רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
קִינוֹת סֶנֶקָא מֵאֶרֶץ גָּלוּתוֹ בְּאִי קוֹרְסִיקָה – Epigrammata super Exilio
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ג

1

א

אֶרֶץ קוֹרְסִיקָה, אַתְּ, בָּךְ מוֹשָׁב פוֹקֵאִים יָסָדוּ2,

קוֹרְסִיקָה, אֲשֶׁר מֵאָז קֻרְנוֹס קָרְאוּ שְׁמֵךְ,

מֵאִי סַרְדִּינְיָה קָטֹנְתְּ, וְעַל אֶלְבָּא לָךְ יִתְרוֹן בָּרֹחַב,

קוֹרְסִיקָה, דָּגִים לָרֹב בְּנַהֲרוֹתַיִךְ שָׂחִים.

קוֹרְסִיקָה, מָקוֹם נוֹרָא אַתְּ כְּבָר בְּרֹאשׁ יַרְחֵי הַקַּיִץ,

אַכְזָר עַד בִּלְתִּי נְשׂוֹא לוֹהֵט אַחֲרֵי־כֵן הַחֹם3.

עַל הַקְּבוּרִים בָּךְ חוּסִי, עַל הַגּוֹלִים, אֲסִירַיִךְ!

שָׁלוֹם לְאֶפְרָם יְהִי, אִם גַּם הֵם חַיִּים עֲדֶן!


ב

אֶרֶץ פְּרָאִים, אֲשֶׁר לָהּ סַלְעֵי מָגוֹר לְמִסְגֶּרֶת.

קוֹרְסִיקָה, אַדְמַת צִיָּה, רֵיקָה, עֲזוּבָה מִכֹּל!

אֵין פְּרִי בְּיַרְחֵי הַסְּתָו, אֵין תְּבוּאָה צוֹמַחַת בַּקַּיִץ,

חָסֵר בַּחֹרֶף הַקַּר זַיִת, מַתָּנָה מֵאֵל4.

אֵין אָבִיב מְחוֹלֵל צְלָלִים לְשַׂמֵּחַ הַנֶּפֶשׁ,

אֵין בַּשְּׁמָמָה הַזֹּאת עֵשֶׂב פּוֹרֵחַ וְצָץ.

לֶחֶם אֵין כֹּה וְאֵין מַעְיָן, אַף אֵשׁ לְיוֹם אַחֲרוֹן אֵינֶנָּה5,

שְׁנַיִם רַק הֵמָּה פֹּה – גּוֹלֶה וְגָלוּתוֹ לְבָד!


ג

מִי זֶה הָאוֹחֵז בְּצַוַּאר הַמֵּת, מַרְגִּיזוֹ מִקָּבֶר?6

אוּלַי עַל לְבָבְךָ עָלָה, כִּי בְּיִסּוּרַי אֵין דָּי?

הַנַּח לָשּׁוֹכֵן בֶּעָפָר! יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם לַמְנַצֵּחַ

פֶּצַע גָּרְמָה הַיָּד, כַּאֲשֶׁר נָגַע בַּמֵּת!


ד

מִי אַתָּה – אוּלַי לִקְרוֹא בְּשִׁמְךְ יַכְרִיחַ הַצַּעַר! –

שֶׁגַּם עֲפָרִי פֹּה תִּרְדּוֹף אֵיבָתְךָ בְּאַף?

עוֹד לֹא רָוְתָה נַפְשֶׁךָ מֵרְאוֹת מַפַּלְתִּי לָאָרֶץ,

כִּי עַל הַנּוֹפֵל עוֹד הִנְּךְ מְכוֹנֵן הַחֵץ?

הַאֲמִינָה לִי, יֵשׁ כֹּחוֹת, אֲשֶׁר הֶעֱנִיק לַמֵּתִים הַטֶּבַע.

צֵל הַשּׁוֹכֵב בַּבּוֹר עוֹד יִקַּח נָקָם מִצָּר!

הַאֲמֵן, אִישׁ הַקִּנְאָה, לַאֲשֶׁר רוּחִי דוֹבֵר אֵלֶיךָ,

יְהִי נָא הַדָּבָר כְּמוֹ דִבֶּר אֵלֶיךְ אֱלֹהִים:

דָּבָר קָדוֹשׁ הַצַּעַר! אַל תְּחַלֵּל גּוֹרָלִי יָדֶךָ!

גַּם אֲשֶׁר לַקֹּדֶשׁ בָּז, יָחוֹן אֶת יוֹרְדֵי שְׁאוֹל.


ה

חֲמַת־פְּתָנִים שִׁירֶיךָ, מְסוּכִים בְּאֶרֶס וָרַעַל;

יוֹתֵר מִזֶּה הַלֵּב קִרְבְּךָ מָלֵא הַוּוֹת.

לא תָחוֹסְנָה עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה שִׁנֵּי הָרֶשַׁע,

אַף לֹא עַל יֶלֶד רַךְ, לֹא עַל זָקֵן וָשָׂב.

כְּמוֹ אִישׁ מְשֻׁגָּע גּוֹלֵל אֲבָנִים בִּרְחוֹבוֹת הַקָּרֶת,

כֵּן דְּבָרֶיךָ תִּזְרוֹק, חִצֵּי מָוֶת לָעָם.

אַךְ עוֹד יַשְׂכִּיל הָעָם לִבְלוֹם אֶת הַפְּרָאִים בְּרֶסֶן;

אֶבֶן קְלוּעָה תָּשׁוּב, תִּמְחַץ לַזּוֹרֵק הָרֹאשׁ.

עַתָּה כָּל חוֹזֶה וּמְשׁוֹרֵר אֶת שׁוֹטוֹ יָנִיף עָלֶיךְ,

נֶגֶד זְדוֹנְךְ כֻּלָם יַעַמְדוּ גְדוֹלֵי הַדּוֹר.

אַף אֲנִי, אִישׁ צָבָא, לֹא עֲצוּמִים בְּיָדוֹ כְּלֵי־זַיִן

עוֹד עָלֶיךְ יוּכַל קִצְפּוֹ לְהָרִיק חֲנִית.

אַתָּה אָמְנָם לְשַׂחֵק בַּחֲרוּזִים יָפִים יוֹדֵעַ,

יוֹרֶה אַתָּה בִּצְחוֹק חִצִּים שְׁנוּנִים לַלֵּב.

תֹּאמַר: שַׁעֲשׁוּעִים הֵם הַדְּבָרִים בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן –

מַה־לְּךְ אִם הַשְּׂחוֹק יָגוֹן וּדְמָעוֹת הוּא לִי?

עֲזוֹב נָא אֶת שְׂחוֹקְךְ זֶה אֲשֶׁר בּוֹ זָדוֹן וָרֶשַׁע.

מְלִיצוֹת זוֹמְמוֹת רָע, אֵין בָּהֶן נֹעַם וָחֵן.


ו

קְרִסְפּוּס7, אַתָּה מָעֻזִּי, בִּימֵי צָרָה לִי מִשְׁעֶנֶת,

אַתָּה, אַף בְּשַׁעַר עַתִּיק8 כָּבוֹד לְךְ הָיָה וּפְאֵר;

קְרִסְפּוּס, אַדִּיר בְּכָל־עֵת לְמַעֲשֵׂי בְּרָכָה וָחֶסֶד,

בְּהִשָּׁבֵר אֳנִיָּה לִי אַתָּה לְהַצִּילִי הַחוֹף!

כְּבוֹדִי הָיִיתָ מֵאָז וּמִבְצָר וּמִבְטָח כַּסֶּלַע

עַתָּה לַנִּדְכֶּה הִנְּךָ מַרְפֵּא יָחִיד לַלֵּב.

קְרִסְפּוּס, הַנֶּאֱמָן וְנָעִים אֲשֶׁר מָגֵן לַשָּׁלֵו הָיִיתָ

דְּבָרְךָ כְּנֹפֶת־צוּף נָטַף וְיָרַד אֵלַי;

רַב־פְּעָלִים לַכֹּל, וּתְהִלָּה מִמְּךָ לַאֲבוֹתֶיךָ –

רַק לְאֶחָד לֹא תוֹעִיל – לַאֲשֶׁר בַּגּוֹלָה יוֹשֵׁב!

אוֹ אוּלַי גַּם לִי הַנֶּעֱזָב וּבוֹדֵד עַל סֶלַע

קָרוֹב רוּחֲךָ הַיּוֹם? אֵין לָהּ בָּאֲדָמָה גְבוּל?


ז

קוֹסֵס הַכֹּל שֵׁן הַזְּמָן וְהַכֹּל מְבַלֶּה בְּלִי הֶרֶף,

מַעֲתִּיק מִמְּקוֹמוֹ הַכֹּל, אֵין קַיָּם עוֹמֵד לָעַד.

מֵי נְחָלִים יְזֹרְבוּ וְיַמִּים אָחוֹר יִסּוֹגוּ,

שׁוֹקְעִים הַרְרֵי־אֵל, גְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה לְאָט.

אַךְ מַה־מִּצְעָר כָּל זֶה, אִם גַּם כָּל הֲדַר הַשָּׁמַיִם

נִשְׂרָף בְּלַבַּת הָאֵשׁ, חוֹלֵף בְּבוֹא לוֹ הַקֵּץ9!

שׁוֹלֵט הַמָּוֶת בַּכֹּל, וְלַחֲלוֹף – חֹק הוּא, לא עֹנֶשׁ;

יוֹם יָבוֹא, עוֹלָם הַזֶּה יַעֲבוֹר וְאֵינֶנּוּ, כַּצֵּל.


ח

יִהְיֶה נָא אֵפוֹא כָּךְ! מִשְּׁנוֹתַי שְׁנוֹת אַחַי תֶּאֱֲרַכְנָה,

צַעַר לֹא יִקְרֵם עָלַי, רַק בְּיוֹם מוֹתִי לְבָד!

אֶגְבַּר בְּאַהֲבָתִי אֲנִי, בְּעוֹד שֶׁעָלַי הֵם יִגְבָּרוּ10,

כְּאִלּוּ לְהִתְחָרוֹת בָּהּ נִתַּן לָאַהֲבָה הָעֹז.

יְהִי כָּךְ, יַלְדִּי מַרְקוּס, אֲשֶׁר לְדַבֵּר אַךְ הַחִלּוֹתָ.

בִּרְכַּת שְׁלוֹמְךְ תְּהִי לַאֲחֵי אָבִיךָ שָׂשׂוֹן.


ט

גָּזִּי שְׂעַר ראשֵׁךְ, קָרְדּוּבָה, וְאֵבֶל יַעֲטֶה פָנַיִךְ,

דִּמְעוֹתַיִךְ לַמֵּת נֶסֶךְ תִּהְיֶינָה הֵן לִי11.

קָרְדּוּבָה, רְחוֹקָה הַיּוֹם, עַל חוֹזֵךְ קִינָה תִשָּׂאִי!

עוֹד עָלַיִךְ לֹא בָא אָסוֹן וְיָגוֹן כָּזֶה.

אַף לֹא כַּאֲשֶׁר בַּקְּרָב סִדְרֵי עוֹלָם נֶהְפָּכוּ,

כַּאֲשֶׁר לְחָרָבָה שָׂמוּךְ בַּלְהוֹת מִלְחָמָה וָרִיב

כַּאֲשֶׁר כִּפְלַיִם סָבַלְתְּ מִתִּגְרַת שְׁנֵי מְעַנַּיִךְ,

אוֹיֵב פּוֹמְפֵּיוּס מִזֶּה, קֵיסָר מִזֶּה לְךָ צָר;

אַף לֹא בַּלַּיְלָה הַהוּא, כַּאֲשֶׁר חֲלָלִים נָפָלוּ

יַחַד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, כְּאִלּוּ עָלַיִךְ בָּא קֵץ;

אַף לֹא בְּיוֹם בּוֹא הַשּׁוֹדֵד הַלּוּסִיטָנִי שְׁעָרַיִךְ,

פָּרַץ אֶל תּוֹךְ הָעִיר, דּוֹקֵר בְּכִידוֹן וַחֲנִית12.

הַיּוֹם אֲנִי זֶה בְּנֵךְ, לְפָנִים לָךְ נֵזֶר תִּפְאֶרֶת,

כָּבוּל אֶל סֶלַע שׁוֹמֵם13! גָּזִּי שְׂעַר רֹאשֵׁךְ נָא אַתְּ!

נֶחָמָתֵךְ תְּהִי, כִּי מֵעֵבֶר לַיָּם אַתְּ נוֹסָדָה;

תְּאַחֵר הַשְּׁמוּעָה לָבוֹא עַד שֶׁתָּחוּשִׁי הַכְּאֵב.


  1. בניגוד להעיז והגבורה הנפשית שבאגרת התנחומים לאמו, אנו מוצאים בקינות דכאון ויאוש, אך אין להתפלא על נפילת רוחו כעבור שנה על שנה והוא ראה עצמו כנגזר מארץ החיים וקבור כמת, וגם שמע שמוסיפים צורריו לחרפו ולהשפילו. הגעגועים לאחיו ולילדו הרך הם עדים לאמתת החרוזים אשר נמצאו כנגדם מפקפקים, אם סנקא בעצמו חיברם (את הספקות שהתעוררו דחה גם קרל מינשר בספרו על חיבורי סנקא, עמ' 25, 1922, Senecas Werke – כל החרוזים הם בדיסטיכים (היכסמטרים ופנטמטרים). על שני האחים של סנקא (בשיר ח') מדובר באגרת התנחומים, י“ח; והילד מרקוס הוא הנזכר שם בחיבה, שקשה למצוא יותר עדינה: ”שכל המביט בו לא יוכל להשאר ביגונו“, מפני שיחותיו תמוג כל דאגה”, ועל חייו הוא מתחנן לאלהים. לפי הנראה היה זה בנו השני אחרי הילד שמת קודם גלותו (אגרת תנחומים, ב').  ↩

  2. נוסדה ע“י פוקאים ונקראה ”קורנוס".  ↩

  3. “בימי כוכב הכלב”, ferus canis  ↩

  4. הזית נחשב למתנת פּלס אתיני.  ↩

  5. אף אש לשרפת מתים קשה למצוא.  ↩

  6. נגד רודפיו שלא נתנו לו מנוח אף בגולה.  ↩

  7. יש חושבים שהוא בעלה של אגריפינה.  ↩

  8. בפוֹרוּם בדור קדום בימי תהילת רומא.  ↩

  9. היתה השערה כי העולם יכלה בשרפת אש.  ↩

  10. sic illos vincam, sic vincar rursus amando  ↩

  11. לכבוד מתים חביבים היו מקריבים נסכים, כן תסך דמעות עיר מולדתו קורדובה אשר התגאתה בו.  ↩

  12. וויריאתוס הלוסיטני נלחם ברומא (150 לפני ספה"נ).  ↩

  13. כמו פרומתאוס.  ↩

המלצות קוראים
תגיות