באמת, מי זה הולך לכתוב על ישיבות: כבר מיצו את הנושא עד לטיפת הרעל האחרונה, ולמה לשפוך גם את כוס התה שלי לים הישיבות העכור? רציתי להיות מקורית: כולם לועגים, אני אהלל. ובכן, ניסיתי ונכשלתי. ניסיתי בכל כוחותי הצנועים והעליתי ארס בידי. אי־אפשר לכתוב על ישיבות בנימה של חיוב ולא להיות צבוע. ומזה ישמרני האל עד סוף ימי חיי. אמן.
מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז’יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב.
נכון, השמועה אומרת שיש מוסדות מכובדים – ממשלה, צבא, ועדות הכנסת – בהם מתקיימות ישיבות חשובות ורבות־ענין. ייתכן. אך נסיוני כשר בממשלה מועט: ואשר לצבא, הרי נפרדתי ממנו לפני שהצלחתי להגיע לדרגת טוראית ראשונה. אני רק מתארת לעצמי, שגם שרים יודעים לצייר בובות על דף נייר או לקשט קופסאות של סיגריות בקעים גיאומטריים. יכול להיות שאפילו שרים מספרים בדיחות. ואם לא – חבל.
ובכן, לשם מה נערכות ישיבות? הטענה חשיגרתית, שלמען שתיית תה ואכילת עוגות – אין לה עוד יסוד. בימי הרזיה אלה עצם המבט על דברי מאפה מעורר זעזוע; ואשר לתה, הרי אנו משתייכים לדור שותי האספרסו הידוע לשמצה. אומרים שקוראים לישיבות כדי לברר דעות ולהוציא מסקנות. אשר לדעות, הן מבולבלות לפני הישיבה כלאחריה. וההחלטות – אין לנאמר בישיבה כל השפעה עליהן. המתווכחים מתווכחים והמחליטים מחליטים ואין כל יחסי־גומלין בין אלה לאלה.
ייתכן, כי עורכים ישיבות כדי לתת הזדמנות לבעלי העמדות הנחשלות, שאין להם כל השפעה על ההחלטה הסופית, לחזק את בטחונם העצמי ולהפעיל את כושר דיבורם. הצרה היא שעדיין לא הומצאה שיטה שהיתה מאפשרת לכולם לנאום בבת־אחת תוך שמירה על האשליה שיש גם מי שמאזין.
ישיבה מעידה תמיד על חוסר תעסוקה פרודוקטיבית. אם העבודה בוערת, מסדרים את הענינים בצורה מהירה ויעילה לאין שיעור. פשוט, מרימים את הטלפון ומדברים חמש דקות עם האיש הנוגע־בדבר. רק ברגע שלא יודעים מה לעשות עם המשרה – קוראים לישיבות. הרשימה הארוכה של הישיבות העתידות להתקיים נותנת הרגשת בטחון נפלאה. יש משתתפי־ישיבות מועדים. שומעים שיש ישיבה, מוכרחים לרבוץ בה; אולי מישהו יזכיר אותם שם לטובה. ואם לא, כל אחד מוכן לעשות שירות זעום זה למען עצמו.
יש משתתפי־ישיבות מקצועיים שאינם פותחים את הפה אלא לפיהוק. אלה השתקנים הנצחיים נחשבים בדרך־כלל לנבונים ועמדתם חזקה מעמדת הנואמים הכרוניים. אלה המרבים לדבר – יודעים עליהם תוך חמש דקות שהם כסילים גמורים. לגבי השתקנים עלול גילוי זה לקחת זמן רב ולפעמים מתגלה האמת המרה רק אחרי שבעל השתיקה יושב במשרה מכובדת אי־שם בחוץ־לארץ. בדרך־כלל לא מעלים הבריות על הדעת שמאחורי מסך השתיקה יש חלל ריק בדיוק כמאחורי מפל המלים.
הצירוף הזה של תריסר אנשיס+כסאות סביב השולחן+מאפרות + פתק על הדלת “נא לא להפריע – ישיבה” משנה את האנשים יותר מניתוח פלסטי. בישיבה מסוגלים הבריות להוציא מפיהם דברים שעליהם היו מתביישים בכל מקום אחר, כגון: “תפארת ישראל” או “חובה מקודשת”, “מאמץ על־אנושי” או “זכויותינו ההיסטוריות” מבלי להסמיק. באולם הישיבות פורחות המליצות כשחלבים ביערי־עד. שיחה בין שני אנשים מחייבת ענייניות, אך עשרה – זה כבר “קהל”, מין יצור אגדתי עליו מאמינים שאוהב הוא לשמוע נאומים ומליצות.
אין דבר גרוע מעשרים ישיבות בהן אתה חייב להשתתף. אולי, חוץ מעשרים ישיבות, שאליהן לא הוזמנת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.