רקע
רות בונדי
הופ... עברנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

איזה מזל, בחיי. רבע שעה מחכים בכיכר הראשית של דלית אל־כרמל לתחבורה לחיפה וכבר יש טקסי. כחול, זה של זעיד. קיבל מספר ירוק, מפני שהוא חייל משוחרר. מיד אני נוסע העירה, אומר זעיד, אני רק קופץ לאחותי, זה כאן, בפינה. שתי דקות ואני בחזרה.

מילא, זה יקח ודאי חמש דקות ולא שתיים, אומרת אני למודת־נסיון, אבל אין דבר, העיקר שניסע. מחכים בסבלנות ואתנו שתי פרות רזות, ילד יחף עם ארגז של בוזה, בעל חנות־מכולת היושב על שרפרף בפתח עסקו וחצי תריסר תרנגולות צבועות ירוק. למה צבועות? כדי שלא יתבוללו בין עופות השכנים. ולמה ירוק? עמר צבע את הבית שלו בירוק, וזה מה שנשאר לו. אנחנו מחכים לזעיד. והם לגוֹדוֹ. לזמן שיעבור.

הזמן עובר. חצי שעה. זעיד מגיע נושם כקטר. בחיי, מיהרתי נורא, הוא אומר. ביקשו ממני, שתה קפה, תאכל משהו. מה זה? לא תכבד אותנו בשתיית קפה? אבל אני אמרתי להם. מאפיש, אני זז. מחכים לי במרכז. אני משוגע אני, מחכה לי נוסע, אני רץ. יאללה. נזוז. לאן? לחיפה, כמובן.

לא. טעות. פונים בכוון הפוך. זה כלום, אומר זעיד, רק קפיצה. בן־דוד שלי מחכה לי, הבטחתי לקחת אותו לעוספיה. זה כאן בסוף השביל. קצת אבנים, אבל לא נורא. עלי, צועק זעיד, יאללה, נסענו. יוצא איש חובש תרבוש ומביא סל. חוזר ומביא חבילה. חוזר ומביא אשה. האשה מביאה תינוק. ברכות הדדיות. מתיישבים, נשענים אחורה. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

סליחה, טעות. חחרים לכיכר. אולי יש עוד נוסע. יש, השבח לאללה, איש אבו־סנאן, מה שלום סעיד? מה שלום עמל? מה שלום מוסטפה? שבח לאללה, כולם בקו הבריאות. אפשר לנסוע. עכשיו ישר לחיפה. עם תחנת־ביניים בעוספיה רק להביא את הבן־דוד לבית שלו. עם האשה התינוק, הסל והחבילה. באמצע הדרך נעצר זעיד. מקלל כמו מלח רוסי. זה הילדים. שמים אבנים בכביש. זעיד מסלק את האבנים, מסלק את הילדים, הדרך פנויה.

ליד ביתו של הבן־דוד מתחיל ויכוח. זה דוחף לו לירה וזעיד לא רוצה. על חשבוני, הוא אומר, בקשיש. אבל לבן־דוד יש גם כן כבוד. קח, קח, הוא אומר. לא אצלי, אומר זעיד. אחרי חמש דקות מתייאש הבן־דוד. זזים. זה, אצלו אני לא לוקח כסף, אומר זעיד, למה שהוצאתי לאבא שלו עין. היתה קטטה, ואלה, מלחמה, כל המשפחה שלו נגדי. זה בגלל מגרש של אבא שלי. לדוד אחד הוצאתי עין, בצד שמאל, ולשני שברתי יד, בצד ימין. שלושת אלפים שילמתי במשפט. אז מה, עכשיו אני אקח לירה?

תחנה במרכז עוספיה. נכנס זקן עם שתי תרנגולות ואשה עם תינוקת. אותה אני רק מביא הביתה, זה כאן בכפר, למעלה, על ההר, הבאתי לה בטריה. אני לא יכול לתת לה אותה כשהיא לא בבית, נכון? נכון. בשבילי שבילים מגיעים לבית האשה. זעיד יוצא, מביא לה את הארגז עם הבטריה לבית. מחליף כמה דברי נימוס. חוזר. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

לא, עוד לא. יש עוד בטריה, כולם רוצים טובות ממני, אומר זעיד. אני אומר להם, אין לי זמן, אולי יש נסיעה, אבל הם: מה איכפת לך, כשאתה בין כה וכה נוסע לעיר? מגיעים לבית בעל הבטריה מספר שתיים. הוא לא בבית. קוראים לו. מגיע כעבור חמש דקות, מביט בבטריה ופורץ בצעקה. זאת לא הבטריה שלו, החליפו אותה בחנות. חילופי דברים עם זעיד. מכניסים את הבטריה בחזרה לארגז. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

איפה, חיפה. יש עוד חבר, גם כן חייל משוחרר. אשתו ביקשה לקנות חוטי תפירה. מחכה לתינוק. אז מה, אפשר להגיד לא? זה כאן, בכפר, למטה בבקעה. מוסרים את החוטים לחבר. דורשים בשלומו, שלום אשתו והרך העומד להיוולד. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

לא חיפה לא בטיח. הזקן עם התרנגולות התחרט. כשנכנס לטקסי הוא מיהר, אבל עכשיו הוא כבר לא ממהר. עכשיו הוא יכול גם לחכות לאוטובוס. זה יש לי מהטובות, אומר זעיד, עכשיו אני מפסיד שבעים גרוש. מביאים את הזקן בחזרה למרכז עוספיה. עם התרנגולות. שם מחכה לנו דודתו של זעיד. לוקחים אותה בקשיש עד לסף ביתה. זה בדרך. למה לא לעשות טובה לאדם?

הדודה יורדת. ועכשיו באמת ישר לעיר. אך לא – עוד לא הגיע הזמן! מולנו בכביש מגיח אוטו־משא עמוס חצץ. ברגע האחרון סובב זעיד את הטקסי הצידה. פשפש לא היה עובר בין שתי המכוניות. כולנו מחכים למטר של קללות. אך לא, זעיד מראה סימני שביעות־רצון. זה החבר שלי, הוא אומר, ככה הוא עושה לי תמיד. קיף חאלק, שאריף? מבסוט? השבח לאללה, ואפשר להמשיך. לאן? לחיפה, כמובן.

אולי זה מפתיע, אבל באמת הגענו לחיפה. לא־נורא, בסך־הכל נסענו שעה יותר מהאוטובוס. אבל מה זאת שעה לעומת הנצח? ומה שווים החיים, אם אין לך זמן לעשות טובה לאדם?

המלצות קוראים
תגיות