יש כל כך הרבה אנשים בעולם, שני מיליארדים וכמה, ופשוט אי־אפשר להתייחס לכולם יחס שווה. אילו הייתי צריך להיות חבר של כולם, יכולתי כבר היום להזמין מגרש בקרית שאול. אדם שטובתו נגד עיניו, חייב לדעת עם מי להתיידד ואת מי לשים על הקרח.
ידידים הם אנשים שיעזרו לך, אם תזדקק להם, אבל קודם כל אתה מוכרח לדעת, למי אתה עלול להזדקק. לפי זה מרכיבים את רשימת הידידים, מזמינים אותם לארוחת־ערב, עם מארטל ודריי ג’ין; לא שוכחים אותם בחגים ושמחות ומחוץ־לארץ מביאים מזכרת קטנה – קערה עתיקה או מצית־זהב. הידיד לא זקוק להם, אבל אני זקוק לו.
מובן, דרושים שכל ותבונה ומנה הגונה של פסיכולוגיה כדי לדעת, למי תצטרך בחיים. למה לך להשקיע כסף ותשומת־לב ביצור, שלעולם לא יגיע למאומה. לא, אין לי שום דבר נגד אנשים קטנים, לפעמים גם יחסים טובים עם קופאי או שוער עלולים להיות לתועלת. אבל אלה לא מזמינים הביתה. לא כדאי להפריז. גם מחמאה או סיגריה מתוצרת־חוץ תעשה את השירות.
אני מתכוון לידידים של ממש, מנהלי משרדים, עורכי עתונים, קצינים בכירים, אנשי או"ם, דיפלומטים, בעלי הון, פשוט אנשים רציניים. פה ושם אפשר להזמין גם איזה שחקן או צייר או צ’ודק אחר, לשם גיוון, אבל אלה כבר מותרות. העיקר: לא כדאי לפתח קשרי חברה עם מישהו שאינו מתקדם בחיים. אחר כך קשה מאוד לנתק אותם. אינך יכול לבוא לאיש ולומר ככה דוגרי: שמע, חביבי, טעיתי. חשבתי שיהיה ממך משהו, ואתה נשארת בדרגה ה' כמו לפני עשר שנים. אז למה לנו להמשיך בביקורי גומלין? סתם בזבוז זמן. תוכיח את עצמך בחיים הציבוריים ואז תתייצב מחדש.
נכון, אדם עלול לטעות. זה קורה בחיים. היה אצלנו במשרד בחורצ’יק, מיל לא היית נותן בעדו. לא היית חולם לתת לו טרמפ או לאכול אתו דגים אצל ז’אנט. אחד מאלה שאתה מכיר אותם חמש שנים ואינך יודע איך הם נראים. פעם בא אלי ואמר: אשתי ואני… נכנסנו לשיכון… היה לנו לכבוד וכך הלאה. אמרתי טוב, תודה רבה, אולי פעם, בהזדמנות. כמובן שלא הלכתי. מה יש? עוד לא ראיתי שני חדרים וחצי עם הול מואר בשיכון עממי? אחר כך עזב. עכשיו נודע לי, כי הוא מאַכער שלם במשרד האוצר. מומחה למאזנים או משהו כזה. עשיתי משגה, אני מודה. הייתי חייב להראות יתר הבנה פסיכולוגית. במשרד האוצר כל ידיד זה נכס.
ולפעמים בדיוק להיפך. אתה מטפח איש, משקה אותו קוניאק צרפתי, מפטם אותו בנקניק הונגרי, צוחק לבדיחות שלו, מחייך אל אשתו ומשחק עם ילדיו, אפילו שזה יעלה לך בבריאות. סיגריה? בבקשה, קח את כל הקופסה! אני בין כה וכה לא מעשן אותן. אתה כבר תחזיר לי. חאחא, שלא אצחק, להחזיר? קיבל התקפת חלוציות והלך לגדל קישואים. כפיות־טובה משוועת.
רציתי רק לומר, שצריכים לנהוג זהירות. להקפיד במבחר. ולתת פה ושם חיוך ומלה טובה, סתם ככה, באקשיש. שלח את לחמך על פני המים, כפי שאומרים. החיים מלאים הפתעות ופתאום צפים על פני השמנת אנשים, שמעולם לא היית מחפש אותם שם. לפעמים גם תרנגולת עיוורת־צבעים מוצאת זהב.
רק אל תספרו לי, שצריכים להפריד בין יחסי ידידות וקשרי עבודה; שתוכל להיות חבר של פקיד־דואר או שרברב או בעל קיוסק בחיים הפרטיים ולהיפגש עם מי שצריך בחיי הייצוג. ואני אומר לכם: אי אפשר. שני הדברים מתנגשים. אתה מזמין אליך לקוקטייל עם כבד, בלאק אנד וייט וכל השאר, מבחר אנשים אל“ף אל”ף – יש איש משרד החוץ, יש אלוף, יש יועץ, יש אדריכל, תענוג להביט. ומי מופיע פתאום? ידידנו אברימל’ה עם אשתו בנעליים אורתופדיות. רק הממחטה מאחורי הצווארון היתה חסרה. אחר כך לך ותסביר – אמנם, היינו בצבא והיינו בשכונה והיינו. אבל חביבי, לא הערב. הערב זה לא ענבי מוסקאט ומקלות־מלח.
משום כך אני אומר: להיזהר מלכתחילה, לשמור על המרחק, לא להתיידד עם כל אחד. אדם חייב לדעת לבחור את חבריו. כמו שאומרים: תראה לי את ידידיך ואומר לך לאן אתה רוצה להגיע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.