רקע
רות בונדי
תמיד אותו הדבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

מישהו טרח וסיווג את המסעדות הישראליות לפי אותיות, יש סוג אל“ף ובי”ת וגימ“ל, וכך הלאה עד הסוף המר של האל”ף־בי"ת. אבל למעשה יש רק שני סוגי מסעדות, עם חזון ובלעדיו – ולא חשוב מה גובה המחירים ומראה המלצרים.

יש מסעדות אידישאיות מסוג “תנובה” עם שולחנות־עץ מתנועעים, שתפריטן לא נשתנה מאז פתחו יענקל או מוישה את העסק לפני עשרים שנה: מרק ירקות סמיך, שבתוכו המון גרעיני קישואים, מה שקרוי מרק־עוף, ובתוכו כמה איטריות בודדות כסירת־מפרש בים הגדול (כמות המים שווה בערך). מה יש לך עוד? – אתה יכול לקבל עוף מבושל (הבשר נופל מהעצמות), תפוחי אדמה (מעוכים למחצה עם חתיכות קשות בתוכם), מרק פירות (עם קוביות אבטיח צפות בתוכו) ולפתן תאנים מקופסאות. יש וריאציות שונות על נושא מרכזי זה, אבל המקום תמיד משרה אותה האווירה, שיכולה להביא אדם להתאבדות או לנישואין.

אפשר למצוא גם אותה מידת דכאון בגוון מזרחי. אז הקירות צבועים בלכּה ירוקה. מה אפשר לקבל? – חומוס. פעם היינו משתגעים אחריו. אבל עכשיו יודעת לעשות אותו כל ווּס־ווסניקית. מרק שעועית (עם שכבה בלתי־חדירה של שמן למעלה), קבאַב (לפחות יש מה לעשות בכל הלחם היבש), ששליק, צ’יפּס (מחוממים מאתמול). הבירה חמה, המלפפונים מהשנה שעברה. אין מלח בתוך המלחיה. הפיתה יבשה. שתי לירות וחצי, בבקשה.

בדרג גבוה יותר של ייאוש לובשים המלצרים ז’קטים לבנים ולמאכלים יש שמות צרפתיים. פּטי פואַ ואֶר, למשל, זו אפונה חסרת צבע, שהיתה מונחת בקופסה מאז תקופת הצנע, כאשר המסעדות אגרו מלאי של מזונות. אֶסקלופ מילאנז, זה חתיכת בשר־בקר דקה כמו אודרי האפברן עם שכבה עבה של פירורים. פרוּאי אַסורטאֶ, זה רבע אשכול ענבים ושני שזיפים חמוצים. שש לירות והעודף על מגש.

לעתים רחוקות בלבד אפשר לשמוע בתוך קאקפוניה זו צליל בלתי־מזויף. לפעמים זו בעלת־מסעדה, שבמקרה היא גם אוהבת לבשל. בדרך־כלל מייעצת היא בכבודה ובעצמה לאורחיה הנאמנים מה לאכול. קח היום כיסונים, הם נפלאים, כדאי לך לאכול הפעם דג מבושל. מזמן לא היה כזה. למסעדה זו כל היתרונות של אוכל ביתי. ונוסף על כך אפשר לשלם וללכת. יש רק צרה אחת: אסור להשאיר משהו על הצלחת. מה? לא גמרת את החמיצה? משהו לא בסדר אתה? אולי אתה לא מרגיש טוב? לעשות לך חביתה? אתה לא מסוגל לצער את לב בעלת המסעדה המסורה ואוכל את הכל, אפילו אם זה עולה לך בבריאות.

קורה גם פעם אחת במאה שנה, שנולד בעל־מסעדה שיש לו דמיון, בדרך־כלל הוא בולגרי, או יווני, או הונגרי. שם, בבלקנים, הם כנראה עוד יודעים להעריך את תענוגות החיים. מה אתם רוצים, עמים פרימיטיביים. הוא מגיש לאורחים מאכלי עמים שונים, טעימים, מנות גדולות, לא ביוקר. אם מצאת מסעדה כזו – קודם כל אל תספר אף לאחד עליה. ברגע שבעל המסעדה יריח כסף והעסק ילך, ואנשים יחכו בתור למקומות, הוא בטח יתקלקל. יקטין את המנות, יעלה את המחירים, יוסיף ציור אבסטרקטי על הקיר. חלאס, גמרנו. המקום אכסקלוסיבי.

באמת, אני לא מבינה, מה יש לתיירים נגד המסעדות שלנו? איך הם בכלל מעיזים לפתוח את הפה? כמה זמן הם כבר יושבים בארץ? שבועיים? שלושה שבועות? זה הקרבן הקטן שבקטנים שהם יכולים להביא למען מדינה נבנית. אבל אנחנו, הישראלים, מפריחי השממה, הסוללים והבונים, מה אנחנו צריכים לומר? מתי יבוא הקץ לסבלנו?

מילא, לרווקים יש פתרון – הם יכולים להתחתן. אבל מה יעשו הנשואים, שכבר טעמו מעץ הדעת?

המלצות קוראים
תגיות