רקע
יצחק ליבוש פרץ
נר השבת השביעי
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

המצח של בת השלוש־עשרה מתקמט מצער, פרצוף־הפנים הצעיר הילדותי חיור מפחד, מן העינים התמימות יורדת דמעה אחר דמעה. עוד ביום הששי שעבר היה לה טוב כל־כך, היה לה עליז כל־כך! היה יום הששי הקצר. סבתא העירה אותה קצת במוקדם יותר. כל היום היתה עסוקה בהכנות לכבוד שבת, ולפנות ערב התרחצה, מתוך שירה וצהלה, קלעה מחדש את מחלפותיה הארוכות, החליפה מלבושיה והלכה עם סבתא אל בית־הכנסת. סבתא מדליקה לה את נרותיה שלה, והיא – את שלה…

הנר הראשון – שסבתא תהיה בריאה, השני – שאבא’לי יהיה בריא; שיהיו לו הרבה משפטים וירויח הרבה כסף, שלא יאָנח מפעם בפעם, שהזמנים זמנים רעים; השלישי – שאמא תהיה בריאה ושלימה, ואחר־כך עוד – בעד אחים קטנים ואחיות קטנות, לכל אחד נר קטן… ההדלקה נמשכת, עד שהקהל מתחיל מתאסף להתפילה…

כמה היא אוהבת את בית־הכנסת, כמה היא אוהבת את הדלקת הנרות!

זה שנתים ימים היא נמצאת אצל סבתא… אין היא מתגעגעת הביתה… שם אין המנהג הזה של הדלקת נרות… לא פעם היתה רוצה לראות את אמא, לחבוק את אבא בצוָארו ולהשתעשע בזקנו השחור־המשיי, מעט להתרוצץ ולרקוד עם הילדים הצעירים יותר… אסור להשאיר את סבתא הזקנה לבד… היא תמיד טובה כל־כך, היא לימדה אותה להדליק נרות־של־שבת… היא אוהבת אותה כל־כך, – ואת הדלקת הנרות גם־כן… היא מתגעגעת על כך כל השבוע, היא סופרת את הימים… היום יום־ששי אומלל משום מה.

בבוקר היה כתמיד וכרגיל… היא הכינה לכבוד שבת… סבתא השגיחה עליה ושבעה נחת… הן כבר התלבשו שתיהן, סבתא כבר לקחה את המקל לידה…

״ונשאה הרוח הרעה והביאה את נושא המכתבים"… סבתא קראה את המכתב, הטילה עצמה בחזרה על המטה, וכך היא מוטלת כבר כשתי שעות ופניה אל הקיר…

היא שחורה כמו פחם… העינים עצומות, ביד עדיין מחזיקה היא את המכתב… מפיה עולה ויוצא קצף…

אין היא מניחה שיגשו אליה, אינה מרשה לקרוא את מישהו, דוחה אותה ודוחפת מעל המטה. משהיא מבקשת לפתוח את הדלת, מיד היא שומעת וצועקת:

– לא!

היא עומדת בסמוך למטה וחושבת, מפרפר בה הלב; אלהים יודע, מה כתבו לסבתא מן הבית… אפשר… אפשר… ואין היא יכולה להפסיק כלל את מחשבותיה, על מה שיכול היה להתרחש.

היא נופלת וכורעת על ברכיה, תופסת בעוית את סבתא בידה…

– סבתא’לי! סבתא’לי! מה זה קרה?… דבּרי אלי מלה אחת, אמרי לי משהו, מה קרה? – סבתא! אני אמות מפחד!

המלים האלה יצאו לה מפיה שלא ברצונה.

סבתא התהפכה ופנתה אליה, הניעה שפתיה, פקחה עיניה… ואך ראתה אותה – ענתה בחומרה:

– מוּתי!

וחזרה ופנתה והתהפכה אל הקיר.

– הוא לכל פרטיו, – אומרת היא, – מוּתי, באַשה, מוּתי!

באַשה נשתתקה. פתאום ירד עליה חושך. היא חדלה מלחשוב ומלהרגיש.

כך נמשך הדבר כשעה ומחצה.

היא שומעת את קולה של סבתא: – קומי!

באַשה קפצה ממקומה.

סבתא התרוממה בעצמה, חזרה ולקחה את המקל, שהשליכה אותו קודם מעליה.

– כמה יש לך נרות? – שואלת היא בחומרה.

– שמונה, כמו תמיד! – משיבה באַשה ברעדה.

– אחד הניחי!

באַשה אינה מניעה אבר.

– אחד הניחי הצדה! – צועקת הסבה בחומרה יתירה עוד.

באַשה רועדת, אינה מניעה יד.

הזקנה עצמה נגשה אל השולחן, גוללה ופתחה את צרור הנרות, אחד הוציאה והניחה, השאר כרכה ותחבה לבאַשה אל תוך ידה.

– בואי!

באַשה הלכה אחריה כמין מוכני; שתיהן שכחו לסגור את הדלת.

באַשה אינה זוכרת, כיצד באה והגיעה אל העמוד עם נרות השבת.

– עכשיו אחד אחד, בשביל מי שאני אומר לך! חזרי ואמרי אחרי!

– אמרי! אמא, שתהיה בריאה ותחיה!

באַשה מרעידה כמו בחום של קדחת; הנר הראשון הוא תמיד של אבא.

– אמרי! – צועקת הסבה.

באשה חוזרת ואומרת.

– השני: חיימ’ל שיהיה יהודי כשר…

באשה מרעידה עוד יותר, אין היא שומעת את שמו של אבא.

רגליה מתנועעות תחתיה, הלב הקטן מפרפר, הרקות דופקות, העינים בוערות… סבתא אין בה רחמים, היא צועקת מפעם לפעם בקול רם יותר: אמרי! אמרי! אמרי!

מפני מה עדיין לא נרו של אבא?

הנה, כבר היא מדליקה את הנר האחרון –

– אמרי: שׂרה, שתהיה בריאה! – צועקת סבתא.

לא! היא לא תגיד זאת. היכן אבא? לא! אין היא יכולה, כל פנימיותה מתקוממת כנגד סבתא הרעה… לא ולא!

– אמרי! אמרי! – צועקת סבתא, בקול רם עוד יותר, בחומרה גדולה עוד יותר.

אבל באַשה אינה רוצה לציית, הנר האחרון מוכרח כבר להיות של אבא – היא מתחילה:

– אבא’לי –

– דומי! – צועקת סבתא בקול נורא – דומי! דומי! אבא שלך איננו עוד יהודי! הוא כבר משומד…


המלצות קוראים
תגיות