אם כבר מדברים בעניני כספים – יש אנשים מסודרים למופת, וגם סוחרים, עורכי־דין ובעלי בנקים, המכניסים את משכורתם והכנסותיהם בכלל על חשבון במוסד כספי מוסמך לכך, וכשבא אליהם גובה החשמל, הם אומרים ללא התרגשות: אתן לך צ’ק. אבל אנחנו, הרוב הדמוקרטי, מסתדרים עם המשכורת בצורה יעילה יותר: ראשית כל משלמים את החובות אצל בלטמן במכולת, סוגרים את החשבון הפתוח אצל הירקן הבוכרי ומסלקים את שאר החשבונות אצל ספקי המזונות; אחר כך משלמים שכר דירה, מים, חשמל, מס עיריה. מה שנשאר, אם הסכום עולה על חצי לירה, מחביאים בארון הלבנים, מצד שמאל, מתחת לערימת הגופיות מסוג אינטרלוֹק, או לתוך קופסת הפח האדומה במטבח, שעליה כתוב תה ומצויר דרקון (את התה תמצא בצנצנת הריבה וריבה אין לנו כרגע בבית) או למגירה בשולחן הכתיבה, אם יש כזה, לתוך הקרטון הריק שהכיל פעם בונבוני שוקולד תוצרת “עלית” או לתוך הארנק הישן של אמא, העשוי קטיפה שחורה והמונח בפינת הארון, ליד תולעת העש.

חובבי חשבון נוהגים לחלק את כספם המועט במעטפות ולרשום עליהם ‘בית’, ‘תרבות’, ‘מתנה לדוד אלימלך’, ‘ז’אקט קורדורוי בשבילי’. אולם במשך החודש נשבר הבוֹילר (טוב, לא נצא החודש לתיאטרון, זה עוד נשיג), עולה צריכת הגאז על המשוער (למה בעצם מתנה לדוד? מה הוא נתן לנו לבחינת בגרות?) והמעטפה של הז’אקט בשבילי נמצאה ריקה. כבר מלכתחילה לא נשאר מה להכניס לתוכה.

אכן, עכשיו באים ומכריחים אותנו לקבל העלאת שכר. יפה מצידם. אני יודעת רק דבר אחד; מה שלא נקבל, זה לא יספיק. זה טיבו של הכסף, או טבעו של האדם. אולי בכל זאת נצליח לחסוך בשביל הפטיפון – והפיז’אמות קרועות לגמרי. וצריכים שמיכות־צמר חדשות.

תמיד התכניות קצת למעלה מן היכולת, לא רק בעניני כספים. עוד היית רוצה לאסוף כל בולי ארגנטינה, עוד היית רוצה לבקר ביוון, בגלל העתיקות, עוד היית רוצה לשיר בלה סקאלה ולאכול צהריים אצל מלכת טונגה. וכשיבוא יום אחד שליח מבית דין אמת, נאמר לו; עוד רגע, עדיין לא גמרנו לזרוע את התירס, לא הספקנו עוד למיין את העצות, לא ראינו עוד את ניו־יורק. חכה עוד קצת. באמת, עוד לא הספקנו מאומה.