רקע
רות בונדי
המזל מביא שברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

זה לא כלום, סתם חפץ, אגרטל, כוס, פסלון – מה האסון שנשבר? אומות שלמות נעלמו מכדור הארץ, ומה לעומתן כלי חרס? אנשים מתים ולא נשאר מהם דבר ולמה תתאבל על שטות, על קצת חימר שרוף? חבל על הצער, באמת, עוד תזדקק לו לאסונות כבדים יותר.

אבל זה היה דבר יפה כל כך, איילה מחרסינה – וכל פעם שראית אותה נעשה לך חם בלב. מתנה מאחד, מי יודע איפה הוא כיום, וזה מה שנשאר ממנו. אבל לי אין מזל בחיים. אצל אחרים, גם אם הכוס נשמטת מידם, היא נשארת שלמה, נתקלת בשטיח, נופלת על כורסה. אצלי, אצלי הכל מוכרח להישבר לרסיסים.

זה לא רק ענין האיילה. זה משפיע על כל מצב־הרוח. פתאום אתה מתחיל להרהר בחיים ובמוות, ושאין תועלת בשום דבר והכל הבל־הבלים וכסף אין ובעבודה צרות והדירה לא נוחה ולקטנה נזלת ואין נחת בחיים ולשם מה בעצם כל הטירחה.

מה טוב היה, אילו שיבר מישהו אחר את האיילה. היית יכולה לשפוך עליו את זעמך: אתה, תמיד אתה, למה אינך יכול להיזהר? דבר יקר כל כך, אבל לך לא איכפת, לא איכפת מאומה, לא האיילה, לא הבית, לא אני. ואפילו להתייפח תוכלי, ועוד ינחמו אותך ויאמרו לך: אנא, אל תבכי, אני אקנה לך אחרת, יפה יותר, גדולה יותר, את זוכרת, כמו שראינו באלנבי.

אבל מה עושים, כשאין להאשים אף אחד, כשאני עצמי שברתי אותה, אני במו ידי. לחייך באופן מלאכותי ולומר: אין דבר, בין כה וכה נמאסה עלי האיילה מזמן? – לא, זה איום, אנא גורלי, כוכבי, מזלי – אם כבר צריכים להישבר דברים שלי, שלא אני אשבור אותם, שישברו אחרים, ואני רק אתרגז.

זה תמיד בא בסדרות. נשבר חפץ אחד, יישברו שניים, וגם שלושה. ככה זה. קודם מפילה הרוח עציץ, והפוקסיה ששמרת עליה כמו על בבת־עינך נשברת. אין מה להתרגש: יבואו דברים גרועים יותר. קערת הפיירקס מתפוצצת בשעת אפייה. דלת הזכוכית נכנעת לרוח־פרצים. שלושים לירות. אין דבר. אומרים שלא כדאי להצטער על שברי כלים שאפשר לקנות בכסף. כי מה זה כסף? אין לו שום ערך. ביחוד כאשר יש הרבה.

הייתכן שיש משפחות המשמרות כלים לדורות? כנראה, יש להן פרוטקציה אצל אֵל־הזכוכית־והחרסינה. אבל לי, לי אין מזל אצלו. קונים מערכת שש כוסות צבעוניות, כדי שסוף־סוף יהיה במה למזוג יין לאורחים. הראשונה נשברת בזמן שטיפת הכלים, מפני שבדיוק באותו הרגע מצלצל הטלפון והחלב גולש. השנייה הולכת לעולמה בשעת מסיבה. אין דבר, מחייכת המארחת בשארית כוחותיה. העיקר שנשארו ארבע; בדיוק לשני זוגות. גם עם שלוש כוסות אפשר להסתדר: בעלת־הבית יכולה תמיד לומר, כי אין לה חשק לשתות. שתיים, גם זה לא נורא: יש בשביל זוג אורחים. ואחת, אחת זה נפלא, בדיוק מתאים לפרחי־בר. מה לעשות, נצטרך לקנות מערכת כוסות חדשה, אין במה למזוג יין לאורחים.

שוכחים, אין ספק. שוכחים מלחמות ואסונות ושמחה ואהבה, שוכחים תאריכים ושוכחים צער. שוכחים גם את הכלים השבורים. ורק לפעמים, כשאתה עובר ליד חנות עתיקות ורואה צלחת הולנדית כחולה, בדיוק כזאת שהיתה לך פעם, דוקר משהו בלב, כמו מחשבה על אנשים שאהבת, על ערים שעברת בהן.

אנשים נבונים מזהירים אותך: אל תתקשר יתר על המידה לחפצים. היום הם כאן ומחר אינם. יש שריפות, מלחמות, רעידות־אדמה, שטפונות ומהפכות. היום יש לך בית נאה ומחר לא יישאר ממנו מאומה, חוץ מדמי הביטוח – במקרה הטוב. אבל אלה דיבורים סתם. כיצד לא תתקשר לתמונה, לספר, לשולחן, לצעיף? כאילו היו אומרים לך לא להתקשר אל בני־אדם מפני שהם עלולים יום אחד למות.

אין צעד מוטעה יותר בחיים מאשר לנסות ברגע של יאוש למכור משהו מהחפצים היקרים לך כל כך. שנים אתה חי באשליה, שיש לך רכוש בבית; זה דבר יקר מאד, אתה מסביר לבאי ביתך, עוד מבית סבתא. וכאשר אתה בא לחנות העתיקות, מביט בעל העסק בחפץ בעד משקפיים עבים וקובע: שום דבר מיוחד. עשר לירות. אם את רוצה. עשר לירות! שלא אצחק. עשר לירות, זו יריקה בפני סבתא. לכן, אל תצאו עם אוצרותיכם לשוק. זה מקלקל את האשליות.

לא, באמת, בחוץ שמש, ולמה לך להצטער על צלחת שבורה? הנה, הכל אפשר לתקן, צריך רק להדביק את השברים. לא חסר מאומה. ואת אוספת אה השברירים בעדינות ובהקפדה. עוטפת אותם בנייר־משי ומחליטה להביא אותם למומחה לשם תיקון ברגע שיהיה כסף. אבל כסף אין לעולם, והשברים מונחים במגירה חדשים ושנים, עד שביום בהיר אחד בשעת מהפכת פסח או התקפה של נקיון, תאמרי לעצמך: נו באמת, כמה זמן אפשר לשמור על גרוטאות? וטראַך, הכל הולך לאשפה יחד עם הסנטימנטים.

המלצות קוראים
תגיות