רקע
רות בונדי
מי בעצם התחיל?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

הדבר פשוט לא נותן לי מנוח: מה פתאום עולים המחירים? האוצר אומר שאין כל סיבה סבירה לכך, והאוצר חייב לדעת. נכון, הועלו כמה היטלים ומסים, אבל מה הקשר בינם ובין המחירים של שוקולד, אגוזים או שולחן פורמאיקה? ובכן, מה קרה כאן? מי העלה ראשון? מי נתן את ההוראה?

ביום שני בשבוע שעבר, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים (ויש לזכור שעה גורלית זאת היטב), ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק, ואמר בלשון ציווי: אמא, שני גרושים בשביל טופי! מה פתאום שני גרוש, תמהה האשה הצדקנית, הרי טופי עולה רק גרוש? זה כשהיית צעירה, קבע הילד הפיקח, אבל הגרושים החדשים קטנים נורא והטופי גדול. הגברת זלוטניק הוציאה מכיס סינורה הפרחוני שתי אגורות, מסרה אותן לידיו השמנמנות של בנה החמוד והמשיכה בגיהוץ חולצותיו של האדון זולמן, הגר בקומה שלישית, מצד שמאל.

לפנות ערב בא האדון זולמן לקבל את חולצותיו המגוהצות. כמה זה, גברת זלוטניק? לירה וחמישה גרוש, קבעה האשה החסודה בלי להניע עפעף. למה? ביקש לדעת האדון זולמן בחומרה, תמיד שילמתי לך לירה. נכון, הסכימה עמו גברת זלוטניק, אבל הכסף החדש קטן מאד. חמישה גרושים קטנים כמו צימוק. אז מה יש לדבר?

האדון זולמן לבש אחת החולצות הנקיות וחליפת המלצר השחורה שלו ויצא למסעדתו של מסעוד, זו החדשה ברחוב אלנבי, עם פורמאיקה וצבעים אמנותיים. הגיש חומוס, הגיש ששליק, הגיש מעורב, וכאשר הגיעה שעת החשבון טעה בעשרים גרוש לטובתו. מה פתאום עשרים, ביקש לדעת ברגר השרברב, זה שהוא לקוח קבוע אצל מסעוד, תמיד אתה טועה רק בעשרה? כן, ענה זולמן באנחה, אבל הכסף כבר לא שווה. מהיום אני מעלה את הטעות. ברגר הלך הביתה שקוע במחשבות.

למחרת הבוקר קראה גברת כוכבי, אשת שמריהו כוכבי, בית חרושת לנקניק יבוא הונגרי, לאינסטלטור: הברז באמבטיה מטפטף. ברגר הופיע עם ארגז כלים, נתן פאקונג חדש, הוציא פקעת שערות מהכיור, ניגב את ידיו במגבת הרחצה הכחולה של האדון כוכבי ואמר לבעלת הבית: הכל בסדר, גברת, יחזיק עד מאה ועשרים. כמה מגיע לך? ביקשה לדעת מרת כוכבי. שש לירות, אמר ברגר. שש? תמיד היית לוקח בעד תיקון כזה חמש. נכון, גברת, אמר ברגר, אבל אז היו זמנים. צריכים להתקדם בחיים, כן או לא? אם אני אמשיך לקחת חמש, אמות עני כמו פרופסור.

בצהריים, בין מרק קרעפלאך וכבד צלוי, אמרה גברת כוכבי לבעלה שמריהו, בעל בית החרושת לנקניקי יבוא: מותק, אני צריכה מאה לירות בשביל נעלי בית. מאה לירות? התפלא החרושתן, ואני עוד זוכר כשהיית קונה נעלי שבת בחמש, אַת זוכרת, אצל גוירץ הזקן? מה שהיה היה, שיסעה אותו הגברת כוכבי, עכשיו הכל עלה. רק היום לקח ממני האינסטלטור שש לירות.

אדון כוכבי הלך למפעלו, אשר באיזור התעשיה של רמת־גן, ישר למחלקת המכירות. יוסי, אמר למנהלו, אנחנו נצטרך להעלות את המחירים. למה? שאל יוסי. הרי בשר חתולים לא עלה? נכון, הסכים עמו כוכבי, אבל רמת החיים עולה. תכתבו: בגלל עליה בהוצאות הייצור תוספת מחיר של עשרים אחוז.

אשת השר סידרה את הפרחים על שולחן האורחים, העיפה מבט אחרון לראי, סקרה את השולחן הערוך לכבוד שר ההיגיינה הציבורית של שבט אשנטי. יקירי, אמרה לבעלה השר שנכנס ברגע זה לחדר האורחים, אתה יודע ששילמתי היום בעד הנקניק ההונגרי פי שניים מהרגיל? כל המחירים עולים. אמר בעל האטליז.

המחירים עולים? צעק השר ותפס את ראשו, כיצד לא ידעתי? בצעדים מהירים ניגש לטלפון: תני לי את קצין העתונות, זהבה, אמר למזכירתו, אבל דחוף. שייקה? ברגע שתגמור לכתוב את הנאום שלי למחר, תכין הודעה לעתונות: מעלים את המסים ואת ההיטלים ואת הבלו ואת המכס עקב העליה הכללית במחירים.

למחרת הבוקר קראו אזרחי המדינה בעתונות את הידיעה על העליה בהיטלים ומסים ומכס ובלו והיו עצובים מאד. אותו יום ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק: תני לי גרוש אחד בשביל טופי! גרוש אחד? תמהה האשה החסודה, והרי שלשום אמרת, כי הכסף החדש לא שווה. טעיתי, קבע הילד החמוד, אז מה?

המלצות קוראים
תגיות