רקע
רות בונדי
הלובש צדקה ביום הדין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

נכנס אלול – יוצאות צרות. קודם בעיות האכילה של ראש השנה, ואחר כך שאלת הצום של יום־הכיפורים. בשלושת ימי הזלילה המרוכזים של ראש השנה מתגעגעים לא אחת ליום הנפלא, בלי בורשט, בלי צ’ולנט ובלי עוגת־דבש, אולם הגעגועים לבורשט, צ’ולנט ולעוגת־דבש ביום הצום גדולים לאין שיעור. ראש השנה איבד לגבי חלק ניכר מתושבי ישראל כל משמעות חוץ מזו הקולינארית, אולם ביום־הכיפורים נזכרים רבים בעובדה המתמיהה, כי בעצם קשורים החגים קשר כלשהו בעניני דת.

יש בני אדם, המעשנים בשבת, אוכלים חמץ בפסח וטריפה כל ימות השנה, אולם ביום הכיפורים הם חוזרים לחיק הדת כבן אובד לזרועות אמו. כל ימות השנה הוא יכול להיות אפיקורס גמור, אך ביום הכיפורים אפילו מפ“מניק מוכן לצום. נניח עתה לאלה, הצמים מתוך אמונה שלמה, אפשר רק לקנא בהם. אבל למה צמים כולם, נהגי אוטובוסים ובעלי מכולת, מוכרי פלפל ופקידי תה”ל, עובדות סוציאליות ומזכירות צה"ל?

חלק גדול של הצדיקים־ליום־אחד צמים מתוך רגשי חיבה לאב או לאם ז"ל, שבוודאי לא היו מביטים בעין יפה בסטייק עם צ’יפס נוסח כיפורים. יש הצמים, כי אין להם איפה לאכול, ולא נעים להם למלא את הבית ריחות של צלי דווקא ביום בו מרבית האנשים רק חולמים על אוכל. ויש הצמים מאותה הסיבה שבגללה מתעמלים אנשים בשעה שש וחצי בבוקר; אולי זה לא מועיל, אבל להזיק זה לא יכול. איש עדיין אינו מוסמך לקבוע, כיצד מחשבים שם למעלה את ענין הצום של יום־הכיפורים בדין־וחשבון המס הסופי. ייתכן, כי יום של תענית עלול להשפיע על בית־הדין של מעלה לפחות כשביתת רעב על בית־משפט עלי אדמות.

מפליא רק, כמה קשה יותר יום צום אחד למען הנשמה מתריסר ימים למען הגוף. לשם חיתוך הקווים מוכנים הבריות לעמוד בדיאטה של חצי קלוריה ליום במשך חודש תמים בלי להניד עפעף, אבל למען הנפש הטובה, אפילו עשרים וארבע שעות הן קרבן לא יתואר. בהשפעת שפעת לא אוכלים יומיים ולא קורה מאומה, אך צום של יום־הכיפורים חייב לערער את מצב הבריאות. כאבי ראש, זה המינימום שהאדם יכול לעשות למען צומו.

בחוץ־לארץ היה זה שייך לחינוך הטוב של בת יהודיה ממשפחה מכובדת להתעלף לפחות פעם אחת במשך צום הכיפורים. אז השכיבו אותה על ספה מכוסה שעוונית שחורה, שעמדה במיוחד לצרכים אלה בפרוזדור עזרת הנשים, הגוֹיה הממונה על חדרי הנוחיות של עזרת הנשים הגישה לה מלח־הרחה והגבירות הפסיקו, לפחות, לעשר דקות את שיחתן האינטנסיבית על עוזרות ובעלים, כדי לדון בתלאות הצום ובהרכב הסעודה המפסקת. עתה יצאה ההתעלפות מהאפנה ולבת ישראל החסודה לא נשאר אלא להסתפק במיגראֶנה עלובה.

יש הטוענים, כי המציאו את הצום כדי להניע את האנשים להקדיש את כל מחשבותיהם לעניני נפש. אבל לי נדמה, כי ביום־הכיפורים חושבים האנשים יותר על אוכל מבכל שאר ימות השנה גם יחד. בעזרת הנשים אפשר לשאוף ביום־הכיפורים יותר אינפורמציה על דרכי התזונה מאשר בקורס מזורז של ויצ"ו.

נכון, קורה והרעב מניע את האנשים לחשוב על חטאיהם. ואז, כמובן, המצב קריטי. מי שנהנה מזיו האמונה, כל הכבוד לו. יש לו תרופה לכל צרה. אבל מסכנים הדתיים של יום־הכיפור: חשבון הנפש תמיד מסתיים בגרעון.

יש והאדם מגיע ברגע של חולשת הצום לידי מסקנה – תמיד מוצדקת – כי החיים כפי שהם עתה לא שווים אגורה ויש לפעול למען שיפורם. האדם מחליט לא להיות עוד אנוכי, לא לרדוף אחרי כסף, לא לריב עם האשה, לא לשנוא את הממונים עליו, לא לקלל את מס ההכנסה, לעזור לזולת, לעשות משהו למען השכלתו, לתרום למוסדות צדקה, לחתום על ביטוח חיים, להיבדק אצל הרופא. ללמוד צרפתית בשיעורי ערב ובכלל לקחת את עצמו בידיים. עד כאן ולא יותר.

ההחלטה הנחושה לתיקון דרכי החיים אינה ניתנת לעירעור, לפחות עד תום הצום. אחרי מרק העוף מביט האדם בעצמו ביותר סלחנות, עם כפית לפתן התפוחים האחרונה כבר נהיר לו, כי הגיע להחלטות נחפזות במקצת, ואחרי ספל הקפה השחור לא נשאר מכוונותיו הטובות יותר מכתם של דמעה על ממחטתו.

המלצות קוראים
תגיות