בחצי אוזן, בין קצף וסכין גילוח אתה שומע את קול הקריין: תאונה קטלנית, עשרה הרוגים. אתה נדהם ומזועזע. זהו, כל הזמן אמרת, חזרת והצהרת: חייבים לעשות משהו למען הבטחון בדרכים. כיום מסוכן יותר לנסוע מגבעתיים לתל־אביב מאשר לאכול ארוחת ערב עם צ’ומבה בקאטאנגה. והרי החדשות במלואן. איזו אכזבה! כי ההתרגשות היתה מיותרת. זה לא קרה בארץ. עשרים הרוגים ביפאן חשובים פחות מחזיר חי אחד בישראל.

כזהו טבעו של אדם: מתחיל להתעניין בצדק וביושר ובבטחה ובהיגיינה רק כשזה נוגע לו. יכתבו מאה מאמרים על ריבוי החולדות, מה זה עסקך? אתה גר בקומה הרביעית ומימיך לא ביקרה אצלך חולדה. כן, אילו היית גר בחצר, אז היתה זאת בעיה ציבורית ממדרגה ראשונה. מה זה? איפה אנחנו, בג’ונגל? העיריה חייבת לפעול ללא דיחוי! השאננות הזאת גובלת עם פשע.

רק שאיש לא יודה בכך. לא יבוא אדם ויאמר: אדוני תכתבו בעתון משהו נגד החופש הארוך בבתי־ספר. הילדים שלי עולים לי על העצבים. עושים לי את המוות. אפילו עתון אי אפשר לקרוא במנוחה. לא, במקום זה הוא יכריז: מן ההכרח להקנות לדור הצעיר השכלה נאותה, כי עתידו עתידנו. וכיצד ייתכן להשאיר את הנפש הרכה בלי מזון רוחני שבועות רבים כל־כך. הרי זה חטא לא־יסולח.

אם אתה קורא בעתון קטע נזעם על יחס הזלזול של התיאטרון העברי למחזה המקורי מסוג “הגיע הזמן לשים קץ לתלות במחזות הלועזיים הקלוקלים! במה אנחנו נופלים משאר אומות העולם, אנחנו עם התנ”ך והפלמ“ח?” תוכל להתערב ללא כל סיכון על אלף פונט, שכותב השורות הוא סופר צעיר ומבטיח שאת מחזהו סירב התיאטרון לקבל.

צריכים לדעת לקרוא בין שורות העתון, בין פסוקים במכתב, לשמוע בין המלים של נואם. אנשים אינם רוצים להיראות אנוכיים. זה פויה. עוד בגן לימדו אותנו: תתחלק עם יוסי! תשאיל את הטנק שלך לרני! קודם כל מכבדים את החבר! מה? אני חושב על עצמי? רק טובת הכלל נגד עיני.

יש לי נושא בשבילך. למה לא תכתוב על הפליית המורים התיכוניים לעומת המהנדסים? יהא לבך סמוך ובטוח, כי המדבר אינו מהנדס. העורך קובע, כי הגיעה העת לטפל בבעיית הפקעת המחירים של כרטיסי קולנוע. למה דווקא? כנראה, רצה ללכת במוצאי שבת לסינמה ולא היו כרטיסים בקופה.

לעולם לא היתה בעיה מעניינת פחות מצחנת הירקון – בשביל תושבי ירושלים בכל אופן. אך מכיוון שמרבית עתונאי תל־אביב גרים על גדות הירקון ומפני שרוב המערכות שוכנות בתל־אביב, זכתה הצחנה¹ לכיסוי ולטיפול שסרחון על גדות הקישון לעולם לא היה זוכה לו.

באמת נכון, האדם חייב להילחם למען דברים ללא פניות אישיות. לקרב נגד הפליה, דיכוי, אי־צדק! גם נגד הלנת השכר צריכים לפעול במלוא המרץ. שמיני לחודש ועוד אין משכורת. אמנם יש כמה הזדמנויות נדירות, שבהן נעשים רגישים לגורל העולם. כשיש כאב־שיניים, למשל. באמת, איזה מקום זה, כדור הארץ שלנו, מלחמות בלי סוף, שפיכת־דמים, רעב ומגיפות. גם כשלון בעבודה עלול לשנות את היחס לסבל האנושות. או ריב עם הידיד. האנושות סובלת כשאנו סובלים. 

ואולי בכל זאת יש אי־שם צדיק אחד בסדום־סיטי זו, שנוגע לו דבר גם כשאינו נוגע לו. אבל אז ודאי לא מתייחסים אליו ברצינות. סתם נודניק. מקים צעקות בלי שזה יהיה מעניינו. איש לא מציאותי, דון קישוט. מוכרחים להילחם בפגעים, נכון, אבל צריך לדעת מתי, כשהמדובר בבעיה חשובה. אתמול, למשל, קרה לי באוטובוס…