רקע
רות בונדי
חמסין ביריחו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

שלושה ימים ישבו שני המרגלים ממטה יהושע בן נון בהרים וחיכו עד שישובו הרודפים אחריהם ליריחו, ושלושה ימים עמד האוויר מעל ראשם ללא תנועה, גרונם ניחר בחום הלוהט ועיניהם עייפו בשרב הכבד. ‘נעלה על הצוק’, אמר יפקד, הצעיר מהשניים, בחור גבוה ובעל שרירים, ‘שם נראה אותם מרחוק’. זיקית, שנחה בין הסלעים, ברחה מפניהם.

‘רבונו של עולם’, אמר קראיה, אחד מוותיקי צבא יהושע, וניגב את טיפות הזיעה מעל מצחו המקריח, ‘איזה חום! אקלים יש להם כאן, בארץ המובטחת, השם ירחם. אתה מרגיש את החמסין? הרי הוא כאבן בראש’.

‘במדבר לא היה טוב יותר’ קבע יפקד והוריד את התרמיל מעל גבו.

‘נכון’, הסכים קראיה, ‘אבל יש הבדל בין מעברה ושיכון קבע. כאן אנחנו עתידים לשבת כל ימי חיינו. שמעת מה שסיפרה אתמול רחב? לא מחזיקים מעמד באקלים כזה, בעיקר הגברים. שבץ לב ונגמר הענין’.

‘חתיכה לא רעה, רחב זו’, נזכר יפקד, ‘רק קצת שמנה מדי. אבל עיניים היו לה כאש’.

חמישים שנה, זה בעצם לא כלום, השנים הטובות של הגבר, הרהר בלבו קראיה. עכשיו, כשיגיעו הנדודים לקצם כדאי לחפש אשה. לא טוב להישאר לבד לעת זיקנה.

יפקד צייר את מפת הסביבה באבק השביל, כדי לזכור כל פרט ופרט. על מבצע זה אפשר לזכות אפילו בסגן.

קראיה הביט במעשה יפקד בבוז גלוי: ‘מה אתה חושב שתקבל מיהושע? תודה רבה, הוא יאמר לך, מלאת את תפקידך בנאמנות. וזהו זה. מלים יפות במקום תשלום הוגן. היית צריך לשמוע מה שדיברו ביריחו. איזה שכר מקבלים שם החיילים! ואיזה אוכל! בשר כל יום. וביצים כמה שרוצים. וחופש כל שבוע. ביריחו יודעים להעריך את צבאם’.

צל הסלע נע בעקבות השמש ופנה מזרחה. ‘נזוז קצת’, אמר יפקד, ‘בשמש גרוע עוד יותר’.

‘שילך הוא, יהושע, לרגל את הארץ. שיראה הוא מה זה שלושה ימים בהרים בלי מים. והפחד שיתפסו אותך! היה לנו עוד מזל. לולא רחב זו כבר היו גוויותינו מקשטות את חומות יריחו. מישהו היה צריך לאמר לו, לבן נון, שיעשה את העבודה בעצמו, בשכר האפסי שלו’.

יפקד כבר לא שמע אותו, הוא נרדם, ראשו נשען על התרמיל.

איך אפשר לישון בחמסין כזה, חשב קראיה, כל הלילה לא עצמתי עין. אנחנו לא נוכל להילחם בחמסינים כאלה. זה יהרוג אותנו.

שקט שרר למעלה על ההר. גם הזבובים עייפו. והשרב עודנו כבד.

'אנשי יריחו אינם חוזרים. נוכל לשבת בהרים עוד שלושה ימים נוספים. אקלים לגמלים. משה יכול היה לדבר קצת על לבו של אלהים, שיתן לנו איזו ארץ אחרת, שווייץ או הולנד. דווקא כאן, בשממה. כפי שאמרו ביריחו: שמונה חדשים חום לוהט וארבעה חדשים גשם שוטף. אמנם יפה מצדו של משה, שהוציא אותנו ממצרים, אין מה לומר, אני הייתי אז רק תינוק, אך אני זוכר מה שאבי, זכרונו לברכה, היה מספר, אנטישמיות איומה. ומסים בלי סוף. ועבודת פרך. טוב עשה משה, שלקח אותנו משם, רק שלא בחר בארץ הנכונה.

אך לך ודבר עם יהושע. יאמר לך מיד, כי אדוננו מלך הצבאות יהיה אתו כפי שהיה עם משה, חזק ואמץ. אך בכתב אין לו מאומה ובסופו של דבר הוא יצטרך לסמוך רק עלינו.

‘לא הייתי מתנגד למקלחת קרה’, נאנח יפקד.

האוויר היה מחניק וגם בלילה לא באה הרוח. כשאחזור למטה, החליט קראיה, אומר ליהושע את דעתי, בלי כל פחד, דעתי עליו ועל הארץ המובטחת הזאת. ועל אנשי יריחו ועל המבצר שיש להם. ואיזה נשק. מה אנחנו נגדם עם חצי תריסר התותחים שלנו? איזה חום, ריבונו של עולם, איזה חום!

למחרת היום נשבה רוח קרירה ועל העשבים נוצצו טיפות טל. מהפסגה ראו האנשים את אנשי משטרת יריחו חוזרים לבסיס. אז שבו שני המרגלים למחנה בן נון.

– ואיך היה? – שאל את השבים השומר ליד שער המחנה.

– ‘נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו’, אמר בגאווה יפקד.

– ‘כן, נוכל לנצח אותם’, אמר קראיה, ‘רק שאתמול היה חמסין איום’.

המלצות קוראים
תגיות