רקע
רות בונדי
יום סרט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

גם הלב שלי אינו מאבן. ניגש אלי קבצן וכבר חצי גרוש בידו – בתנאי, כמובן, שהלז זקן, חולני, מוכה גורל, רצוי עיוור או גידם, שמראהו אינו דוחה מדי והוא אינו טרדני במיוחד. אבל אני שונאה ימי סרט, אני שונאת התנפלות צדקה מאורגנת, אני נגד כפייה וציד ברחובות העיר. ביום שאני פוגשת בחוץ את זוג הגבירות הראשון מקשקשות בקופסת הפח, יורד מצב רוחי כשער הלירה. לא בגלל כמה הפרוטות – לכסף אין אצלי שום חשיבות. אין לי שום דבר נגד בית הנערה הפוזלת מיסודם של האחים קרמזוב. זה מתוך פרינציפ. יש דמוקרטיה. לא יכריחו אותי.

ביום סרט נהפכת ההליכה ברחוב לסיוט לילה. זוג גבירות א' – עוברים לצד שני של הרחוב; זוג ב' – חוזרים לצד ראשון. זוג ג' – נכנסים לחנות לחמרי בנין וקונים מנוף מתקפל. זוג ט' – זוחלים על האדמה ונובחים כמו כלב. לא, עד כאן ותו לא. נעמוד בהתקפת האויב בחזה גלוי. זוג י“א – מצטערת, אין כסף קטן. זוג ל”ו – כבר קניתי. זה אצלי בכיס. זוג אלף – אני פדאיין, אפשר לתת גם לירות מצריות? הלאה הלאה – אתן רואות ידיים אלה? צרעת. מה שאני נוגעת בו זה אבוד.

לא, חביבי, ככה לא תגיע הביתה לעולם. הדרך זרועה גברות עם קופסאות פח. יש פתרון: לוקחים טקסי ספישל ונוסעים במנוחה. צדקה זה רק להולכים ברגל.

המלצות קוראים
תגיות