רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ – De tranquillitate animi
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ג

 

מבוא

איש תועה בדרכי החיים מבקש סם מרפּא למצב נפשו הרופף. מקרב לב הוּא נוטה לחיים הפשוּטים והטבעיים ואל האמת והיושר, אבל הוא מתפעל גם ממחזה התפארת שבהבלי החיים החברתיים ומכיר את התועלת שבהם למרות פחיתות ערכם. הוא כותב, ומתכוון לכתוב בדיוּק מה שהוא חושב באמת, אבל הוא נמשך גם אחרי מליצות יפות. החכם היוני דמוקריטוס כבר כתב ספר על צורך “ההתחזקות במידות טובות” – סנקא קורא לזה: מנוּחת הנפש. הוא מתאר את תכוּנת האנשים הנעים ונדים ברוּחם ומפני שאינם מצליחים הם זועפים על הנהגת העולם (א–ב). עצה כנגד זה, לעבוד לטובת הכלל, ואין צורך לזה בעבודה פומבית, כי יכולים להיות לתועלת גם בעבודה צנועה, וגם בלימוּדים, אוּלם גם לפעולה ציבורית העולם די גדול, ומי שנדחף אחור במקום אחד יוּכל למצוא דרך אחרת להיות לתועלת. דוגמה לזה סוקרטס (ג–ה). צריך אדם לבחון את כוחו לעוּמת המשא שהוא נוטל עליו ולבחור את האנשים הראויים להתחבר אליהם (ו–ז). רוכשים שאננות, כשמוותרים על הון ועושר, יש להתרגל בהסתפּקוּת, ואף בלימוּדים אין תועלת בהמון ספרים לאין קץ, אשר יש מקבצים אותם רק לקישוּט קירות הבית (ח–ט). כוּלנו קשוּרים בשלשלת המקרים והתשוּקות ואין לנו להתאונן. החכם רואה את כל הקנינים שבידו כמתנת חסד לפי שעה, ורואה עצמו מוּכן מראש לכל הפגעים הבאים על אחרים (י–יא). להמעיט את המרוּצה המבוהלה בלי מטרה, את “הבטלה העסקנית”. לא לעסוק בדברים רבים יחד ולא להתרגש על ידי נזקים חיצוניים (יב–יד). לשחוק על הבלי בני אדם ומעשיהם המגונים, כמו שעשה דמוקריטוס, ולא לבכות על כל אלה, כמו הרקליטוס. להשתמש חליפות בהתבודדות ובדבוּק חברים, ולתת לפעמים שביתה לנפש (טו–יז).


 

עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ

א. מכתב לסנקא מאת סרנוס1

כשאני חוקר ודורש בחדרי לבי, אני מוצא בי כמה חסרונות; קצתם גלויים וניכרים עד כדי לתפשם בכף, וקצתם נסתרים וטמונים, מהם גם שאינם תמידיים, כי אם חוזרים לפרקים, ואלה הם היותר קשים לפי דעתי, כי דומים הם לאויבים הנודדים ומתנפלים רק מזמן לזמן, עד שאינך יודע אם צריך אתה להיות מזומן למלחמה כנגדם או תוכל להשאר בבטחה כמו בעת שלום לעומתם. חבל, כי מידה כזאת אני מוצא בקרבי (למה לא אודה בפניך על האמת כמו בפני רופא נאמן?): שאין אני משוחרר בתום־לב ולחלוטין ממה שאני מתעב ושונא, אבל אינני גם כפוף לו. אינני נמצא במצב היותר גרוע, בכל זאת רבות יש לי גם לרגוז ולהתאונן. אין אני לא חולה ולא בריא.

אל תאמר, כי כל המעלות צומחות לאט מתוך התחלות קטנות ורק במשך הזמן הן מגיעות לתמידיות ולחיזוק הקיום. מאד אני יודע, כי כל מה שחותר להגיע להוד ותפארה, כמו השררה ותהלת המליצים, וכל מה שתלוי במשפט אחרים, מוסיף אומץ ברוב ימים. אחת היא, אם בנוגע לדברים אשר מהם מוצא לכוחות אמתיים או בנוגע לדברים המתיפים רק בפרכוס חיצוני למען מצוא כן; כולם צריכים לרוב שנים, ואורך הזמן נותן להם לאט את הצבע הדרוש. אבל אני ירא, פן יוסיף ההרגל, המחזק את קיומם של כל הדברים, להשריש בי יותר את המדה הגרועה. ההתנהגות הממושכה נוטעת חיבה בלב למידות רעות כמו למידות טובות. לא אוכל לבאר לך במלה אחת את תכונת המחלה הנפשית המאלצת אותי לנוע לכאן ולכאן בלי כוח להחזיק בטוב או ברע. נקל לי יותר לברר לך זאת בדוגמאות. אגיד לך מה שמתרחש לי, ואתה תקרא שם למחלה שאני סובל.

הנה אני מתודה, כי נטיה יתירה מושלת בי לקמץ בצרכי. אינני חובב לשכב במטת תפארה וללבוש בגדי הוד לקוחים מן המלתחה, כבושים במכבש משקלים כבדים ומעונים בכל מיני מלאכות כדי שיצאו מגוהצים; בוחר אני במלבוש ביתי פשוט שאינו צריך לשמירה יתירה ולא לזהירות בלבישתו. לי נעים המאכל, כשאין עבדים עמלים להכינו ולשרת בשעת המזון; כשלא זמנו אותו מראש לפני כמה ימים ולא התעסקו בו ידים רבות, רק כשהוא פשוט וקל ואין בו שום דבר דורש הוצאה רבה; מאכל מצוי בכל מקום ושאינו מכביד על הכיס ולא על הקיבה עד שיצא ממקום שנכנס. מוצאים חן בעיני עבד בן־בית שאינו מקושט ומפונק; כלי־כסף כבדים ירושת אב כפרי, לא מעשה חרש נקוב שם; שולחן שאינו מפואר בציורי־רקמה שונים ולא הגיע לתהלה בעיר על־ידי שהחליף כמה פעמים את בעליו היהירים, כי אם עשוי רק להסב עליו ולא למשוך עיני האורחים לתאוה ולהצית בהם אש קנאה. ואף כי כל אלה מוצאים חן בעיני, בכל זאת נפשי מתפעלת בראותי בית־חנוּך נערים־משרתים, המון עבדים לבושי מכלול ומקושטים בזהב יותר מבימי החגים, גדוד שמשים נהדרים, בית מלא יקר בכל מקום שתפנה, ועושר מפוזר בו בכל קרן־זוית, ואף גגו נוצץ, והמון מתכנס וסובב ירושה כזאת אשר סופה לירד לטמיון. ומה אומר על נחלי מים זכים, המשתקפים עד היסוד, זורמים סביב השולחנות, והמשתאות הראויים למסבה כזאת2? כן סובב אותי מכל צד, בבואי ממרחקי מושבי הדל, מחזה התפנוקים בכל הדרם ושאונם. מתמוטטת לאט שיטת חיי. נקל לעורר רוחי כנגד המחזה מלעמוד ולהתבונן בו. אני נסוג אחור; לא נכשל, אבל נעצב, ובדכדוך־נפשי זה אינני הולך עוד בקומה זקופה, כי כרקב הוא בקרבי במסתרים, והספק מנקר במוחי: אם לא טוב יותר חלקם של האנשים הללו? אין דעותי משתנות בעבור זה, אבל בודאי הן באות במבוכה.

אני מוצא לנכון ללכת בדרכי מורי ולהתעסק בצרכי המדינה. אני מוצא לנכון לקבל שררה ולהתעלות לכהונה, לא בעבור בגדי־השרד ואותות־הכבוד, כי אם למען היות נכון יותר להביא תועלת למיודעי וקרובי, לכל בני מדינתי ולבני־האדם בכלל. ואני חוזר ומתעורר להקשיב לעצת החכמים זנון, קליאנטס, כריזפוס3, אשר התרחקו מעסוק בעצמם בעניני המדינה, אף כי הביאו אחרים לעסוק בהם. היוצא מזה הוא, כי אם איזה מאורע חיצוני פוגע בנפשי, שאינה רגילה לסבול דחיפות ונגיחות, ואם רק מתרחש איזה דבר – כמו בחיי כל אדם – שאיני מוצא אותו לפי כבוד ואינו מרצוני, או אם דברים קלי־ערך בעיני דורשים זמני במידה יתירה – מיד אני עוזב את העסקים הצבוריים ושב לחופש. וכמו החיות, אשר אף אם יגעות הן, הן קופצות להגיע למקום רבצן, כן אני ממהר לסגור את חיי בתוך קירות ביתי. “אל יעוז איש לגזול ממני יום מימי חיי, כי אין ביכלתו לתת לי דבר תמורת ערכו הרב! בעצמיותה תדבק הנפש, בעניני עצמה תעסוק, לשום דבר אחר לא תשים לב, ביחוד לא לדבר הצריך לבוא לפני השופט; תבקש נא לה רק את המנוחה השלמה, שאין לה עסק לא בצרכי הכלל ולא בצרכים פרטיים!” – אבל בפעם אחרת, כשהגיון רב בספרים עורר את רוחי, וזכרון אנשי־מופת נדיבי־לב דפק בי בכוח, אני משתוקק לקפוץ אל שער העיר4 להחיש עזרה למי שאפשר בדברי, ולמי שאפשר בפעלי – אשר אף אם לא יצליח, די לו בכוונה להביא תועלת – או לעצור בתוך קלה ועדה בעד עזות אדם מתגאה בעשרו.

וכן גם בעניני השכּל ודעת. בחיי ראשי, יש אשר אני חושב, כי צריכים לשים לב רק אל הענינים בעצמם ולדבר אודותם, או יותר נכון: לתת מלים בפיהם ולהמשך אחרי המלים האלה, למען יצא שלא במתכוון מאמר שלם. “הכי צורך יש לגבּב דברים שיעמדו לדורות? הלא רק זאת כוונתך, שלא יעברו עליך הדורות הבאים בשתיקה. אבל הולך למות אתה, ואין כדאי בכל העמל לאנוש מת, שמלוים בדומיה לקברות, על כן טוב שתכתוב רק לצורך עצמך, לבלות את הזמן הנתון לך, ובסגנון פשוט, לא כמבקש תהלה ותשבחות. אין צורך ביגיעה רבה לעבודה אשר תכליתה יום עובר”. – אבל בפעם אחרת, כשרוחי מתנשא מתוך מחשבות נשגבות, הוא שואף למלים ושש להתרומם למעלה גם באומר ודברים, ולפי הענין הנשגב מתרקמת המליצה. בשעה כזאת אני שוכח את החוק והמשפּט העוצר בעדי, ואני מרקיע לשחקים וּמדבר כמי שאינו מושל בלשונו.

למה ארבה בפרטים? די להגיד, כי כן בכל דבר חולשת נפשי הולכת ונטפלת אצלי לכוונתי הרצויה. אני מפחד במצבי זה שלא אהיה נגר כמים במורד או – מה שהוא עוד יותר קשה – שלא אשאר מרחף באויר כמתנפל מגבוה, או שלא יתרחש דבר עוד יותר נורא ממה שאפשר לי לחזות מראש. הן על כל מה שנוגע לעצמנו אנחנו שופטים מתוך ההרגל, ונטית הלב מעכבת בעד משפּט וצדק. לפי דעתי, רבים היו יכולים למצוא חכמה, לולא חשבו, כי כבר מצאו אותה, לולא כחדו מעצמם כמה דברים ולולא עברו בעינים פקוחות על כמה דברים. נקל להוכיח, כי יותר ממה שחונף של אנשים זרים מזיק לנו, בחונף מצד עצמנו אנחנו אובדים. מי מעיז להגיד האמת לעצמו? ומי האיש אשר בעמדו בקרב מחנות מהלליו וחונפיו לא יעלה על כולם בשביעות נחת מעצמו? על כן איפוא זאת בקשתי: אם יש לך סם־מרפא לשים קץ למצבי הרופף, הואל נא לחשוב אותי כדאי להשיג על ידך את מנוחתי. אמנם ידעתי, כי חסרון הקביעות בנפש אינו דבר מסוכן כל־כך ואינו גורם דבר שיהיה כעין סערה בחיים. על מצבי הנפשי, שאני מתאונן עליו, אוכל לאמר בדמיון נכון, כי לא סערה, כי אם כעין מחלת־הים מציקה לי. בוא נא לעזרה והצל ממחלה זו – תהיה איך שתהיה – אדם סובל ממנה, אם גם עיניו רואות מרחוק את הארץ.


ב. תשובת סנקא

באמת הנה כבר, סרנוס יקירי, חפשתי בדומיה, אל מה אמשיל מצב נפשי כזה? ולא מצאתי לו דמיון יותר קרוב ממשל אנשים, אשר קמו ממחלה נאמנה וממושכה, אבל עוד רפיונות חוזרים להם, וחולשות מתרחשות, ואחרי שכבר יצאו מכלל סכנה עוד דאגה שולטת בהם; וגם אחרי שכבר שבו לאיתנים עודם פושטים יד לרופא5 ומוציאים דיבה על קצת חום שהם מרגישים בבשרם. על האנשים האלה, סרנוס, אין לאמר, כי גופם איננו בריא, אבל כי עוד לא הרגילו בבריאותם. כן כשהים שוקט מן הסערה אשר עברה עליו, עוד קצת רעדה מורגשת. אין צורך, איפוא, כלל בסמי־מרפא מובהקים, וגם נוכל לעבור על כגון אלה. אין צורך לאמר לך, שתתגבר על עצמך במקום זה, שתרגוז על עצמך במקום אחר, שתצא למלחמה על מידותיך. די בדבר אחד, אשר הוא תכלית הכל: שתבטח בעצמך ותאמין, כי בדרך טובה אתה הולך, ולא תמשך לנטות לנתיבות מסובכות של אנשים אחרים, אשר מהם גם תועים ואובדי דרך.

הנה מה שאתה מבקש הוא דבר גדול ונעלה ומן המידות האלהיות: שלא להתמוטט. את המצב הקבוע הזה שבנפש קראו היונים בשם “רוח טובה”, אוטומיה, ευθυμὶαν 6 והחכם דמוקריטוס כתב על מידה זו את ספרו הנפלא. אני קורא לה בשם: מנוחת הנפש. הלא אין העיקר לחקות מלים ולהעתיק השמות כפי צורתם; עלינו רק לכנות את הדבר אשר אנחנו עוסקים בו בשם נאות אשר יתאים לתכנו, אם לא לתמונתו, לשם הדבר בלשון יונית.

השאלה היא לפי זה: איך יתנהג אדם כדי שיהיה תמיד שוה ושלו ברוחו, מוצא נחת בעצמו ושמח לקראת מצבו, וכדי ששמחתו זאת לא תפסק, כי אם תשאר במדרגת נעימותה, מבלי להתנשא למעלה ומבלי להלחץ למטה; הן זאת היא מנוחת הנפש. הנני לחקור בדרך כלל, איך מגיעים למטרה זו, ואתה תבחר לך מתוצאות מחקרי הכללי את אשר יכשר לך. כשנפיץ אור על פני כל הנגע, שאנו מטפלים בו, יכיר כל איש את חלקו. אז תמצא גם אתה, כי מה שנפשך קצה במצבה, אינו ענין קשה כל־כך, כענין הרגש הזה בעצמו אצל אותם האנשים הקשורים לאומנות נהדרה בחוץ ונושאים סבל כנויים נשגבים, ובכל זאת הם נשארים במקומם רק בכחש, לא מרצונם, כי אם מפני הבושה. בכלל זה נמצאים הם כולם: האנשים קלי־הדעת, ואשר גורלם היה להם לזרא, ואשר תיאבון לשנויים תוקף אותם ותמיד יישר בעיניהם מה שכבר עזבו מאחוריהם, וכן גם הנמושות והבטלנים. על אלה יש להוסיף את האנשים אשר, כמי שנודדת שינה מעיניהם והם מתהפכים על משכבם לכאן ולכאן עד שהם נחים מרוב עיפות, כן הם הופכים ומשנים תמיד את סדרי חייהם, וכשדעתם נחה בסוף עם מה שבידם, אין זה מפני שנאת השנויים, כי אם מפני שבינתים תקפה עליהם זקנתם וקשה להם לבקש עוד חדשות. וגם אלה בכלל, אשר לא מחוזק רצונם הם ממעטים בשנויים, כי אם מתוך עצלה, והם חיים לא כמו שהם מבקשים, כי אם כמו שבמקרה כבר החלו.

אין מספר לסוגי האנשים הנכנסים בכלל זה, ואם טבעם שונה, הרי דבר זה משותף לכולם: שהם מואסים בנפשם. מוצא רגש זה הוא מחסרון ממשלה ברוחם, ומן התאוות אשר הפחד עוצר בפניהן או שאינן מצליחות. בני־אדם הללו לא מצאו עוז לעשות מה שהם נכספים או לא הגיעו למטרתם ונשארו בצפּיתם, נעים ונדים ברוחם, כדרך הנוטים אחר תאות לבם. אין להם מעמד בחיים. הם כופים עצמם לפעמים לפעולות קשות ושאינן לפי כבודם, וכשאין פרי לעבודתם, עוקץ אותם הרגש של פחיתות מעלתם אשר גרמו לעצמם ללא צורך, אבל אינם מתעצבים על שהיו עקשים בדרכים, כי אם על שלא הגיעו בעקשות זו לחפצם. אז תתקפם החרטה על מה שהתחילו ולא גמרו, והיראה מפני כל התחלה חדשה, ונפשם נטרדה ומטלטלת באין מוצא, כי אין בה הכוח לא לכבוש את התאוות ולא להתמכר להן, והיא קופאת בשהייה וחכוי של חיים בלתי־ברורים, ונדהמה באין מעשים למראה תקוותיה הנכזבות. מצב אנשים כאלה נעשה עוד יותר גרוע, אם מתוך גועל נפשם בעסקנות חסרת־הצלחה הם מבקשים מנוס בחיק הבטלה מכל עסק והגיון של התבודדות, ואי־אפשר להם למצוא בזה קורת־רוח, כי מתגעגעים הם לעניני הצבור, ונכספים לפעולות, ואינם מוצאים מנוחה ולא נחומים בחייהם כשהם לעצמם. משעה שחדלו למענם השעשועים שהם מוצאים בעסקנות ובמשא ומתן בצרכי הכלל, לא יוכלו נשוא את הישיבה בביתם ביחידות בין קירות חדרם, והם רואים עצמם נעזבים ככלי אין חפץ. מכאן המיאוס והבוז שהם מרגישים לחיי עצמם: התנודדות נפש חסרת־שלוה, אשר יגונה מתרבה בעתות הפנאי הקשה עליה. אנשים כאלה בושים להתודות על סכנת יגונם, והם נמקים ברגשי בשתם, והתשוקות הסגורות בחותם צר באין מוצא גוועות בחניקה. כה יתמוגג האומלל באלפי חליפות הזורמות על בינתו הקלושה, מחכה בכליון עינים למוצא כל התחלה, אבל גם מתאבל על סוף כל דבר, עד שהוא מתעב את שעות הפנאי וזועק על שאין לו מה לעשות, ומביט בקנאה ואיבה על הצלחת אחרים. כי הקנאה מתפרנסת מן הבטלה הארורה. אדם משתוקק לראות את כל האחרים נכשלים, בעבור שלא מצא הוא עוז בנפש להתקדם. ומתוך כעס זה על התעלות אחרים ויאוש מתקות עצמה, הנפש מתלוננת על מזלה וזועפה על הנהגת העולם, וחוזרת ומסתתרת בקרן־זוית עם העונש אשר הוטל עליה, וקצה בחייה. כי הטבע עשה את נפש האדם ערה ועסקנית, נעים לה כל מה שגורם לה להקיץ מתרדמה ולהחלץ מתוך עצמה ונעים זה אפילו לנפשות פחותות. גם הן מתאוות להטרד בעמלים ויגיעות. כמו שספחת נכספה ליד גורדת בה וכמהה לנגיעתה, וכמו שבשר המצורע מוצא נחת בכל מה שממרק ומזעזע אותו, כן ממש, לפי דעתי, הנפשות, אשר התאוה דבקה בהן כספחת, מוצאות עונג בפעולה מיגעת הבשר. הן יש דברים גורמים קצת עונג גם לגוף כואב, כמו להתהפך על משכבו ולנוח על הצד שאינו דוה, לשנות את מצבו כפעם בפעם כמו שעושה אכילס אצל הומירוס7, מטה עצמו לפנים וחוזר ומפשיל גופו לאחוריו ומשנה כמה פעמים את מושבו, כי כן דרך החולים שאינם סובלים זמן רב את מנוחתם ומתאמצים להקל מכאובם בשנוי מצבם. זה גם שורש דבר הנסיעות למקומות שונים. בני־אדם מבקשים שעשועים בחוף הים, מואסים במה שנמצא בקרוב ונודדים לקצוי ארץ ואיים רחוקים. “נסעה ונלכה למדינת קמפּניא!” אבל חיש מה הנפש קצה בארץ חמדה זאת. “לא, כי ליערות נעזבים8 נרים פעמינו, בודאי נמצא בתוך שוממותיהם מה שישעשע אותנו ויענג את עינינו במחזות מקומות נוראים, אחרי שהרגילו במחזות הוד ותפארה!” – “ועתה נעבור לטארנט, כי שם חוף מהולל ואויר טוב ביחוד להתגורר שם בחורף, ורחבת ידים שם לעם רב!” – “ועתה נשוב ונכנס לעיר, לרומא! כבר אָרך הזמן שלא שמענו את שאונה והמונה. כדאי להשתעשע עוד הפעם במחזה דם אדם!”9. כן נודדים מנסיעה לנסיעה וממחזה למחזה, כדברי לוקרציוס:

“כֵּן מִפְּני עַצְמוֹ בּוֹרֵחַ כָּל אֶחָד”.

אבל לשוא! כי להמלט מעצמו לא יוכל אדם. הן רודף ומלווה האדם את עצמו, ולהפטר מבן־לויתו זה הוא דבר שאי־אפשר.

לכן עלינו לדעת, כי לא במקום נמצא שורש הרעה, כי אם בנו בעצמנו. כשיש צורך לסבול קצת, אנו חסרי־אונים. אין בנו די חוזק לא לעבודה ממושכה ולא לשעשועים ארוכים קצת, וכל התמדה, אם בשלנו או בשל אחרים, למורת רוח היא לנו. דבר זה עינה כמה אנשים עד מות, כי בחליפות תשוקותיהם חזרו תמיד אל הראשונות ולא נשאר להם כל מקום לחדשות, ויהיו להם החיים והעולם לזרא. הלא זאת היא קינת ההוללים שהשתגעו מרוב תאוות: “עד מתי יהיה הכל אחד?”


ג

ועתה הנך שואל, במה אפשר לעזור לך, כדי שלא תקוץ בחיים? לפי דברי אתינודורוס:10 “העצה היותר טובה היא, להטרד בעסקים, בעניני המדינה ועבודת האזרחים. כי כמו שיש אנשים מבלים את יומם בחום השמש בחלוץ עצמות ותנועות הגוף, וכמו שהוא לתועלת המתגוששים, אם הם מתעסקים זמן רב בחזוק זרועותיהם ובגדול כוחותיהם, בהיות זאת משאת נפשם היחידה, הלא כן גם לכם, המתכוננים להשתתף במלחמת התושבים בקרב המדינה, טוב ויפה להיות רגילים בעסקים. מי שגמר בנפשו להשתלם, למען היות לתועלת לבני המדינה ולכל בני דורו, הרי הוא מתחנך ומתקדם כשהוא תופס מיד את העבודות בכל תוקף ומנהל צרכי הכלל וענינים פרטיים לפי כשרונותיו. אבל מפני שגדול כוח הקנאה בקרב בני־אדם ורבים הם מוציאי דיבה המעקשים את הישרה, עד שאין דרך תמימים בטוחה תמיד, ומרובים הם המכשולים מן העזרה שהם מוצאים בדרכם, לכן טוב יותר להתרחק מצרכי המדינה ועסקי שער העיר. בעל נפש ימצא גם בקרב ביתו די מקום לפתח את כשרונותיו. לא ככפירים וחיות רעות הוא האדם, אשר בהיותם בסוגר יבצר מהם להראות גבורתם; כי יש שגדולים מעשי אדם אף בהיותו כלוא ומתחבא, ובלבד שיסתתר בכוונה כדי שבכל מקום ובכל פנאי שיהא לו יתאמץ להביא תועלת ליחידים ולכל העולם בכשרונו, בדברו ובעצתו. הן לא רק אלה מביאים תועלת למדינה, התומכים בידי מבקשי משרה או נעשים סניגורים לאדם בדינו או מחוים דעות בענין מלחמה ושלום11, כי אם גם אלה, המורים מוסר לבני הנעורים, ואשר – בהיות המחסור כה גדול במלמדים הגונים – הם מחנכים הנפשות למידות טובת, תופסים כל רודף ממון ותענוגים ומשיבים אותו אחור, או לכל הפחות עוצרים בעדו קצת: כל אלה במעשיהם ליחידים הם מזכים את הרבים. הכי עולה הוא במעלה הדיין המגיד חוק ומשפט לאזרח ולגר, או שר־העיר המבאר גזרות לבאים לפניו, על איש מלמד להבין מה הוא הצדק, מה היא החסידות, מה היא הסבלנות, מה הגבורה, איך בוזים למות, איך מכירים את האלהים, ומה טוב לאדם שנפשו זכה מעוון? לכן אם ללמודים כאלה אתה מקדיש זמנך ונפנה בשבילם מן העסקים, אל תראה עצמך כאילו בטלת ממעשים מועילים וחדלת ממלא את תפקידך. גם במערכות הצבא יחשב בין הנלחמים לא רק העומד בשורה להגן על האגף הימני או השמאלי, כי אם גם השומר שערי העיר והעומד על משמרתו במקום לא מסוכן כל־כך, אבל כדאי להגן עליו, או המשגיח על אוצר כלי המלחמה. אף כי אין סכנת נפשות בתפקידים כאלה, שנות העבודה בהם נחשבות לעבודת הצבא. אם תתן נפשך ללמודים, אז תחדל לקוץ בחיים ולא תאמר עוד: מי יתן ערב! מפני גועל נפשך באור היום, לא תהיה עוד למשא על עצמך ולא אבר מדולדל לאחרים. רבים תמשוך אחריך בחבלי ידידות וכזרם יבואו אליך הטובים והישרים. לעולם אין “זכות”12 נשארה במסתרים, אף אם היא צפונה מעין רואה; רושם עקבותיה ניכר והראוי לזה ימצאן. אמנם אם נתרחק מכל משא ומתן בחברת בני אדם ונהפוך פנינו רק לחיי עצמנו, על נקלה נגיע לשעמום, לא יהיה לנו כל חפץ ולא נדע מה לעשות. אז נתחיל לבנות בנינים במקום אחד ולהרוס במקום אחר, ננסה להעתיק ים ממקומו מצד זה ולמשוך את המים לצד אחר, למרות קשי המפעל, ונבזבז בקלות דעת את הזמן אשר קצב הטבע לחיינו. יש משתמשים בזמנם כקמצנים ויש מפזרים אותו לריק. יש מוציאים אותו באופן שיכולים לתת דין וחשבון ממנו, ויש מאבדים אותו עד לבלי השאר ממנו רושם.אין יותר נבזה13 ממה שאנו מוצאים לפעמים אדם זקן בא בימים, אשר אין לו מופת אחר לאריכות ימיו זולתי מספר השנים אשר חיה”.


ד

הנראה לי, סרנוס יקירי, הוא כי נכנע אתינודורוס יותר מדי לפני הזמן וכי החיש ביותר לבקש מפלט לנפשו. לא אכחד גם אני, כי לפעמים צריכים לסוג אחור, אבל רק לאט לאט, צעד אחר צעד, בעוד שמחזיקים בדגל ושומרים על הכבוד הצבאי. גם אצל האויב מקודשים14 ובטוחים ביותר אלה, הבאים לכרות ברית וכלי זינם עמהם. כן צריכים לפי דעתי לעשות גם אנשי הצדק והמבקשים אותו. אם גבר המזל הגרוע והפסיק כל יכולת פעולה, אין לפנות עורף מיד ולנוס בלי זין להטמן במסתרים, כאילו יש מקום אשר שם לא ישיג המזל את נרדפיו; אבל צריכים להמעיט בבקשת תפקידים, ואפשר, כי בכל זאת יוכל להבחר ולהמצא מקום להיות משם לתועלת למדינה. – אין משרה בחיל־הצבא? הרי אפשר להגיע לכבוד אזרחי. – נאלץ אתה לחיות כאיש פרטי? הרי אפשר להיות מליץ מצוין. – צריך אתה לשתוק? גם בלי דברים אפשר להיות אח לצרה. – אם שעת סכנה היא אפילו כדי לצאת לרחוב העיר, הרי אפשר לפעול בתור חבר טוב, ידיד נאמן, שכן משכיל, גם בדירת מושבו, בבית המחזה או במסבת המזון. אם נשלל ממך תפקיד אזרח המדינה, הרי יכול אתה למלא תפקיד אדם. הלא בעבור זאת הרחבנו דעתנו, שלא לראות עצמנו ככלואים בתוך חומות עיר אחת, כי אם לבקש משא ומתן על פני תבל כולה, והכרנו בתור ארץ מולדת לנו את כל העולם, למען יהיה השטח יותר רחב למעשה צדקה וחסד15. אם סגור בעדך מקום המשפט ואין נותנים אותך לגשת לבימת המדברים־בשער ולועדים מדיניים: הבט נא מאחוריך, כמה ארצות רחבות ידים פתוחות לפניך, ומה רב מספר העמים! אי־אפשר שיגדרו בפניך חלק כה גדול מן העולם, שלא ישאר לך עוד החלק היותר גדול. אבל הזהר שלא יהי בך לבדך האשם. אפשר שאתה מתעקש וחפץ למשול במדינה דוקא בתור קונסול, או פריטני, או ציר למלחמה ושלום, או שופט16 הרי זה כאילו חפצת להיות במלחמה רק שר־הצבא או פקיד נגיד. אם אחרים עומדים בשורה ראשונה והגורל דחף אותך לאחור17, הלחם ממקום שאתה עומד עליו, אם בקול ודברים או במעשי מופת ובאומץ רוח. כבר היה מעשה באיש צבא, שהיו שתי ידיו קצוצות, ועוד מצא אפשרות לעזור לחיל עמו18. אף מי שהוא רק עומד על מכונו יכול לעזור בקול הקורא. כך עליך להתנהג בקירוב. אם הרחיק אותך המזל מן המקומות המכובדים ביותר במשרת המדינה, תוכל לעמוד על מקומך, ותעזור בקול זעקתך; ואם סוגרים את גרונך – עוד תעמוד ותעזור בשתיקה. לעולם אין מעשה אזרח־טוב חולף לריק: הוא פועל בשמיעת אזניו, במראה עיניו, בחזות פניו, במועל כפיו, בעקשנותו הדוממת, ואפילו בדרך הילוכו. כמו שיש סמי־מרפא מביאים תועלת מבלי שיטעמו אותם או שיגעו בם, רק על ידי ריחם בלבד, כן הצדק19 מביא ברכה לעולם גם ממרחקים וממסתרים, אחת היא אם אפשר לו להרחיב נתיבתו ולהשתמש בזכוּתו, או אם מסילותיו צרות והוא נאלץ לצמצם מהלך הספינה, או אם הוא כולו בטל ודומם; אם גדורה דרכו או פתוחה – בכל מצב שימצא בו לא יחדל מהועיל. התחשוב כי אין תועלת גם במחזה איש הנהנה ממנוחת־כבוד? לכן דבר טוב מאד הוא גם להשתמש במנוחה, כשהיא באה חלף עבודות, בשעה שהעבודות מוצאות מכשולים מקריים או שהן נפסקות מטעמים מדיניים. בודאי לא תהיה לעולם ההפסקה סוגרת על הכל, באופן שלא יהיה עוד שום פועל צדק יכול להעשות.


ה

התוכל להעלות במחשבתך עיר יותר אומללה מאשר היתה עיר אתונא בזמן אשר אכלו את שארה שלשים העריצים? אלף ושלש מאות אזרחים הרגו בחרב, כל בחור וטוב, ובזה לא היה קץ לאכזריותם, כי אם גברה והתעוררה עוד יותר. בעיר הזאת, שהיתה מושב בית־דין גדול ונקדש, האריאופגוס, ומושב מועצת הסינאט והעם שהוא כדאי לו, התאסף יום־יום ועד־הטבחים האיום, ומקום־המשפט העלוב לא היה יכול לתפוס את הזדים. הכי יכלה המדינה להיות שלוה בהיות עריצים במספר רב כזה שרויים בתוכה, ועמהם כמה וכמה משרתים ועושי רצונם של כל אחד? שום תקוה לא היתה יכולה לשעשע את הנפשות, שישובו להם ימי דרור, ושום עזרה לא נראתה אפשרית בתוקף הצרות המרובות. מהיכן יכלו לעמוד למדינה המדוכאה המושיעים הרבים כעין הרמודיוס20? אבל בתוך העיר נמצא אז סוקרטס. הוא נחם את האבות האבלים, וידבר על לב כל הנואשים מראות עוד טוב המדינה, ויזכיר לעשירים החרדים על הונם, כי אחרו את המועד, אם מתחרטים הם על קמצנותם המסוכנה, ויהי לאות ומופת לכל החפץ ללכת בעקבותיו, בהיותו אדם חפשי למרות שלשים השליטים. אמנם את האדם הזה שמה אתונא עצמה בבית האסורים והמיתה אותו. החרות עצמה לא סבלה חרות האזרח היחיד, אשר הפריע את שלות כל מחנה העריצים. אבל מזה אתה רואה, כי גם במדינה שרויה בצרה יש מקום לאיש משכיל להצטיין, בעת אשר לפעמים במדינה מאושרה ופורחת מושלים בלי לבוש אנשי הבצע, הקנאה וכל מיני עבירות.

מטעם זה עלינו להרחיב פעולתנו או לצמצם אותה, הכל לפי מצב המדינה ולפי השתלשלות המקרים, אבל בכל אופן לא תחדל התנועה בחיינו ולא נהיה קופאים ממורא ופחד. אכן זהו גבר ראוי לתהלה, מי שאין אומץ־לבו עוזבו ואינו מסתתר גם אם סכנות אופפות עליו מכל עברים וכלי־זין ושלשלאות מאיימים עליו. הן החפץ לשמור נפשו, כמדומה לי, איננו החפץ לטמון עצמו בעפר. קוריוס דנטטוס21 היה אומר: טוב להיות מת מלחיות כמת. הרעה היותר רבה היא, שלא להחשב עוד בין החיים קודם שבא המות. אבל אם אתה חי בזמן שאין אפשרות לפעולות מדיניות, לא תוכל לעשות אחרת מלעסוק בלמודים וצרכים פרטיים. כמו בנסיעה מסוכנה על הים תשתדל להגיע אל החוף ולא תחכה עד שירפו ממך המקרים החיצוניים, כי אם תעשה מה שביכלתך לחלץ עצמך מהם.


ו

אמנם עלינו להשקיף בתחלה על עצמנו, אחרי כן על העסקים אשר אנחנו חפצים להתחיל ולבסוף על האנשים אשר למענם ובחברתם אנחנו עושים את מעשינו.

בראשונה צריך אתה לחקור, אם טבעך נוטה יותר לפעולות או ללמודים במנוחה ושלוה, וללכת אל אשר ימשוך אותך כשרונך. איסוקרטס אחז בידו את אפורוס22 ויוציאהו מרחוב העיר, באמרו, כי יביא תועלת רבה יותר כשיחבר ספרי זכרון לקורות הימים. הכשרונות אינם מתפתחים היטב מתוך לחץ חיצוני. במקום שהטבע מתנגד, לשוא כל העמל. צריכים אנחנו לבדוק את עצמנו היטב, כי חושבים אנחנו על הרוב שיכלתנו יותר רבה מאשר היא באמת. יש דוחק עצמו לפנים בהיותו בוטח בכשרונו למליצה, ויש חושב כי הונו ונחלתו יעמדו לו יותר משאפשר, ויש עוכר גופו החלש בהעמיסו עליו עמל יותר מאשר יוכל שאת. יש אנשים אשר מפני צניעותם לא יסכנו להיות עסקנים בעניני הכלל, כי לאלה יש צורך במצח נחושה. אחרים הם קשי עורף ואינם מסוגלים להתאהב בחצרות שרים. עוד אחרים אינם כובשים את כעסם ובשעת זעפם יוצאים מפיהם דברים שהם כנגד הנימוס. עוד אחרים אינם יודעים גבול לשיחת־חדוד23 ואינם נמנעים מדבר־לצון מסוכן. לכל אלה מועילה יותר המנוחה מן העסק בשוק; טבע פראי ושאינו נוטה לסבלנות צריך להתרחק מן החופש שבכוחו להזיק.

אחרי־כן עלינו לבחון הענינים, שאנו שואפים לעסוק בהם ולערוך את כוחותינו לעומת מה שאנחנו מנסים לעשות. הכלל הוא, כי צריך להיות כוח יותר גדול באדם הפועל מאשר במשא, שהוא נוטל עליו. אם המשא כבד מכוח הנושא, הוא מדכא אותו לארץ. מלבד זה יש עסקים, שאינם גדולים מצד עצמם, אבל פורים הם ומגלגלים בעקבותם עסקים מרובים אחרים, וצריכים להתרחק מעסקניות כזאת שנעשית אם לעסקים מתחדשים ונכפּלים. אין גם לגשת למלאכה, אשר לא תהיה בן חורין ליסוג אחור ממנה; רק במלאכה כזאת שלח ידך, אשר תוכל לגמור אותה או תקוה לכל הפּחות שתגמר24. צריכים לעזוב כל מה שמשתרע בשעת המלאכה ואינו מגיע לקצו במקום שקבעת לו.


ז

ביחוד עלינו לבחון את האנשים סביבותינו, אם כדאי שנקריב להם חלק מחיינו ואם מגיעה להם תועלת מן הזמן שאנו מאבדים בשבילם. הן יש מהם חושבים, כי אף על עבודתנו למענם אנו צריכים להכיר להם טובה. אתינודורוס אומר: “אינני הולך לסעוד אצל איש, אשר לא יראה עצמו חייב לי תודה על זה”. הלא תבין כי עוד פחות מזה היה נכון לבוא לבית אנשים, אשר מאכל שולחנם יקר בעיניהם מעבודת הידיד ואת משתאותיהם הם חושבים למתנות נפלאות, כאילו לכבוד האורחים הם זוללים וסובאים. אם תקח מהם את המסובים המעידים על גדלותם, לא תהיה להם עוד שמחה בתמחוי הנסתר.

אבל אין דבר משיב נפש כמו ידידות נאמנה ונעימה. מה רב אשרך, אם מצאת לב ידיד מוכן לפניך, אשר תוכל למסור לו כל סוד בבטחון גמור, ובשביל ידיעתו בדבר ההוא לא תצטרך לפחד אפילו במידה שאתה מפחד מפני ידיעת עצמך, ואמרי פיו יקילו מעליך דאגתך, ותבונתו תחיש לנחותך בעצה טובה, בחדוָתו יגרש עצבונך ובמראה פניו לבד ינחמך מיגונך! אמנם צריכים אנחנו לבחור ככל האפשר ברעים חפשים מממשלת התאוות, כי זוחלות העבירות כנחשים25 וקופצות על כל הקרוב ומטמאות במגען! כמו שצריכים לפחוד מפני המגפה ולהמנע מלשבת אצל גופות אשר כבר נגעה בהן המחלה והתחוללה דלקת, כי גדולה הסכנה, ואף בהבל פיהם יכולים להמיט עלינו רעה, כן עלינו להשגיח היטב, בבחירת ידידים, על דעותיהם, ולהתרועע רק עם אנשים רחוקים ככל האפשר מדבר רע. תחלת הנגע היא, שהבריאות באה במגע עם המחלה. אבל אין כוונתי בזה להורותך שלא תתחבר אלא לגדול שבחכמים. איפה תמצא את האיש הזה אשר אנו מבקשים כבר מדורות רבים? תחת היותר נעלה דייך במי שאינו גרוע כל כך. ספק אצלי, אם היית יכול לבחור היטב, לוא היה לך לבקש את טובי הדור בקרב אנשים ממעלת אפּלטון וכסינופון ובין תלמידיו של סוקרטס, או לוא היתה מצודתך פרושה על דור קאטו, אשר רבים חיו בו, שהיו ראויים להיות בני זמנו (גם פועלי אָון חיו בדורו, בעלי פשעים קשים ביותר; שתי הכתות נחוצות היו, למען תתבלט צורתו של קאטו: צריך היה לטובים, למען יתגלה להם טובו, ולרעים – למען יראה כוחו כנגדם). אבל בדור עני, כשמספר הטובים כה קטן, לא תביאך הבחירה במבוכה גדולה כל־כך. בעיקר הדבר יש להתרחק מן הזועפים, הנושאים קינה על הכל, וכל מה שנעשה הוא להם ענין לתלונות. אפילו אדם נאמן ובעל רוח נדיבה, בתור ידיד הוא מביא את מנוחתנו בסכנה כשהוא נרגז ומתיפּח על הכל.


ח

נעבור עתה לעניני הון ונחלה, שהם הסבה הראשית לעמל בני־אדם. הן לוא תשקול בפלס כל הדברים, שאנו מתעצבים בשבילם, מות פחד, תשוקות, ענויים של מכאובים ושל עבודת־פרך, לעומת הרעות המתרחשות בשביל הממון, תכבדנה אלה במשקל הרבה מאד. הנה אם נתבונן בדבר, איך המכאוב למי שאין לו נכסים אינו קשה כל כך, כמכאוב מי שאבד מה שהיה לו, נמצא כי סיבת הצער לעניות היא פחותה בשיעור מה שתקטן אצלה אפשרות הנזקים. כי טעות היא בידך, אם אתה חושב, שהעשירים סובלים נזקים ביתרון אומץ לב: לגופים גדולים וקטנים שוה צער הפצע. ויפה אמר בּיאון:26 “לא פחות קשה הוא לאיש קרח מאשר לאיש שעיר, כשעוקרים את שערותיו”. כן הדבר לענין עניים ובעלי הון, צער אחד הוא להם: כל אחד ואחד דבק בממונו, ואי־אפשר לגוז אותו מבלי שיתרגש. אבל נקל יותר לאיש, כמו שאמרתי, לסבול גורלו כשלא רכש לו מאומה, ממצבו בזמן שאבד את רכושו. לכן תראה אנשים יותר שמחים בין אלה, אשר לא האירה להם ההצלחה פניה כלל, מאשר תמצא בין האנשים אשר עזבה אותם. כיון שראה זאת דיוגנס, האיש בעל רוח כביר, תקן עניני חייו באופן שלא יוכל להגזל ממנו כלום. קרא למצב השאנן הזה: עניות, אביונות, דלות, וכל שם גנאי שתחפוץ; אבל רק אז אסכים שלא היה החכם ההוא מאושר, אם תמצא ותראה לי אדם אחר, אשר לא אבד לו כלום. או שאני טועה – או כי כעין מלכות היא להיות בין הקמצנים והרמאים, בין הגזלנים והחמסנים, האדם היחיד, שאי אפשר להזיק לו. מי שמטיל ספק בדבר, אם היה דיוגנס מאושר, הוא יוכל גם לחשוב על מצב האלהים הנצחיים, שהם חסרי־אושר, מפני שאין להם בתי־אחוזה וגנים ולא שדות משובחים על־ידי עבודת אריסים, ולא הכנסות רבית ברחוב העיר. הלא תבוש, אדם מעריץ את העשירות! הבט נא במרחבי עולמים. את האלהים תראה עירומים מכל: את הכל הם נותנים ולהם אין מאומה. הכי עני הוא זה, הכי אינו דומה יותר לאלהים, מי שמחסר נפשו מכל הדברים החולפים? הכי תחשוב את דמטריוס פּומפּיאנוס27 ליותר מאושר, בעבור שלא בוש להתפאר כי עשרו גדול על של פּומפּיוס? בכל יום היה סופר הוא את משרתיו כמו שהיה שר־הצבא מפקד על חיל צבאו, בעת אשר די־עושר כבר לאדם כזה, אם ישנם לו שני משרתים ודירה רחבה. לעומת זאת מצא דיוגנס, כאשר ברח עבדו היחיד, כי אין כדאי להחזירו, וכאשר הראו לו את מקומו, אמר: “לחרפה תהיה, אם מַנס28 יוכל לחיות בלי דיוגנס, בעוד שדיוגנס לא יוכל לחיות בלי מנס!” כוונתו היתה לפי דעתי: “עשי נא כטוב בעיניך, ההצלחה! עם דיוגנס אין לך דין ודברים. עבד ברח ממני? באמת שלחתיו לחפשי מן השעה שברח”. – העבדים בני־הבית מבקשים מלבוּש ומחיה. צריכים אנו לדאוג למלא בטנם התאבה של כל בני אדם הללו המשולים לבהמות. צריכים לקנות להם בגדים ולשים עין על ידיהם הרגילות בגנבה, ובשעה שנהנים ממלאכת עבודתם נאלצים לשמוע קול בכיים ואלותיהם. הכי לא מאושר הוא יותר, מי שאינו חייב דבר לשום אדם זולתי לבעל חוב אחד, אשר נקל להתעלם ממנו – לו לעצמו?

אבל אם אין גבורת נפשנו רבה כל־כך, לכל הפחות עלינו להמעיט בנכסים, כדי שתפחת גם הסכנה מצד פגעי המזל. מצליחים יותר במלחמה אנשי צבא, אשר גופם מתכנס על נקלה בחגורת כלי נשקם – מבעלי גוף משתרע, הצועים ברב כוחם, אשר גודל גם נעשה למטרה גלויה למכים. המצב היותר טוב בנכסים הוא, כשאין יורדים למדרגת העניות לגמרי, אבל אין רחוקים מהעניות.


ט

מידה זאת תישר בעינינו ביותר, אם נסכים בראשונה למידת ההסתפקות, אשר בלעדיה אין די בכל הון ועושר, ובעזרתה אין נכסים מצומצמים שלא יניחו את דעתנו – ביחוד כשיש תרופה קרובה, אשר בידה להפוך גם את העניות לעשירות: הלא היא ההתרגלות בחיים פשוטים29. נתאמץ להרחיק מאתנו את הפאר החיצוני ולערוך את הדברים מצד תועלתם, לא מצד קשוטם. המאכל צריך רק לכבוש את הרעב, המשקה – את הצמא; החשק ימצא לו נתיבה עד כדי נחיצותו. עלינו ללמוד להשען על אומץ אברי הגוף, ושלא לסדר מנהגנו ואופן חיינו לפי חדושי הזמן, כי אם לפי דרכי אבותינו. עלינו ללמוד להרבות בצניעות30, למעט ברדיפות התאוות, לשכך חמדת הכבוד, לכבוש חרון־אף, שלא לשים לב לעניות, לכבד פשיטות־החיים (אף אם רבים מאתנו בושים להשתמש לצרכים טבעיים באמצעים, אשר אפשר להשיג בזול), לאסור כמו בכבלים את התקוות המשרכות דרכיהן ואת הרוח החש לקראת העתידות, ולהגיע למדרגה שנבקש את העשירות יותר בתוך עצמנו ולא בתור מתנת ההצלחה. אי־אפשר לעצור במידה זו בעד חליפות החיים ופגעי הזמן, שלא תתחוללנה סערות קשות בשעה שאנחנו פורשים נס אניתנו ברחבה. צריכים לצמצם יותר מה שתחת ידנו, כדי שיעברו ממנו והלאה החצים. כן היו לפעמים חובת גלות ומקרי אסון לתועלת לבעליהם, ופגעים קטנים הביאו להם הצלה מן היותר קשים, אחרי שלא הקשיבה נפשם לקח ולא נרפאה באופן יותר נוח. ולמה לא תהיה זאת לתרופה, אם העניות והזלזולים ואבדן־נכסים מביאים לפעמים תועלת, ורעה אחת מעבירה את חברתה.

עלינו איפוא להתרגל ולסעוד בלי מסבה גדולה ובלי משרתים רבים, להכין לנו בגדים רק לאותה מטרה שלמענה הם עשויים, ולשבת בדירה שאינה רחבה כל־כך. לא רק בהתערבות המרוץ ובקרקסאות צריכים לדעת איך ליסוג מן המסילה לצד פנים, כי גם בנתיבות החיים הדבר כן. אפילו בלמוּדים, אשר ההוצאות למענם הן בודאי היותר הגונות, הדרך הישרה היא לשמור חוק וגבול. לאיזו תכלית הם הספרים, אשר לא ימנו מרוב, בגנזי אוצרות ואשר אף את רשימת תכנם לא יספיק בעליהם לקרוא במשך חייו? המונם הרב הוא למשא על הלומד ולא להוסיף חכמה. יותר נכון למסור נפשך ביד מחברים מעטים, מלהיות תועה בקרב רבים31. ארבעים אלף ספרים נשרפו באלכסנדריה32. אמנם יש מי שמשבח את האוצר ההוא הנשרף, בתור מצבת הזכרון היותר יפה להון המלכות, כמו שמעיד עליו ליוויוס: “מוסד מצוין, מורה על טעם נעלה ותבונה רבה מצד המלך”. אבל באמת לא היה כאן טעם ותבונה, כי אם פזרנוּת־להתפאר במקצוע הלמוּדים, ואף לא לתכלית הלמוּדים, כי לא ללמוד מתוכם, רק לראוָה בם נצברו הספרים33, כמו שיש אנשים, אשר ידיעותיהם בכתב ולשון פחותות משל עבד, והם מאספים ספרים, לא כדי לחקור בהם, כי אם לקשט בהם את חדר מזונם. לכן יאות לרכוש ספרים כפי הנחוץ, אבל לא לקבוץ־תפארה. תאמר: הלא יותר כדאי להוציא כסף על כגון זה מלבזבז על כלים נאים מעיר קורינט וציורים יפים? – [על זה אשיב]: בכל מקום שהוא, הוצאות יתרות הן דבר מעוות. איך תלמד זכות על אדם אשר ארון עצים יקרים או של שן מחמד נפשו, והוא מקבץ כרכים של מחברים בלתי ידועים או מוקצים מחמת מאוסם34 ויושב ומפהק בתוך אלפי הספרים, שבע רצון מהכתובות שבראשם והשמות הרשומים עליהם? כן תוכל לראות אצל הבטלנים היותר נבערים את כל ספרי המליצים וכותבי דברי הימים צפופים בארונות שמגיעים עד התקרה. כבר גם המרחצאות ומקומות המעיינות החמים מתהדרים באוצרות ספרים כבתכשיטי־בית שאי אפשר בלעדם. בודאי הייתי דן אף אנכי הדבר לזכות, לוא היה מקורו בתשוקת הלמודים, אבל ידוע, שהכתבים הנבחרים, פועל הרוחות היותר נעלים, נאספים בצרוף תמונות המחברים רק כדי לסמא את העין ולקשט בהם קירות הבית.


י

אבל נשווה לנגד עינינו, שהגעת לאופן חיים קשה מנשוא וכי טמן המקרה בחיים הצבוריים או בחייך הפרטיים פח לרגלך, אשר לא תוכל להחלץ ממנו ולא לקרוע אותו: חשוב, כי האסורים אמנם מתעצבים מאד על משאם וקשים עליהם הכבלים אשר ברגליהם, אבל אחרי כן, אם רק קבלו על עצמם שלא לזעוף, כי אם לסבול מה שמוטל עליהם, ההכרח מלמד אותם לשאת הכל בגבורה, וההרגל גורם להקל המשא. באיזה מצב שיהיה בחיים תוכל למצוא נחת ושעשועים ועונג – אם אינך בוחר לכתחילה שיתראו חייך כנתונים בצרה, ונעים לך זה משיחשבו כמוצלחים ויקנאו בך בשבילם35. החסד היותר גדול שעשה עמנו הטבע הוא, כי בידעו עד מה לעמל נולדנו, המציא את ההרגל, למען הקל עול היסורים ולעשות את היותר קשה לדבר פשוט ונוח. לא היה יכול אדם לעמוד, לוא היתה התמדת הצרות מדכאה אותנו בכוח שוה לזה של פגיעתן הראשונה. אנחנו כולנו קשורים במקרים המושלים36 בנו, יש מי שקשור בשלשלת זהב והיא כרוכה ברווח, ויש מי – בכבלים נבזים ומהודקים לגופו. אבל מה בכך? כולנו מוקפים שומרים מסביב לנו, ואסורים באזיקים אפילו אלה שנראים כאוסרים את האחרים. התחשוב כי יותר נוחה היא השלשלת כשאוחזין בה ביד שמאלית37? יש אשר השלשלת היא רדיפת הכבוד, ויש שהיא בקשת ההון; יש נושא סבל היחס, ויש רובץ תחת שפלותו; יש נכנע מפני ממשלת אחרים, ויש – מפני שלטון עצמו; יש נצורים במקום אחד מפני חובת גלות, ויש – לרגל חובת כהונה. הן כל החיים הם כמין עבדות38. לכן טוב שיתרגל אדם במצבו וימעיט ככל האפשר בהתאוננות, אבל יחזיק בכל מה שברשותו ושהוא נוח לו. אין לך דבר מר, שלא ימצא בו בעל־רוח נכונה גם קצת תנחומים. חבל־אדמה קטן יוכל להחלק בחכמה לנוחלים רבים, ומקום צר כמידת כף רגל יוכל להתכונן למושב. השתמש בשכלך כנגד המכשולים: הדבר הקשה יוכל להרכך, הדחק יוכל לההפך למרחב, ונטל כבד אינו מדכא כל כך, אם יודעים איך לשאת אותו. מלבד זה אין לפתוח שער לתאוות ברחבה, די להתיר להן מוצא מן הצד, כיון שאי־אפשר לכלוא אותן לחלוטין. עלינו לעזוב מה שלא יוכל לצאת אל הפועל או מה שיוכל להעשות רק בקושי; לתפוס רק במה שקרוב לנו ואשר תקוה טובה נשקפה לו, ולשים לב, כי סוף־סוף כל הדברים הם פחותי־ערך במידה שוה, ואם צורתם שונה כלפי חוץ – הן בפנים הם כולם יחד הבלים. אין לנו לקנא בעומדים למעלה מאתנו. מה שנראה כמו רם ונשא, הוא גם נוטה לנפול. ואלה אשר המקרה האכזרי הציגם במקום מט ורופף, יראו עצמם יותר בטוחים, אם יתפרקו מן הגאוה המוטלה במסבות חייהם ויעתיקו ככל האפשר את גורלם מן ההר אל הבקעה. אמנם יש גם רבים נאלצים להחזיק מעמד במקומם הגבוה, מפני שלא יוכלו לרדת מבלי לנפול לארץ, אבל הן בזה הם עדים, כי המשא היותר כבד הוא להם, שאחרים צריכים לסבול אותם, וכי באמת אינם עוד אנשים שהתרוממו, כי אם תפוסים בעל־כרחם במרום39. יכינו נא להם במעשי צדק וחנינה, ביד פתוחה לגמילות חסדים, את העזרה הנחוצה, למען תהי ירידתם פוריה, ובתקוה זו יקל פחדם בעודם מרחפים למעלה! אין לך דבר מציל מטלטולי־נפש כאלה, זולתי שימת חוק וגבול בדרכו בשעת העליה. אל יעזוב אדם ביד המקרה שיחרוץ משפט, עד היכן יוביל אותו, כי אם יתאמץ להקדים הרבה בהשכל ודעת לשים מעצור לרוחו. כן יש אשר גם התאוות מעוררות קצת את הרוח, אבל תכלה נחוצה להן, לבל תדחפנה אותו למרחקים שאין להם מידה וקצב.


יא

תוכחתי זאת ערוכה לאנשים שלא השתלמו, לפשוטים ונמוכים בדעת, אבל לא לחכמים. כי החכם אין צריך להתהלך במורך לב צעד אחר צעד; בטחונו בעצמו כה גדול, עד שאינו צריך לפחוד מלכת לנגד המקרים, ואת מקומו לא יעזוב בגללם. אף אין לו סבה לפחוד מהם, אחרי אשר לא רק עבדים וקנינים ומעלות־כבוד, כי אם אפילו את גופו ועיניו וידיו וכל מה שמגדיל ערך החיים ואת כל עצמיותו הוא חושב רק כמתנת־חסד לפי שעה40, והוא חי כאילו חייו שאולים לו ויהיה צריך להחזירם בלי עצב לדורשיהם. גם אינו נבזה בעיניו בעבור זה שהוא רואה עצמו כאינו שלו, כי אם מכונן הכל בשקידה ושים לב, כמו שאדם נאמן וקדוש41 רגיל להשגיח על הקנינים המופקדים אצלו. ובשעה שיהיה מצווה להחזיר את עצמו, לא יתאונן על גורלו, כי אם יאמר: “מודה אני על מה שהיה מסור ונתון לי; אמנם חלף תשלומי־שכירות מרובים השתמשתי בקניניך, אבל כיון שאתה דורש אותם, אני משיבם לך בחפץ־לב וברצון. אם חפצך הוא שאחזיק עוד באיזה דבר מאתך, אשמרנו גם עתה עמדי; ואם אחרת גזרת, הנה אני משיב ומחזיר למקומם כל כלי כסף והון ונחלה ובני־בית”. ואם ידרוש הטבע מאתנו מה שנתן לנו בראשונה, אזי גם לו נאמר: “קח נא את נשמתי, היא טובה מבשעה שנתת אותה לי; אינני מסרב ולא בורח; אני מוכן ומזומן לזה, ואתה לוקח ברצוני, מה שנתת שלא בידיעתי – הנה לפניך!”42 – וכי נוח הוא כל־כך, לשוב למקום שמשם באת? – אין אדם חי היטב, אם אינו יודע למות כהוגן! צריכים להקטין מעט ערך הדבר ולחשוב את אריכות־הימים בין הדברים הנמוכים. ציצרון אומר:43 “לבעלי־הסייף אנו בזים, אם הם מתאמצים בכל אופן להציל את חייהם; חובבים אנחנו אותם, כשהם משליכים נפשם מנגד”. כן הדבר באמת גם בנוגע לנו. הגויעה בפחד נעשית לפעמים לסבת המות. המקרה, היוצר לו משחק, נראה כאומר: “לאיזו תכלית אשמור אותך, יציר גרוע ורועד ממורא? הן הפצעים והמכות ירבו לך עוד יותר, בעבור שאינך יודע לפשוט צוארך. אבל אתה האיש, המקבל מכת־חרב לא בעורף מזדעזע ובידים משתמטות, כי אם ברוח אמיץ – אתה תאריך חייך וגם מיתתך תהיה יותר קלה”.

מי שמפחד מן המות לא יעשה לעולם דבר גדול בתור אדם וגבר44, אבל היודע כי כן נגזר עליו מראשית ברייתו, יחיה לפי החוק הנתון לו, ובעוז רוחו יגיע להבין, כי אין דבר מהמאורעות המתרחשים בא פתאום. כל מה שאפשר להתרחש יראה כאילו הוא עתיד לבוא, ובראותו מראש את המגיע, יקל עליו זעם הפגעים. הן למי שהוא מוכן לזה ומחכה לו, אין הם מביאים דבר חדש; רק לשאננים ובוטחים באשרם הם דברים קשים. הלא אף מחלה, שביה, חורבן, תבערה – אינם באים לפתע פתאום. “ידעתי כבר, באיזה משכן מוקף סערות סגרני הטבע. כמה פעמים נשמע קול־צוחה בשכונתי. כמה פעמים כבר נשאו אצל ספּי לפּידים ונרות שעוה בראש תהלוכות לוויי־מתים שנפטרו בלא יומם. כמה פעמים כבר נשמע כמו רעם קול מפלת בנין בצדי הרחוב. רבים מן האנשים, אשר היו רגילים להטפל לי ברחוב העיר, בבית הועד או בשיחות ידידות, חטף הלילה, ויפריד בין ידי־חברים אשר היו שלובות בידידות. למה אפוא אתפלא אם אותן הסכנות מתקרבות גם אלי, אחרי אשר ראיתי אותן תועות סביבותי?”

אמנם יש אנשים רבים, אשר בעברם ארחות ימים, אינם חושבים מחשבות על־דבר סערה שתקום. לדבר נכון אין אני בוש להביא ראיה גם מדברי מחבר גרוע: פּובּליוס45, אדם שהתעלה בכשרונו על כמה בעלי מחזות־תוגה ומחזות־שחוק בכל שעה שעזב את ליצנותו השגעונית ואת המבטאים המכוונים לפי טעם שורת הרואים העליונה46, אמר במליצה אחת בין שאר דברים, שכדאי להשתמש בהם גם בשירות נשגבות, לא לבד במחזות־שחוק:

“על כּל אחד תוכל לבוא צרה הבאה על הכל”.

מי שישמור היטב דבר זה בלבו, הוא יראה את כל הצרות המתרחשות לאחרים ואשר מספרן רב ועצום יום־יום, כאילו מסלול חפשי להן עד לנפשו, ויאזור עצמו בגבורה זמן רב קודם שתגענה אליו. מועד מאוחר הוא, לכונן רוחו לסבול הפגעים כשכבר נקרו ויאתיו. “כזאת לא חשבתי שתהיה”, או: “היכולת להאמין שיארע דבר כזה?” – מדוע לא? איפה הוא העושר, שאין הדלות והרעבון על הפתחים אורבים מאחוריו? איפה היא השררה, אשר בגדי תפארתה וציץ־נזרה וחשב אפודת יחוסה47 אינם צפויים לחלול וחרף וגדופים, לאלפי בזיונות וכל מיני בושה וכלימה? איה המלכות, אשר אין מפלה נכונה או התדלדלות צפויה לה, או אין עריץ ותלין מתעתד כנגדה? אף אין ההפסקות גדולות כל־כך, כי רק שעה קטנה לפעמים בין כסא־הוד ובין הכריעה להתחנן בעד נפשו48.

לכן השכילה לדעת, כי כל מצב יכול להתמוטט, וכי מה שהתרחש למי שיהיה, גם עדיך יוכל להגיע. – בעל נכסים אתה: שמא עשיר כפּטולמאוס49? כאשר לקח אותו קיוס, קרובו מלפנים אשר נעשה לו למכניס אורח, אל היכלו הקיסרי, למען יוכל לסגור את ביתו, אזי היה חסר לחם ומים. לפנים היו באחוזתו כמה נחלים אשר על אדמתו נפתח מקורם ושם גם נשלם מהלכם – ועתה נאלץ להתחנן לנדבת מעט מים! ברעב ובצמא מת בהיכל קרובו, ובאותה שעה השתדל היורש שיכינו לרעב הזה קבורה־של־כבוד על חשבון המדינה!

לשררה רמה מאד זכית: הכי רמה היא יותר או מפליאה ורחבה יותר משל סיאנוס50? באותו יום אשר עוד לוה אותו הסינאט בכבוד, קרע אותו העם לגזרים. האיש אשר העניקו לו אלהים ובני־אדם כל טובה ויקר שבעולם – לא נשאר ממנו אפילו כדי שיעור מה שיתעסק בו התלין!

מלך אתה? – אל אערך אותך לקרזוס, אשר נאלץ לעלות על מוקד עצים, אבל זכה גם לראות אותו כבה, באופן שארכו ימיו לא רק על ימי מלכותו, כי אם מעל לשעת מותו51. לא אדמה אותך ליוגורטהא, אשר במשך שנה אחת חדל עם רומא לירוא מפניו ויהי לו רק למחזה עונג. את פטולמאוס המלך האפריקני52, ואת מתרדת המלך הארמיני, ראינו מובלים על־ידי שומרי ראש קיוס: האחד נשלח ללכת בגולה, השני היה חפץ מאד שיניחוהו תחת השגחה יותר רצויה. לעומת עליות וירידות כאלו המתרחשות תמיד, אם אינך רואה את כל מה שאפשר לבוא, כאילו הוא עתיד להגיעך, הרי אתה נותן רק למקרים שליטה יתירה עליך, בעת אשר הרואה את הנולד הוא מחליש את כוחם.


יב

קרוב לזה הוא: שלא נעמוס עלינו יגיעת־שוא ולא ניגע למען תכלית שאינה צריכה, זאת אומרת, שלא נשתוקק למה שאין ביכלתנו להשיג או למה, שאם נשיגהו, נכיר לבסוף בבושת פנים, כי מאוויינו הבל. כוונתי בקיצור: שלא נעבוד עבודת חנם בלי תכלית ושתהיה התכלית ראויה לעבודתנו. על הרוב זה הוא שורש כל יגון: מפעל שלא הצליח, או שהצלחתו לנו לחרפה.

צריכים להמעיט את המרוצה המבוהלת, שרגילים בה בני־אדם רבים המשוטטים בלי הרף בבתים, בתיאטראות או ברחובות העיר. הם מציעים עזרתם למשא ומתן של אחרים ומתראים תמיד כאילו הם עוסקים באיזה דבר. כשתראה אחד מהם יוצא מפתח ביתו ותשאלהו: “לאן אתה הולך ומה מחשבתך לעשות?” ישיב לך: “באמת, אינני יודע עוד בעצמי; אבל אתראה עם אנשים ובודאי אמצא דבר לעשות”. בלי מטרה הם תועים ומבקשים משא ומתן; אינם עושים לעולם, מה שקבעו להם מראש, כי אם מה שהתרחש להם במקרה53. מרוצתם היא בלי השכל ובלי תכלית, כמו זחילת הנמלים אצל שרשי העצים, הן עולות למעלה וחוזרות ויורדות למטה ואין להן מזה כלום. רבים הם המבלים חייהם באופן דומה לזה שיכולים לכנות בצדק: בטלה עסקנית54. יש שאתה רואה אנשים רצים מבוהלים כמו למקום שרפה, ואתה חומל עליהם; הם נתקלים בכל הבא לקראתם, דוחים אחרים ונופלים בעצמם; וכל תכלית הריצה היא רק לקדם בשלום פני גדול אחד, אם גם אינו מחזיר להם שלום; או להשתתף בלוית מת אחד, אשר אינם יודעים מי הוא; או למען עמוד במקום המשפט בשעת ריב איש, אשר זה דרכו לבוא תמיד בערכאות; ובמקום חתונה של אנשים, אשר כבר כמה פעמים התארסו; או ללכת אחורי גוהרקא55, אשר לפעמים יעזרו לשאת אותה בעצמם. וכשהם שבים לביתם, עיפים חנם, הם נשבעים שאינם יודעים בעצמם למה יצאו לחוץ והיכן היו. אף־על־פי כן, יחזרו למחר וישוטטו באותם הדרכים עצמם.

לכן צריכה כל עבודה להיות מכוונת לאיזו מטרה וצופה לאיזו תכלית. לא העסקנים מאהבת־העבודה, כי אם הסכלים הם, אשר דעות כוזבות גוזלות את מנוחתם. אמנם גם הם מטרידים עצמם רק מתוך מין תקוה שיש להם, אבל מה שדוחף אותם הוא רק איזה דמיון, שאין רוחם האחוז בחבלי־שוא מכיר את הבלו. הרי כל אחד מהאנשים האלה היוצאים לחוץ רק למען הגדיל את ההמון, סבות הבל וריק הן שמושכות אותו לתוך העיר, ומבלי שיהיה לו דבר לעשות, הן מגרשות אותו בבוקר השכם, מטריחות אותו לדרוך לחנם על סף כמה וכמה אנשים, לברך בשלום את שומרי הפתחים, ואחרי אשר רבים השיבו פניו ריקם ימצא, כשיעיין בדבר, כי מכל מכיריו הוא בעצמו האיש שיותר קשה למצוא אותו בביתו. הבטלנות מביאה גם לידי אותה המדה המתועבה של הרכילות ולידי החטוט בסודות גלויים ונסתרים, לחקירה בדברים אשר סכנה לספּרם וסכנה אף לשמוע אותם.


יג

אני חושב, כי מתוך מחשבה כזאת ענה ואמר דימוקריטוס: “מי האיש החפץ בחיי מנוחה, הוא לא יעסוק הרבה לא בעניני צבור ולא בענינים פרטיים” – כוונתו בזה לעסקי הבל56. כי כשהדברים נחוצים, בודאי לא רק בענינים מרובים, כי אם אפילו בעבודות אין מספר צריכים להתעסק. אבל במקום שאין חובה קדושה מעוררה, טוב שיצמצם אדם את פעולותיו.

הן העוסק בדברים רבים הוא מרבה לתת ביד ההצלחה ממשלה על עצמו, בעת אשר יותר בטוחים אנחנו כשהשפעתה מורגשת רק לעתים רחוקות. הכלל הוא, שנחשוב תמיד על אודותיה, אבל לא נחכה מאומה מחסדה ואמונתה. “אני נכון לנסוע באניה – אם לא יארע דבר מעכב”; “אתעלה להיות פקיד – אם לא ימצא מכשול”; “משא ומתן יש שארויח בו – אם לא יקרב בינתים מה שיפריע”57. זהו הטעם למה שאנחנו אומרים, כי לא יאונה לחכם דבר כנגד מחשבתו. לא שאנחנו מציגים אותו מחוץ למקרים המתרחשים לבני־אדם, כי אם מחוץ לטעיותיהם; ולא שהכל נעשה לו כרצונו, כי אם כפי מחשבתו הקודמת. הן הוא חשב לכתחילה, שיוכלו להמצא מכשולים בפני עשתונותיו. מן ההכרח הוא, כי הצער על שנכזבו מאוויי נפשנו, לא ידכא אותנו כל־כך, אם מראש לא בטחנו במאויים אלה שיצליחו.


יד

אבל עלינו גם לעשות את דרכנו יותר קלה, על־ידי שלא נתלה עצמנו ביותר במה שגמרנו בדעתנו, ושנלמוד לעבור אל אשר יובילו אותנו המקרים. אין לנו לירוא מפני החליפות במגמתנו או במצבנו – אם רק לא תתקפנו קלות דעת, מידה מגונה המפריעה את מנוחתנו. גם קשיות־עורף מגלגלת עלינו בהכרח צרות ויסורים, כי על הרוב המקרים גוברים ופוחתים אותה קצת; אבל קשה ממנה קלות הדעת, שאינה כובשת עצמה בשום אופן. למנוחת הנפש שתיהן כאחת רעות: אי־היכולת לשנות דבר, ואי־היכולת לסבול שנוי. בכל אופן צריכה הנפש ליסוג מכל החיצוניות ולפנות אל עצמיותה, לבטוח בעצמה, למצוא ששונה בעצמה, להכיר את ערכה, להתרחק ככל האפשר מדברים זרים, ולהתחזק מתוכה, לא להתרגש בשביל נזקים מן החוץ ולדרוש לטובה גם פגעים שאינם רצויים58. זינון שלנו59 אמר בהוַדע לו שנטרפה אניתו בים ואבד כל רכושו: “הנה נגזר עלי המקרה שאעסוק בפילוסופיה בלי טרדות!” על הפילוסוף תיאודורוס איים העריץ שיהרגהו ולא יתנהו לקבורה, על זה ענה: “הנה לפניך מה שאתה חפץ! רביעית דם זו ברשותך היא. אבל בנוגע לקבורה, איך אתה חסר תבונה, כשאתה חושב, כי מתענין אני בדבר, אם ירקב גופי ממעל לארץ או מתחת לה?” – קאנוס יוליוס, אדם גדול באמת, אשר אין תהלתו פחותה בשביל שנולד בדורנו זה, התווכח הרבה עם קיוס60, וכאשר היה נכון ללכת אמר לו השליט כדרך פאלאריס:61 “אל תשתעשע בתקות־שוא; כבר נתתי פקודה להרגך!” – “תודה לך, מושל רב חסד!” ענה החכם ההוא. לא הובררה לי כוונתו, כי אפשר לתת פירושים שונים לתשובה זו: או שחפץ לבייש את העריץ ולהראותו מה רבה האכזריות השולטת, עד שהמות נראה כחנינה; או שהיו המלים תוכחת מוסר להשגעון הכללי, כי נוהגים היו לאמר תודה גם האבות אשר ילדיהם הומתו, והאנשים אשר שדדו את רכושם. או אולי קבל עליו את הפקודה בשמחה כעין שחרור? – יהיה איך שיהיה, המענה יצא מפי בעל רוח נדיבה. שמא יאמר איש: הן יכול היה קיוס לצוות אחרי כן שיניחוהו בחיים? מזה לא היה קאנוס מפחד. הכל ידעו, כי נאמן היה קיוס בדברו בפקודות כאלה. ותוכל להאמין, כי על החכם ההוא עברו עשרת הימים עד הריגתו בלי כל יגון. הכי לא קרוב לודאי כל מה שמסופר על דבריו ועל מעשיו, וכי נשאר במנוחה שאננה? במשחק מערכה על הטבלא62 היה משחק בשעה שבא הקנטוריון63, מנהיג הנדונים למות, וצוה עליו להכין את עצמו. כשמעו את הקול, התחיל למנות את הפסלים על הטבלא, ויאמר לחברו המשחק עמו: “הזהר שלא תשקר אחרי מותי ותאמר שנצחת!” ויפנה אל הסרדיוט ויאמר: “הנך עד, כי יש לי יתרון עליו במספר אחד!” – חושב אתה, כי למען המשחק אמר כן? להתולים היה מכוון. חבריו הצטערו על שיאבד להם אדם כזה, והוא נחמם: “למה אתם זועפים? הנה אתם עודכם חוקרים, אם הנפש היא בת אל־מות; אני תיכף אדע זאת”. כן לא חדל עד אחריתו מלבקש את האמת ולחקור בענין המות. הפילוסוף אשר התהלך עמו לוה אותו, וכבר היו קרובים אל הגבעה אשר שם מגישים עולת תמיד לאלהינו הקיסר64, אז אמר לו: “במה אתה הוגה, קאַנוס? ועל מה סובבת מחשבתך?” – “קבלתי עלי להתבונן באותו הרגע הקטן”, ענה קאנוס, “אם מרגשת היא הנפש בצאתה מן הגוף”. ויבטיח, כי אם יכיר דבר אמת, אז יבוא לראות את ידידיו ויגלה להם מצב הנפש. הנה כאן מנוחה באמצע הסערה! הנה אדם ראוי להגיע לנצח, משתמש בגזר־דינו למען חקירת האמת, ובהיותו עולה לגרדום65 עודנו בודק במסתרי הנפש, ואינו לומד עד יום מותו בלבד, כי אם גם מן המות עצמו! אי־אפשר להמשיך בקשת החכמה יותר.

קשה לקפּוץ ולעבור על זכר אדם גדול, שהיה ראוי להקרא כן באמת. לזכרון עולם נמסור אותך, נפש ראויה לתהלה, אשר כנגדך גברה ביותר חטאת קיוס!


טו

אבל לא יועיל, אם נעקור את שרשי היגון בחיינו הפרטיים בלבד. לפעמים מבצבצה השנאה לכל גזע בני־אדם, כשנתקלים אנו בהמון פושעים מצליחים, ומתעוררה בנו המחשבה, מה יקר־המציאות הוא היושר, ואיך בטלה טהרת־המידות, ואָפס האמון – אם לא במקום שהוא בא בשכרו. – התאוות נגלות לעינינו עם שכרן והפסדן הנמאסים בשוה, ורדיפת הכבוד העוברת כל גבול ואינה נרתעת מפני כל דבר בושה וחרפה. חשכת לילה מכסה את הנפש, והאופל מתרבה, כאילו אָבדו מידות טובות מן העולם, כיון שאין לקוות למצוא אותן וגם אין תועלת בהן. לכן עלינו לכוף את עצמנו לבל נקוץ מפני המידות המגונות של המון העם, כי אם נשחק עליהן. עלינו ללכת בענין זה יותר בעקבות דימוקריטוס ולא בעקבות הרקליטוס. זה בכה בכל שעה שהתהלך בקרב העם, וזה שחק; לזה נראו כל המעשים כענין של יסורים מעוררים חמלה, ולזה כענין של טפּשות. צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל. הוסף על זה, כי לעומת הגזע האנושי זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל עליו; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתיאש מתקונם. ובשים לב לכלל הדברים, הן גדול בדעה מי שאינו מתאפק משחוק על מי שאינו כובש את דמעותיו, באשר הדברים משפיעים רק מעט מאד על נפשו, ומכל מחזות החיים אין דבר נראה גדול וקשה ורע כל־כך בעיניו66. יתבונן נא איש בכל דבר בפני עצמו, אשר עליו הוא שמח או מתעצב, וימצא כי אמת בפי החכם בּיאון: “כל מעשי בני־אדם דומים למשחקי הבל, וחייהם אינם נשגבים ונעלים יותר מהגיונותיהם הכלים לריק”.

אבל דרך עוד יוֹתר טובה היא, לקבל את מידות ההמון ואת תעתועי היחידים ברוח שאננה, שלא לשחוק עליהם ושלא לשפוך דמעות, כי להיות מדוכא בצרות אחרים – אלו הם יסורים בלי סוף; ולשמוח בצרות אחרים, הוא עונג שאינו ראוי לאדם. כן היא גם הבעת רגשות שאינם צריכים, לבכות עם אדם שמקבר את בתו ולהתראות כמתאבל לרגל מאורע כזה. אפילו בצרות המתרחשות בחיי עצמו ירגיל אדם להתמכר לכאב רק כפי שהוא נאלץ, לא כפי שהמנהג גורם. הן יש שופכים דמעות רק למען יתראו כאבלים, אבל עיניהם דוממות כל זמן שאין רואה אותם, רק בעבור כי בושים הם שלא לבכות בשעה שהכל עושים זאת. עד כה השתרשה מידה מגונה זו, להיות תלוי בדעת אחרים, עד שאף דבר טבעי כמו הצער נעשה לענין של חקוי.


טז

יש אמנם גורל אנושי הרגיל להדאיב אותנו לא לחנם ולהמיט עלינו יגון קודר, והוא כשאנו רואים אנשי צדק אובדים ברעה: כמו סוקרטס הנאלץ למות בבית־האסורים, ורוטיליוס הנדון לחיי גלות, או פּומפּיוס וציצרון אשר פשטו את צואריהם למיתה בידי אנשים אשר עשו עמהם חסד, או קאטו, סמל חי לכל מידה טובה, אשר דקר עצמו בחרבו בשעה שהתיאש מטובת עצמו וטובת המדינה. בודאי ידכא אותנו מחזה גמול רע כזה, שמשלם המזל. ומה יקוה לו אדם מעתה, כשהוא רואה את היותר טובים סובלים את הצרות היותר קשות? – מה לעשות איפוא? – התבונן וראה איך סבל כל אחד מאלה את המוטל עליו. אם כגבורים סבלו, בקש לך גם אתה אומץ־לב כמוהם; ואם כנשים מצרות בלי תהלה מתו – הרי אין האבדה רבה. או שהיו הגונים – אזי תישר בעיניך צדקתם; או שלא היו הגונים, ואין כדאי לזכור רפיונם. הן לבושה וכלימה יהיה, אם לעומת רוח הגבורה שאנו רואים במות אנשי מעלה, נשאר אנחנו מוגי לב. אנחנו נהלל תמיד את הראוּי לתהלה ונאמר: במידה שהנפש מתגברת היא נעשית מאושרה67. הנה נמלטת ממסבת בני־אדם, מכל פגע, מן הקנאה ומכל מחלה, יצאת מבית־כלא. אל תאמר שמצאו אותך האלהים כדאי למקרים רעים, כי אם: שלא היית ראוי שיתנו לההצלחה קצת ממשלה עליך. יד המקרים קשה ביחוד על אלה החפצים להשתמט מהם, ואשר בשעת מותם עודם מביטים אחוריהם על החיים. אני לא אבכה לא למת בשמחה ולא למת ביגון; האחד מוחה בעצמו את הדמעות מעל פני, והשני מוכיח בדמעותיו, שאינו כדאי להתאבל עליו. האבכה על הרקולס אשר נשרף חיים68, או על רגולוס, אשר דקרוּ את בשרו בכמה מסמרים69, או על קאטו אשר חבב את פצעיו? כל אלה בשעה קטנה זכו לחיי־נצח, ובמותם הגיעו למדרגת אל־מות.


יז

אף זאת היא אחת הסבות החשובות לדאגה ועצב: אם ממורך לב אתה משנה את פניך ואינך מתראה לאחרים בפשיטות, כמו שחיי אנשים רבים הם מלאכותיים ומהודרים כלפי חוץ. יסורים קשים סובל מי שנאלץ להשגיח תמיד על עצמו, ומפחד שמא יתגלה לא כמו שהוא. אין לנו מפלט מדאגה, אם חושבים אנחנו תמיד, כי כל מבט־עין היא חריצת משפט עלינו. כי יש שמתרחשים פתאום דברים המציגים אותנו כנגד רצוננו עירומים בפני אחרים, ואפילו אם תצלח בידינו השקידה להתחפש, אין החיים נעימים ובטוחים כל־כך לנושא מסוה על פניו. לעומת זאת מה רבה הנעימות שבחיי איש תמים ופשוט, שונא ההתהדרות ונמנע מלפרכס את מידותיו!

אמת היא, כי על חיים כאלה מרחפת סכנה להיות לבוז, אם הכל גלוי וידוע לכל אדם. יש אנשים אשר קורבתם אינה מגדילה את החיבה אליהם. אבל אין סכנה לצדק, שיגרע ערכו כאשר ישגיחו בו מקרוב. גם כדאי יותר להיות לבוז בחיי תמימות, מלסבול מכאובים בהתחפשות תדירית70. סוף־סוף גם קצב יש לדברים: הבדל יש בין חיי תמימוּת ובין חסרון זהירוּת.

יש שצריך אדם להתבודד בפני עצמו, כי חברת אנשים שאינם ראויים הורסת לפעמים שיטה ישרה, מעוררת תשוקות מפסידות וכל חולשה שנמצאת בנפש כל מידה לא נכונה. טוב לשלב שני המצבים האלה ולהשתמש בהם חליפות: בהתבודדות ובאהבת רעים. האחת תעורר בנו הכוסף להתרועע לאנשים, והשנית תגרום לנו לבקש את עצמנו; כל אחת תהיה מרפא לחברתה. כשתקוץ נפשנו בהמון הגס נמצא נוחם ביחידות: וכשתהיה היחידות למשא, נשוב אל ההמון.

צריכים להזהר גם מלהחזיק את עצמנו תמיד במידה שוה בכובד ראש. כי גם בבדיחת הדעת יש חפץ. סוקרטס לא בוש לשחוק עם ילדים. קאטו כשהיה עיף מעמל צרכי צבור, היה משמח ביין את נפשו. סציפיון היה מרקד ומניע את גופו, הרגיל בנצחונות מלחמה, לפי משקל מנגינות, בלתי מתנועע בחולשה כדרך רבים במהלכם כעת (הגרוע עוד ממהלך הנשים), כי אם כדרך הגברים בדורות קדומים, שהיו רגילים במשחקם בימי חג ומועד לרקוע ברגל על הארץ בגבורה ולא היו סובלים נזק גם אם הביטו בם האויבים. צריכה הרוח להנפש, וביתר עוז ורעננות אפשר להתעורר אחרי המנוחה. כמו שאין לשדד ביותר אדמה פוריה, כי כשכופין אותה ליתן פריה בלי הפסק, תתדלדל מהר, כן מחליש כוח הנפש עמל שאינו פוסק. כשתשבות ותנוח קצת, אז תחליף כוח. בעקבות התמדת העבודה הנפש נעשית קהה ועיפה. בודאי לא היתה תשוקת האנשים למשחק ושעשועים רבה כל־כך, אלמלי מצאו בהם עונג טבעי, אף שאין לכחד, כי רבוי השעשועים גוזל את כובד משקלה ואת גבורתה של הנפש. הן גם השינה נחוצה לחזוּק הגוף, אבל אם תאריך בה יומם ולילה, תהיה כעין המות. הבדל גדול הוא אם אתה נח קצת או פוסק מכל עבודה. יוצרי החוקים תקנו ימי מועד, למען יאלצו בני־אדם בהמון להיטיב לבם, ובזה הכניסו את ההמתקה הנחוצה לגזר־דין קשה של המלאכה. גם אנשים גדולים קבעו להם ימים ידועים בכל חודש להנפש בם, ויש מהם אשר חלקו כל יום ויום לשעת מנוחה ושעת עבודה. כן אנחנו זוכרים, כי המליץ הגדול פּוליון אסיניוס71 לא התעסק עוד בשום מלאכה מן השעה העשירית ומעלה72. אף מכתבים לא קרא עוד אחרי השעה ההיא, למען לא יצא מזה ענין חדש שיתעסק בו, אבל בשתי השעות הנותרות החליף כוח מיגיע כל היום. יש גם שעושים הפסקה בצהרים ומניחים לשעות שאחרי כן את העבודות היותר קלות. אף אבותינו תקנו, שלא יתחילו במועצות הסינאט הרצאה חדשה אחרי השעה העשירית. איש הצבא מחלק את הלילה לפי האשמורות, ולאלה שיצאו ממשמרתם שאר הלילה חפשי.

צריכים למלאות בעין יפה את דרישות הנפש ולתת לה לפרקים את השביתה, שהיא לה לכלכלה וחזוּק. צריכים להתהלך גם לשוח בחוץ, למען תתרחב ותתרומם הנפש תחת רקיע השמים ובאויר הצח. לפעמים גם נסיעה ודרך רחוקה ושנוי המקום יוסיפו לנו כוח, וכן מסבת חברים בסעודה וכוס מלאה לשתיה. אפילו השכרון יוכל להיות כדבר בעתו, לא שנשקע בו, כי אם שיורידנו קצת ממרומים. הוא מגרש את הדאגות, מזעזע את הנפש עד תחתית ונעשה רפוּאה לעצבון, כמו לפעמים גם לחלאים שונים. ממציא היין73 נקרא בשם ליבּר (חפשי), לא בעבור פתחו מוסרות הלשון, כי אם בעבור שהיה משחרר את הנפש מן הדאגות ומחזק אותה בכוח חיוני ונותן לה עוז ותעצומות לכל מפעל. אבל כמו שהחופש טוב ליין, כן גם הזהירות יפה לו. סולון וארקסילאוס נחשבו בין חובבי היין. את קאטו האשימו שהיה נוטה לשכרוּת – בזה הרימו יותר את האשמה למדרגת כבוד, משהמיטו חרפה על קאטו. אבל בודאי הוא דבר שאין הרבוּי בו יפה, כדי שלא יהיה להרגל רע לנפש. רק כפעם בפעם היא רשאית לעקור את עצמה ולקפוץ לתוך הוללוּת וחופש ולהשליך מעליה קצת את הנזירות המעציבה. או שנאמין לדברי המשורר היוני: “לפעמים גם לשנות את טעמו הוא דבר נעים”, או לדברי אפּלטון: “מי שהוא מצטמצם ברשות עצמו, לשוא ידפוק בשערי השירה”, או למאמר אריסטוטלס: “אין לך כשרון רוחני גדול שאין בו קצת שגעון”74. רק מי שרוחו מתרגש, יכול לבטא דבר נשגב יוצא מגדר הרגיל. כשאדם בז לדברים ההמוניים והמצויים ומתעלה ברגשי־קודש75, רק אז יתחיל לזמר באופן יותר מרומם משאפשר לאנוש בן־תמותה. כל זמן שהוא שוכן מטה בביתו, לא יכול להשיג רעיונות נשגבים מרחפים במרומים; רק בנטותו מן הדרך הכבושה וכשהוא מתנשא להתרוצץ כנושך את הרסן ומושך בכוח גם את המנהיג לרוץ עמו למקום, אשר שמה היה מתירא להעפיל עלות בעצמו.

הנה לך איפוא, סרנוס יקירי, מה שבכוחו לשמור על מנוחת הנפש, להחזיר אותה, ולעצור בעד ההפסדים האורבים לה. אבל עליך לדעת, כי בכל אלה אין די לאנשים, אשר ענין רע כמוס בנפשם, אם לא ישמרו בהשגחה יתירה ובתמידות את לבם התועה.


[תרפ"ג]


  1. סרנוס היה פקיד בחצר הקיסר נירון וממיודעיו של סנקא, אבל יש חושבים, כי המכתב המובא כאן בשמו, לא נכתב על ידו באמת והוא רק הקדמה מליצית מאת סנקא, ציור ממחשבותיו של איש פשוט, נבוך למראה ההוד והתפארה והשחתת המידות בכרך רומא, מתאמץ להתנהג בתום, אבל בסתר לבו מקנא בבעלי ההצלחה.  ↩

  2. מדרך העשירים היה לפאר את חדר־המזון בצנורות של מים זכים.  ↩

  3. Zenon, Cleanthes, Chrysippus מחכמי הסטואים בארץ יון, אשר הורו לשנוא את הרבנות.  ↩

  4. אל “הפוֹרוּם”, מקם הועד לאנשי רומא.  ↩

  5. שימשש בדופק.  ↩

  6. εὐθῡμία – הערת פב"י.  ↩

  7. איליאדה כ"ד, י'.  ↩

  8. “ליערים ברוטיים ולוקניים”.  ↩

  9. עונג פראי מיוחד היה בדור הקיסרים לגדולי רומא לחזות במלחמות אנשים.  ↩

  10. יש חושבים, כי זה הוא Athenodoros Cordylio איש טרסוס, מחכמי הסטואים, ממונה על אוצר הספרים בפרגמוס, אשר ישב בסוף ימיו ברומא וכתב ספר “על הלמודים ודרכי החיים”.  ↩

  11. כל אלה הם עסקנים אשר עבודתם היא פומבית והם חונפים להמון.  ↩

  12. ברומית Virtus על הרוב: גבורה, אומץ לב, צדק, מעשים טובים ומידות טובות, כוח או גודל־נפש. כאן המלה “זכות” הוא במובן היותר קרוב.  ↩

  13. לפי הנוסחא במהדוּרת טייבנר, המאמר qua re nihil turpius הוא סוף פסוק, ומוטב על הקודם: “אין יותר נבזה מהמאבדים זמנם לריק. אנו מוצאים לפעמים וכו'”.  ↩

  14. sacntiores – מוקפים יראת הנימוס הבין־לאומי בתור צירי שלום, כאילו קדושה חופפת עליהם.  ↩

  15. השוה על אודות ההשקפה הקוסמופּוליטית של הסטואים רעיונות מארקוס אבריליוּס אנטונינוס, ז‘ ט: “כל היצורים קשורים זה בזה… ותבל אחת היא בכל חלקי הבריאה ואל אחד מושל בכל, וכל המציאות אחת”, וכן ד’, כ“ג: כל העולם כולו מדינה אחת ”עיר האלהים החביבה".  ↩

  16. המחבר רומז למשרות רמות במדינות שונות בכינוייהן השונים: מעלת “קונסול” (שליט נבחר, אחרי גירוש המלכים) היתה היותר גבוהה ברומי; זו של “פריטאניס” – במדינות יווניות; Ceryx (יוונית κερυξ ארמית: כרוזא) ציר נושא־שבט לבשר מלחמה או שלום; כנוי “שופט” Sufes היה למושלים בקרתגו.  ↩

  17. ברומית: inter triarios “אל השורה השלישית”. אנשי הצבא שהוצגו בשורה השלישית, מאחורי השורות של hastati וגם principes היו חיילים אמיצים ומנוסים, אשר חשו לעזרה כאשר היתה המלחמה כבדה ביותר. לכן היה למשל, כאשר בקשו בשעת מבוכה עזרה בטוחה: res ad triarios rediit “הדבר הגיע עד השלישים”.  ↩

  18. על גבורת קינאיגירוס Kynaegiros בן אפוריון מאתונא ספרו נפלאות, כי במנוסת חיל הפרסים באניותיהם אחרי מלחמת מרתון, הוא היה כבר נפצע, עוד החזיקה יד ימינו באניה פרסית, וכשקצצו ידו זאת, מהר לתפּוס האניה בשמאלו. גם את זאת קצצו, אז תחב את שניו בקצה האניה ויוסיף לעכבה מלצאת. הרודוט (6.114) מזכיר רק קציצת ידו האחת.  ↩

  19. דרישת הטוב, Virtus.  ↩

  20. הרמודיוס ואריסטוגיטון המיתו את היפרכוס בן פיזיסטרטוס מושל אתונא (514 לפני סה"נ) ורכשו כבוד גדול בקרב העם בעבור שהקריבו נפשם בעד חופש המדינה.  ↩

  21. המנצח במלחמת פירהוס (275 לפני סה"נ) גבור רומי מדלת העם (מן הפּלביים).  ↩

  22. אחד מתלמידי המליץ איסוקרטס, אשר חפץ בתחילה להיות גם כן מליץ בשער. לבסוף נעשה באמת כותב דברי הימים.  ↩

  23. urbanitas מליצה יפה של אנשי־קריה משכילים ומעורבים בדעת עם הבריות.  ↩

  24. אפשר לחשוב, כי כנגד דעה זו נאמרו בכוונה דברי ר‘ טרפון במס’ אבות, המרוממים ערך המלאכה מצד עצמה גם כשאין סופה ניכר: “לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה”.  ↩

  25. Serpunt vitia  ↩

  26. הפּילוסוף Bion מן החכמים הציניים באתונא, בערך 250 ש' לפני סה"נ היה רגיל בדברי לצון וחדוד.  ↩

  27. עבד משוחרר של פומפיוס, יליד גדרה בארץ־ישראל, אשר רכש לו לרגל המלחמות הון עצום, והתגאה בעשרו אשר עלה על הון פּומפּיוס, הוא נזכר גם במלחמות היהודים ליוספוס פלאוויוס (א, ז‘, ז’), כי למען עבדו זה בנה פּומפּיוס את חרבות עיר מולדתו.  ↩

  28. שם העבד.  ↩

  29. frugalitas  ↩

  30. או: בהתרחקות מחטא – Continentia  ↩

  31. השוה קהלת י"ב: ויותר מהמה בני הזהר; עשות (­– אסוף) ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה – יגיעת בשר.  ↩

  32. יש גורסים: ארבע מאות אלף. כאשר כבש יוליוס קיסר את העיר נשרף חלק גדול מאוצר הספרים הגדול אשר יסד תלמי המלך המכונה “המציל” (Soter) ואשר הרחיב אחר כך תלמי־אורגטס על־ידי רכישת כתבי־יד במספר עצום. בשנת 640 אחרי ספירת הנוצרים נשרף אוצר הספרים עוד הפּעם לרגל הכבוש הערבי בימי הכליף עומר.  ↩

  33. סנקא בודד במשפטו החריף על מפעל בית תלמי. באמת הועילו גנזי הספרים הרבה מאד להרחבת המדע, ומושלים אחרים (כמו במלכות פרגמוס) התאמצו לעשות כמותם ובכמה ערים נוסדו אז אוצרות ספרים. פּוליביוס מזכיר כבר, כי נקל לאיש לכתוב ספרים כשהוא יושב בעיר אשר ביביליותיקה בתוכה או בקרבתה.  ↩

  34. או: מוחרמים, improbatorum  ↩

  35. המאמר קצת משובש במקור הרומי.  ↩

  36. או במזל השולט: fortuna  ↩

  37. האסיר היה תפוס ביד ימינו, והמנהיג אותו, הסרדיוט, אחז את החבל בשמאלו, ונמצא גם הוא קשור.  ↩

  38. השוה מרקוס אבריליוס אנטונינוס י“א ל': ”לעבד אתה נוצר!“ והמאמר בפרקי אבות::על כרחך אתה חי”.  ↩

  39. אינם חפשים לרדת לרצונם, מיראתם שיאבדו הכל אם יעזבו ממשלתם.  ↩

  40. inter precaria numerat  ↩

  41. ותיק במעשיו: sanctus  ↩

  42. השוה התפלה: אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, ואתה עתיד ליטלה ממני. ועל דבר חיי הבנים בתור פקדון מאת אלהים (הרעיון נמצא כבר אצל אפיקטט) השוה המעשה בבני ר' מאיר וברוריא שמתו.  ↩

  43. pro Milone ל"ד.  ↩

  44. כן לפי הגירסא: pro homine et viro אבל גירסא אחרת יש: pro homine viro “לטובת אדם חי”.  ↩

  45. מחבר מחזות־שחוק.  ↩

  46. היא השורה האחרונה, בבית־המחזה, מקום מושב בני אדם גסים.  ↩

  47. lora patricia  ↩

  48. inter sollum et aliena genua  ↩

  49. גירסא אחרת: פּומפּיוס, וחושבים שהוא נכד שר הצבא, והיה נצרך לבריות, וקיוס קיסר אשר תמך בו הוא קליגולא.  ↩

  50. את לוציוס אֶליוס סיאנוס, מפקד גדוד הפּרטוריאנים, הרים הקיסר טיבריוס על כל השרים ויסמוך עליו בכל דבר. בזמן קצר נעשה הוא לבדו המנהיג האדיר במלכות רומא, עד שנתגלה זממו למרוד ולהתנשא בעצמו לראש. לבסוף נהרג (בשנת 31 לספירת הנוצרים).  ↩

  51. את מלכוּתו קיפּח, כידוע, במלחמה ואחרי שראה עצמו כבר מת על המוקד, מצא לו אריכוּת ימים.  ↩

  52. בן המלך יובא, הומת בפקודת קיוס קליגולא.  ↩

  53. מענין ציור זה מן החיים הרומיים, בהיותו מורה, כי “אנשים המתפּרנסים מן האויר”, “הסובבים בעיר” (“איך דרעה מיך הערום”), שרגילים לראות כטיפּוּסים יהודים, היו במספר רב בקרב העמים בין יושבי כרכים בזמן גדולתה של מלכות רומא.  ↩

  54. או “עצלות חסרת־מנוחה” inquieta inertia אבל הכוונה לבטלנות שאין עמה כל־כך עצלות, כי אם חסרון מסלול ותכלית. קרוב לזה: “על קצר החיים”, י“ב, ב' ”עסקנות של בטלה" desidiosa occupatio  ↩

  55. מטת כבוד lectica שהיו נושאים בה זקנים ואנשי מעלה.  ↩

  56. השוה: “הוי ממעט בעסק” והערה למאמר זה בתרגום מרקוס אבריליוס ב'.  ↩

  57. השוה מנהג ענוים ובעלי־בטחון להוסיף על כל בטוי חפץ: “אם ירצה ה'”.  ↩

  58. השוה מאמר מרקוס אבריליוס: “מתי נפשי… תגיעי להיות שמחה בחלקך ושבעה רצון, בלי הצטרכות, בלי צער… תסתפּקי במה שיש לך ותשמחי על מה שנפל בחבלך” (רעיונות, ספר י‘, א’; בתרגומנו העברי עמוד 92).  ↩

  59. החכם Zenon מיסד הפּילוסופיה הסטואית, חי בערך בשנת 300 לפני ספירת הנוצרים על אי קפריסין (כתים) אשר חלק מיושביו היה מגזע הפיניקים ואפשר שגם מוצאו היה מבני־קדם.  ↩

  60. קליגולא.  ↩

  61. עריץ ידוע אשר שלט בעיר אגריגנט 571–555 לפני ספירת הנוצרים. המשורר יובינל אומר בתוכחת מוסר סטירה ח', 81: לאהוב את האמת ולא לזוז ממנה אף מפני פחד עריצים, ואפילו במקום עונש־מות שמאיים בו עריץ כפאלאריס, כדי שלא תאבד בעבור החיים תכלית החיים. – Phalaris licet imperet ut sis / Falsus, et admoto dictet periuria tauro, / Summum crede nefas animam praeferre pudori, / Et propter vitam vivendi perdere causas.  ↩

  62. כעין משחק האישקקי.  ↩

  63. שר המאה Centurio (נמצא במדרשים בשם קנטרון או קטרון, ונקרא גם “בעל הזמורה” על שם הזמורה שהיה נושא).  ↩

  64. in quo Caesari deo nostro fiebat cotidanum sacrum – בפשיטות כזאת מתחשב גם פּילוסוף כסנקא עם העובדה, שהקיסר נעבד כאל ומקריבים לו קרבנות.  ↩

  65. in ultimo gradu במעלה האחרונה שעולה לה הנהרגים (מזה: גרדום).  ↩

  66. השוה דרכו של רבי עקיבא, אשר שחק על מחזות מדכאים (כששמעו הוא וחבריו קול המונה של רומי התחילו הם בוכין ורבי עקיבא משחק, מכות כ"ד), ולפי הרגלו מצא בכל פעם למידה טובה זו סיוע מן הכתובים.  ↩

  67. או “בהוסיף הנפש גבורה תוסיף אושר” tanto fortior, tanto felicior  ↩

  68. על־ידי כתונת־נסוס אשר שלחה לו דינירא לפי האגדה.  ↩

  69. ראה מאמר סנקא “על ההשגחה”, פּרק ג'.  ↩

  70. השוה מאמר עקביה בן מהללא: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום.  ↩

  71. שר צבא ומליץ רומי ידוע (76 לפני ספירת הנוצרים עד 4 אחר ספירת הנוצרים), ידיד יוליוס קיסר. נזכר במכתבי־מוּסר, מכתב ק'.  ↩

  72. היא השעה הרביעית אחר הצהרים לחשבון הרגיל בזמן הזה; סוף היום היה אצל הרומיים ככלות שעה י"ב, היא הששית אחר הצהרים.  ↩

  73. האליל Liber היה מכובד אצל הרומים כמו בככוס אצל היונים.  ↩

  74. “nullum magnum ingenium sine mixtura dementiae fuit”  ↩

  75. instinctu sacro  ↩

המלצות קוראים
תגיות