בשביל אשמה, שהטיל הסינאט ברומא על סנקא ושעוד לא הוברר על מה נוסדה (אבל ברור, שלא היה בה דבר מחפיר ומכלים להפילוסוף, שדעותיו הנעלות לא יכלו להתרחק הרבה ממעשיו), נידון לגלות, והוכרח להתישב, בשנת 43 לספה"נ, באי השומם קורסיקה, אשר את שוממותו ועזיבותו הוא מתאר בחרוזי־הקינה שחיבר בימי שבתו שם. לרגל מאורע זה הצטער ביותר על היגון והיסורים, שיגרום הדבר לאמו האהובה הלויא, אשה משכלת וצנועה, שהרבה סבלה בחייה: כבר מיום הוולדה היתה ליתומה מאמה, ובבוא האסון על בנה לוציוס אנאוס כבר היתה אלמנה מבעלה המליץ סנקא הזקן. לה כתב מארץ־גלותו את האגרת שלפנינו, שבה הוא מבאר, כי אינו אומלל כלל. החיבוּר הוא מן המקורות היותר חשובים להכרת המוסר והמידות בקרב אנשי־הדעת ומבקשי השלמוּת הרוחנית ברומא גם בימי הירידה והשחתת־ההמון. האגרת נותנת תמונה מזהרת מחיי־המשפּחה, מכיבוּד־אב, חיבת־ילדים ומסירת־נפש בשביל קרובים (י“ז–י”ט), מאומץ־רוחן ורוחב־דעתן וצניעותן של אמו ושל אחות־אמו (ט“ז–י”ט), מחיי־ההמון בכרכים, מנדידת־העמים ממקום למקום וערבוב כל יושבי־תבל בזמן ההוא. המחברת מלאה רעיונות נשגבים על האדם והחברה האנושית, ביחוד על האזרחות העולמית. – על כמה מרעיונותיהם של חכמי־ישראל, שנראים כמכוונים רק למזלו המיוחד של עם־ישראל (כמו: “בכל מקום שגלו שכינה עמהם”, רעיון אשר התפשט ביחוד אחר חורבן ביתר¹), ומצד אחר – גם על כמה מרעיונותיו של פאולוס (עד כמה שהם שליליים ומתאמצים להוציא את האדם מן החוג הצר של החמריות, אבל לא עד כמה שהם חיוביים ונוטעים אמונה מחוּץ לגדר־השכל), מפיצים הגיונותיו של סנקא בשיחה זו, כמו בשאר שיחותיו, אור בהיר. הוא מתאר בתחילה את התלישוּת של רוב האנשים המתקבצים בכרך גדול וכי הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית (ו’–ז'), ועובר מזה לרעיון כי “אין גלות קשה כל זמן שחכמה ודעת, צניעות ויראת־חטא מלוות את הגולה”; “אין הגלות חרפה”; “אחד הפליטים היה מי שיסד את מלכות־רומי”; “לאיש חכם כל מקום ארץ־מולדת”; “יכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו”; גם: “העניות אינה צרה לאדם”, כי הנפש לבדה היא מקור העושר (ח’–י"א). במשך השיחה ניכר, שאין אמו לבדה בתור מקבלת־האגרת לנגד עיניו, ועל־כן הוא מרחיב לפעמים את הדברים וגם אינו מסיים בסגנון של אגרת, אלא כהצעת רעיונות על חיי־השׂכּל, תום ויושר, שנועדו למקרא לכל בני־בינה.

התרגום הוא על פי המהדורה של טייבנר (ליפסיה), כמו בשאר הכתבים הפילוסופיים של המחבר.

 

אִגֶּרֶת־תַּנְחוּמִים לְאִמּוֹ הֶלְוִיָּא    🔗

א    🔗

כבר כמה פעמים, אמי הטובה, התעוררתי להגיד לך דברי־ניחומים, ותמיד חזרתי בי. להרהיב עוז בנפשי לעשות זאת היו לי טעמים רבים. ראשית, יען נראה לי, שאפרוק מעלי כל הצרות אם רק אמחה מעיניך לפי שעה את הדמעות אשר לתת פוגת להן לחלוטין אין ביכלתי. מלבד זה בטחתי, שיגדל כוחי לאמץ את רוחך כאשר אך אתעודד בעצמי; גם יראתי, שאם תמוט רגלי, יהיו גם הקרובים אלי בנופלים. לכן התאמצתי להניח ידי על מכתי ולהתאפק ככל האפשר, למען יצלח לי לחבוש את פצעיכם.

לכוונתי זאת נמצאו עיכוּבים שוֹנים. ידעתי, כי אין לפגוע במכאובך כל עוד כוחו חדש וכביר, כי דברי־הניחומים עוד יגדילו ויאדירו אותו². הן גם למחלה אין דבר יותר מסוכן מסם־מרפא כשניתן קודם זמנו. לכן חכיתי עד שיחלש מעצמו תוקף־מכאובך ויהיה במשך הזמן יותר נוח לקבל רפאות־תעלה, עד כדי שירשה לנגוע ולטפל בו. אף לזאת שמתי לבי: עד כמה שחיפשתי בחיבוּרים של אנשי־רוּח מהוללים מה שכתבו להקל עוּל־היגון ולהחליש רגשי־אבל, לא מצאתי דוגמה לאדם, שמנחם את קרוביו בשעה שהוא בעצמו הגורם לדמעות. במצבי זה היוצא מן הכלל נשארתי תוהה ויראתי, פן יגדילו דברי את המכאובים, תחת להביא ניחומים, הן לדברים חדשים ולניבים, אשר עוד לא נשמעו בשיחת־יום־יום בקרב בני־אדם, היה צריך האומלל המוטל כבר על מדורת אש ועצים, לו הרים ראשו למען נחם את קרוביו. כל מכאוב גדול כופה את הנפש למצוא לו ביטוּי מיוחד, באותה שעה שהוא עוצר מלהוציא קול־הברה בכלל.

איך שיהיה, אתאמץ שלא לסמוך על דברי־שכל, כי אם אבטח, שאהיה יותר מכל דברי־נחמה אני בעצמי לך המנחם. הן את פני לא תוכלי להשיב ריקם, ולכן אני מקוה, כי אם גם קשה־עורף הוא האֵבל, לא תסרבי מלהרשותני לשים גבול לשאיפת־נפשך.

ב    🔗

ראי־נא, איך אני בוטח בחיבתך אלי, וכי אין אני מסופק, שתהיה פעולתי עליך יותר נמרצה מפעולת המכאוב, אף־על־פי שהוא השליט היותר תקיף בלב־האומללים. לא אחיש לנגוע בו תיכף. הנני להתיצב בתחילה על צדו ולשים עין על מה שהוליד אותו, הנני לחזור על הכל ולעורר את היגונים, שכבר נשכחו מן הלב.

אם ישאל איש: “מה היא דרך זו, אשר אתה בוחר לתנחומים? וכי כן עושים להזכיר את הצרות, אשר נמחו, ולכוף את הנפש, הרובצת תחת משא יגון אחד, שתשקיף בסקירה אחת על כל יסוריה יחד?” – אז אשיב לו, כי במקום שהמחלה גברה כל־כך, עד שהיא מתחזקת למרות כל סמי־מרפא לפעמים מנסים להעלות ארוכה על־ידי אמצעים הפכיים. כשאני מגלה לנפש את כל יסוריה ועורך לפניה את כל היגונים, אמנם איני רופא בדרך נוחה וקלה, אבל כמי ששורף ועושה נתוּח בבשר־החולה. התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על יסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות.

לכן יוסיפו־נא לבכות ולהאנח האנשים, אשר רוחם הרפה נחלשה מתוך אושר ימים רבים; כשהם נתקלים בפגע קטן, הם כושלים ונופלים. אבל האנשים, שכל שנות־חייהם הן שורה של פגעים רעים, הם ישאו את הדברים היותר קשים באומץ־לב, אשר לא ימוט. יתרון אחד יש לצרות המתמידות, כי את אשר הן תוקפות ביותר, אותו הן מחזקות לסבול את כל הבא עליו.

מזלך, אמי, לא הניח לך שעה פנויה מיסורים, ואפילו יום־הולדתך לא ניצל מאסון כביר: את אמך אבדת כאשר אך יצאת, לאויר־העולם, באותה שעה, שבה נולדת ונכנסת לחיים. בבית אם־חורגת גדלת, אשר מצדך התאמצת בהכנעה ומשמעת, כבת מלידה, לעשותה לך לאם. אבל לא דבר נקל הוא לסבול עול אם־חורגת, אם גם היא היותר טובה. את דודי היקר והחביב, המעולה והישר באדם, אבדת בשעה שחכית לבואו מארץ־מרחק³. וכאילו לא רצה המזל להקל מעליך את אכזריותו על־ידי הפסקות רחבות, לא עברו שלשים יום עד שהובלת לקבורה גם את בעלך החביב אשר ילדת לו שלשה בנים⁴. בעודך מתאבלת הגיעה לך שמועת־האֵבל החדשה, – ובשעה שהיו כל הבנים רחוקים, כאילו בכוונה נדחו הצרות לזמן, שלא היה לך במי להתּמך במכאובך. אעבור בשתיקה על כמה סכנות ופחדים, אשר התגלגלו עוד עליך בלא הפסק ואשר נשאת וסבלת. הן רק זה לא כבר אספת בחיקך, אשר ממנו יצאו שלשה נכדים, את עצמות שלושת הילדים שמתו. לא עברו עשרים יום מן השעה שקברת את בני, אשר גוע בזרועותיך ותחת נשיקות־פיך, והשמועה הגיעה לך, שאני לוּקח וגולה – עוד דבר מר זה היה חסר לך, להתאבל על אלה, שעודם חיים!

ג    🔗

מודה אני, שהפצע הזה החדש הוא היותר קשה מכל מה שנגזר עליך עד היום. צרה זו לא רק בעורך שׂרטה, כי אם פלחה לב וכליות. אבל כשם שלוחמים צעירים ממהרים לזעוק מכאב על כל פצע קטן ומפחדים עוד יותר מפני יד־הרופא משהם יראים את החרב, בעת אשר אנשי־חיל מזקינים, אף אם הם דקורים בכל גופם, נושאים בסבלנות ובלא אנחה את מעשה־החובש כאילו הוא מתעסק בגופים נכרים: כך גם אַת, אמי, צריכה כעת לסבול באומץ־רוח את עבודת הרופא.

הרחיקי מעליך נהי ויללה וכל מה שהאשה מרעשת בו עולם כשמכאובה תוקף אותה. הן לשוא היו כל הרעות אשר סבלת, אם עוד לא למדת להיות אומללה!

הן לא תגידי מעתה, שהתנהגתי בזהירות יתירה נגדך. לא ניסיתי לדחות מזכרונך את צרות־נפשך. להיפך, צברתי את כולן והנחתי אותן לפניך!

ד    🔗

מתוך חפץ כביר עשיתי זאת. כי גמרתי בנפשי לגבור על מכאובך לחלוטין, לא רק לצמצם את שלטונו. אני חושב, כי חפצי זה בידי יצלח אם אוכיח, ראשית, שאין אני סובל כלל דבר, אשר בעבורו אוּכל להחשב כאדם אומלל, קל וחומר, שלא אוּכל לעשות בעבור זה את הקרובים אלי לאנשים אומללים.

שנית, אם אוכיח, בנוגע אליך, כי פגעך, אשר כולו תלוי בפגע שלי, אינו קשה כל־כך.

אני מתחיל בדבר זה, אשר מפני געגועיך עלי ינעם לך לשמוע ביותר: לי לא התרחשה רעה כלל. אם יצלח לי להוכיח לך זאת, על נקלה יתברר, שכל אלה הדברים המצערים אותי, לפי דעתך, אינם קשים לסבול כלל. ואם לא יצלח לי, שתוכחי מזה – הן אתעלה בפני עצמי, אם נשאר אני מאושר במצב כזה, שאחרים נעשים על־ידו אומללים. הלא בנוגע אלי אין אַת צריכה להאמין לאחרים. אני בעצמי מגיד לך, שאין אני אומלל, ואין לך להיות שרויה בצער מפני השערות קלוּשות מתנגדות לזה. עוד אני מוסיף, למען הרבות את שלות־נפשך, שאין אני יכול להעשות אומלל כלל.

ה    🔗

בתנאים טובים נתונים אנו מן הטבע אם רק אין אנו עוזבים אותו. טבע־הדברים גורם, כי כדי לחיות בטוב אין צורך בתכונה רבה מן החוץ וכי כל אדם יכול לעשות את עצמו מאושר. המקרים החיצונים הם קלי־ערך ואינם משפיעים הרבה לטובה או לרעה. אין ההצלחה מרימה את רוח־החכם ואין היסורים מרפים את ידיו, כי דרך־פעולתו בתמידות היא, שהוא סומך רק על עצמו ומקרב נפשו הוא מבקש שמחתו. – תאמרי, שאני חושב עצמי לפי זה כאחד מן החכמים? – רחוק אני מלנַשא עצמי כל כך; אילו יכולתי לחשוב את עצמי כאחד מהם, הייתי אומר, שלא רק אומלל אינני, כי אם המאושר אני בבני־אדם, והייתי מתפאר בזה להיות קרוב מעט לאלהים. לפי שעה די לי, כדי להנצל מכל צרה ויגון, כי מסרתי את נפשי לחכמים⁵ וכי בהיות כוחי רפה עוד מלעזור לעצמי, שתּי מחסי במחנה אותם האנשים, אשר כוחם רב להגן על עצמם ועל אחרים. והם ציווּני להיות תמיד כמו ניצב הכן להשתמר מכל גזרות המזל ופגעיו זמן רב קודם שיגיעו. קשה הוא ביותר כשהוא מתנפל פתאום, ועל נקלה יסבול אותו מי שהוא מחכה לו מכבר. הלא גם האויב המתנפל גובר כשהוא בא לפתע־פתאום, בעת אשר מי שהכין את עצמו מראש לקראת המלחמה העתידה, עומד בשורה ולא ימוט מתוך מהומת המכה הראשונה. אני לא בטחתי מעולם בהצלחה, אף לא בשעה שנראתה ככורתת עמי ברית־שלום. את כל המתנות, אשר אצלה לי בחסדיה המרובים, כסף, כבוד ותהילה, הנחתי במקום אשר משם תוכל לקחת אותן בחזרה בלי שאתרגש על זה! – רווח גדול שמתי ביניהן וביני, עד שיכלה לקחת אותן בלי לקרוע אותן מידי. השעה הרעה גורמת נזק רק לאלה, שנתנו לרמות עצמם על־ידי השעה הטובה. האנשים, שהתרגלו לאהוב את המתנות כאילו קניניהם הם לנצח ושבקשו תפארת מהן, הם זועפים ואבלים כשהשעשועים הכוזבים והחולפים נמלטים פתאום מנפשותיהם הריקות והילדותיות, הנבערות מרגשי־שמחה אמתיים. אבל מי שלא התגאה בימי־טובה הלא אינו נכנע בשנוי־מצבו. איך שיהיו עניניו, נכון לבו ומנוסה הוא בגבורת־נפשו. כבר בימי־אשרו בחן את עצמו לנסות כוחו כנגד השעות הרעות.

מטעם זה חשבתי תמיד, כי בכל הדברים, שההמון מבקש לו, אין דבר טוב באמת. חזיתי את אלה רק כדברים ריקים משוחים בששר כדי להונות את הבריות, ותוכם אינו דומה לברם. ובמה שרואים כדברים רעים איני מוצא גם־כן קשות ונוראות כמו שמאיימת ההשקפה ההמונית. אמנם, זכרם בלבד כבר קשה לאוזן בעקבות ההרגל וההסכם הכללי, ויש בו עוקץ של יגון וקללה ללב־השומע. אבל כן חורץ רק ההמון את משפטו, והרי יש רשות לחכמים לבטל את משפטי ההמון.

ו    🔗

נעזוב, איפוא, את דעת האנשים המרובים, הנשארים תפוסים במושכל ראשון⁶, איך שיהיה הדמיון, אשר קבעו להם; ונתבונן בדבר: מה זאת הגלות? הלא היא רק שינוּי־המקום. כדי שלא יחשבו שאני מקטין את הדבר ומעלים עין מן הנוראות שבו, אוסיף, כי יסורים רבים דבקים בשינוּי כזה, עניוּת, בוז וחרפה. כנגד אלה עוד אתווכח אחרי־כן, אבל לפי שעה חפצי לברר, מה היא המרירוּת התלויה בשינוּי־המקום כשהוא לעצמו? – “חוסר־מולדת – קשה מנשוא”. אבל שימי־נא לבך לאוכלוסין הרבים יושבי־הערים, שהבתים הרבים אינם מספיקים להם. לחלק היותר גדול של ההמון הזה אין ארץ־מולדת. מעיירותיהם ומישוביהם הקטנים וגם מכל אפסי־ארץ, התכנסו לכאן. יש מהם, שבאו הנה בבקשת־כבוד, יש שמוכרחים לעבוד במשרה צבורית, יש שנשלחו במלאכות, יש אשר חשקת־התענוגים דוחה אותם לבקש כאן מקום מסוגל ביותר לעבירות, יש גם באים לשקוד על לימוּדים ויש בהם תאבים לחזיונות מפליאים. יש מהם, שנמשכו בחבלי־ידידות, ויש מוצאים מקצועות לפתח את כשרונותיהם במשא ומתן; מהם מביאים אל השוק את צורותיהם הנאות, ומהם המביאים את כשרון־הדיבוּר שלהם למכירה. אין מפלגה של בני־אדם, שאינה שוקדת לבוא אל הכרך הגדול, הקובע פרסים גדולים גם למעשים טובים גם לחטאים. פקדי־נא על כל אלה, שיגידו את שמותיהם, ושאלי כל אחד מהם, אי זה מקום מולדתו? – אז תוכחי, כי רובם עזבו את מושבותיהם ובאו לעיר הגדולה המפוארת מאד, אבל נכריה להם. וגם מחוץ לכרך זה, אשר אפשר לראות אותו כמדינה משותפת לכל בני־אדם, עברי על כל שאר הערים: אין אף אחת, שאין המון־זרים יושב בתוכה. אין לדבר על המקומות שבנוף יפה ובסביבה נעימה, המושכת לב־התיירים; אפילו במקומות נעזבים ואיים שוממים, בסקיאתּוס, בסריפוּס, בגיארוס ובקורסיקה, תחזי, כי אין ארץ מוקצית לגלות, שלא התישבו בה גם כמה אנשים מרצונם. וכי אפשר למצוא אדמה יותר עזובה או סלע יותר צחיח מן המקום הזה (קורסיקה)? אם לפרי־תבואה, אין ארץ יותר מלחה; אם למושב בני־אדם, אין יותר קשה ממנו; אם לסביבה, אין יותר נוראה ומבהילה, ואם לטבע־האויר – אין יותר מטריד. ובכל זאת אף כאן מרובה מספר הנכרים על התושבים. צריכים, איפוא, לומר, כי שינוי המקום הוא רחוק כל־כך מלהיות דבר קשה מצד עצמו, עד שאף מקום כזה מושך אליו אנשים מארץ־מולדתם. אני מוצא רבים אומרים, שיש בלב בני־אדם כוח טבעי דוחף אותם לשנות את מקומם ולהעתיק את מושבם. כי שׂכל נע־ונד ניתן לאדם. הוא אינו עוצר בעצמו, אלא נוטה לפיזור, ורעיונותיו סובבים מרחוק על מה שידוע או בלתי־ידוע לו, תועים ואינם סובלים מנוחה וששים תמיד לקראת דברים חדשים. על זה לא תתפלא אם תשים לב למוצא שכל־האדם: הוא אינו מן הגוף הכבד החמרי, אלא מן הרוח השמימי ירד, וטבע יצירי־מרום לו, שהם תמיד מתנועעים וסובבים ורצים. כשאנו צופים בכוכבים המאירים לכל העולם: אין אחד מהם עומד, כולם נודדים במסילתם ממקום למקום. אמנם, סובבים הם עם תבל כולה⁷ אבל אורחותיהם מכוּונות לצדדים שונים, הם עוברים על פני כל תמונות המזלות שבמרום⁸, אינם נחים לעולם, תמיד הם מטולטלים וקופצים ממקום למקום. תמיד הם מתגלגלים ונמצאים בפעולת־החליפה. כמו שפקדו עליהם חוקות־הטבע הם הולכים למסעיהם לכאן ולכאן, אחרי אשר במשך מספר־שנים קבוע סבבו במסילתם, הם חוזרים למקום, שיצאו משם. ועתה, התוכלי לחשוב, כי לרוח האדם, אשר גם הוא כצבא־המרום מורכב מיסודות אלוהיים, דברים קשים הם החליפה והנדידה, בעת אשר הטבע האלוהי שמח לקראת החליפות המהירות והבלתי־פוסקות או גם מתקיים על־ידיהן? –

ז    🔗

נעזוב את הגרמים השמימיים ונחזור לעניני־האדם. הלא תראי, שכל העמים והלאומים החליפו מושבותיהם. מה מגמת הערים היווניות, אשר נוסדו באמצע מדינות לועזות⁹? מה מורה אותנו לשון מוקדון, אשר חדרה לארצות הודו ופרס? בארץ סקיתיה¹⁰ ובכל הנוף ההוא על שפת הים השחור בקרב עמים פראים ונבערים נוסדו מדינות אַכאיות¹¹. לא החורף האכזר, שאינו פוסק, ולא קשי־טבעם של התושבים הדומה לאקלימם, עצר את הגרים מלכונן שם מושבות. באסיה נמצא המון רב של בני־אתונה. מעיר מילטוס נפוצו אנשים על פני שבעים וחמש ערים. כל אותו צד דרומי של תחתית־איטליה. אשר הים סובב אותו, נהיה לארץ “יוון הגדולה”. על האֶטרוסקים תאמר אסיה: ממני יצאו! באפריקה התישבו אנשי־צוֹר¹², בספרד – הפוניים, יוונים יצאו לארץ גליה וגליים לארצות־יוון. בעד הגרמנים לא עצרו הפיריניאים מלעבור; הזריזות האנושית מצאה לה דרכים שלא נודעו. את ילדיהם ונשותיהם והוריהם הזקנים משכו עמהם. אחרים תעו ימים רבים בישימון־דרך ולסוף לא בחרו להם מרצונם מקום להתישב, כי אם, בהיותם כבר עיפים ויגעים, התישבו באשר מצאו. יש אשר בחרבם יצרו להם משפט על אדמה זרה, ויש גם אשר בנסעם בספינות לבקש מושבות לא־נודעות, טבעו בים; מהם אשר התיישבו במקומות, שהניחם שם המקרה ככלות כוחם. ולא מפני סיבה אחת שוה עזבו כל אלה את ארץ־מולדתם. יש מהם אשר עריהם נהרסו והם נמלטו מחרב אויביהם, הפסידו את רכושם והוכרחו לגלות למרחקים; יש אשר מפני מרידה, שהתחוללה בארצם, אחזו במקל־נודדים; יש אשר לא נשאה אותם הארץ מפני רבוֹת מספר־התושבים והוכרחו לעזוב אותה בתור כוחות יתירים; יש אשר נטרדו מפני דבר ורעש או מאיזה פגע אחר, שהתרחש על אדמתם האומללה. מהם גם אשר הודחו לצאת על־ידי שמועה, שנתפשטה על איים מהוללים, שיש בהם פרי למכביר. תהיה מה שתהיה הסיבה, אשר עקרה את האנשים מבתיהם, – הלא ברור הוא: אין בני אדם נשארים במקומות, שנולדו בהם. הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית. בכל יום ויום יש דבר משתנה בחוג־הארץ הגדול כל־כך. ערים חדשות נוסדות, שמות של עמים חדשים יוצאים בעולם ועמים עתיקים חולפים וכבים, או נכנעים למען הרבות גדולתו של החזק מהם. וכל אלה הניסוּחים ביד חזקה¹³, שנידונו בהם עמים, מה הם אם לא גלוּיות אנשים בהמון?

אבל למה אלאה אותך ואנהגך למרחקים? למה אוסיף ואחשוב כסדרם את אנטינור מיסד מדינת־פאַטאביום¹⁴, את אֶבנדנוס, מכונן מלכות־הארקדיים על שפת נהר־טיבר, את דיומדס וחבריו, שיצאו כמנוצחים, ובאותה שעה כמנצחים, מתוך מלחמת־טרויה ונפזרו לארצות נכריות? – הלא די להזכיר, כי מלכות־רומי מכירה בתור מיסדה איש נודד, שאחר כיבוש־מולדתו ברח עם שארית־הפליטה הקטנה, ומפני ההכרח וגם מפחד־המנצח ביקש לו מחסה במרחק באיטליה. והעם הזה – כמה מושבות שלח לכל המדינות! – איש רומי מתישב בכל מקום שניצח. בחפץ־לב מסרו רבים את שמותיהם להיכתב לשינוי־מקום כזה, וכמה זקנים עזבו את ירכתי־ביתם¹⁵ למען עבור ארחות־ימים עם מייסדי־המושבות.

אין צורך להביא עוד דוגמאות, אבל אחת אוסיף, שהיא מושכת עליה את עיני ביותר: גם האי הזה כבר החליף כמה פעמים את יושביו. אני עובר על ימי־קדם המכוסים בערפל; אזכיר רק, כי יוונים, שמוצאם מארץ פוקיאָה¹⁶, ועתה הם תושבי מאסיליה¹⁷, התישבו בתחילה באי הזה. לא נודע מה גירש אותם מכאן, אם האקלים הקשה או מבטם על איטליה האדירה ביותר או חסרון חוף טבעי בים הזה; בכל אופן לא המצב הפראי של התושבים, שהרי עברו מכאן אל תוך שבטי־גליה הנבערים אז מדעת וגסי־המידות. באו אחרי־כן ליגוריים אל האי הזה, באו היספּנים¹⁸, כמו שאנו רואים מתוך השויון בדרכי־החיים: דומה הוא כיסוי־הראש ודומות הנעלים שברגלים לאלה של הקנטברים, וגם מלים דומות יש בלשונותיהם. אמנם, הלשון בכללה נעתקה ממקור־מולדתה במשך הזמן, שהתהלך העם עם היוונים והליגורים. לסוף הובאו הנה גם שתי מושבות של אזרחים רומיים, האחת על ידי מריוס והאחת על ידי סוּלה – כן הוסיף להשתנות כמה פעמים המון־התושבים על אדמת סלע יבש זה, המכוסה קוץ ודרדר! – אבל שום ארץ לא תמצאי בעולם, אשר יושביה הקדמונים עובדים עוד את אדמתה. הכל מעורבב ומוחלף, אלה לאלה פּינו את מקומם, מה שנעשה גועל־נפש לזה היה למשאת־נפשו של עם אחר, ויש אשר גורשו ממקומות, שלפנים הורישו מתוכם תושבים אחרים. כה נגזרה גזרה¹⁹, שלא יתקיים מצב בני־אדם בשום מקום בתמידות.

ח    🔗

בנוגע לשינוי־המקום בכלל – בלא שימת לב להיסורים הקשורים בגלות – מצא ווארון, אחד מגדולי החכמים הרומיים, את התרופה המספקת בהרעיון, כי בכל מקום, אשר נבוא שמה, אותו הטבע עצמו מוכן לפנינו להשתמש בו. לפי דעתו של מרקוס ברוטוס, די בזה, שיכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו. ואם יחשוב איש, כי דבר אחד משני אלה לא יפעל ככל הצורך על לב הולך בגולה למען נחמו מיגונו, עליו להודות, כי, כשמחברים אותם יחד, פעולתם רבה מאד. באמת הלא מצער הוא מאד מה שהפסדנו, אבל שני דברים, והם היותר יפים שבעולם, מלוים אותנו בכל אשר נלך: הטבע הכללי וצדקתנו בפני עצמנו²⁰. האמיני לי, כי כן הכינה ויִסדה יוצר־תבל, יהיה מי שיהיה, אם אלהים כל־יכול, או שׂכל בלי גוף, אשר פעל כחָרש חכם את המעשים הכבירים, או רוח אלוהי זורם בכוח שווה בכל היצירים הגדולים והקטנים שבעולם, או גזרה קדומה ושלשלת סיבות, שאינן משתנות ולא פוסקות: כן הכינה ויסדה, אני אומר, כי רק בדברים קטני־ערך מאד אנו תלויים בדעת־אחרים. הדבר היותר נעלה לאדם – הוּא נשאר תמיד מחוץ להשפעת היכולת²¹ האנושית, אותו לא יוכלו לתת לנו ולא לקרוע מידינו: זה העולם – הדבר היותר גדול והיותר יפה²², שיצא מחיק־הטבע – וזה הרוח שבאדם, המתבונן בעולם ומשתומם עליו, החלק היותר נכבד ממנו, ובכל זאת רק של עצמנו הוא ונשאר תמיד בקרבנו כל הימים, אשר אנחנו חיים. לכן בלב טוב ובקומה זקופה נלך לכל מקום, שיוליכו אותנו המאורעות, ובצעדים בטוחים נעבור הלאה. אם נמודד את כל הארצות, לא נמצא בגבולות העולם מקום־גלות שיהיה זר לבני אדם^א23. הלא מכל מקום בשווה אנו מכוננים מבטנו לשמים, וכל אשר בשחקים²⁴ במרחק שווה הוא לדברים האנושיים. לכן כל זמן, שאין מעבירים את עיני מראות את המחזה הנפלא, שלא תשבענה מהביט בו, כל זמן, שיכול אני לראות את השמש והירח ולהתבונן בכל כוכבי־השמים; כל זמן, שיכול אני להתענג על מוצאם ועל מבואם, לחשוב על מסילתם ועל שהם מקדימים ומאחרים בתהלוכם, לחזות בצבא הכוכבים הרבים בלילות, מהם קבועים ועומדים, מהם לא מרחיקים ללכת, אבל סובבים בנתיבתם הקצרה, מהם נוצצים פתאום ומהם חודרים בזרם־אִשם לעין־הצופה כאילו רוצים הם להשתמט ולנפול לארץ, מהם מעופפים בסך בתהלוכה ארוכה של מאורות, – כל זמן, שאני צופה בכל אלה ויכול להתרועע בחיי־חלדי לצבא מרום זה²⁵; כל זמן, שיכול אני ברוחי, המשתוקק לדברים הקרובים לו בטבע, להתעלות למרומים, – מה איכפת לי היכן כף־רגלי דורכת? –

ט    🔗

“אבל אין עצים רעננים ועושים פרי על האדמה הזאת. אין נהרים גדולים, שספינות עוברות בהם, משקים אותה, ואינה מוציאה דברים, שעמים אחרים צריכים להם; בקושי היא מוציאה מחיה לתושביה. אין אבנים יקרות נחצבות כאן, וגידי זהב וכסף לא ימצאו בעפרותיה”. מה צר המוח, המוצא שעשועיו בעניני העולם הזה²⁶! צריכים למשוך אותו אל הענינים, המופיעים בכל מקום ובמידה שוה וזהרם שוה בכל מקום, ולהרגילו להבין, שהקנינים המדומים והמיוסדים רק במחשבה נבערה עומדים לשטן על דרך הקנינים האמתיים, במידה שהם משפּרים את ארמנותיהם, מנשאים את מגדליהם, מרחיבים את חצרותיהם, מעמיקים את מערותיהם לימות־הקיץ ומרוממים פסגת אולמי־האוכל שלהם, – בה במידה הם מוסיפים לכסות ולהאפיל את השמים אשר על ראשם²⁷.

או כי השליך אותך המקרה אל ארץ, אשר שם תמצא את המכון היותר רחב לשבתך רק בסוכה פשוטה. אם מקטני־הרוח אתה, תבקש לך נחמה עלובה על זה, שאתה סובל מה שאירע לך, ותעלה בזכרונך סוכת־רומולוס²⁸. אבל זאת היא הנחמה, אשר עליך לבחור בה: הן גם באוהל הדל הזה יש מקלט לבעל מידות טובות, והוּא עולה בתפארתו על כל ההיכלות, אם יש צדק במקום הזה, אם צניעות יש, אם חכמה ויראת־חטא²⁹ יש, ושׂכל טוב לעשות כל עבודת־חובה ודי תבוּנה בענינים האנושיים והאלוהיים. אין המקום צר, אם המון הסגוּלות הנעלות הללו שרוי בתוכו! אין גלוּת קשה לאדם, אם מידות טובות אלו מלוות אותו שמה! – ברוטוס מספר בחיבוּרו על “מעשים טובים”, שהלך לראות את מאַרצלוס בימי־גלותו במיטילני³⁰ ומצא אותו מתענג על חיים מאושרים, כפי שרק אפשר לטבע־האדם, וראה כי מעולם לא היה עוסק בהתלהבות יותר מרובה בדברי־חכמה מאשר בזמן ההוא. הוא מסיים סיפוּרו זה: לאחרונה נראה לו (לברוטוס) כאילו הוא הולך בגולה בעבור שצריך היה לעזוב את החכם הזה, ולא שהנעזב סובל גלות. אהה, מאַרצלוס! אדם, שהוא יותר מאושר בשעה שנראה לברוטוס בתור יושב בגולה מאשר בזמן־שלטונו בתור קונסול למדינה: מה גדול אדם זה, שכל הפורש עצמו מתוך גלותו היה רואה את עצמו כגולה³¹! מה גדול אדם זה, אם כה מכבד אותו איש נעלב המכובד בעיני קאטון³². בספרו של ברוטוס נמצא גם־כן: (יוליוס) קיסר עבר על מיטילני ולא עמד שם, מפני שלא נתנוֹ רוחו לראות את האיש ההוא בלי כבודו הראוי לו. מועצת־הסינאט הצליחה לפתוח שער לחזרתו, אחרי אשר הכל התחננו על זה והכל היו מצטערים כל־כך, כאילו היתה בהם דעתו של ברוטוס וכאילו לא לטובת מאַרצלוס, אלא לטובת־עצמם היו משתדלים, שלא יהיו הם בגולה, אם לא יהיה הוא בתוכם! הנצחון היותר גדול היה לו במה שהיה קשה כל־כך על ברוטוס לעזבו ועל יוליוס קיסר לראות אותו: עדות כפולה היא זו לגדולתו, צער האחד וכלימת השני.

אין ספק, כי האדם הנעלה הזה, למען שאת באומץ־לב את גלותו, כה דיבר אל נפשו: “מה שאתה רחוק מארץ־מולדתך אינו אסון. הלא די חכמה רכשת לך למען דעת, כי לאיש משכיל כל מקום הוא ארץ־מולדת. יותר מזה: הרי מי שהגלה אותך היה בעצמו במשך עשר שנים רחוק ממולדתו; אמת הדבר, שהוא שהה במרחקים בתור שר־צבא בשביל הרחבת־הממשלה – אבל סוף כל סוף חסר היה את מולדתו. עתה ראֵה, כי אפריקה מושכה אותו במלחמותיה המתעוררות מחדש; היספּניה קוראת לו, הרופאת את שבריה וחובשת מחץ־מכתה; ארץ־מצרים הכוזבה מחכה לו – וכל כדור־העולם, המצפּה רק לאותה שעה, שתתמוטט ממשלת־רומי. להיכן יפנה בראשונה? לאיזה צד יראה כוחו? – נצחונו דוחף אותו לכל הארצות. יהא לו הכבוד ותפארת בקרב כל העמים – אתה די לך, כי ברוטוס מוקיר אותך!” –

י    🔗

הנה כי כן היטב סבל מאַרצלוס את גלותו ואף לא שינוי קל ברוחו גרם לו שינוי־המקום, אף־על־פי שבעקבות מאורע זה באה עליו גם העניות. והעניות הלא אינה צרה לאדם – זאת ידע כל מי שעוד לא אחז אותו השגעון של בקשת־ההון ורדיפת־התאוות. כמה מועט הוא מה שנצרך באמת לאדם לצרכי־חייו! ולמי חסר מיעוט זה, אם רק קצת כשרון³³ יש לו?

בנוגע אלי, ברור לי, שלא עושר קיפחתי, אלא את היכולת להתעסק³⁴. צרכי־גופי מעטים הם: להגן עליו מפני הקור, לזון אותו ברעב ולהשקותו בצמא. מי שדורש יותר – זה לא עוד את הצורך, אלא את החטאים הוא מבקש. בודאי אין מן הצורך לבדוק במצולות־ים או להרוג בהמות כדי למלא את הבטן במעדנים, לבקש שרצי־מים באיים רחוקים ובלתי־ידוּעים. יאבּדו־נא האלים והאלילות את כל המפונקים הללו, שתאוותם יוצאת מחוץ לגבולות המלכות הרחבה והמפוארה הזאת! מגדות נהר פאזיס³⁵ הם מבקשים ציד כדי לרומם את תהילת בית־מזונם, והם מוסרים את נפשם לדרוש עופות מארץ הפּרתים, שעוד לא שילמנו להם גמולם³⁶; מכל קצוי־ארץ הם מחפשים ואוספים מה שנעים לחיכּם הנבזה. מאכלים מובאים להם ממרחקי־אוקינוס, אשר תסרב לקבל לתוכה האצטומכה שלהם, המקולקלת מרוב זוללות; הם מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים, ואי־אפשר להם אף לעכל את המעדנים, שצברו מכל כדור־העולם. ומי שבוזה לכל אלה מה תזיק לו העניות? – אבל מי שמתאַווה להם – לו, להיפך, העניות היא לתועלת! למרות רצונו הוא מתרפא, ואף אם אין דעתו נוחה מן המרפא הניתן לו שלא ברצונו, בינתיים הרי מה שאינו יכול להשיג דומה כאילו לא חפץ בו. גאיוס קיסר³⁷, אשר אותו יצר הטבע, לפי דעתי, רק למען הראות כל מה שיכולה נפש חוטאת לפעול במרום פסגת־האושר, העלה על שולחנו ביום אחד מאכלים במחיר אלפי־אלפים כסף, ואף־ על־פי שהכל עזרו לו בחריפות לאבד את הממון הרב, לא הגיע לכך, שיוכיח, איך מוציאים בסעודה אחת מס של שלש מדינות שלמות. אוי להם, לרשעים העלובים³⁸. אשר חיכּם מתעורר להנאתו רק על־ידי מאכלים יקרי־ערך, ויקרת־הערך אינה מפני הטעם והנעימות המיוחדת לאוכל, אלא מפני קשי המציאות וההכנה! לולא זאת, לו השכילו לשוב בדרכי־התבונה, מה צורך יש בכל הדברים המלאכותיים למען השביע בטנם? מה צורך יש במסחר הרב ובגדיעת עצי־היערים? מה להם לבקש במצולות־ימים? – בכל מקום מונחים המזונות, אשר הכין הטבע, גלוי לכל, והם כמוכים בסנוורים עוברים עליהם ונודדים בארצות וארחות־ימים, ובעוד שאפשר להם להשביע נפשם בזול, הם מגרים את תאוותה בהוצאות רבות³⁹!

אני שואל: למה לכם לפרוש באניות? למה אתם מזדיינים בכלי זין כנגד החיות וכנגד בני־אדם? למה אתם רצים וסובבים ברעש גדול וצוברים אוצרות־כסף? אינכם רוצים להתבונן, מה קטן הגוף, אשר ניתן לכם. האין זה שגעון וטירוף־דעת במידה יתירה אם תשוקתכם כה רבה, בעוד אשר כה קטן בית־הקיבול שלכם? – הלא אם גם תרבו את הונכם ותרחיבו את גבולות־אחוזותיכם – את גופותיכם לא תוכלו להרחיב. ואם יפרח מאד מסחרכם, ואם חיל־הצבא יגדיל את הכנסותיכם, וגם אוצרות־מזון יהיו ספונים לכם בכל מקום, – לא תדעו מה לעשות בכל הכבודה הזאת. וכי אבותינו – שעד היום הזה עוד צדקתם עומדת לנו בעוונותינו⁴⁰ – אומללים היו מפני שחיו מיגיע־כפם, ישנו על הארץ, שכנו בבתים, אשר גגותיהם לא היו מוזהבים, התאספו בהיכלות, שלא היו נוצצות בהם אבנים יקרות? – בימים ההם היו נשבעים שבועות־אמונים באלים יצורים מחומר⁴¹; האנשים, אשר התפללו להם, חזרו למות במלחמה ולא עשו שקר בנפשם. היחשוב איש, שהדיקטאַטור שלנו⁴², אשר שליחי־הסאַמניטים הגיעו אליו בשעה שהיה מבשל בידו על גבי תנורו את מאכלו הפשוט, – בידו זו, שבה מחץ קודם־לכן כמה פעמים את האויב, ואת נזר־תפארתו גנז בהיכל יוּפּיטר הקפּיטוליני, – שהוא ראה חיים פחות מאושרים מחיי־אַפיציוס⁴³ בימינו אלה, אשר בעיר הזאת, שבימים קדמונים גירשו ממנה את הפילוסופים בתור מתעים ומדיחים של הצעירים, הרחיב את אומנות־הגרגרנוּת וקלקל בחכמתו זאת את כל בני הדור? – כדאי לדעת מה היה סופו של אדם זה. אחרי אשר בזבז אלפי אלפים ססטרציות⁴⁴ על תבשיליו, הוריד לטמיון את המתנות, אשר קיבל מגדולי־המדינה, ואבד במשתאות הון עצום שוה להכנסות־הקאפיטול, נפל ברשת של חובות והוכרח לבסוף לעיין בחשבונות־ביתו. חשב ומצא, שישארו לו רק עוד כעשרה מיליוני ססטרציות, ומרוב פחדו, שלא יוּכל לחיות בסכום הזה ברעב ובמצוק, שם קץ לחייו בסם־המות. מה רב היה הבזבוּז, אם בהון של עשרה מיליונים ראה את עצמו נידון לחיי־דחקוּת! – עתה יענה ויאמר איש, שהמצב הכספי עיקר ולא המצב הנפשי! הן היה אדם, אשר הציק לו הפחד כשעלה רכוּשו לעשרה מיליון ססטרציות, וביקש לו מפלט בסם־המות מתוך מצב, שאחרים מתפללים ונודרים נדרים למען השיגו. לנפש המקולקלת הזאת היתה כוס־הסמים האחרונה למשקה־רפואה; כי באמת אכל ושתה את הרעל קודם לכן, בימים שלא רק התענג על משתאותיו העצומים, אלא התפאר בהם; כאשר התהדר בחטאיו ומשך את כל המדינה אחריו ברדיפת־הנאות; כאשר הדיח ללכת בדרכיו את הצעירים, שכבר הם נכונים מצד עצמם, אף בלי מורה, ללמוד כאלה. כך מגיע להם, לאותם האנשים המבקשים עושר לא כפי השכל הקובע מידה וקצב, אלא כפי הרגל־חטאים, אשר לממשלתם אין גבוּלות וסוף. התאוה לא תאמר לעולם: די! בשעה שהטבע מוצא סיפוּקו גם במעט. לכן אין העניות צרה למי ששרוי בגולה; הלא אין מקום קולט את הגולה, שיהא נעזב ודל כל־כך עד שלא יוכל להמציא מחיה מספקת לאדם.

יא    🔗

וכי יחסר לאדם בגלותו בגד ללבוש או בית לשבת? – אם רק כפי צרכו יבקש, אז גם את משכנו ואת כסוּתו ימצא תמיד. כשם שדי לגוף בדבר מיעוט למחיתו, כך לא רב הוא מה שהוא צריך למעונו. הטבע לא הכביד על האדם להשיג מה שאי־אפשר לו להתקיים בלעדיו. בודאי אם הוא מוצא חפץ בבגד תכלת וארגמן עם רקמת־זהב, מתנוסס בצבעיו מעשה־חושב, אז ימצא עצמו עני; אבל לא לפי מזלו, אלא לפי דרכו הנלוז. הלא אם גם תחזיר לאדם זה מה שאבד לו, לא תועיל לו; כי מה שיחסר לו אף אחר החזרה לעומת מה שהוא מתאַווה הוא גדול ממה שחסר לבן־הגולה ממה שהיה לו לפנים. אם יש לו צורך להשתמש בביתו בכלי־זהב נוצצים ובכלי־כסף מסומנים בשמות של חרשים עתיקים לכבוד ולתפארת, במתכת, שנעשתה יקרת־ערך רק על־ידי השגעון של המעטים המחזרים אחריה, בהמון עבדים, שכל בית רחב־ידים נעשה צר בשבילם, בבהמות מפוטמות ושמנות, באבנים יקרות מקצוי־ארץ, – יביאו־נא לו את כל אלה! לעולם לא יספיקו למלאות את תאוותו, שאין לה קצבה, כמו שלא יספיק כל משקה לרוות נפש־אדם, שאינו שותה מתוך עיפות, אלא מתוך שרב בוער כאש במעיו, ואין זה צמאון, אלא מחלה, שהוא סובל. ואין זה רק לענין הכסף ומחית־האדם בלבד, אלא כך הדבר לכל תשוקה, שאינה תולדת מחסור [אמתי], אלא יוצאת היא מתוך תהפוכות של נפש נלוזה⁴⁵. תן לה מה שתתן – התשוקה לא תגיע לגבול, כי אם תעלה במדרגה. לכן לא ירגיש אדם בעניות כל זמן שיחזיק עצמו בגבולות החיים הטבעיים; ואם רק יצא מתוכם, לא תעזבנו העניות גם במרום־ פסגת־העושר. את כל הצרכים הנחוצים מספקת גם ארץ־הגלות; את העודפים – אין כל מלכות מספקת.

הנפש היא הנותנת עושר לאדם; היא מלוה את האדם בגלותו, וגם בהיותו בודד בארץ־שממה, אם יש לו רק כדי קיום־גופו, יוכל להתענג על רוב טוב במידה רחבה מתוך מה שהוא קנין־עצמו. הכסף אינו נוגע כלל לנפש, כמו שאינם נוגעים לאלהים הקיימים לנצח כל אלה הדברים החשובים בעיני הסכלים, שהם דבקים מאד בצרכי־גופם. אבני־שן, זהב וכסף ושולחנות יקרים עגולים – קנינים ארציים כבדים הם, אשר לא תוכל לאהוב הנפש הזכה המכרת את טבעה, הקלה והחפשית, וכאשר רק היא יוצאת מכלאה היא נכונה להתעופף למרום. גם במצבה העובר, למרות המעצורים הגופניים וכל הסבל הכבד הזה העוטף אותה⁴⁶, במחשבתה המהירה היא שוקדת להשיג את העניינים האלוהיים. לכן אינה יכולה גם להחשב כהולכת בגולה, בהיותה תמיד חפשית, וכאילו בקרבת־משפחה לאלהות, ובכל העולם ובכל דור היא יכולה להתקיים. הן מחשבותיה יוצאות לשמי־השמים ומקיפות את כל זמני העבר והעתיד. הגוף הפעוט הזה⁴⁷, שהוא כבית־כלא ומאסר לנפש, רק הוא נדחף ומטולטל, רק בו חלים הענויים, החמסים וכל מיני מחלה, אבל הנפש כאילו חבויה היא בצל־שדי⁴⁸ ונצחית, ויד לא תוכל לנגוע בה.

יב    🔗

אל תדמי, כי רק למען הקל את יסורי־העניות (שהדמיון בלבד עושה אותה לדבר קשה) אני מרבה להשתמש בדברי־חכמים. הביטי וראי בתחילה, כי בהרוב הגדול של העניים אין להכיר, שהם עצבים וזועפים יותר מן העשירים. באמת איני יודע, אם לא שמחים הם ביותר, במידה שדעתם סובבת רק על המיעוט. נעבור עתה מן העניים ונעיין בבעלי־הנכסים: הלא כמה פעמים מתרחש בחייהם, שהם דומים לעניים. כשהם נוסעים למרחקים הם מצמצמים את סבל־חפציהם, ובמידה שהם ממהרים להתקדם בשביל נחיצת־הדרך, הם ממעטים במספר בני־לויתם. אם הם במלחמה, מה קטון החלק מחפציהם, שהם נושאים עמהם, מפני שהסדר במחנה־הצבא מפריע בעד תכונה רבה. – אבל לא רק תנאי הזמן והמקום מציגים אותם לפעמים בשורה אחת עם העניים. יש גם שנפשם קצה בעשרם והם בוחרים באחד הימים לסעוד על הארץ, לעזוב את כל זהבם וכספם ולהשתמש בכלי־חרס. משוגעים הם; מה שהם תאבים לפעמים – תמיד הם גם יראים מפניו. עד היכן מגיע הערפל שבמוחם ומה רבה סכלותם, שהם צריכים למנוע את עצמם מאותם הדברים, שהם משתוקקים להם ובהם הם מחקים אחרים!

אנכי בכל פעם, שאני צופה על חיי־הקדמונים, שהיו לנו למופת, אני בוש מלבקש תנחומים להעניות. הן הבזבוז⁴⁹ בימינו אלה הגיע לכך, שהצידה לדרך של יוצא בגולה היא רבה על נחלת אחד הנסיכים לפנים. הן דבר ידוע הוא, כי להומירוס היה עבד אחד, לאפלטון היו שלשה; לזנון, מיסד הפילוסופיה הסטואית החשובה וההגונה לאדם⁵⁰, לא היה אף אחד. וכי אמר איש מפני כן, כי חייהם היו נמוכים, ולא יחשבו את האומר זאת בעצמו כעומד במדרגה היותר נמוכה? – מנניוס אגריפּה, שעמד בין זקני־העיר ובין המון־העם כמתווך ועושה־שלום, נקבר בכסף, שאספו למענו מנדבות⁵¹. אטיליוס רגוּלוּס כתב, כשכבר היה מנצח הפוניים באפריקה⁵², להסינאט ברומי, כי השכיר, שהיה לו, ברח ועזב את חלק האדמה אשר עבד⁵³, ומפני כן הסכימה המועצה, שידאגו לאדמתו על חשבון הצבור כל זמן שאינו בביתו. וכי לא כדאי היה, שחסר לו עבד לשרתו, אם כל עם־רומי נעשה בשבילו עובד אדמתו? – בנות־סציפיון קיבלו נדוניה מן הממשלה, כי לא הניח להן אביהן בירושה כלום. באמת הלא מן היושר היה, שהעם הרומי שילם פעם אחת בזה לטובת סציפיון את המס, שקיבל בתמידות מעיר קרת חדשה. מה מאושרים היו הגברים לוקחי הבתולות ההן, שהעם הרומי עמד להם במקום חותניהם! או אפשר לחשוב ליותר מאושרים אותם בני־אדם, אשר נערות־מחוללות להם היוצאות להינשא באתנן של אלף אלפים ססטרציות, מסציפיון, אשר לבנותיו נתן הסינאט בתור אפיטרופוס את הנדוניה במטבעות כבדות של נחושת? מי יבוז לעניות, אם ישנם אנשים כאלה למופת? איך יתאונן יושב בגולה על מחסורו, אם לאיש כסציפיון לא היה כסף לנשואי בתו, לרגולוס חסר שכיר לעבוד אדמתו, למנניוס לא היו דמי־קבורה, ולכל אלה מה שחסר להם דוקא הוא הגדיל בשביל זה את כבודם? – אם אלה הם מליצי־ישרה של העניות, אז לא רק בטוחה היא מפחד, אלא אף ראויה לתהילה.

יג    🔗

אפשר שישיבו לי: “למה אתה מחלק את הדברים באופן מלאכותי? אם אמנם יכולים לסבול פגעים בודדים, אבל כשהם מצטרפים יחד הם קשים מנשוא! על נקלה יסבול אדם שינוי־המקום, אם רק שינוי זה בלבד נטל עליו; את העניות יסבול, אם אין פחיתות־הכבוד קשורה בה, שהיא מדכאת גם מצד עצמה את הרוּחות”.

כנגד מי שיבוא להבהילני בהמון הפגעים המצטרפים, הנה התשובה אשר בפי: אם יש די גבורה בנפשך לעמוד מול חלק אחד מפגעי־הגורל, ישנה גם [כדי לעמוד] למול כל החלקים. אם פעם אחת חיזק הצדק את הנפש, עשה אותה בלתי נפצעת מכל צד שיהיה. אם נעשית בן־חורין מן הקמצנות – מאותה המגפה הקשה של המין האנושי, – גם אהבת־הכבוד לא תשלוט בך. אם תחדל לראות את היום האחרון⁵⁴ כגזירת־עונש ויהיה בעיניך רק כחוק־הטבע, לא יחדור עוד מורא אחר אל לבך במקום הפחד, אשר גירשת מתוכו. אם תבין, שהתאוה המינית לא ניתנה לאדם בשביל התענוגים, אלא לצורך פריה ורביה, והיצר הנשחת הטמון בקרב אדם פנימה לא יחללנו עוד, אז שום תשוקה אחרת לא תגע בו לרעה. השכל אינו גובר רק על חטאים בודדים, אלא הוא כובש את כולם במידה שווה ונעשה בפעם אחת מנצח על הכל.

היחשוב איש, שהחכם מזדעזע מפני חרפה וגידופים? – הן הוא רק בקרבו שומר הכל ומדמיונות־ההמון הוא מתרחק. קשה מן החרפה היא המיתה המנוולת⁵⁵ ובכל זאת נכנס סוקראטס לבית־האסורים באותה השלוָה על פניו⁵⁶, שבה הציב לפנים הוא האדם היחיד, גבול לממשלת שלושים העריצים, כאילו התכוון עתה להסיר מן המקום הזה את החרפה השרויה בו. הן לא כבית־כלא היה יכול להחשב מקום, אשר סוקראטס יושב בו! – ומי כה מוכה בסנוורים ואינו יכול לראות את האמת, עד שיחשוב, כי מצד קאטון היתה החרפה כאשר נכשל שתי פעמים ולא השיג את משרת־פריטור ולא זו של קונסול? – הן החרפה היתה מצד השררות הללו, שהיו יכולות להגיע לכבוד על־ידי קאטון!

אין אדם נבזה על־ידי אחרים אם לא בזה בתחילה את עצמו. נפש שפלה ונמאסת – על נקלה פוגע בה הבזיון; אבל מי שמתרומם כנגד המקרים היותר נוראים ומתגבר על כל אותן הצרות, שאחרים מדוכאים מהן, לו נעשים היסורים עצמם כעין סגולה מיוחדת, ועלינו רק לכוון דעתנו לזה, שאין דבר יותר גדול וראוי לתהילה מאדם נושא את יסוריו בגבורה. כשהוליכו את אריסטידס מאתונה לדון אותו למיתה, השפיל את עיניו כל מי שפגש בו ואנחה התפרצה מלבו, כאילו לא רק אדם צדיק אחד, אלא הצדק עצמו נענש בשעה ההיא. ואף־על־פי־כן נמצא אז גם בן־אדם, אשר ירק בפניו; על זה היה יכול להצטער, מפני שידע, כי לא יעיז לעשות כן מי שיש לו פה טהור. אבל הוא ניגב את פניו ויאמר בצחוק על שפתיו אל הפקיד המלווה אותו: “הזהירה־נא אותו לבל יוסיף לעתיד לנשוק באופן כה גס!” – כך הטיל הוא חרפה על החרפה עצמה.

ידעתי, שיש חושבים את החרפה לדבר היותר קשה ושהמות נראה להם נוח ממנה. לאלה אני משיב, כי פעמים רבות אין בגלות חרפה כלל: אם נפל אדם גדול – גם כשהוא שוכב עוד הוא בגדלותו; אי־אפשר לבוז לו כמו שאין לבוז לחרבות־מקדשים הנרמסות ברגלים, ויראי־אלהים מכבדים אותן בחרדת קודש⁵⁷ כאילו היכלים עוד עומדים על תלם.

יד    🔗

אם אין לך, איפוא, אמי החביבה מאד, שום דבר, שיעורר אותך לשפוך דמעות באין הפוגות בשבילי, היוצא מזה, שרק עניני־עצמך יכולים לעורר את עגמת־נפשך. אני מדמה, כי שתי סיבות אפשריות הן: או שאַת מצטערת בראותך את עצמך כאובדת את המשענה, שהייתי לך, או שלא תוכלי לנשוא את הגעגועים כשהם לעצמם.

על הטעם הראשון אני יכול לעבור על נקלה. יודע אני את נפשך כי בהקרובים אליך את חובבת רק אותם בעצמם. תדאגנה אותן האמות האחרות, אשר מפני חולשת־האשה הן מתאמצות למצוא עוז על־ידי בניהן; מפני שלא הותר לנשים להגיע לשררה, הן רודפות אחר הכבוד בשם בניהן, את נחלתם הן אוכלות או תופסות, וגם עמלות למשוך אחריהן זרים בשפתי־חלקות! – אבל אַת, הן תמיד שמחה היית בטובת־בניך, ומעולם לא ביקשת לך תועלת ממנה. חוק וגבול שמת כל הימים לפזרנות מצדנו, אבל בעצמך פיזרת בלי קצבה. אַת מנכסי בית־אביך נתת מתנות אף לבניך העשירים; על ירושתנו היית מפקחת באופן שעסקת בה כאילו היתה נחלתך, אבל נזהרת מנגוע בה כאילו היתה נחלת־זרים. לא השתמשת מעולם בהשפעתנו⁵⁸ ותהי לך תמיד נכריה, ומכל כבודנו לא הגיע לך דבר זולת העונג וההוצאות. בחיבתך לילדיך לא ראית מעולם דבר מיועד להנאתך. אם כן, הלא אין אַת יכולה להרגיש, בהלקח בנך מעליך, אבדן דבר, אשר בהיותו אתך שלם לא חשבת אותו מעולם כקנין הנתון לך!

טו    🔗

את דברי־הניחוּמים אני צריך, איפוא, לערוך אל הצד, אשר משם מכאובך בתור אֵם נובע בכל תקפו. “חסרה אני את בני האהוב כדי לחבק אותו; אין אני יכולה לראות אותו ולשמוע את קולו. איהו, הוא, אשר, בראותי אותו, חלף היגון מעל פני ואשר אצלו הפקדתי כל דאגותי? איה השיחות, אשר לא שבעתי משמוע? איה הלימודים, אשר השתתפתי בהם יותר ממה שרגילה אשה לעשות והייתי קרובה להם בנפשי יותר מכל אם אחרת? איה הפגישות, אשר בהן צהלו פני הבן בראותו את אמו?” ועל אלה עוד אַת מוסיפה את זכר המקומות, אשר בהם ישבנו יחד בנעימים, וכמו שמוכרח להיות, ומה שמרבה ביותר את יגון־הנפשות, גם את זכרונות הדברים, אשר נדברנו באחרונה. הן גם בזאת גדלה אכזריות־המקרה כנגדך, כי שלושה ימים קודם שנגזרה עלי גזירת־הגלות גרם לך לעזוב אותי בשלוות־נפש ובלי כל פחד בלבך⁵⁹. אבל טוב היה, שגדל מרחק־המקומות בינינו, וטוב היה גם־כן, שהפירוד במשך שנים אחדות קודם־לכן הכין אותך לקראת האסון. מזה יצא, כי תכלית שוּבך (לרומי) לא היה כדי להתענג על בנך, אלא להפסיק קצת את ההרגל להיות מתגעגעת עליו. לוּ ארכו יותר ימי־שבתך במרחקים, היה נקל לך יותר לשאת את הגזירה, במידה שהגעגוּעים היו מתרפים; לולא חזרת (להיספניה), כי אז היתה לך ההנאה לראות את בנך עוד יומים. אבל המקרה האכזר סבב, שלא היית אצלי בשעת־הגזרה, וגם לא הוקל לך משאה על־ידי אורך־ההרגל. ואולם, איך שיהיה הדבר קשה, צריכה אַת ביתר עוז להתאזר בגבורה, להתחזק ולהלחם באויב, שכבר הוא ידוע לך וכמה פעמים ניצחתו⁶⁰. הן דמך אינו שותת מתוך גוף, שלא נפצע עוד, אלא מתוך צלקות, אשר חלו בהן מכות חדשות⁶¹.

טז    🔗

אין לך צורך להשתמש בהתנצלות מתוך טבע־הנשים, שאמנם, הותר להן לשפוך דמעות במידה יתירה, – אבל לא בלי קצבה. הרי קדמונינו קצבו זמן של עשרה חדשים לנשים מתאבלות על בעליהן, למען ישים החוק הנהוג⁶² הפסקה לעקשנותן של הנשים הממשיכות את אבלן⁶³. לא עצרו בעד האבלות, אלא שמו לה גבול. הן מצד אחד חיבה של סכלות היא להשאר מדוכא בצער שאינו פוסק אם נפטר אחד מן הקרובים; ומצד אחר גסוּת בלתי־אנושית היא שלא להצטער כלל. טובה היא המידה והבינונית בין הכבוד הראוי למתים ובין הדרישה השכלית: להרגיש געגועים, אבל גם לכבוש אותם. – אין גם מן הצורך, שתהיינה לך אותן הנשים למופת, אשר בתקוף אותן היגון רק המות ישים לו קץ. הן יודעת אַת כמה מהן, שאחר מות־בניהן לבשו בגדי־אבל ולא רצו לפשוט אותן עוד. אבל גדולות מאלה דורש ממך טבעך, שהוא יותר חזק ביסודו. הן התנצלות מתוך טבע־הנשים אינה נאותה לנפש, אשר כל חולשה של נשים נשארה רחוקה ממנה. הן בך לא שלט החטא הגדול בדורנו, חוסר־הבושת, להנהיג אותך בדרכי בנות גילך המרובות⁶⁴. אבנים טובות ומרגליות לא התעו אותך, וזיו־העושר לא נראה לך כאילו הוא האוצר היותר נעלה לבני־אדם. את חוּנכת בנוה־צדק של דור־עתיק, וחיקוי מידות רעות, שנעשה סכנה גם לאנשים ישרים, לא דחף אותך ממסילתך. מעולם לא בושתּ להגיד את מספר הבנים, אשר ילדת, שמא יוכיחו מזה, כמה ימי־שנותיך; מעולם לא עשית כאותן המתהדרות רק ביפי־תארן, להסתיר את בטנך בימי־ההריון, כאילו הוא משא מכוער, ומעולם לא התאמצת להשחית תקות הזרע שבמעיך. מעולם לא נכתמו פניך במשיחת צבעים ופרכוס, ולא מצאת חן במעילים, שהם נלבשים רק כדי לגלות יותר את העריה⁶⁵. תפארתך האחת, עם יפיך, אשר לא נבל בקרב שנים, ותהילתך היחידה היתה הצניעוּת⁶⁶. לא תוכלי, איפוא, להחזיק במכאובך ולתלות זאת בטבע־האשה, אחרי אשר מידותיך הנעלות כבר הרחיקו אותך מטבע זה. צריכה את להתרחק מדמעות־הנשים, כמו מחולשותיהן המכוערות. אף הנשים לא תסכמנה, שתהיי נמסה בדמעות ברוב־יגונך, כי אם תגדנה לך, שצריכה את להתנער אחר האבל הקל, אשר אי־אפשר בלעדיו – אם רק תשמעי בקול אותן, אשר גבורת נפשן הציגה אותן בצד הגברים.

הנה קורנליה⁶⁷. משנים־עשר ילדים הניח לה מזלה הרע רק שנים. אם תרצי לערוך אותה בתור אם שכולה, הרי מתו עשרת ילדיה; ואם תחשבי אותה לפי מעלתה היתירה – לבסוף גם את הגראכים אבדה. ובכל זאת, כאשר הכל בכו סביבה וקללו את גורלה המר, אמרה: “אל תאשימו את מזלי; הרי נתן לי את הגראכים לבנים”: ממנה יצא האיש, אשר קרא בקהל־עם: “איך אתה מעיז לדבר סרה באמי, אשר ילדה אותי?” – דבר־האם נראה לי יותר נמרץ: הבן נתן ערך רב למולדת־הגראכים; האם – גם למיתתם.

הנה רוטיליה. אחרי בנה קוטה⁶⁸ הלכה בגולה, כי חיבתה לבנה גדלה כל־כך, עד שבחרה בגלות מלסבול את הגעגועים עליו, וגם חזרה רק עמו יחד לרומי. וכאשר עלה לגדוּלה אחרי שובו ומהרה חטף אותו המות, נשאה את אבדתה באותו אומץ־הרוח, אשר ליוותה אותו לגולה. לא ראה אותה איש בוכה על קבורת־בנה; את גלותו סבלה בגבורה ואת מותו – בחכמה. כשם שלא פחדה משום דבר בהראותה את חיבתה, כך לא החזיק אותה דבר באבלות יתירה ונבערת.

עם נשים כאלה הייתי רוצה שתתחשבי! אחרי אשר דרך־חייהן היה לך לקו, גם בהבלגה על היגון הן צריכות להיות לך למופת.

יז    🔗

אני יודע, שאין הדבר ברשותנו וקשה לשעבד לרצוננו את רגשי־הנפש וביותר – את רגשי־המכאובים. פראים הם ומתעקשים כנגד כל סמי־מרפא. אם רוצים אנו לכסות עליהם ולבלעם באנחות – מבין ריסי־העינים מתפרצות הדמעות ונוזלות על הפנים הכבושות. מנסים אנו לשעשע את נפשנו במשחקים ובמחזה־גלאַדיאַטורים; אבל בעוד היא משתקעת בחזיונות – בתאום תוקף אותה זכרון־הגעגועים.

טוב, איפוא, יותר לנצח את הכאב מאשר לרמות אותו. כי מי שמנסה לפכּח צערו על־ידי שעשועים או עסקים – פתאום הוא נעור, ובעקבות המנוחה דוקא מתחדש בקרבו העוקץ הממאיר; אבל מי שנכנע לשכל, הוא לשלוה תמידית יגיע. מטעם זה אין גם ברצוני להראות לך דרכים, שהלכו בהם רבים [כדי להפיג את צערם], והם ידועים לי היטב: שתצאי לנסיעה רחוקה או לשוטט במקומות משעשעים, שתתעמקי בחשבונות של הוצאות והכנסות ותבלי את הזמן בסידור עניני־נחלתך, או שתבקשי לך פעם בפעם עסקים חדשים; כל אלה מביאים עזרה רק לפי שעה והם רק מעצורים ולא רפואות למכאובים, ואני רוצה, שתשוחררי מהם, ולא רק שתשלי את נפשך!

לכן עצתי לך היא: לשים פניך לדבר, שהוא לבדו המפלט לכל הנודפים מרוע־מזלם: למקצוע הלימודים החפשים⁶⁹. הם ירפאו את פצע־לבבך, הם יעקרו את האֵבל מקרבך. לולא הרגלת בהם כבר מלפנים, היית צריכה לעסוק בהם מעתה; אבל, עד כמה שהרשה לך אבי למרות קפדנוּתו על מנהגים עתיקים⁷⁰, הן טעמתּ מכל החכמות הנעלות, אם גם לא השתלמת בהן. מי יתן והיה אבי, הישר באדם, מוותר קצת על אדיקותו בדרכי־הקדמונים ומסכים, שתלמדי על בורין את תורות־ההגיון⁷¹, ולא רק שתטעמי מהן: אז לא היית צריכה כעת ליצור לך את העזרה בקשי־יומך, אלא היית לוקחת אותה מן המוכן. מפני שיש נשים, שהן משתמשות בלימודים לא למען הרבות חכמה, אלא להתלמד בשחצנות, לא סבל ביותר, שתעסקי כחפץ־לבך במדעים; אבל, הודות לתפיסת־שכלך המהירה, שאבת מהם הרבה יותר מאשר אפשר היה בקוצר־הזמן. היסודות לכל הלימודים מונחים ברוחך: עתה שובי־נא אליהם, הם יתנו לך בטחון, הם יהיו לך ניחומים, הם יהיו לך שעשועים. אם הם יכנסו באמונה ותום לתוך נפשך, כל מכאוב לא ימצא בה עוד מקום, כל דאגה לא תשלוט בה וכל צער שומם לא ידכא אותה להבל. דברים משחיתים כאלה לא יבואו עוד בלבך – ולחטאים אחרים הן סגור הוא מכבר. זהו המחסה היותר נכון, ורק דבר זה יוכל להצילך מעוצב־המקרים.

יח    🔗

אבל בהיותך צריכה בינתיים, עד שתגיעי אל החוף המובטח לך על־ידי הלימוּדים, למשעֵנה קטנה לתמוך בה, הנני להראות לך מה שיוכל לנחם אותך לפי שעה.

הביטי אל אַחי; כל עוד בניך אלה בחיים, אין לך רשות להתאונן על קשי־יומך. לכל אחד מהם תהילתו המיוחדת, אשר תוכל לשעשע אותך: האחד רכש לו כבוד ותפארת בעמלו, השני בז להם בחכמתו⁷². שמחי בגדולתו של זה ובשלוותו של זה, וגם בכבוד, שרוחשים לך שניהם. אני יודע ומכיר את רגשותיהם הפנימיים של אחי: האחד מבקש לו גדוּלה רק למען יהיה לך לתפארת; השני בחר בחיי שלוה ומנוחה למען יהיה זמנו פנוי לטובתך. ההצלחה חילקה היטב את בניך, שיהיו לך גם לעזרה, גם לשעשועים; גדוּלת־האחד תוכל להיות לך למגן, הפנאי של השני – לתועלת. שניהם יהיו מתחרים בעבודתך, וכנגד הגעגועים על בן אחד נתונה לך לתשלומים חיבת־השנים. אני מעיז להבטיחך, שלא יחסר לך דבר זולת המספר⁷³.

ומאלה והלאה הביטי אל נכדיך: שימי לבך לילד הנחמד מאַרקוס, שכל המביט בו לא יוכל להשאר ביגונו. אפילו רושם המאורע היותר קשה והיותר חדש נחלש בקרב ולב כשילד זה מתרפק; איך אפשר, שמפני ששונו לא תמחינה כל הדמעות ומפני שיחותיו החביבות לא תמוג כל דאגה לוחצת את הנפש? את מי אין גחכנותו כופה לצחוק עמו? מי הוא השקוע במחשבותיו, שאינו נמשך ונגרר אחר פטפוטיו, אשר לא תמלא האוזן משמוע אותם? – לאלהים אני מתחנן, שיהיו לנו חיי הילד הזה לפליטה⁷⁴; בי לבדי ישלח־נא בכל כוחו הגורל האכזרי את חציו; מה שנגזר על אמו או על אם־אמו – רק עלי יבוא הכל! לו רק יפרח ברוב שלום כל שאר המשפחה – אני לא אתאונן על ערירותי ועל מצבי הנדכה. הריני כפרת כל בני־הבית⁷⁵, ובלבד שלא יוסיפו לדאבה עוד!

שאי על ברכיך את נכדתך נובאטילה, אשר מהרה תעמיד לך דור רביעי; את הילדה, שנעשתה קרובה לי ודבקה בי כל־כך, עד שנראה, כאילו באַבדה אותי נעשתה יתומה למרות מה שאביה בחיים. אהבי־נא אותה גם למעני. הנה זה לא כבר גזל ממנה המות את אמה: בחיבתך תוכלי להועיל לה, כדי שרק תתאבל על אמה, אבל לא תרגיש בחסרונה. השפיעי קצת על דרכי־רוחה וקצת על התנהגותה החיצונית; הלקח מעמיק שרשיו ביותר כשהוא נתון בשנות־הילדות⁷⁶. תתרגל־נא בדרכיך, תתנהג לפי משפטך; הרבה תתני לה גם אם לא תתני לה כלום, רק תהיי לה למופת. עבודה כה נשגבת תהא לך לרפאות־תעלה, כי נפש דואבת מתוך חיבה לא תוכל להחלץ מדאגותיה זולת על־ידי השׂכל או על ידי עבודה הגונה.

בין מקורי־התנחומים הייתי חושב גם את אביך, לו היה עמך⁷⁷. אבל גם עתה חשבי לפי מצב־נפשך מה שהוא דורש ממך, ותמצאי, כמה יותר נכון הוא, שתשמרי עצמך למענו משתכלה נפשך בשבילי. בכל שעה שיתקפך הכאב בזרוע־כוחו ויסחפך אחריו, זכרי את אביך. אחרי שגידלת לו בני שילשים ובני ריבעים, אין אַת לו הבת האחת בלבד; בך תלויה מעתה השלמת־חייו באופן מוצלח. כל הימים, אשר הוא חי, אין לך רשות להתאונן על חייך.

יט    🔗

עד עתה החשיתי עוד על הנחמה היותר נעלה אשר לך: על אחותך על נפש נאמנת זו, אשר לה תוכלי למסור את כל דאגותיך כאילו נפש אחת היא עמך; על הלב הזה, אשר כמו לב אם רחמניה הוא לכולנו. הן עמה יחד שפכת דמעותיך ובחיקה ביקשת בראשונה מרגוע לנפשך. היא משתתפת בכל עת בצערך, אבל, כאילו היא עומדת במקומי, אין היא מסתפקת רק במה שהיא מרגשת את מכאובך. על־ידה הובאתי אני לשבת ברומי, היא השכילה בחיבתה לנהלני כאם ואומנת בהיותי חולה זמן רב, עד אשר שבתי לאיתני. היא השתדלה בשבילי, שאשיג משרת־קוויסטור, ואף־על־פי שלא סבלה, שירבה אדם שיחה עמה, או שיעוז להגיד לה דברי־תודה⁷⁸, התגבר בעבורי חסדה על צניעותה. דרכה להיות נחבאה אל הכלים⁷⁹, ענותנוּתה ופשיטותה בזמן שהנשים רגילות בשאון, נטייתה למנוחה ומנהגה לשבת בשלוָה במסתרים לא עצרו בעדה מלערוך בקשות לטובתי. הנה היא, אמי החביבה, הנחמה. אשר תאמץ את רוחך! התחברי אליה ככל אשר תוכלי ובה תדבקי בקשרים חזקים. דרך־המתאבלים להתרחק מן האנשים, שהם אוהבים ביותר, כדי שיוכלו לקרוא דרור למכאובים; אבל אַת אליה פני־נא במחשבותיך! אם תרצי להשאר בבגד־אבלך או לפשוט אותו ־היא תשים קץ ליגונך תעזור לך לשאת אותו. אבל כמו שאני מכיר את חכמת־לבה של אשה מצוּינת זו, היא לא תסבול, שתבלי את כוחך באבלות שאינה מועילה, ותספר לך למופת דבר, שאני בעצמי הייתי עד לו. הן היא, כשנסעה באניה⁸⁰, אבדה את בעלה היקר לה, הוא דודי, שהיא נישאה לו כשהיתה בתולה, ובמשך השעות הללו ירדו עליה כרוכים האבל והפחד, כי רק אחרי קום סערות־הים לדממה יכלה להציל את גוף־המת מתוך שבר־האניה. מה רב מספר הנשים, שצדקותיהן נשארות במסתרים! לו זכתה לחיות בימי־קדם, כששלט המנהג הישר: להלל מעשים טובים, – איך היו הכשרונות מתחרים לפאר את האשה הזאת! את האשה, אשר שכחה את חולשותיה, שכחה את סכנת הים, שהוא נורא גם לאנשים חזקים, והשליכה את נפשה מנגד כדי להכין קבורה לאישה, ובשימה לב רק לצרכי־המת סרה ממנה הדאגה לחייה! המשוררים מרוממים את הנשים, שמסרו את נפשן למות במקום בעליהן; אבל גדולה על אלו היא המבקשת קבר לבעלה בלי שים לב לסכנת־נפשה⁸¹. זוהי האהבה הגדולה – המביאה את עצמה בסכנה שוָה כדי לעצור בעד סכנה פחותה ממנה. – אחרי כל אלה מי יתפלא על אשר במשך שש־עשרה השנים, שהיה בעלה נגיד במצרים, לא התראתה מעולם בקהל, לא הניחה איש מבני־המדינה לבוא אל ביתה, לא ביקשה דבר מבעלה ולא התירה לאיש לבקש ממנה דבר. היא לבדה זכתה, שהמדינה ההיא, הרגילה בשיחה בטלה והמפליגה בהוצאת לעז על המושלים בה, שגם אלה, שהתרחקו בה מכל חטא לא מצאו [בתוכה] מחסה מגידופים, כּיבדה אותה בתור מופת לטהרת המידות^א82, והאנשים, המוצאים נחת בלזות־השפתים היותר מסוכנת וקשה עליהם לפרוש ממנה, מתאפקים מכל הוצאת־דיבה [עליה] ועוד גם עתה הם מבקשים להם גבירה כזו, אף כי אינם מקוים, שתמצא עוד כמוה. הן די היה, לו במשך שש־עשרה שנה היתה המדינה רק מסכמת לתהלוכותיה; יותר מזה הוא, שנשארה נעלמה⁸³.

איני מספר כל זה למען הגיד תהילתה, שרק פחיתות היא לה לעבור עליה בקצרה, כי אם למען תזכרי, מה רבה נדיבות־רוחה של אשה זו, אשר רדיפת־כבוד ואהבת־הון – האוחזות בעקב כל שררה ונהפכות לה לקללה – לא שלטו בה, ופחד־המות, בהישבר האניה והאבדון היה לנגד עיניה, לא עצר אותה מלבקש באמונת־אומן לבעלה המנוח – לא מפלט לנפשה, אלא דרך להציל את גופו. גבורת־נפש כזו עליך למצוא, ועל יגונן עליך להבליג, ועליך להתנהג באופן שלא יוכל אדם לחשוב, שאין אַת שבעת רצון מבנך!

כ    🔗

סוף דבר: כיון שאחרי כל אלה מן הנמנע הוא, שלא תשובי ותכונני רעיונותיך אלי ובי תתעסקי עתה יותר מבשאר בניך – לא בעבוּר שהם פחות חביבים עליך, אלא מפני שרגילים אנו להניח יד על המקום הכואב ביותר, – הנה זאת התמונה, אשר את צריכה להעלות ממני במחשבתך: אדם שש ושמח כמו בחיים היותר טובים. כי באמת רק טובים הם חיי, בהיות הנפש משוחררת מכל שליטה בה ונתונה לצרכי־עצמה, פעם משתעשעת בלימודים קלים ופעם מתנשאת בתשוקתה להאמת ומתבוננת בחייה ובטבע כלל־היצורים, חוקרת בתחילה להכיר את שטחי הארצות לגבולותיהן, אחרי־כן את חוקי הים הסובב אותם ואת תנועת מימיו העולים וחוזרים, אחרי־כן את כל הדברים הנוראים אשר בין השמים והארץ ואת כל המרחב הזה, המבוהל ברעמים וברקים וסערות ומטרות־עוז ושלג וברד, ואחרי עברה על פני הדברים הנמוכים היא פורצת אל היותר נעלה ומתענגת על יפיו הנשגב של מחזה האלהות⁸⁴. לבסוף היא זוכרת את נצחיותה ונאספת אל מה שהיה ויהיה לעולמים⁸⁵.