פּיס בכפר, פּיס בעיר, פּיס הופך עני לעשיר. פּיס מוביל לעושר וגיל מזל האיגרת לאדון ולגברת. דרך הגורל מי ידע, אולי המזל הוא שלך. היום תקנה מחר תזכה. אם אתה אוהד הטיס, תקנה לך מפעל הפּיס. מחר, היום, מזלך ממרום. רק יום אחד נותר להגרלה. אל תשכחו… מחר…
לא, אני לא זקוקה לכל הפרסומת, לי אין צורך לספר, כי מכספי הפיס בונים בתי־חולים ומוסדות תרבות, שיבנו כלובים לדובונים או אניות־פאר לשלושה בסירה אחת, לי לא איכפת. אני אינני קונה איגרת כדי לעשות מצווה, אני קונה בשתי לירות תקווה.
מחר הגרלה. והיום עוד אפשר ליהנות. בחושך, במיטה, נמים לא נמים, מתחילים לחלום. אולי הפעם. לא, לא בפרס ראשון. לא בשלושים אלף. לזה אין לי האופי. המזל שלי אינו עשוי לכך. לי יש שם למעלה רק כוכב קטן, לא נוצץ ביותר. הטלסקופים לא יגלוהו לעולם. אבל אלף לירות הוא עוד מסוגל להביא.
אם אלפיים, נוסיף עוד חדר. באלף נעשה ארונות־קיר. בחמש מאות נקנה ספה. במאתיים גאז. בארבעים שמלה חדשה. ואם רק בעשר?מילא, גם זה כסף. נלך למועדון התיאטרון. ושתיים? נחליף אותן באיגרת חדשה. שבועיים של תקווה חינם – גם זה רווח.
היו ימים שעדיין התביישתי. ניגשתי לדוכן עם רדת החשכה, כמי שמצפונו אינו נקי. הבריות אינם צריכים לדעת. אחר־כך ראיתי – כך עושים כולם, אפילו אנשים אינטליגנטיים, בעלי השכלה אקדמאית, מכובדים ומיושבים, אפילו אנשי הקידמה, שלימדו אותם עוד בימי נעוריהם, כי כל ענין ההגרלות פסול הוא. אדם עמל חייב להשתכר די למילוי כל צרכיו.
לא, זה לא ענין של גובה המשכורת. עוד עשר ועוד עשרים לירות. מה היינו עושים בלי כל משאלה, שמתהלכים עמה חדשים ושנים כפילה בהריונה? על מה היינו חושבים בשעת הנסיעה באוטובוס? מסכנים אלה, שיכולים לקנות לעצמם כל העולה על לבם בן־רגע, מיד, מה נשאר להם עוד בחיים?
יש כל מיני שיטות, כיצד אפשר לתפוס את המזל. שיטת המתמיד, המרכיב לעצמו, אחרי מאמץ מתמטי כביר, מספר מתאריך לידתו, יום שיחרורו מהצבא, כפול גיל אשתו, מינוס משכורת ברוטו, ועליו הוא שם את כל קלפיו, בו הוא נותן את כל אמונתו, עליו הוא נרשם מראש, אליו הוא חוזר בכל הגרלה, עשר פעמים ועשרים פעם.
אפשר גם לגשת לענין בשכל קר, בהגיון. לא כדאי לקחת מספר, שזכה באחת ההגרלות הקודמות בפרס גדול. המזל אינו חוזר על עצמו פעמיים. אסור שיהיה זה מספר בולט לעין, גאוותני, מלאכותי, כ־555555, למשל. ברור, שהמזל יבעט בו. לא רצוי שהמספר יתחיל באפס. דבר המתחיל בלא כלום, איך יכול הוא להביא למשהו גדול? שלוש־עשרה בסוף אינו יכול להזיק. גם פעמיים שבע זה טוב. שבע שנים על לאה ושבע על רחל, וזוכים במציאה.
יש הסומכים על השראה, ניגשים אל דוכן המוכר בצעדים מהירים ומוציאים מערימת האיגרות שעל שולחנו את הראשונה שבאה ליד. אסור להסס אף רגע. אפשר לנסות גם התקפת־מצח. במקום איגרת עלובה אחת קונים עשר. שיעז המזל להתאכזר גם הפעם!
כה מעט מספיק כדי לעודד אותנו, המכורים לפיס, אפילו זכייה אחת קטנה מחזקת את האמונה. הרי פירושה שהמזל כבר יודע את הכתובת. אחריה חייבת לבוא הזכיה הגדולה. ואם זכה בפרס הגדול מספר הדומה לשלנו – גם זו לטובה. הרי אפשר לומר: היום כמעט וזכיתי.
וכאשר כל המאמצים העל־אנושיים לא נשאו גם הפעם פרי, מחליטים חגיגית: די, גמרנו, ממני כבר לא יתעשרו סוכני מפעל הפיס. בהתקרב מועד ההגרלה הבאה מתחילים להתעורר ספקות. אולי הפעם? עוד פעם אחת צריך לתת למזל את השַאנס.
יהיה לבכם סמוך ובטוח: אלה שניגשים אל הדוכן כדי לבדוק, אם איגרתם זכתה, כבר בדקו את הדבר בעצמם בבית. אך מי האיש שיסמוך בענין כה רציני רק על מה שעיניו רואות? כולנו רק בשר ודם. וטעות לעולם חוזרת. וכאשר גם הסוכן אומר לא, עוד מהססים לקבל את פסק־הדין. גם בהגרלה הנוספת לא? האם הסתכלת היטב? גם בהגרלת שיכונים שום דבר? אתה בטוח?
יש אנשים המבקשים למשוך את המזל למלכודת. בשעת קניית האיגרת אומרים כלאחר־יד: בין כה וכה לא אזכה. אבל למה לא לתרום משהו להקמת בתי־ספר? את האיגרת שמים לאיזו פינה נידחת ולא מביטים בה עד אחרי ההגרלה. אל הדוכן ניגשים בפנים אדישות לחלוטין: “לא צריך לבדוק. בין כה וכה לא זכיתי. אבקש רק להחליף*. לא, את המזל לא תרמה. הוא יודע, כמה לבך רועד וקיבתך מתכווצת. אל תתבייש להודות: קיוויתי”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.