בית חדש זה תמיד פרק חיים חדשים ואפילו נשבעים אמונים לסביבה הישנה – לשכנים, לבעל המכולת, לחשמלאי, למוכרת הפרחים. תחילה באים, פעם, פעמיים, נכנסים לכל מכר. – נו, איך זה בדירה החדשה? – ככה, ככה, מניעים אנו בראש, לא מה שהיה כאן. ומה נשמע אצלכם, בשכונה? – לגברת כצמן נולד בן וברוך נוסע לאמריקה והפסטרנקים מכרו את הדירה בעשרים אלף לירות. תבואו לבקר אצלנו, אומרים לשכנה, עשינו רהיטים חדשים. השכנה באה פעם, וייתכן שלא באה בכלל. הביקורים לבית הישן נעשים נדירים יותר, וכעבור חודש, חדשיים כאילו מעולם לא גרת שם.

עיר חדשה, זה כבר דבר אחר. אפילו הכרת את העיר שנים על שנים כעובר־אורח, ואפילו היה לך בה ידידים ובית־קפה שלך, כאשר אתה עובר לגור בה, אתה כעולה חדש. ועד שתיהפך לבן־בית, יעברו עליך יסורים רבים. בעיית הספר, למשל. לאיזה ספר לגשת? לא ייתכן להיכנס ככה סתם למספרה, בלי המלצה, בלי ידיעה מוקדמת, בלי לדעת, אם את מבקשת להסתפר אצל רוז’י או רותי או מירי. ורופא־שיניים? רופא־שיניים חדש, הרי זה כמעט כמסע ארוך אל תוך הלילה. אפילו המליצו עליו וסיפרו עליו פלאי־פלאים, כיצד לדעת, אם יהיה לפי טעמך? אם לא ידבר יותר מדיי אם לא יעצבן אותך ריח ידיו? אם לא יכאיב לך למעלה ממידת המקובל? ומתקן הרדיו, שיהיה ישר, שיהיה דייקן, שלא ירמה – איך תדע?

ואתה מתהלך ברחובות השכונה ומחליט: אכנס לכאן. גרבר זה שם סימפטי. יהיה בסדר.

אבל את כל הבדידות של עיר חדשה מרגישים רק בשעת ביקור בקולנוע. אצלנו, שם בבית הישן, הכרנו כל איש ואיש שבאו לסינמה בשכונה. וגם אם לא ידעת את השמות, הפנים היו מוכרות לך, מהאוטובוס, מהחנות, מהמרפאה. זה עם המקטרת הוא עורך דין ויש לו אשה אנגליה. זה שם נהג אש"ד, היה עכשיו חולה. וכאן בעל המכבסה. שלום, שלום, נפגשים, מה? ואחר בא המשבר – הקולנוע החדש. אינך מכיר את המקומות, את הכניסות, את טיב חדרי השירות, ואינך מכיר את האנשים, אף אחד מהם. נכון, אתה יכול לנחש, זה ודאי חבר קיבוץ לשעבר ואלה שתי זבניות וזה אשתו נמאסה עליו כצנון, אבל להכיר – לא, אינך מכיר נפש חיה. לא שלום ולא חיוך ולא רכילות. עיר זרה, קולנוע זר, אגשים זרים. זה יעבור לאט־לאט. תכיר את בעל הגננת ואת אשת הסנדלר, יהיה לך למי לומר שלום. אבל זה יקח זמן.

ערב אחד מתחשק לך לבקר אצל מישהו, ככה סתם, לקפוץ לשיחה קצרה, לשתות כוס תה, לשפר את מצב הרוח. ופתאום אתה נוכח לדעת – אין לך אל מי ללכת. אין. נכון, יש מכירים, יש אפילו חברים, אבל אין אל מי לבוא לפתע־פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי סיבה מתקבלת על הדעת. גם זה יעבור. אולי כעבור שלוש־ארבע שנים תאמר: באמת, צריך קצת להפסיק עם הביקורים. בכלל אין מגיעים לקריאה. אבל לעת־עתה בא הערב ובאה השבת ואף אחד לא ניגש אליך ואינך הולך לאיש. נכון, יכולת ללכת לבת־דודה, ולחברה מבית־הספר, הנמצאת עכשיו בקורס, וגם למורה לעברית מימים עברו הבטחת ביקור, אבל זו רק בריחה מיום השבת הארוך. ולכן אתה יושב בבית ואומר: הכי טוב זה רדיו, ספר, קצת שקט. שמעתי צעדים בחדר המדרגות – אולי מישהו אלינו?

עד שמתרגלים לאוטובוסים. איזה קו נוסע לאן. ואיפה תחנת מוניות השירות. וכמה משלמים בעד נסיעה מדיזנגוף לאלנבי. ומה הדרך הקצרה לעבודה ומתי עובר האוטובוס בתחנה שלך ומתי הוא כבר מלא, ואיזה נהג נוסע לאט ועומד הרבה זמן בתחנות. גם זאת תדע באחד הימים – אם לא תעבור עד אז למקום חדש.

וגם את החנויות תכיר וגם את חלונות הראווה תזכור, כי בסך־הכל לא משתנה בהם הרבה – פעם סחורה קיצית ופעם חרפית, אבל האופי, האופי נשאר. כשאתה נזכר בעיר בה נולדת, אינך רואה לפניך לא את בניני הפאר שלה ולא את המוזיאונים, לא את הארמון ולא את התיאטראות. אתה רואה את הרחובות שדרכם הלכת לבית־הספר, שנה אחרי שנה, ואת חלונות הראווה בהם, של הצלם שטאַמינגר עם הצילומים עתיקי־היומין, וחנות המחלבות המאוחדות עם ריח הגבינה והחמאה הטריה, וחנות המעדנים עם שתי חביות הזיתים בכניסה. זיתים, היית תמיד שואל, מי אוכל זיתים? איטלקים, היה אומר אבא, איטלקים אוהבים זיתים. האטליז של שופק, ובחלונו ראש חזיר עם לימון בפה ולידו עציץ עם אספרגוס. ויותר קרוב למרכז העיר – בוש, חנות הבגדים הגדולה, עם הסטין המבהיק בחלון. ושילר של הקונפקציה. אבל שם קנו רק עשירים. וחנות הספרים של אנדרה, עבד שם מכיר של אבא ותמיד קיבלנו הנחה.

מתי תהיה העיר לביתך? כשתוכל לעצום את העיניים ולעבור ברחובותיה, בית אחרי בית, חנות אחרי חנות, ותרגיש ריח כל חנות בנחיריך. אצל מיינל זה היה תמיד ריח של קפה והיה להם כושי בחלון שהניע את ראשו. מי יודע, אולי עומד אותו כושי באותו החלון עד היום הזה ומניע את ראשו, ככה ככה, אלא שאני עוברת ברחובות אחרים וליד חנויות אחרות. ואתמול, אתמול ראיתי כושי מניע ראש אצל בלטמן שמוכר קפה.