיצא בדימוס), עם כתפות לאורך השרוולים, מן הקאַנטוניסטים, אף הוא ראה אותה, את השלהבהבת היחידה, שהציצה מן השמשה הכפוּרה, מבעד לעגול המוארך הקטן שהמיסה לעצמה.
מה חג הוא זה? – מהרהר הוא.
הוא רוצה להעלות בזכרונו את החגים היהודיים.
״פורים״ – נזכר הוא במקרה.
מה זה פורים? הוא נזכר בזעפרן… ריח של זעפרן… ליד השולחן יושב יהודי זר עם מטפחת אדומה־מלוכלכת ביד, במטפחת יש מעות של נחושת וכסף… הוא רוצה עוד… הוא מספר איזה ספור… ילדים חולים… יולדת… או עגונה…
יותר מזה אין הוא זוכר…
הוא שמע על משׂחקי־פורים, אך ראה לא ראה אותם. הוא היה נרדם עוד קודם שמשחקי־הפורים היו באים אליהם… בקצה העיר היו דרים… אפשר ראה לפנים, אבל שכח… למחרת היה יוצא על קבּים אל הרחוב; הוא פחד להביט למטה, אפשר לפּול. היה מרגיש קור בסמוך ללבו וראשו היה מסתחרר…
את היהודי עם המטפחת זוכר הוא… יהודי שחור… מאנפף, הוא היה מדבר ומתיז טאַבּיק"י רטובה מן האף…
– פוּי!
ואחר־כך מה בא?
נדמה לו, מה זה פסח?… עֶט…. ב“היסטוריה הקדושה” כתוב… מצרים… ירדן… וכי יודע הוא?!
הוא זוכר את האֵם, היא מצחצחת ומשפשפת את כף־המנעול… טִפות עבות של זיעה נגרות מפניה…
אחר־כך: מצות.
והוא מרגיש חמימות מסביב ללבו הזקן:
״האם הם משתמשים לשם כך בדם, או לא?״
הוא לא שמע מעולם בבית בענין דם… אבל שם אומרים בבטחון גמור… תחילה היה מתוַכֵּח… עכשיו אין הוא עצמו יודע… אנשים כאלה, מי יודע!
אך כלי־זכוכית יפים היו על השולחן… גביע אחד בקצהו של השולחן, גדול, עם ציורים אדומים…
לאיזה מין אורח היו מצפים.
האם בא? – הוא אינו זוכר עוד.
* * *
אחר־כך בא חג ״ירוק״…,״זיעלוֹנ״י פראַזדני"ק… איך הם קוראים לזה אין הוא יודע… הוא זוכר מאפה של חמאה, קפה… והצמוּקים, שהיה מוציא בגניבה ובולע, זוכר הוא…
איזה חג קצר…
הוא זוכר רק, שבחג הזה היה האב מאריך לישון כמה שעות על היום… מפני מה? שוב אינו יודע…
אחר־כך באים ״קוּטשקי (סוכות) –
הפה הזקן מתעוות בחיוך של לעג. ״קייטנה יהודית בחצר… על־יד… על־יד… פוּי!"
הוא זוכר עוד, איזה מין פרי היו מחזיקים ביד, לימון, או תפוח… ומין מטאטא של זרדים ביד… ואחר־כך היו חובטים בו בעמודים בבית־הכנסת…
עובדי־אלילים גמורים…
אַהאַ! אחר־כך דגלים…
הוא משתקע במחשבות אחרות… הצעד הראשון שלו בסולם העליה היה דגל… סעֶוואַסטופול! הוא אינו מוציא את הדגל מידו… צורבת הרגל – הוא מחזיק! יד מתחילה צורבת, הוא תופס את הדגל ביד השמאלית… הוא נופל על הדגל… לוחץ עליו בבטן, אין יכולים לתפוס אותו, הוא נדקר בגבו נופל למין תהום, לשאול תחתיה – ומתעורר בבית־החולים…
את הצלב הראשון קבּל!
– זשידי פראָקלאַטיע (יהודים ארורים)! מעוררת אותו קריאתו של הרכּב. כבר נוסעים לאט, לאורך רחוב ארוך של עיירה…
משני עברי הרחוב אשנבים, ומתוכם מציצות שלהבהבות… הן רועדות, כמו מפחד, ומציצות החוצה…
מאחד הבתים יוצא מישהו וחוזר על הפזמון:
– הנרות הללו…
– ״שטאָ אָן סקאַזאַל, איוואַן (מה הוא אמר)? שואל הגנראַל.
– אַ טשורט יעֶהוֹ, זשידאַ פאַרכאַטובו, זנאַיעט, וואַשע
פרעֶווסכודיטעֶלסטווֹ! (השד יודע אותו, את היהודי המצורע הזה, כבוד רוממוּתוֹ!)
אך אזנו של הגנראַל תפסה, אף־על־פי־כן: ״הנרות הללו"… הדרך חוזרת ונעשית חלקה… הסוסים מושכים כשדים, הגנראַל משתקע בהרהורים, אף־על־פי שאינו חושב מחשבה מסויימת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.