החג היפה מכולם הוא חנוכה, והדבר היפה בחנוכה זה הדלקת הנרות, והיפה בנרות זה אורם הרך, הזהוב, הזוהר, המרקד עם הרוח ומרצד על כתלים, המחליק קמטים ומלטף עינים עייפות. לגבינו, דור הקילוֹואטים, טמונות בנרות הדונג כל נפלאות החיים. נרות דולקים, מנגינה שקטה, כום יין, רוח אביב – נו טוב, גם אחרים היו צעירים.
נרות דונג רומנטיים כל זמן שאורם אינו דרוש לשום מטרה מעשית – חוץ מרכישת לב נערה. לפעמים, בשעת סערה או גשמי זעף או סתם בגלל תקלה טכנית, כאשר חברת החשמל עושה חנוכה ולא בכסלו, ואתה מוציא ממדף מלאי הברזל חבילת נרות מאובקים ומנסה להמשיך בעבודתך כאילו לא קרה כלום, אתה תמה: כיצד עבדו פעם לאור נר אחד, התופרת הקטנה, הסופר הרעב, המלחין הבודד, כיצד כתבו ויצרו אז באור החלש, החיוור הזה? כיצד הגנה עליהם הלהבה המהבהבת הקטנה הזאת מפני החושך הגדול?
לכן היו פעם קשרי המשפחה חזקים כל כך, בגלל הנר היחיד שדלק בחדר וכולם ישבו סביבו ואת כולם הוא איחד, כי מעבר למעגלו היה החושך. עכשיו, בתקופת החשמל, לכל אחד אור משלו, שישים וגם מאה קילוֹואַט, על התקרה וליד המיטה, מעל השולחן וליד הכורסה. המעגל נשבר. אין עוד הכרח להתלכד בפני החשכה סביב.
לפעמים, כשכבה החשמל, נעשית תל־אביב לפתע קטנה ושקטה כל כך, כעיירה בתוך יער. פה ושם מהבהב נר או נדלקת מנורת נפט, האמהות קוראות מהמרפסת: דני, 'כנס הביתה! חושך בחוץ. יושבי בתי הקפה מנמיכים את צחוקם ומישהו בלב רחוב דיזנגוף מגלה לפתע כוכבים וירח. באולם הקולנוע דולקים כמה נרות אדומים, הצעירים נשענים ראש אל ראש והמבוגרים יושבים במבוכה. באמת, מה זה, מתמרמר הבעל, כבר היו יכולים לתקן את הקצר, והאשה נאנחת: זה ייגמר מאוחר ולא נתפוס את האוטובוס ומחר יום כביסה. לא, זה לא עשר הדקות של זמן אָבוד, זה חוסר הבטחון של איש־הכרך בחושך.
אי־שם במחסן עומדת מנורת הנפט שקנינו בפרוץ מלחמת סיני. רצנו אז מהר לחנויות – נייר שחור ונעצים ונרות ומנורת־נפט ולמטה כבר צעק איש הג"א: לכבות את האור, קומה שלישית מצד ימין! כמעט ולא השתמשנו בה, במנורת הנפט. לפני שהספיקה הפתילה להשחיר, נסתיימה המלחמה, ואנחנו תלינו את המנורה על מסמר במרפסת המטבח. עכשיו חלקי־המתכת כבר אכולים חלודה והעששית מאובקת, אבל נמשיך לשמור עליה. בדור זה אין מה לדעת.
*
זה היה פעם סמל העושר בעינינו, לא מטילי זהב ולא עטרות יהלומים. רק דבר אחד: להשאיר את האורות דלוקים גם כשיוצאים מהחדר. כבר באגדות ילדותנו נבדלו העניים מהעשירים בכמות האור: בארמון הנסיך היו כל החלונות מוארים ובביקתת חוטב־העצים דלק נר אחד ויחיד. ובבית היה זה תמיד אותו הפזמון: מי שכח לכבות את האור באמבטיה? למה השארת את האור במטבח דולק? מתי תלמדו לכבות את האור בפרוזדור? וכשיצאה המשפחה מהבית, בדקה אמא פעם ופעמיים בכל החדרים: שמא נשארה חלילה מנורה אחת דולקת.
ואז אמרתי לעצמי: כשאהיה גדולה, יהיה לי אור בכל הדירה כל הלילה ואני אלך מחדר לחדר ולא אכבה. והנה, זה אחד מחלומות הילדות המעטים שהתגשמו: האורות דולקים – וחברת החשמל מרוויחה. ותמיד אחרי שמגיע החשבון מתחילות נקיפות מצפון של עקרת־הבית: היינו צריכים לחסוך. מי שכח לכבות את האור באמבטיה? ואי־שם בלב ילדה נרקם חלום: פעם יהיה לי בית ובו כל האורות דולקים.
וגם על זה חלמנו: לכבות בכל שעת לילה שרוצים. בבית, בצבא, במחנה, בבית חולים: כיבוי אורות! לכבות את האור! כולם לישון! זהו החופש, אמרנו, לקרוא כמה שרוצים, עד חצות, עד שתים, אפילו עד אור הבוקר. עכשיו יש החופש ואין הכוחות.
*
משום כך קינאנו בגויים: על הנרות שהיו להם בחג המולד. עשרות נרות על עץ אשוח, מאות על העצים הגדולים שניצבו בכיכרות הכרך, כל חלון־ראווה ועץ־מולד משלו. ידענו, יהודים זה משהו אחר, טוב יותר, כי אותנו בחר אלוהים, רק חבל שלא נתן גם לנו עץ דולק כזה.
ביום הראשון לחנוכה, כשדולקים רק נר אחד והשמש, אז החדר עוד חשוך קצת. אבל כשדולקים כל השמונה, כל נר בצבע אחר, זה היום היפה של חדר־המגורים. ולמחרת, כאשר מצחצחים את החנוכיה כדי לשים אותה בחזרה למזנון, נאנחים: חבל שזה נגמר. היה בית יפה כל כך עם הנרות הדולקים. בית ביתי ממש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.