או: כּל רעה לא תוּכל לנגוֹע בּאיש משׂכּיל¹

תכלית השיחה הזאת (הכתובה בתור אגרת לסרנוס) היא לברר את הרעיון החוזר במקומות רבים אצל החכמים הסטואים: שהשכל הזך פודה את האדם מכל צרה ומרוממו על כל הפגעים, ולכן כפי האמת לא תאונה שום רעה וכלימה לאיש משכיל (כעין מה שנאמר באגדת חכמי ישראל כי את אברהם אבינו הרים הקב“ה למעלה מן המזל, וכעין רעיון הרמב”ם כי כל ההבטחות לצדיק: לא תאונה אליך רעה וג' מוסבות על מי שדבק בשכל הנצחי).

השיחה מפיצה אור בתחילה על הפתגם המתמיה (א–ד) והיא מתחלקת לשני חלקים. בראשון (ה–ט) מוכיח המחבר אי אפשרות פגיעה באיש משכיל על ידי מעשי עול. בשני (י' והלאה): אי אפשרות להכלים אותו. על זמן חבוּר האגרת הדעות שונות קצת. יש חושבים שכתב אותה סנקא בראשית גלוּתו לאי קורסיקה בפקוּדת הקיסר קלודיוס (בשנת 41 לסה"נ), לדעת אחרים חוברה אחרי שוּבו משם. בכל אופן השפעת יסוריו הנפשיים, בעקבות האשמות שהטילו עליו, ניכרת מתוך הרעיונות הנעלים, ביחוד מתוך זכרון המלשינוּת ועדוּת שקר בין יסורי המשכילים (ט'). המשכיל לא יוכל להיות עני או משועבד למקרים; “ברוח אלהי הוא מתהלך בקרב הפגעים האנושיים” (ח'). המחבר נותן ציור יפה מהמהפּכה החברתית במדינה אחרי כיבוּש אויב והריסת העיר: רק החכם המסכן נשאר שאנן ושלו, הוא חוזר גם על שתי התמוּנות החביבות עליו, קאטו וסטילבון. – יחס לדברי ימי היהודים בסוף זמן בית שני יש במה שמספר סנקא (י"ח) ממידותיו המגוּנות של הקיסר המשוגע קיוס קליגולא (הוא אשר לפניו התיצבה המלאכות היהודית מאלכסנדריה עם פילון בראשה).

 

עַל אֹמֶץ־לֵב הַמַּשְׂכִּילִים    🔗

א    🔗

לא לשוא הגדתי, סרנוס יקירי, כי ההבדל בין הסטואים ובין שאר החכמים הוא כמו ההבדל בין הנקבות ובין הזכרים. אם אמנם לשני המינים יחד צריכה החברה האנושית, בכל זאת החלק האחד כאילו נוצר למשמעת, והאחר להיות מנהל בפקודתו. כן גם שאר החכמים דומים לרופאים ביתיים מקרב העבדים², השוקדים בזהירות ובנעימות להביא מרפא לחולים לא בדרך הנכונה והקצרה, כי אם איך שהענין גורם; לעומת זאת הסטואים הולכים בדרך הגברים, אינם שמים לב שתהיה הדרך נעימה להולכים בעקבותם, כי אם שתמהר להוציא אותנו ככל האפשר ולהוביל אותנו לראש הפסגה, למקום מרומם כל כך, שלא יגיעו אליו חצי המקרים, ופגעי הזמן לא ימשלו בו.

“אבל תלולה ומלאה חתחתים הדרך, אשר בה נלך אחריהם!” – למה תתמה? הכי בדרך מישור מגיעים למקום גבוה? – אף על פי כן אינה תלוּלה וגזורה כל כך, כמו שחושבים. אמנם בתחלה יש בה אבנים וסלעי נגף והיא נראית כחסרת־נתיבה, כמו שבכלל לצופה מרחוק הדברים נראים כמדולדלים ומתלכדים בערבוביה. המרחק מטעה את עין הצופה. כשמתקרבים אחרי כן מכירים, כי מה שלפי טעות העין היה נראה כגוש אחד, נפתח לאטו, ומה שנראה מרחוק זקוף כהר תלול, נהפך למסלול אשר קל ללכת בו.

זה לא כביר, כשנזכר במקרה שם מרקוס קאַטו, היית מצטער – כמו שבכלל אינך יכול נשוא עוולה – על שלא הבינו בני דורו להעריך אותו, ואת האדם הגדול הזה, שהיה למעלה מפומפיוס ויוליוס קיסר ודומיהם, השפילו מתחת למדרגת אנשים כוואטיניוס³. חשבת זאת לחרפה, כי בעבור שהתנגד קאטו לקביעת איזה חוק⁴, הפשיטו ממנו את האיצטלא שלו בשוק ומן שער העיר עד מגדל פאביניוס הובילוהו בין שורות מפלגת המתקוממים והיה צריך לסבול גדופים ויריקה בפניו וכל בושה וכלימה מצד ההמון המשתגע.

ב    🔗

על זה עניתי, כי אמנם יש לך להתרעם על מדינה זו, אשר אדם כפובליוס קלודיוס⁵ או וואטיניוס וכל אדם רשע יכול למכור אותה, ובהיות היצר מעוור עיניהם אינם רואים כי במכירה זו את עצמם הם מוכרים. אבל בנוגע לקאטו עצמו אמרתי לך, שתוכל להיות שלו מדאגה, כי כל רעה וחרפה לא תוכל לבוא על איש משכיל. את קאטו נתנו לנו האלהים החיים וקיימים כמופת יותר ברור של איש משכיל, מאשר היו אוליסס והרקולס בשעתם. כי את אלה כינו חברינו הסטואים בשם משכילים, בעבור שהתגברו על כל עמל, בזו לתאוות הגוף והיו למנצחים בכל מקום. אבל קאטו לא התגושש בחיות רעות, אשר הכנעתן היא מלאכת הציד או פרא־אדם, ולא רדף באש ובחרב אחרי בריות משונות, גם לא חי בדורות ההם כשיכלו עוד להאמין כי אפשר לאדם לשאת את כפת הרקיע על שכמו: הן כבר נעקרה אמונת הבל של ימי קדם והזמן הגיע לתבונה היותר נעלה. האיתנים שנלחם הוא בהם היו: רדיפת הכבוד – חטאת בעלת גונים שונים – והתשוקה לעוז בלי־גבול, אשר לא מצאה די שבעה גם בחלוק כל חוג הארץ לשלשה חלקים⁶, וכנגד חטאי ממלכה שוקעת ונופלת מכבוד עצמה עמד הוא לבדו, גם החזיק במדינה השוקעת ככל מה שהיה יכול לעצור בה ביד אחת, עד אשר נדחה גם הוא או נדחף ונעשה חבר לה בחורבן, אשר לא יכול עוד לעכב אותו, אז כבו שנים יחד, אשר כחלול הקודש⁷ הוא להפריד ביניהם: קאטו לא האריך ימים אחרי אבדן החופש, ולא החופש אחרי מות קאטו. היתכן איפוא לחשוב כי חרפּה היה יכול לעטות עליו העם במנעו ממנו משרת פרטור או בהפשיטו ממנו הטוגא⁸? או בזרקו טנופת מפיו על ראש אדם קדוש כזה? שוקט הוא המשכיל, וכל רעה או חרפה לא תאונה אליו!

ג    🔗

על זאת אני רואה אותך מתגעש ואפך יבער מאד, מתכוון אתה לקרוא: “הלא זה הוא הדבר השולל כל ערך לקחכם הטוב! דברים גדולים אתם מבטיחים, אשר אף לבקש אותם אי־אפשר, קל וחומר להאמין בם, ועל יסוד אלה רמות ונשגבות אתם מדברים. אבל בעוד שאתם אומרים, כי המשכיל לא יוכל להיות עני, לא תוכלו לכחד, כי לפעמים אין לו לא עבד לשמשו ולא בגד ללבוש ולא בית לשכון ולא לחם לאכול. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל לא יתנהג בשגעון, לא תוכלו לכחד כי כשדעתו נטרפת הוא ממלל דברי שטות ועושה בחליו מה שהוא נאלץ לעשות. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל אינו משתעבד לאחרים, לא תוכלו להתעלם מן האמת, כי יש שהוא נמכר כעבד ונאלץ לעשות מה שפוקדים עליו ולשמש את רבונו בשרות של הכנעה. בעודכם מתהלכים בקומה זקופה, אתם נאלצים לרדת אל הדיוטה שבה עומדים אנשים אחרים, וההבדל רק בשנוי השמות. כן אני משער גם על דבר אמתת מליצתך זאת. הנראית בהשקפה ראשונה כה יפה ונשגבה, שאין כל רעה וחרפה מגיעה לאיש משכיל. הבדל גדול הוא, אם מוציא אתה את המשכיל מגדר הזעף על מעשה עוול או מגדר פגיעת העוול בעצמו⁹. כי אם אתה אומר, שהוא נושא הכל במנוחת נפש, הרי אין לו כל יתרון על אחרים; מגיע לו מה שמגיע לכל אחד מההמון, ואל זה נלוה רק מה שלומד אדם מתוך תמידות מעשה העוול: הסבלנוּת. אבל אם אתה אומר כי למשכיל לא יאונה עוול, וכוונתך שלא ינסה אדם לנגוע בו לרעה – הריני מוכן לעזוב כל עסקי ולהיות תלמיד הסטואים”.

באמת אין חפצי לקשט את המשכיל בכבוד דמיוני של מלים ריקות, כי אם להציגו במקום שאין רשות למעשי עוול להגיע שמה. אם כן – תשאל – לא יתגרה בו ולא יפגע בו שום אדם?

אין בעולם דבר קדוש כל כך, שלא תמצא יד מחללת אותו. אבל הן האלהים במרום אינם פחות נעלים בעבור זה, אם נמצאים אנשים המתכוונים לפגוע בגדולתם הנשאה עליהם מאד עד שאינם יכולים לנגוע בה. לבלתי־מקבל־פצע לא יחשב דבר שאין כלל מי שיכונן חציו כנגדו, כי אם מי שאין היזק מגיע אליו. זהו הסימן המובהק שאני נותן למשכיל. הכי אפשר להטיל ספק בדבר, כי גדול הכוח שלא נכבש מן הכוח אשר לא התגרו בו? הן הגבורה שלא עמדה בנסיון עודנה ראויה לפקפק בה, ובצדק יחשב אותו הכוח לאיתן אשר דחה כל המתקוממים כנגדו. לפי זה דע לך, כי טוב לו יותר למשכיל אם אין עוול מזיק לו, מכשאינו מרגיש בו כלל. כן אני קורא גבור למי שאין מלחמה מכריעה אותו ושאיננו נבהל מחיל האויב הקרב – לא את הנהנה מהשקט ושלוה בין עמים בטלים מכל מעשה. במובן זה אני אומר, כי אין המשכיל כפוף לשום שליטה של פגע רע. אחת היא מטעם זה, כמה חצים מורים כנגדו, אם אין אף אחד מוחץ אותו. כמו שיש אבנים קשות כל כך, שאין הברזל מפרק אותן, וכמו שאין השמיר¹⁰ עשוי להנקב או להחצב או להתפורר וכל כלי עמל בו יקהה; כמו שיש דברים אשר אין האש שולטת בהם וגם כשהלהבה יוקדת סביבם הם עומדים בכוחם ובצביונם; כמו שצור בולט בתוך הים נשאר איתן במשבר הגלים ומעזוז המונם במשך הדורות אין אף רושם ניכר בו – כן רוח המשכיל אמיץ, וככל אלה, אשר הזכרתי, כוחו אגור בקרבו לעמוד בוטח ושלו מכל פגע.

ד    🔗

אם כן לא ימצא אדם שינסה לעשות עוול לאיש משכיל? – אמנם ינסה, אך אליו לא יגיע, כי נפרד הוא במרחק רב מכל מה ששפל ממנו, עד שלא יוכל שום דבר מזיק לפעול פעולה כנגדו. גם אם עריצים אדירים, אשר לפי דעת כל הנכנעים תחתיהם כוחם גדול מאד, יחפצו להזיק לו, כל הסתערותם תחלש קודם שתקרב לאיש־החכמה, כמו החצים שנזרקו מתוך יתר הקשת, אשר אף אם הרחיקו לעוף למעלה משתוכל עין לראות, בכל זאת הם נאלצים לחזור אחור מבלי קרוב לרקיע. התחשוב כי אותו המלך המטורף, אשר בהמון בליסטראותיו דמה להחשיך את היום¹¹, יכול היה אף באחד מחציו לנגוע בשמש? או כי בהשליכו כבלים למעמקי ים אפשר היה לו לאסור את נפּטון? כמו שלנגוע בשרי־מעלה¹² הוא מחוץ לכוחות האנושיים, וכל אלה המהרסים את ההיכלות ושורפים באש את הפּסילים לא יוכלו להרע להאלהות, כן גם כל מה שנעשה בזדון ובגאוה וגדל לבב כנגד המשכיל הוא נסיון אשר לא יצלח.

– “אבל הרי נכון יותר היה לו לא ערב אדם לכתחלה לעשות כאלה?”

– דבר קשה אתה מבקש לגזע האנושי: הנקיות מעוון! אם לא נמצא כזאת, ענין הוא לעושי המעשים הרעים, לא לאלה אשר המעשים ההם אינם פוגעים בהם באמת¹³. אינני יודע ברור, אם אין החכמה מראה ביותר את כוחה על ידי המנוחה שהיא נותנת לעומת המתגרים בה, כמו שראיה נצחת היא לכוחו של שר צבא הבוטח בכלי זינו ובחילו, אם הוא יושב בשלווה אף בארץ האויב.

ה    🔗

אם תרצה, סרנוס, נבדיל בין עוול ובין כלימה: הראשון הוא יותר קשה בטבעו, האחרונה קלה יותר ומדאיבה רק אנשי רגש דק; הם לא ניזקים כי אם רק נפגעים. אבל גדול רפיון הרוחות וכוח הכבוד המדומה, עד שיש חושבים את הכלימה לדבר מר ביותר. כן ישנם עבדים הבוחרים לספוג מלקות מלקבל סטירות לחי, ומכות מות נחשבות בעיניהם יותר נוחות לסבול מדברי חרפות. עד כה גברה הסכלות, שאין המכאוב בלבד, כי אם גם רעיון המכאוב מענה אותנו, כדרך הילדים אשר צל מבעיתם או מחזה פּרצוף מכוער ופנים משונים, ודמעותיהם קרובות כשמזכירים שם לא רצוי באזניהם או מאיימים באצבע ובכל תנועה שהם טועים בכוונתה ובורחים מפניה בפחד.

הנה בנוגע לעוול, רצון העושה אותו הוא להמיט רעה על אחרים. אבל לסבול רעה אין החכמה משאירה מקום פנוי. ישנה רעה אחת בשבילה: החרפּה. אבל היא לא תוכל להכנס למקום שבו שוכנים כבר הצדק והיושר. אם איפוא העוול אינו כלום כשאינו מביא רעה, והרעה אפס ואין כשאינה מביאה לידי כלימה, והכלימה לא תגיע למי שהוא מלא יושר – הכלימה לא תגיע לאיש משכיל. אם העוול הוא סבל פגע רע, והאיש המשכיל אינו סובל כאב בשום פגע, הרי אין העוול שולט באיש משכיל. העוול עושה גם פגם במי שהוא פוגע בו, ואין אדם מקבלו אלא אם כן ניזק בכבודו או בגופו או בנכסיו החיצוניים; אבל הרי אי אפשר למשכיל שיאבד לו שום דבר, הוא בקרב נפשו שומר את הכל, הוא לא נתן למזל שום דבר לפקדון, נכסיו מובטחים, כיוון שדי לו בצדקו ואינו צריך לחסדי המקרים. בעבור זה לא יוכל מה שיש לו להתרבות או להתמעט. מה שהגיע לראש הפסגה לא יוכל לעלות עוד, והגורל אינו חוטף מה שלא נתן. את הצדק לא נתן – לפיכך לא יוכל לשלול אותו. הצדק הוא חפשי, אינו סובל נזק, הוא בלתי־מתמוטט, בלתי נפגם, וכה מחזיק מעמד לעומת המקרים עד אשר אף להטותו אי אפשר, קל וחומר להכריעו. גם אם יכוננו כנגדו האיומים היותר עזים, עיניו לנוכח יביטו, ובפניו לא ישונה דבר אם קשות או נעימות יחזה. לכן לא יאבד לו לעולם, מה שיוכל להרגיש כדבר חסר. קנין אחד יש לו שהוא מוחזק בו: הצדק, וממנו לא יוכלו לגרש אותו. בכל שאר הדברים הוא משתמש כאילו שאולים הם בידו, ומה בכך אם ילקחו ממנו?

אם איפוא לא יוכל העוול לפגום במה שהוא קנין המשכיל בעצמו, כי זה כלול בצדקו ושלוותו מפחד – לא יוכל עוול להעשות בו כלל.

דמטריוס המכונה פוליאורקטס¹⁴ כבש את מגרא. פעם אחת שאל את הפילוסוף סטילבון, אם אבד לו דבר. “לא כלום”, ענה החכם. “כל אשר לי הוא אצלי”¹⁵

בכל זאת היו נכסיו בתוך שלל האויבים, ובנותיו היו שבויות ועיר מולדתו כבושה בידי הצורר, ואת השאלה ההיא שאל אותו ממרום כסאו המלך בהיות גבורי הצבא המנצח עומדים סביבו! אך החכם ההוא גזל ממנו את נצחונו והוכיח לו, כי אף על פי שהעיר נכבשה – אותו לא הכריעו וגם היזק לא גרמו לו. כי הקנינים האמתיים היו ספונים אצלו, אשר כל יד לא יכלה להשתלח בהם, ומה שהתפזר ונגזל ונחטף לא חשב כקניני עצמו כי אם כדברים מקריים תלויים בכל רגע בגזרת המזל. את אלה לא חבב ביותר וראה אותם כאילו אינם שלו, כי קנין כל הדברים הבאים מן החוץ נשאר תמיד מט ורופף.

ו    🔗

צא וחשוב, אם לאדם כזה יכול לפעול און איזה גנב או מלשין או שכן רע, או איזה עשיר חסר־בנים אביר־לב בזקנותו – לאדם אשר המלחמה והאויב והכובש המומחה במלאכת הריסת הערים לא יכלו לגזול ממנו מאומה. בקרב חרבות שלופות מסביב ושאון צבא בוזז בז, בקרב מדורות אש יוקדות ודם נשפך ומשואות עיר חרבה, בצד היכלות ניתצים על אלהיהם הכורעים ונופלים – האדם היחיד אשר שלום לו! אם כן, לא תוּכל לחשוב את הבטחתי כדבר עז ומוגזם. אם לא תאמין לי, הנה נתתי לך ערב לאמתת דברי. קשה לך להאמין שתמצא באיש גבורה וגדולת הנפש במידה כזו – אבל מה תעשה כשיתיצב לפניך ויאמר: “אינך רשאי להטיל ספק, אם יוכל יליד אשה להתרומם על הדברים האנושיים, אם יוכל להביט בשלווה על כל מכאוב ונזק, פצע וחבורה, ועל התהפוכות הגדולות מסביב, ולשאת כל צרה בלי מגור וכל אושר בנחת, מבלי שיפול ברוחו או שירום לבו, אלא ישאר שווה בכל חליפות המקרים ולא יראה שום דבר כנחלתו זולתי את נפשו¹⁶, ורק באותו החלק ממנה שהוא היותר נעלה – הלא אנכי כאן למען תת לכם מופת, כי מתגרת יד מחריב הערים הרבות אמנם נזדעזעו חומות ונפלו מנגיחת אילי הברזל, ומגדלים רמים נתצו במפצים ובחפירות נסתרות, וסוללה התנשאה לגובה מבצרים נשגבים, אבל אי אפשר היה להמציא מכונה כדי לזעזע נפש שוקטת ביסודה! זה עתה עליתי כזוחל מתחת לחורבת הבתים, ובעוד השרפות מאירות מסביב נסתי דרך נחלי הדמים. ביד מי נפלו בנותי, אם מר גורלן עוד מגורל המדינה? – אינני יודע. בודד אני בזקנתי, וכל בלהות אויב אני רואה סביבי, ובכל זאת אני מבטיח כי נכסי שלמים ולא סבלו הפסד, וכי מחזיק אני ויש בידי מה שהיה לי משלי! אל תאמין שאני המנוצח ואתה המנצח. רק גורלך הוא שגבר על גורלי. אינני יודע, היכן הם הקנינים הרופפים הללו המחליפים את בעליהם, אבל קניני שלי עמי הם ועמי יהיו. קיפחו כאן העשירים את אחוזותיהם, בעלי התאוה את אהובותיהם ואת הזונות אשר עגבו עליהן והקריבו את כבודם בשבילן, רודפי השררה את שלטונם ואת מעלתם בשער העיר ואת מקומות פשעיהם בקהל; המלוים ברבית הפסידו את שטרי־חובותיהם, אשר הקמצנים ההם חזו בהם עושר רב בדמיונם ועתה נכזבה שמחתם – אבל אני, הנני מוצא את כל חפצי בלי נזק והפסד כל שהוא. רצונך לשאול – שאל אלה הבוכים והמרבים צוָחה, המגינים על הונם במערומי בשרם כנגד החרב השלוחה בם והבורחים בחוצן מלאה מפּני האויב!”

הלא תודה, כי האדם השלם ההוא, המשוכלל במעלות אנושיות ואלוהיות, אינו מאבד מאומה. נכסיו מוקפים חומות בצורות אשר לא יוכל איש להורידן. לא תוכל לדמות להן את חומות בבל, אשר פרץ בהן אלכסנדר¹⁷ ולא קירות קרתגו או נומנטיא, אשר קרקרה יד אחת, ולא את הקאפּיטול והמצודה – גם שם נמצא רושם מפסיעות צורר. החומות המגינות על המשכיל בטוחות הן מאש ומסערת מלחמה. אין מבוא לתוכן, גבוהות הן ואין להתגבר עליהן, כי כוח אלהי בהן¹⁸.

ז    🔗

לא תוכל גם לומר כדרכך: איש משכיל כזה אינו בנמצא. לא על פי הדמיון אני מציג לפניך בזה תפארת איש המעלה, ולא תמונה ענקית אני חוזה, אשר בשקר יסודה. כי כמו שאני מובטח במציאותו כן אני משווה אותו ואוסיף לשוותו לנגדך. אפשר שהוא בנמצא רק יחיד ולעתים רחוקות מאד. מי שהוא גדול ביותר ויוצא מגדר הרגיל אינו נולד בזמנים תכופים. מלבד זה, אותו האיש מרקוס קאטו, אשר זכרון חייו נעשה מוצא לשיחתנו – כמדומה לי שהוא עולה על איש המופת אשר תארתי.

אחרי כל אלה: הן הדבר המזיק צריך להיות חזק מהדבר הניזק. אבל הרשע לא יוכל להיות חזק מן הצדק, לפיכך לא יוכל המשכיל לקבל הפסד. הרי העוול לטובים יוכל לצאת רק מצד הרעים, בקרב הטובים בעצמם שוכן שלום; והרשעים יותר ממה שפוגעים לרעה בצדיקים הם מזיקים איש לרעהו. אם איפוא רק היותר חלש יכול להנזק, והרע חלוש מן הטוב, לא יוכלו הטובים לדאוג מפגע רע אם לא מצד מי שהוא פחות מהם, ולכן לא תגיע אליהם הרעה כלל. ודבר זה הלא אין צורך עוד להוכיח, כי אין טוב זולתי המשכיל¹⁹.

שמא יאמר אדם: “אם שלא בצדק שפטו את סוקרטס, הרי קבל עוול”. לענין זה עלינו להבחין, כי אמנם אפשר שיעשה לי איש עוול, מבלי שאקבלו. אם למשל לוקח אדם דבר בגנבה מבית־השדה אשר לי ומניח אותו בבית משכני, הוא אמנם גנב, אבל אני לא הפסדתי. יכול אדם להיות למזיק אף כי באמת לא הזיק. אם יקרב איש לאשתו בחשבו שהיא אשה זרה, הוא נעשה לנואף, אף על פי שהיא אינה נואפת. או מוסך אדם רעל בכוסי ועל ידי שהתערב במאכלים איבד הרעל את כוחו, הרי עמס זה עליו אשמה מבלי שגרם לי נזק. כן גם יוכל להיות לסטים, מי שכלי־זינו פגע במלבוש ונעצר. כל מעשי־רשע עוד קודם צאתם אל הפועל הם שלמים, במידה אשר האשמה די ברורה. ישנם דברים קשורים ביחס זה לזה, באופן אשר האחד יוכל להיות בלתי השני אבל השני לא יוכל להיות בלתי הראשון. אני יכול להניע רגלי, מבלי שארוץ; אבל לרוץ לא אוכל מבלי שאניע את רגלי. אני יכול להיות במים מבלי לשחות; אבל אם אני שוחה, אי אפשר שלא אהיה במים. מן הגדר הזה הוא גם מה שאנחנו מבררים כאן. אם קבלתי עוול, בוודאי הוא נעשה; אבל אם נעשה העוול, אין מן ההכרח שקבלתי אותו. הן הרבה דברים יכולים להתרחש שירחיקו ממני העוול. כמו שתוכל על פי מקרה להשמט היד אשר הורמה כנגדי, והחצים שנזרקו יכולים לנטות בדרכם, כן יוכל איזה מאורע לדחות את המעשים הרעים אשר התכוונו לעשות לי, או לעכבם בדרכם, באופן אשר מצד אחד נעשו ומצד אחר לא יתקבלו.

ח    🔗

מלבד זה הן לא יוכל הצדק לסבול דבר שאינו לפי הצדק, כי ההפכים אינם מתאחדים. וכיוון שהעוול יוכל להעשות רק באופן שאינו לפי הצדק, אי אפשר שיתרחש למשכיל. ואל תתמה על זה. כי לא רק עוולה לא יוכל לעשות לו שום אדם – גם תועלת לא יוכל להביא לו. אין המשכיל חסר דבר, שיצטרך לקבלו בתור מתנה, ואין לרשע דבר שיוכל לתת למשכיל ויהיה ראוי לו. הלא קודם שיתן, צריך שיהיה הדבר ברשוּתו, אבל אין לו דבר שישמח המשכיל אם ימסרנו לו. אם כן, לא להזיק ולא להועיל אפשר למשכיל, כמו שהאלהוּת אינה צריכה לעזרה ואינה עלוּלה להפסיד. והמשכיל הוא שכן וקרוב לאלהוּת, ומחוץ להיותו בן־תמותה, הוא דומה לה. בהיותו מתאמץ בכל כוחו להגיע לנשגב, למסודר, לעומד הכן, לישר והולך בדרך סלולה, למה ששלו ומבורך ומביא טובה לעולם, יהיה לברכה לעצמו ולאחרים, לא יחמוד לו דבר שפל, לא יתעצב על דבר, יסמוך רק על השכל, וברוח אלהי יתהלך בקרב הפגעים האנושיים. אין מקום שיקבל מעשה עוול משם, לא רק מצד אדם – אף לא מצד המזל, אשר בכל פעם שהוא נלחם עם הצדק לא יוכל לו והוא נסוג אחור. אם את הרעיון הגדול אנחנו משיגים ברוח נכונה ולב שקט, את הרעיון אשר לעומתו אפס ואין הם חרון־אף החוקים וקצף עריצים, וגם המזל הוא אין־אונים – ויודעים אנחנו כי המות איננו דבר רע²⁰ ולכן גם עוולה איננו, – יותר נקל יהיה לנו לשאת כל שאר ההפסדים והמכאובים, החרפות והנדודים ממקום למקום, ושכול ואלמון. גם אם כתומם יחד יבואו על המשכיל, לא יכניעוהו, ופחות מזה יתעצב אם פגע אחד מאלה ישיגהו. ואם הוא נושא במנוחה כל עוולה המתרחשת לו מצד המזל, קל וחומר למה שנעשה לו מצד בני אדם תקיפים, בידעו שהם רק מטה זעמו של המזל.

ט    🔗

לכן הוא מקבל עליו את הכל, כמו שהוא סובל את הקור בימות החורף, ואת קשי האויר ואת הקדחת וכל מיני מחלה ושאר המקרים המתרחשים. איננו מגדיל כל כך ערך הדברים האלה, שיחשוב כאילו נעשו במועצות ודעת כנגדו, כי באלה משתמשים רק החכמים, וכל האחרים עושים מעשיהם בערמה ומזמה וביצר פראי כדרך הבהמות – לכן הוא חושב אותם בגדר הדברים המקריים. כל דבר מקרי רק מסביב לנו יוכל לשפוך חמתו ויאבד דרכו.

גם לזאת ישים לבו, כי חומר רב יש למעשה עוול במה שמשתדלים להמיט עלינו סכנות, כגון שמציגים קטיגור ומלשינים בעדות שקר ומגרים בנו קנאת התקיפים, וכיוצא בזה ממעשה לסטים המתרחשים בין האזרחים הנכבדים ברומא²¹. כמה פעמים העוולה נעשית במה שמעכבים אדם מלבוא על שכרו ולהשיג פרס אשר חכה לו, או שמעבירים ממנו ירושה אשר צפה אליה וטרח בשבילה, או שוללים ממנו חסדיה של משפּחה אדירה. אבל מכל אלה ינצל איש משכיל, כי הוא איננו חי בתקווה או בפחד.

הוסף על אלה, כי את העוולה יסבול אדם רק כשהיא עושה עליו רושם. תיכף להרגשה ישתער עליו רוּחו. אבל לאיש עומד בקומה זקופה אין השתערות ברוּחו, הוא מושל ביצרי נפשו ונשאר במנוחה שאננה. אילו נגעה בו העוולה, היתה מרגיזה אותו ונעשית לו למכשול. אבל נעדר הקצף הוא איש משכיל, אשר המעוררת אותו היא המחשבה על העולה, ולא היה יכול להיות חפשי מן הקצף, לולא היה חפשי גם מהרגשת המעשה הרע, בידעו שלא יפעל עליו כלום. על כן הוא נשאר בקומתו הזקופה ובשמחת לבו, והששון מרומם נפשו תמיד. לא רק שאיננו מיצר על המקרים ועל בני אדם שפוגעים בו, כי אם גם משתמש הוא בפעלי־עוולה הללו, ועל ידיהם הוא מפשפש במעשיו ומנסה את צדקתו²².

יהי איפוא חביב עלינו, בבקשה מכם, הלקח הזה, ויכנס בנפשנו ובאזנינו, שהמשכיל עומד מחוץ לגדר מעשי־עוולה. אין אתם מפסידים על ידי זה כלום בזדונכם ובתאוותיכם החמסניות ובקלות דעתכם העוורת וביהירותכם הנפרזה. חטאיכם במקומם עומדים. אבל למשכיל ניתן בזה השחרור. אין כוונתנו, שלא יהיה אפשר לכם לעשות דבר נבלה, כי אם שהוא משליך את כל הנבלות למצולת־ים²³ ומגין על עצמו, רק בסבלנות ובאצילות הנפש. כן התרחש לפעמים בעריכת הקרבות החגיגיים, שנצחו רבים בזה שהוגיעו בסבלנות יתרה את ידי המכים בם. חשוב את המשכיל למשפחת אלה האנשים, אשר הגדילו כוחם בשמוּש ארוך ונאמן, והגיעו למדרגה, שהם סובלים הכל וכוחות צורריהם נלאים כנגדם.

י    🔗

אחרי שגמרנו את החלק הראשון, נעבור אל השני, אשר בו נעסוק בטעמים פרטיים, ויותר עוד בראיות כלליות לאי־אפשרות הכלימה. היא כעין עוולה ממדרגה נמוכה, אשר יותר נקל לנו להתרעם עליה מלקבל פיצוי, ואשר גם החוקים לא חשבו אותה לראויה לקצוב בעבורה עונש.

הנה כי כן נפש פעוטה מתרגשת ונכוית מתוך מעשה או מאמר שאינו לפי כבודה. “הלז לא נתנני להכנס אליו היום, אף על פי שאחרים נכנסו. – הוא פנה אלי עורף ביהירות בשעה שדברתי, או שחק עלי בגלוי. – הוא לא הושיבני באמצע על המטה, כי אם במקום נמוך” – ועוד כאלה, דברים אשר אוכל לכנות רק: תלונות נפש חולנית. אנשים מעונגים, אשר טפחם האושר, נכשלים בהם. מי שיודע דברים גרועים מאלה, אין לו פנאי להשגיח בם. רוחות חלשות מטבען ותשות כוח כנקבות ונמוגות מרוך, מפני שלא הכירו מעולם את הנבלה האמתית בכל תקפה, נתקלות בפנאי העודף אשר להן בקטנות כעין אלה, אשר על פי הרוב הן גם טעיות של שיקול הדעת. מי שמצטער על ביוש ממין זה, מראה שאין תבונה בו ולא בטחון בעצמו. בוודאי הוא רואה את עצמו כנבזה, והעוקץ בא בעקבות שפלות הרוח המדכאה ומכניעה את האדם. אבל המשכיל לא יוכל להתבייש על ידי שום אדם, הוא מכיר את גדלו ואינו נותן הרשאה לשום אדם לשפוט עליו, ואת כל אלה הדברים הגורמים – לא אומר: דכדוך, אבל: טורח לנפשות, אותם אינו צריך לנצח, כי אינו מרגיש בהם כלל. יש דברים יותר קשים המתרחשים למשכיל, אף על פי שאינם הורסים מצבו, כמו מכאובי הגוף וחולשתו, או אבדן ידידים ובנים, או שרפת עיר מולדתו במלחמה. אינני אומר על כל אלה שאין המשכיל מרגישם. אינני מיחס לו טבע האבנים ולב קשה כברזל. גם אין זאת גבורה, לשאת מה שאין מרגישים כלל. כיצד הוא עושה? יש פגעים שהוא מקבל, אבל אחרי אשר קבלם, הוא מבליג עליהם ומשתחרר מהם, בעת אשר העקיצות הקטנות איננו חש כל עיקר ואינו משתמש כנגדן בגבורתו הרגילה, העומדת לו בצרות, כי איננו שם לב להן כלל או שוחק הוא עליהן.

יא    🔗

מלבד זה, כיוון שעל הרוב דברי ביוש וכלימה יוצאים מצד הגאים והחצופים והאנשים שאינם יודעים איך להתנהג באשרם, יש לו במה לדחוף אחור את ההתנפלות: במדה הנעלה של רוממות הנפש. תהיינה הנאצות איך שתהיינה – עובר הוא עליהן כעל הבלי חלומות וחזיונות לילה שאין בהם אמת וקיום. עם זה הוא חושב, כי בני אדם הללו מאד נמוכים הם מאשר יוכלו להעיז להשקיף מגבוה על מי שנעלה עליהם. הבזיון נגזר מן בוז²⁴, כי רק עם אדם שבוזים אותו מתנהגים בדרך בזיון. אבל לא יוכל אדם לבוז למי שגדול וטוב ממנו, גם אם הוא עושה כדרך המבזים. הן גם ילדים מכים בפני הוריהם, ויש אשר עוללים פורעים שער אמם או יורקים בפניה, או מגלים בפומבי מקומות צנועים בגופה או מפטפטים דבר נבול – ולא נכנה את כל אלה בשם בזיון. למה? מפני שהעושים אינם יכולים לבזות. מטעם זה גם דברי חידוד של עבדים שמכלימים בהם פני אדוניהם אינם אלא משעשעים אותנו, והחוצפה שלהם אינה מרהיבה לקחת את האורחים למטרה, זולתי אחרי שעשו התחלה בבעל הבית. כל יותר אשר בן אדם נבזה ונחשב כשוטה כן לשונו יותר חפשית לבדיחות, לכן קונים לכתחלה נערים חצופים ומגדילים עוד את עזות־פניהם ומלמדים אותם שיהיו דברי גדופים שגורים על פיהם, ואין אלה מכונים דברי בזיון וכלימה כי אם בדיחות²⁵. מה רבה הטפשות, אם באותם הדברים עצמם פעמים משתעשעים ופעמים מתבזים, וקוראים את המלה כשנאמרה מפי אחד הידידים בשם נאצה, וכשנאמרה מפי עבד משתטה – חדוד חריף?

יב    🔗

מה שבלבנו כנגד הילדים, הוא בלב המשכיל כנגד כל אדם, אשר גם אחרי עבור בחרותו וכשכבר שיבה על ראשו נשאר בילדותו. ובאמת, הכי גדלו האנשים, אשר רשעתם בתוך נפשם וחטאותיהם בלבד שגשגו, ומן הילדים המה שונים רק במדת גופם ובצורתם, אבל בכל שאר הדברים נשארו קלי דעת ובלתי נאמנים, רודפי תאוות בלי בחירה, נבהלים וכובשים את עצמם רק מתוך פחד²⁶ ולא מתוך תבונה? הן לא יאמר איש כי הבדל יש ביניהם ובין ילדים, בעבור שהללו להוטים לאסוף כלי שעשועים, אגוזים ופרוטות, והללו לכבוש זהב וכסף וערים; בעבור שהללו משחקים כילדים בתפקידי משרה, בבגדי כהונה ובצרורות הכבוד²⁷ ובעריכת משפּטים, והללו בשדה המלחמה ובשער העיר ובמקום המשפט משחקים בדברים אלה לאמתם? הללו מקבצים חול על שפת הים ועורכים בנינים כעין בתים, והללו, כמתעסקים בדבר גדול, מסדרים נדבכים ומבצרים, קירות וחומות גבוהות, עד אשר מה שהמציאו למחסה לגוף נהפך לסכנה בשבילו? שטות אחת היא לילדים ולבאים בימים, רק שבקרב אלה נתיבתה אחרת ויותר מסוכנה.

לכן כדאי וראוי הוא, שהמשכיל יחשוב בזיונות מצד אנשים אלה לדברי שחוק. כפעם בפעם יוכיח או ייסר אותם כמו שעושים לילדים, לא בעבור שקבל בזיון, כי אם בעבור שעשו לו כן וכדי שלא יוסיפו לעשות. כן כובשים במכות גם את הסוסים ובולמים אותם, ואין אנחנו כועסים כשהם בועטים ברוכב עליהם, כי אם מתאמצים שיכבוש כאבם את עקשנותם. מכאן גם תשובה למה שמשיגים עלינו: “האם המשכיל אינו מקבל עוול ולא בזיון, למה הוא מיסר את עושיהם?” לא מתנקם הוא בהם, כי אם מתקן אותם.

יג    🔗

איך אפשר שלא תאמין, כי חזקת הנפש היא מגדר המידות אשר המשכיל מתנהג על פיהן, אם מוצא אתה כאלה גם אצל אחרים, אם גם מתוך סיבות שונות? היש רופא מתקצף על חולה משתגע? הכי יתרעם בעבור דברי נאצה של חולה־קדחת אשר אסר עליו מים קרים? כן מתנהג המשכיל לעומת כל אדם, כמו הרופא לעומת החולים, אשר לא יסרב גם לעסוק באברי הבושת ולעיין בצואה ובשתן שלהם, כשהדבר צריך בשביל הרפואה, ויספוג את קללותיהם כשהם מתגעשים מחימה. יודע המשכיל, כי כל בני אדם הללו המתהלכים בבגדי כבוד, לבושי ארגמן, אם גם לפי חזות פניהם הם מתראים כאיתנים, באמת אינם בריאים כל כך, והוא רואה אותם כחולים שאינם מושלים בעצמם. לכן לא ירגז אם מפני מחלתם הם מעיזים לומר דבר שלא כנימוס כנגד הרופא, וכמו שאיננו נותן ערך רב להכבוד שהם מראים לו, כן לא יתפעל מהנאצות. כמו שלא ירום לבו אם מבקש־נדבות הרבה בשבחו, ולא יראה עצמו נעלב אם נתן שלום לאדם מפחותי ההמון ולא החזיר לו שלום, כן לא יראה עצמו מכובד, אם עשירים רבים נותנים לו כבוד, בידעו שאינם נעלים במאומה ממבקשי־הנדבות ועוד גרועים הם מהם; כי הללו נצרכים למעט וצרכי אלה מרובים. כן גם לא יעשה עליו רושם, אם מלך מדי או המושל אטלוס מאסיא לא ישיב על ברכתו ויעבור עליו בשתיקה ובגאון. הוא יודע כי מצבו של אדם זה אינו כדאי שיקנאו בו, כי הוא במצב מי שהוא אדון לעבדים רבים והחובה מוטלת עליו לדאוג לחולים ולמשוגעים. האם יחרה אפי, אם לא יחזיר לי שלום אחד מאלה הסוחרים בנפש אדם על יד היכל קסטור, הקונים ומוכרים שם בחנויותיהם המלאות משאונם והמונם של עבדים נבזים? בודאי לא. מה יוכל להיות יתרונו של אדם, אשר רק בני־אדם שפלים כפופים לו²⁸? כמו שיזלזל החכם בכיבודיו ובחסרון כיבודיו של אדם כזה, כן גם לא ישגיח בהם אם הם מצד המלך. “כפופים לך הפּרתים, המדיים או הבקטריים – כל אלה הם אנשים שאתה מכריע רק על ידי הפחד, שלא תוכל לחדול מלדרוך קשתך בשבילם, אנשים מן הדיוטה התחתונה המוכרים את נפשותיהם ותאבים בסתר לשלטון חדש!”

לכן לא תעשה הכלמה, מאיזה צד שתהיה, שום רושם עליו. איך שיהיו שונים המכלימים, בעיני המשכיל כולם שוים, בהיות סכלותם שוה. לו השפיל עצמו פעם אחת כל כך, שיעשו עליו רושם העוול או הבזיון, לא היה יכול לשבת עוד בשלוה; אבל השלוה היא מנת חלקו של האדם המשכיל. הוא לא יסכים גם, כי על ידי שיחשוב את הבזיון שנעשה לו יצא מזה כאילו הוא חולק כבוד להעושה. הרי מן ההכרח הוא שישמח אדם בהגיע לו שבח מצד אנשים אשר הגנות שבאה לו מהם מקניטה אותו.

יד    🔗

ישנם אנשים טפשים כל כך, החושבים כי מצד אשה יכול להגיע להם בזיון. אין הבדל אם כבודה היא ורבים נושאים אותה בגוהרקא ועגילים יקרים באזניה ומושבה על מצעות רחבים – בכל אופן היא יצוּר חסר תבונה²⁹, ואם לא השיגה חכמה והרבתה למוּדים, הרי היא כחיה פראית מסורה רק לתאוות. – יש מתרעמים, אם העבד משפּר־התספרת³⁰ קלקל שערת ראשם, וחושבים לכלימה עכובים מצד שומר־הסף, או את גאות המשרת הקורא בשם הנכנסים, או את יהירות העבד מציע המטות. איך צריכים לשחוק על הבלים כאלה ואיך צריכה הנפש להתמלא ענג, אם בעד שאון סכלותם של אחרים היא חוזרת להתבונן בשלוַת עצמה!

“אם כן, הכי לא יקרב איש משכיל כלל לשער, אשר שומר גס־רוח עומד בו?” – אמנם כשיהיה לו דבר נחוץ, ינסה לגשת, ובן־אדם הלז, יהיה מי שיהיה, ידמה בעיניו לכלב רע, אשר ישתיק בהשליכו לפניו חתיכה לאכול; לא ימאס לתת לפי הצורך מתן, למען יעבור על הסף, ויחשוב בלבו כי ישנם גם גשרים שצריכים לשלם מס כשעוברים עליהם. כן הוא נותן גם מתנת ידו למי שיהיה, כשהוא ממונה על אותו המשמר במדינה, והוא יודע כי מה שנמכר ניתן להקנות. קטנות המוח היא, אם מתכוון איש לענות לשומר הסף כאשר עם לבבו, אם הוא שובר את מטהו או הולך להתאונן אצל אדונו ומבקש שיענשו אותו, הנשפט בכגון זה נעשה לבעל דינו של המכלים, וגם אם נצח, עשה עצמו לדומה לו.

“ואם סטירות לחי קיבל המשכיל, מה יעשה?” – מה שעשה קאטו כשהכו אותו על לחיו. לא חרה אפּו, לא ביקש נקמה, לא הוצרך אף לסליחה, כי אם ראה את הדבר כאילו לא נעשה³¹. גדול היה במה שביטל את הנעשה, מאשר היה לו רק סלח. אין צורך לחקור הרבה בזה. מי לא יכיר, כי הדברים הנחשבים לרעים או טובים אינם דומים בעיני המשכיל כמו בעיני ההמון? המשכיל לא ישגיח במה שהאנשים מכנים חרפּה או צרה. הוא איננו הולך בנתיבות ההמון, כי אם כדרך הכוכבים הסובבים במסלה מתנגדת לעולם, כן הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לדעת הרבים³².

טו    🔗

חדלו לכם איפוא מתמוה: “הכי אין פגע רע מתרחש למשכיל אם הוא נפצע או אם עינו נעקרת? הכי אינו מקבל כלימה, אם רודפים אחריו נבלים בשער העיר בדברי גדופים? או אם, כשהוא קרוא לשולחן המלך, פוקדים עליו לשבת במקום נמוך ולסעוד בחברת העבדים הממונים על המלאכות הנבזות? או אם הוא נאלץ לסבול כל דברים קשים שהמציאו כדי להכאיב את לבבו?” – כל הדברים האלה אם גם רבים יהיו וקשים מאד, מטבע אחד הם: אם מקטנות לא יתפעל, גם הגדולות לא תפעלנה עליו, אם המעט לא יעשה רושם עליו, גם הרוב לא יעשה. אבל הנה אתם רק מתוך חולשת דעתכם שואבים את השערותיכם על גדולי הדעה, ורק לפי מה שהערכתם את גודל כוחכם לסבול, אתם מעלים קצת במדרגה את סבלנותו של המשכיל. אבל באמת קובעה לו מעלת מידותיו מקום בגבולות אחרים של העולם ואין לו כל דבר משותף עמכם. לכן גם אם דברים קשים מתרחשים וכל מה שכבד מנשוא ואין אוזן יכולה לשמוע ועין לראות – המון דברים כאלה לא יכריע אותו, וכמו שהוא סובל מאורעות בודדים, כן יסבול כולם יחד. מי שאומר, כי המשכיל סובל דבר זה ודבר אחר אינו יכול לסבול, ומצמצם על ידי כן את גודל רוּחו בגבוּלות קבועים, אינו אלא טועה. הגורל כובש אותנו, אם אין אנחנו כובשים אותו כולו.

אל תחשוב, כי זה הוא רק חסרון הרגשה כפי שיטת הסטואים. הנה החכם אפיקורוס, אשר אתם רואים כמורה־דרך לחיי עצלות וחושבים שהוא מלמד חיי־נעימות ובטלה והדרכים המובילים לתענוגים, גם הוא אמר: “רק לעתים רחוקות עומד המזל לשטן בדרך המשכיל”. הנה הוא דובר כמעט כגבר בעוז! – למה לא נחזק עוד יותר את הרעיון ולא נדחה בכלל את הגורל? הביטה וראה, הנה ביתו הצר של איש משכיל, בלי תפארת, בלי שאון, בלי קישוטים, בלי שומרי־פתח עושים מסחר נבזה עם המון הנכנסים: אבל את הסף הנקי הזה והחפשי משומרים לא יעבור המזל! הוא יודע שאין מקומו שם ואין שם דבר תחת השפעתו.

טו    🔗

אחרי שגם אפיקורוס, המגדיל ערכו של הגוף, מגביל את ממשלת פגעים רעים, מה נחשוב אנחנו לדבר שלא יאומן או יוצא מגדר הטבע האנושי? הוא אומר, כי המשכיל יוכל לסבול את פגעי המזל, ואנחנו רואים אותם כאילו אינם. אין כל סיבה לומר, כי נגד הטבע הוא זה. אין אנחנו מכחדים, כי לא נעים הוא להיות מוּכה ונרדף או מחוסר אחד מאברי הגוף, אבל אומרים אנחנו, שאין אלה פגעים רעים. אין אנחנו שוללים את רגש הכאב, רק את השם פגעים רעים, כי אי אפשר שיגיעו כאלה למי שצדקתו שלמה³³. נעיין נא, מי כיוון יותר לאמתו של דבר. שניהם מסכימים, כי ראוי לבוז לפגעים. וכי תשאל, מה ההבדל בין שניהם? הוא כההבדל בין שני גבורים מתגוששים בחרבותיהם, האחד מבליג על פצעו ומתחזק במקומו, והשני³⁴ צופה אל ההמון הזועק ואומר: אין כלום! ואינו מניח להפסיק.

אין המרחק רב בין שנינו. את הענין שאנו עוסקים בו ושהוא לנו עיקר, מבררים שתי הדוגמאות: כי צריכים לבוז לפגעים ולמה שאני נוטה לכנות צל הפגעים ודמיונם, לכלימה וגדופים, אשר למען התרומם עליהם אין צורך אף להיות משכיל ביותר ודי שיבין אדם ויוכל לשאול את נפשו: האם ראוי אני לכגון אלה או אינני ראוי? אם ראוי – אין כאן הכלמה, כי אם משפט. ואם לא ראוי – אזי יבוש ויכלם העושה!

ומה היא זו שקורין הכלמה? אמר אדם דבר הלצה על תבנית ראשי הגרועה, על עיני החולניות, על שוקי הדקים, או על קומתי שלא ישרה בעיניו. הכי בזאת מכלימים אותי שמשמיעים אותי דבר גלוי לכל? יש שאומרים דבר בפני אחד, ואנחנו שוחקים, וכשנאמר בפני רבים אנחנו כועסים ואין אנחנו מרשים לאחרים לומר אותם הדברים בעצמם אשר אנחנו אומרים על עצמנו. אנחנו משתעשעים בהלצות קטנות, ורוגזים כשהן גסות.

יז    🔗

כריזיפוס³⁵ מספּר על דבר אדם אשר כעס בעבור שכנו אותו בשם “האַיל אשר בים”. את פידוס קרניליוס, חתנו של אובידיוס נאזו, ראו בוכה במושב הסינאט בעבור שכנה אותו קורבולו בשם “בת היענה מרוטת הנוצות”. כנגד נאצות אחרות, אשר פגעו בתכונת נפשו והטילו עליו אשמות, נשאר חזק ברוחו, ורק בשביל השטות ההיא שפך דמעות. כן היא חולשת הנפשות בשעה שהשכל מסתלק. – מה איכפת לנו, אם מחקה איש את אופן דיבורנו, או מתעלל בתהלוכותינו, במום שבגופנו או בלשוננו? הכי מתגלה המום יותר במה שאחרים מחקים אותו, ממה שהוא מופיע ממעשינו? ישנם אנשים שאינם אוהבים לשמוע על דבר זקנתם ולבן שער ראשם וכאלה, אף על פי שבעצמם ביקשו להזקין. לאחרים זכרון עניותם הוא עוקץ מכאיב, אף על פי שבמידה שהם מסתירים אותה, הם מרגישים אותם בעצמם. הלא שולל אתה את החומר לאנשי זדון ומהתלות ולא יוכלו להלבין פניך, אם אתה מקדים מרצונך ואומר אותו לכתחילה³⁶. אין אדם נעשה לשחוק, אם הוא המתחיל לשחוק על עצמו.

על וואטיניוס, אדם, שהיה ראוי לשחוק עליו ולגנותו, אמרו שהיה בעצמו גחכן ורגיל בדברי חדודים, אהב להתלוצץ על רגליו ועל גרונו, שנעשה בו חיתוך, על ידי זה השתמט מן ההלצות של אויביו, אשר היו מרובים מן המומים שבגופו, וביחוד מדברי השנינה של ציצרון. אם יכול היה לעשות זאת הלז בעזות מצח, אדם אשר מרוב הגדופים אשר קיבל אבד לו כבר כל רגש כבוד, למה לא יוכל לעשות כן איש עוסק בלמוּדים ואשר הגיע למדרגה גבוהה בעבודת ההשכלה?

נוסף על זה, הרי הוא גם מין נקמה במי שחפץ להכלים אותנו, כשגוזלים ממנו העונג להביא אותנו לידי בזיון. לפעמים הוא צווח: “צר לי! כמדומה שלא הבין מה שאמרתי!” נמצא כי פרי ההכלמה הוא בהרגשת הנכלם ובכעסו עליה. – בוודאי ימצא גם במשך הזמן אדם דומה לו ואשר ישלם לו גמולו גם בשבילך.

יח    🔗

בין המידות המגונות שהיה עשיר בהן קיוס קיסר³⁷ היתה גם זו, שהיה רגיל לשפוך בוז על אחרים ולומר דבר גנאי על כל אדם, בעבור שהיה בעצמו חומר רצוי כל כך לשחוק – הלא כה מכוערה היתה חיורת פניו, אשר העידה על שגעונו; כה תרוטות היו עיניו השקועות תחת מצחו הקמוטה; כה מתועבה היתה קרחתו עם קצת השערות הדלות בראשו; הוסף על זה את ערפו המכוסה כמו בשערות בהמה, את שוקיו הצנומים ואת רגליו הגסות! לו באתי לספּר בפרוטרוט, איך חרף אדם זה את הוריו ואת אבות אבותיו ואיך גדף את כל המערכות – אין קץ לדבר. אזכיר רק מה שהביא עליו מפלה. בין ידידיו היותר קרובים היה וולריוס האסיאטי, אדם תקיף אשר לא היה נוטה לשמוע במנוחת נפש גדופים מפי אחרים. עליו התלוצץ במסבת מרעים ובאספת־עם, בקול גדול, טען על אשתו של זה איך דרכה בדברים שבצנעה³⁸. האלהים הטובים! כאלה נאלץ גבר לשמוע, כאלה ידע המושל, ועזות פניו הגיעה לידי כך, שלא נמנע מלספּר באזני מי שהיה קונסול, באזני מי שהיה ידידו, באזני הבעל, כי הוא נאף עם אשתו וכי גם בחלה נפשו בה³⁹.

כריא⁴⁰, אחד משרי הצבא, לא היה איש דברים, קולו לא היה צלול, ומדברו כאדם חשוד אשר אמרי פיו מפוקפקים. כשביקש מאת קיוס את המלה הקבועה לאות, לפעמים אמר לו: “וונוס”, ולפעמים: “פריאַפוס” או כל מלה מגונה, כדי להתקלס בחולשתו של השואל – כן התגאה השפל והנבזה הזה, התפוס זהב, ובאלה אלץ את הנעלב להשתמש בחרבו, למען לא יצטרך עוד לקבל אותות בזיון ממין זה. הוא היה המרים את ידו בתחילה בין הקושרים, הוא שסע את ערפו במכה אחת חזקה. אחריו אמנם הניפו עוד רבים מכל צד את חרבותיהם להנקם בעריץ מרשעתו למדינה כולה ולתושבים יחידים – אבל המתחיל בדבר היה אדם, אשר פחות מכל קווּ ממנו זאת.

וקיוס זה חשב מצדו כל דבר כפחיתת כבוד נגדו, כדרך האנשים שאינם סובלים שום עלבון, אבל תאבים להעליב אחרים. על הרניוס מצר התקצף, בעבור שנתן לו שלום רק בשם “קיוס”; ואת ראש־גדוד אחד לא נקה, בעבור שקרא אותו בשם “קליגולא”. באמת היה מכונה כן, בעבור כי נולד במחנה ונתגדל בתוך הלגיון, ובשם הזה לבדו היו רגילים אנשי הצבא לקרוא אותו. אבל אחרי כן כשעלה לגדולה חשב את השם קליגולא לחרפה⁴¹.

כן עלינו למצוא נחמה בהרעיון, כי אף אם נהיה מצדנו נוחים לפיוס ונחדל מנקמה, עוד יבוא איש אשר יטיל עונש על הזד היהיר והמרשיע, כי אין דרך עוונות כאלה למצוא ספוּקם באדם אחד ובעלבון אחד. נשא עינינו ונתבונן במידות אנשי השם אשר אנחנו משבחים את ענותנותם, בדרך גבר כסוקרטס, אשר קבל במנוחה את דברי המשל והשנינה שהפיצו כנגדו במשחקים, ושחק עליהם בעצמו, כמו בשעה ששפכה עליו אשתו כסנטיפא מים עכורים. או כאַנטיסתנס, אשר גדפו אותו בעבור שהיתה אמו ברברית מארץ טרציה, והוא השיב רק: הלא גם אם האלים היתה נכריה מהר אידא⁴².

יט    🔗

צריך אדם למנוע עצמו מכל מדון וקטטה. הרחק רגליך מהם, ולכל מה שיעוררו בכגון אלה הכסילים (מבלעדי הכסילים אין גורם לדברים כאלה) אל תשים לב. בין הכבוד ובין העלבון מצד ההמון אַל יהיה הבדל בעיניך. אל תתעצב בזה, ובזה אל תשמח⁴³.

אם לא נתנהג כך, נחדל מעשות דברים רבים בהיותנו מפחדים מעלבון או מפני גועל נפש, ולא נעשה מה שנחוץ ומועיל בעניני הצבור ובענינים פרטיים, בהיותנו דואגים כאשה מצרה, פן נשמע דבר אשר לא ינעם לאזננו. יש שאנחנו מתמלאים קצף ושואפים לגלות את הרגש הזה לעומת התקיפים בחופש שאינו נכנע. אבל טעות היא; החופש הנכון איננו דורש מאתנו שלא לסבול מה שכנגד רוחנו. אך זה הוא החופש, לרומם את נפשו על כל עוולה ולעשות אותה לבדה למקור כל הדברים המשמחים אותנו; להרחיק מנפשו כל השפעה חיצונית, כדי שלא יהיו החיים מבולבלים ונהוגים מפחד כל אדם מתלוצץ או מעקם את שפתיו, היש מי שלא יוכל להכלים אותנו, אם ביד כל אדם הוא לעשות זאת?

יכולים גם למצוא הצלה בדרכים שונים, המשכיל השלם – והשואף ללכת בנתיבות השכל⁴⁴. לאלה שאינם עוד שלמים ושעודם נכנעים מפני דעת הקהל, צריכים לבאר, כי מוטל עליהם לחיות בתוך עוול וכלימה: נקל יותר לסבול דברים אשר חכו להם מראש. ככל אשר נעלה אדם ביחסו, בתהלתו, בעשרו, כן יאמץ לבו לסבול. עליו לזכור, כי בשורה ראשונה מציגים את אנשי החיל הגבוהים מחבריהם, וכי דברי כלימה וחרפות וגדופים וכל מה שמשפיל את כבודו עליו לקבל כצווחת האויבים וחצים ואבני בליסטראות המעופפים סביב הכובע, אבל אינם עושים פצע. ואת מעשי העוול יקבל כפצעים, כנזק לכלי המלחמה או כמכה בגוף, מבלי להדחף ממקומו או לשנות אף בצעד אחד את מצבו. אף אם ידחה אותך בכוח וילחץ אותך הצורר – חרפה היא לעזוב את מקומך; מצוות הטבע היא שתשמור אותו. כי תשאל: איזהו המקום^א45? – חובת הגבר⁴⁶!

אבל למשכיל השלם דרך אחרת להצלה יש, מתנגדת לזו. אתם עומדים עוד בקשרי המלחמה, והוא כבר נחל נצחון. – אל תמנעו עצמכם מן הטוב הצפון לכם, ובעוד אשר אתם שואפים אל האמת, אַמצו בנפשכם את התקוה, חכו בששון למה שיותר טוב ונעלה, ובדעתכם ובכל לבבכם השתדלו להשיגו: יש דבר אשר אין לנצח אותו, ויכול אדם לעלות למדרגה אשר המקרים לא יגברו עליו⁴⁷ – זה מונח בסדור המדיני של כלל הגזע האנושי⁴⁸.

[תרצ"ב]